המלך הוא ערום (למרות הקיפאון).
כמה פעמים במהלך חייכם נחשפתם ליצירה אומנותית: תמונה, פסל, סרט, הצגה, מיצג, ותהיתם האם הבעייה טמונה בכם או בחוסר ההבנה שלכם בהערכתה של יצירה גדולה?

ירח קפוא דומה קצת ליצירה יומרנית אולטרה אומנותית. כזאת שהייתם רוצים מאוד לאהוב. אבל לא בטוח שתוכלו.

לכאורה מדובר בספר מתח. מהן ההוכחות? 1. על הכריכה כתובה המילה "מתח". 2. על הכריכה גם מצוטטת איזו ביקורת המתארת את הספר כ"רומן מתח מצמרר ומסוגנן". 3. ירח קפוא הוא הראשון בסדרה הבלשית המצליחה שבמרכזה הבלש קימו יואנטה (תיכף נדון בשמות הפיניים, אל דאגה...) 4. בספר יש בלש ויש רוצח סידרתי. ובכל זאת, טוויסט!!! למרות כל ההוכחות הנ"ל הספר אינו ספר מתח. ולמה? מפני שכבר בתחילת הספר אנחנו יודעים מי הרוצח, את שמו, מקום מגוריו, עבודתו והדרך בה הוא רוצח. ואין לנו אפילו את הסיפוק שבמעקב אחרי העבודה הבלשית של הבלש קימו יואנטה, כי אין בספר כמעט עבודה בלשית. אין לנו גם את ההנאה שבמעקב ומרדף אחרי הרוצח, כי אין בספר תהליך כזה. במקום זה הרוצח נופל כפרי בשל לידיו של קימו בלשנו החרוץ. בשל, אמרתי? נכון יותר לומר: פרי קפוא.

כדי שתבינו במה עוסק הספר, שהרי כבר הוכחתי לכם כי הספר אינו ספר מתח בשום מובן ועניין, אספר לכם מעט על קימו יואנטה, כי קימו, החסכן במילים, לא יספר לכם שום דבר בעצמו.


כבר בפרק הראשון מתה אשתו של קימו, סאנה, ממחלת הסרטן. סאנה היא אישה צעירה מאוד וקימו אהב אותה מאוד. הפרק הראשון המתאר את מותה והפרק השני המתאר את הרצח הראשון הם הפרקים היפים בספר, שמבטיחים הרבה הבטחות. משם והלאה המצב מידרדר. הפרקים הראשון והשני הם יפים להפליא. ציוריים, פיוטיים, זרועים דימויים נהדרים ומלאי עוצמה. ותחושתי הייתה, שהנה-הנה שוב אני קוראת ספר מתח מעולה. בעוד עולמו של קימו אפל, מדוכא, שחור, קפוא ומת, הרי בעולמו פנימי של הרוצח יש עושר של צבעים ודימויים והרבה שמשות, ירחים וכוכבים. באמת מדובר בתיאורים נפלאים.

ואז העלילה צריכה להתחיל לנוע, אבל התוצאה היא של פול גז בניוטרל. קימו שלנו שרוי באבלו, הבוס שלו מצוי בתוך משבר משפחתי, יש איזו עלילת משנה על התנקשות בפוליטיקאי, עלילה שלא שייכת לעניין, יש צוות של בלשים שלא עושה כלום, קצת תשאולים, הרבה הרהורים, עצב תהומי, אבל עמוק, קימו מתנהג בצורה משונה ביותר ואנה אנו באים.

אולי זה מפני שאנחנו חיים בתרבות חמה ומעורבת, מקושרת ועוטפת, ואולי גם חונקת, אבל נראה לכם הגיוני שקימו האומלל שלנו מתקשר להוריה של רעייתו המתה רק אחרי שעות רבות מאוד ולאימו רק אחרי כמה ימים ולחברתה של אשתו גם כן? לעבודה הוא חוזר למחרת הפטירה וגם שם הוא לא מנדב מידע על המוות. לעומת זאת, הוא פורץ בצעקות או בוכה בזמנים ובסיטואציות משונות במקצת.

ממה מורכב הספר הזה? 60% מהספר עוסק באבלו של יואנטה. ואם אתם חושבים שמן הזיכרונות שהוא מעלה על סאנה תצטייר לכם איזו דמות עגולה ורבת פנים (כמו טס של "אחות", למשל) טעיתם. בזיכרונות סאנה צוחקת, שערה הבלונדי מתנפנף, היא רוכבת על סוס אדום, וזהו. שוב ושוב האבל של קימו ממלא את הספר במשפטים קצרים, מהוססים וחסרי תוכן. שוב ושוב סאנה אהובתו מתה וכל מה שאנחנו יודעים עליה בסופו של דבר זה שהיא עבדה במשרד של אדריכלים וקימו שלנו רוצה למות בעקבותיה. ואם אתם חושבים שזה עצוב, אתם טועים. בשלב מסויים מתחשק לכם לסגור את הספר ולהניח לקימו להתאבל בשקט. אלא שההבטחה על ספר מתח מצמרר ומסוגנן לא מניחה לכם להרפות.
35% מן הספר עוסק ברוצח הציורי הסופר-אומנותי וסופר-מטורלל. לא ברור לגמרי מה מניע אותו חוץ מאשר תיאורי ההזיות שלו, שנדמים קצת למסע תחת השפעת סמים (אל תתפסו אותי במילה. לא ניסיתי). הרוצח הוא דמות לא מפותחת משום בחינה. ומתח נבנה מרוצח מתוחכם מול בלש מתוחכם ולא מרוצח הזוי מול בלש הזוי לא פחות.
5% הנותרים מן הספר עוסקים בעבודה הבלשית המינורית של מחלק הרצח במשטרת טורקו אשר בפינלנד. תאמינו לי לא הייתם רוצים להצטרף לצוות הזה.

לאט לאט מידרדר הספר. האבל עולה על העצבים, הרוצח לא מעניין את אף אחד, התיאורים בספר הופכים אוטיסטים לחלוטין. בשלב מסויים הרגשתי שהסופר כתב את הספר לעצמו. משהו בסיפור הולך ומתנתק מכל מהלך הגיוני, ניסיונו של הסופר להעמיד את רוצח כתמונת ראי של הבלש, נכשל. הסופר מביא לפינלנד עוד דמות חסרת עניין של איזה גרמני שאחת הנרצחות (בחורה בת 25) ניהלה איתו רומן שש שנים קודם לכן ובגלל זה הורישה לו את דירתה. הבנתם את זה? אני לא. שש שנים לא היה להם קשר. הוא התחתן, גר בגרמניה וזוכה בירושה של דירה. הבלש שלנו מזעיק אותו מגרמניה, משכן אותו בביתו, שם הם מהרהרים, שותים חלב חם, בוכים לפעמים, הולכים אל זירת הרצח ושום כלום. איזו מטרה הייתה לכל הסיפור המופרך הזה? למה רמת הכתיבה של הסיפור מידרדרת כל כך? המשפטים מוזרים, מטופשים לפעמים והטראגיות שלהם מזוייפת לחלוטין. כולם מצטעקים, פורצים בבכי לא מוסבר, המשפטים מתקצרים, וטוב שכך, (מוטב משפטים מטופשים קצרים ממשפטים מטופשים ארוכים).

וכאן הערה למתרגמת. למה שם המשפחה של הוריה של סאנה הוא סיהוונן שהופך באמצע הספר לסיבונן ושוב הופך לסיהוונן ושוב לסיבונן. לא די לנו שאנחנו צריכים לשבור את השיניים עם סדרת שמות פיניים בלתי אכילים בעליל, שאת גם מטעה אותנו באמצע? והשמות אגב, באמת לא דומים לשמות סקנדינביים אחרים. ואם התלוננתם אצל סטיג לרסון או יו נסבו, חכו חכו מה תקבלו כאן.

בגלל האכזבה שהספר גרם לי (וגם דוידי שטען שזהו ספר המתח הסקנדינבי הטוב שקרא השנה. אז דוידי, אתה חייב לי 30 ש"ח ואנחנו עוד נתחשבן...) הייתי נותנת לו רק שני כוכבים. בגלל התיאורים היפים נתתי לו שלושה.

איפה ג'ק ריצ'ר? מישהו עם מהלכים אצלו יכול לקרוא לו לחמם את הגיזרה שם בפינלנד? קצת יריות, רימוני רסס, אגרופים פה ושם? אני יודעת שריצ'ר נעלב ממני אחרי הביקורת האחרונה, אבל לפי המסנגרים עליו יש לו לב ענק אז אולי יש סיכוי שהוא יחלץ לעזרתי ויפשיר את ליבי שקפא אחרי הקריאה של "ירח קפוא".

כל כך ק...ר...ר הספר הזה. קר וקפוא ומדכא. העלילה מתרחשת בפינלנד הקפואה. להגיד "עלילה" זה אולי קצת מוגזם כי לא קורה כמעט דבר. רוצח סדרתי, שזהותו מתבררת כבר בהתחלה, שולח ידו בנפשן של שלוש נפשות ממניעים לא ברורים. בלש משטרה האבל על מות אישתו מנסה לפענח את התעלומה. "מנסה לפענח" זו גם הערכה מוגזמת כי הוא לא עושה דבר כדי למצוא את הרוצח. הלך רוחו הוא זה שאמור להוביל אותו לפתרון התעלומה.

אין לי בעיה עם ספרי מתח הדלים בעלילה בתנאי שמשהו ממלא את חסרונה – עומק פסיכולוגי, הבנת הדמויות. אני אפילו מעדיפה ספרים כאלו על ספרים שמה שממלא אותם זה אקשן של יריות ופיצוצים. ככלל אני אוהבת ספרות מינימליסטית ותיאורים מינוריים. לא מוכרחים לדעת הכל על הדמויות. אני מסכימה עם דווידי שכתב "האם באמת אפשר לדעת יותר? אם היינו יודעים עליה שהיא אהבה להסתרק בבוקר? שהיא צחצחה את שיניה 2.7 פעמים בשבוע, שהיא גנחה בזמן שקימו שכב מעליה, האם אז היינו נקשרים אליה יותר, האם היינו יודעים מי היא"? אבל "בירח קפוא" כל מה שיש הוא ריק אחד גדול. אני מניחה שהסופר התכוון שהקריאה תעלה בקורא דכדוך ודכאון אבל אני הרגשתי ריקנות ואדישות. התיאוריים הציוריים והפיוטיים לא מחפים על כך שהדמויות שטחיות ומטושטשות, חסרות רקע וממשות, מניעיהן מעורפלים. לא הצלחתי להזדהות עם אף אחת מהן. עוד רצח, פחות רצח, למי אכפת. הלב שלי קפא. ספרות מינימליסטית טובה היא בעיני היכולת לתאר במשפטים ספורים דמות מלאה, לצקת ממשות כמעט מכלום. כתיבה כזו מצריכה כשרון גדול, כמו של יצירת סופלה אוורירי. לוגנר זה לא הצליח.

יכול להיות שאילו הייתי קוראת את הספר בחום הדביק של אוגוסט במקום בנובמבר הייתי סלחנית יותר. אולי. כרגע לקור המקפיא המנשב מבין הדפים אין מקום בליבי. הדבר היחיד שהצליח להעלות בי רגש הוא דווקא שמו של הסופר. במהלך הקריאה לא הפסקתי להתגעגע לריצ'ר, המרגל שיחזור אל הכפור וימיס אותו, יפתור את התעלומה תוך כמה עמודים וישחרר אותי לקרוא ספר אחר.

בקיצור, אני מסכימה לחלוטין עם ביקורתה המקסימה של אפרתי. "המלך הוא עירום". ואם מישהו לא יכסה אותו הוא עוד יחטוף נומוניה.

הספר נפתח בתיאור מותה של סאנה, אשתו של הבלש הצעיר קימו יואנטה, איש יחידת חקירות הרצח של משטרת טורקו בפינלנד. התיאור רגיש ונוגע ללב. קימו השבור וההמום מנסה להשקיע את עצמו בעבודת המשטרה.

בעל חוזר לביתו לאחר היעדרות של שבוע ומוצא את גופתה של אשתו. קימו מעורב בחקירה ונראה שהוא מוצא בחקירה משמעויות מיוחדות.

בסיפור העצוב והמהורהר הזה מתוארים זה לצד זה החקירה של הרצח הזה והבאים אחריו, השלבים הראשונים בהתמודדות של קימו עם אבלו ומחשבותיו ותחושותיו של הרוצח. וכל זה על רקע הקיץ בפינלנד, המתחלף לחורף קפוא.

העלילה מעניינת ובנוסף לכך תיאור הדמויות ודמויות המשנה רגיש ועמוק מהמקובל בספרות בלשית. במשפטים קצרים וברורים מצליח המחבר לתאר היטב את הדמויות וגם את דמויות המשנה.

זהו ספר ראשון בסדרה. יש לקוות שגם שאר הספרים בסדרה יתורגמו.

מה אני יודעת על פינלנד? לא הרבה, האמת. אני יודעת שהיא בצפון אירופה. שהיא גובלת עם רוסיה. שיש כאלה שסופרים אותה עם מדינות סקנדינביה. שקר שם. מאוד אפילו. ושהאנשים בה מדברים בשפה מוזרה, שנתנה לטולקין את ההשראה לשפה שבה מדברים האלפים בספרים שלו. חוץ מזה אני לא יודעת הרבה דברים על המדינה הזאת. אין לי מושג, למשל, אם סופרים פינים נעזרים בסוכן ספרותי בניסיון לשווק את כתבי היד שלהם להוצאות לאור, או שלא. אני גם לא יודעת מה בדיוק עושה סופר גרמני שמתגורר בפינלנד. האם הוא פונה להוצאה פינית, או להוצאה בגרמניה. או משהו אחר. לצורך העניין זה לא משנה. סתם נדמיין שיחה בין יאן קוסטין וגנר, ובין הסוכן הספרותי שלו.

סוכן: לא, נו. די. לא עוד ספר בלשים. השוק מוצף לגמרי.

יאן: אה, אבל זה לא ספר בלשים רגיל. הבלש שלי הוא מיוחד.

סוכן: כן? טוב. ספר לי על זה. במה הוא מיוחד כל כך?

יאן: טוב. בשביל ההתחלה, נכון כל הבלשים הם תמיד זאבים בודדים כאלה? צינים ומרירים, חיים לבד, ועם אקסית מיתולוגית שנמצאת בספר כדי למרר לבלש את החיים ולהשניא את עצמה על הקוראים? אז החידוש שלי הוא כזה. קימו, ככה אני קורא לבלש שלי, הוא לא רווק. ולא גרוש. הוא - לתשומת ליבך, אלמן! ולא רק זה, הספר נפתח בסצנה המרטיטה שבה יושב לצד אשתו ברגע מותה.
סוכן: הממ.. התחלה טובה.

יאן: כן, והרוח של אשתו נמצאת בכל הספר. זה הרבה יותר טוב מסתם גרוש שמתגעגע לאקסית שלו. הקוראים כבר יודעים שזה שטויות. כאן אני מרוויח שני דברים. הוא גם בודד, והיא לא מפריעה לו עם תלונות על זה שהוא חוזר הביתה מאוחר מדי, ולא זורק את הגרביים לכביסה. ובנוסף הוא יכול להיות ממש מאוהב בה, לאורך כל הספר.

סוכן: וזהו? החידוש הוא המצב המשפחתי של הבלש?

יאן: לא ממש לא. זה רק ההתחלה, ההכנסה לאווירה שבספר. חוץ מזה, בדרך כלל רציחות הן עניין אלים, מלא דם וצרחות, ואימה של הקורבנות. אז גם כאן הבאתי גיוון. הרוצח שלי הוא שקט. הוא נכנס לדירות על קצות האצבעות, וחונק אנשים. גם אין שום קשר קודם בינו ובין הקרבנות שלו, כך שזה לא רק מפחיד, גם מקשה על עבודת המשטרה.

סוכן: המממ. מאיים למדי.

יאן: כן, וגם פסיכולוגי. ככה צריך למכור את זה. מותחן פסיכולוגי. זה מה שכל כך מיוחד בקימו שלי. הוא ממש חש את הפושע, מבין אותו מההתחלה. נכנס אל תוך מצבי הרוח שלו, קולט את התנועות שלו.

סוכן:זה כבר נשמע טוב. מעניין. ומיוחד. אני מניח שכך בצורה גאונית ומפעימה קימו מצליח לפענח את הפשע, להשיב את הסדר על כנו ולהושיב את הרוצח בבית הסוהר?

יאן: מה נראה לך? לפענח את הרצח בצורה מחוכמת זה כל כך המאה העשרים. אמרתי כבר קודם, זה רומן מתח בלשי לא סטנדרטי. מקורי ביותר. תקרא, תבין.

סוכן: למי יש זמן לקרוא? אם הייתי קורא את כל כתבי היד שעוברים דרכי לא הייתי מצליח להתפרנס. חוץ מזה, אני לא חובב של ספרות בלשים. או ספרות בכלל. מעדיף סרטים. אני צריך את התקציר. תגיד לי, זה לא מה שהכי חשוב בספר בלשי? שהבלש מפענח את הפשע?

יאן: במותחן שגרתי כן. אבל המותחן שלי אינו שגרתי. הוא רומן עמוק ופיוטי.

סוכן: זה היה משפט חזק. איך אמרת? עמוק ופיוטי? תשלח לי את המשפט במייל. אני אדאג שידפיסו אותו על הכריכה האחורית. וגם על הקדמית, ליתר ביטחון.

יאן: תודה. ותמצא הוצאה שעובדת עם ישראל. שמעתי שמאוד אוהבים שם בלשים סקנדינביים.

סוכן: ישראל? אתה מתכוון למדינה הקטנה הזאת במזרח התיכון? זו שיש בה גמלים, מדבר, חום אימים ומלחמות עם הערבים? כמה תושבים כבר יש שם? שלושה מיליון?

יאן: שבעה מיליון, בפעם האחרונה שבדקתי. ואם יו נסבו מכר שם מיליון עותקים, גם אני יכול.

סוכן: טוב, סגרנו. נהיה בקשר.

יאן: אוף וידרזן.

סוכן: נאקמין.

====
הערת עריכה: לאחר שכל הנ"ל פורסם וכוכב כדבעי (ותודה!) העירו לי אפרתי ודן סתיו שבעצם מכל מה שכתבתי כלל לא נהיר מה דעתי על הספר.
הייתי יכולה לכתוב כיצד כתב היד חזר מהמערכת עם הוראה אחת: לשפר את הדיאלוגים, ולעגל את הדמויות, וכיצד וגנר התחיל לעבוד על זה, אבל החליט שחבל על הטרחה, העיקר שזכויות התרגום לעברית נמצאות אצלו, וזה מה שחשוב. הייתי יכולה גם לכתוב בכיוון אחר, על הזרות הרבה שחש הקורא הישראלי למול תיאורי שלג וכפור, אבל יותר מזה אל מול אדם שאינו יודע מה מצבו המשפחתי של הבוס שלו, והאם יש לו ילדים. לא יתואר ולא יצוייר בארצנו הקטנטונת והמהבילה. אבל עכשיו כבר צהרים, ולא אישון לילה, ואני רק אכתוב שכל הערות הסוכן שרירות וקיימות. המתח לא מתח, העלילה לא משהו, והתקשורת בקאנטים. שניים וחצי כוכבים לכל היותר.

"ירח קפוא" הוא ספר מתח לא רע אבל לא מספיק טוב בעיני. אישה צעירה נמצאת ללא רוח חיים במיטתה בעיירה קטנה בפינלנד והמשטרה המקומית מוזעקת לחקור בעניין. החקירה רק בתחילתה ושני בני אדם נוספים מוצאים את מותם בנסיבות דומות. המשטרה אובדת עצות וקימו יואנטה, חוקר צעיר במשטרה מופקד על החקירה. מותה של אשתו בדמי ימיה ממחלה מקשה עליו לתפקד אבל גם עוזרת לו להבין טוב יותר את מניעיו של מי שחשוד במעשים ומקרבת אותו אליו.

הספר כתוב יפה ומעניין אבל יש לי בעיה אתו, המתח נשבר מוקדם מידי. וגנר משום מה החליט לרמוז לנו את זהותו של הרוצח כבר בתחילת הספר, תמוה מאוד לעשות זאת בספר מתח ולשבור את הכלים כל כך מוקדם. וגנר לא טיפש, שהרי למה כתב את הספר. את זה אנו מגלים בהמשך, כי הוא נותן משקל רב יותר לתפיסתו ולנסיבות רציחותיו ולכן הספר מצליח לשמור על מתח מסוים, בעוד עניין החשיפה המוקדמת עומד לו לרועץ ולא נשכח.

והיה משהו שמשך את תשומת ליבי והוא הסיפור המשני לחקירה. כמו ב"כלה ממומביי" שקראתי לפניו, גם פה יש כינור שני שלא פעם גונב את ההצגה וזו העלילה המשנית, דמותה של אשתו של החוקר שמתה ממחלה ומלווה אותנו לאורכו ומוסיפה את הפן הרגשי ואנו מלבד החקירה זוכים גם לקבל גם תובנות על אהבה ומוות.

נדמה שהסקנדינבים עלו על תבנית מנצחת שמשכפלת את עצמה עם שינויים לפה ושם, אולי אני קופץ למסקנות בגלל שקראתי את שני הספרים בסמיכות, אבל אם בסה"כ נהניתי, את מי זה באמת מעניין.

ונסבו, לא שכחתי אותך, אני רק מתחמם.

אכן סיפור מתח מסוגנן שכתוב בצורה אינטיליגנטית ועשירה. אהבתי את העלילה, את הדמויות , את המתח שנבנה בצורה אמינה ולא מתיימרת. לא עוד פרק מסידרת מתח טלויזיונית אלא סיפור כפי שסיפור צריך להיות - מחבר את הקורא עם הדמויות ועם התחושות שלהן.
דמות הבלש מאד מרגשת והעצב שלה חילחל לתוכי ואהבתי את השילוב של האנושיות עם המתח ה"רדוד" לכאורה של עוד סיפור בלשי.
מומלץ לחובבי ג'אנר המתח.

הסקנדינבים שולטים בספרות המתח לאחרונה. הבלשים הסקנדיבים המתייסרים מככבים, אבל אולי ההתייסרות הזו שמעניקה להם אנושיות ולספר אמינות היא שמושכת אותנו לספרים הללו. ספר קריא, לא מזהיר, אבל בהחט שווה קריאה

"סיפור יפה, סוף טוב .סאנה קראה רק ספרים עם סוף טוב.
כשהתעורר אצלה חשש שהסוף לא יהיה טוב, הייתה נותנת לו את הספר ומבקשת שיקרא את הפרק האחרון.
הוא קרא ואמר לה אם הסוף טוב או רע."

זה אינו מותחן שיגרתי-מחלה קשה -מוות -רצח -בלש פיני -רוצח -קור כלבים -ניכור -

ספר קודר משהו. בחלק גדול מהעלילה בוחר המחבר לתאר את חיבוטי הנפש של הגיבורים, דבר שדי מעייף בסופו של דבר ("רומן מתח פיוטי", כפי שמופיע בחלק האחורי של הספר...)
כבר באמצע הספר כולם יודעים מי הרוצח, דבר שמפחית את המתח במידת מה.
הספר הוא בסדר, לא יותר מזה.