טוב, מאוד קשה לי לקטלג את הספר בצורה נחרצת כ"מוצלח" או "גרוע", ולכן גם בחרתי שלא לדרג אותו.
כבר הרבה זמן שרציתי לקרוא את "אהבה בימי כולרה", זוהי הרי קלאסיקה "על זמנית".
אז זהו, מסתבר שלא. קודם כל, מהעמוד הראשון הרגשתי שהשפה יותר מדי "ספרותית" ומיושנת, ברמה שקוטעת את הזרימה של הקריאה, וזה מאוד קשה כאשר במילא אורכו של כל פרק הוא כאורך הגלות.
הרעיון שעומד במרכז הספר- שפלורנטינו אריסה שומר אמונים לאהובתו הראשונה שדחתה אותו, פרמינה דאסה, כבר חמישים ואחת שנים, תשעה חודשים וארבעה ימים- שובה לב.
משפטים מקסימים שכאלו הם פנינים ספרותיות ששזורות בספרו של מארקס, אבל לצערי מדובר במקרה סמלי של "מחט בערימה של שחט".
באופן אישי הרגשתי שהקורא מקבל ממש צונאמי של מידע ואינפורמציה שלעתים קרובות מדי תפלה ואינה רלוונטית לסיפור, מעין פרץ אסוציאציות שחולפות בזו אחר זו בראשו של מארקס והוא ממשיך לכתוב ולכתוב ואין דרך לעוצרו.
הגרעין של הסיפור- תיאור חייהם של שני הגיבורים במהלך אותה תקופה של מעל לחמישים שנה, התמורות בחייהם האישיים וגם בפני העולם עצמו, הוא גרעין טוב. אני באופן אישי חושבת שהמסר יכול היה להיות חזק יותר אם הוא לא היה מפוזר לכל עבר והעלילה היתה יותר ממוקדת.
אף שלעתים קריאת הספר היוותה עבורי עינוי של ממש אני שמחה שהגעתי אל ה"גראנד-פינאל" - כי הדרך שבה מארקס בחר לחתום את סיפור האהבה הלא ממומש הזה העלתה חיוך של רומנטיקנית חסרת תקנה על פני ושבתה את לבי. ואם זאת לא קלאסיקה, אז אני לא יודעת מה כן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
