• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מאת מרסל פרוסט

הביקורת של sveta oaky

תמונה של sveta oaky
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מאת מרסל פרוסט

הביקורת של sveta oaky

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של sveta oaky
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה
שנת הוצאה:1992
סדרה:בעקבות הזמן האבוד #1
קטגוריה:ספרות קלאסית
הקודמת
קולומטה
לפני 3 חודשים

“סימנתי לעצמי פרויקט לזמן המלחמה: לקרוא את כל הכרכים של "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. באינטרנט כ”

8/14
ביקורות על בעקבות הזמן האבוד [1]
הבאה
זרש קרש
לפני 9 שנים

“"לקרוא עוד עמוד בזמן האבוד לנגן עוד פרלוד אחד" נעמי שמר תמיד חשבתי שנעמי שמר אומרת שתקרא רק”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

פרוסט כבר נח בין אבותיו, אז אין לי אל מי לפנות על מנת שיחזיר לי את הזמן האבוד שהקדשתי על מנת לקרוא את החלק הראשון מאותה סאגה של מעל 3000 עמודים (שאני מרחם מאוד על מי שנאלץ לקרוא את כולם). הספר נוראי, וכמו אחיו בפנתאון "המדוייקים" החייבים בקריאה לכל מי שמעוניין לכתוב משהו - פלובר, מדובר בבן אדם שעסק יותר מדי בעיצוב המשפט עד שאיבד את עיצוב הסיפור, ואפילו עיצוב הפיסקה. הסמל לכל מה שנורא בזרם התודעה. לא אפרט, המלומד "מחשבת" פירט להעיל בבוטות את הדבר הנוראי הזה.
אני נותן לו שני כוכבים בגלל שבכל זאת, איכות הכתיבה כשלעצמה היא מעשה של אומנות. כל משפט כשלעצמו הוא מלאכת מחשבת. אבל אני קורא ספרים גם על מנת להתחבר ולהנות, ומעט מאוד אנשים יצליחו להתחבר לספר הזה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זוהר
זוהר
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של לינה
לינה
תמונה של cujo
cujo
6קוראים|גיל ממוצע52|83%נשים

על המבקר

תמונה של sveta oaky

sveta oaky

חבר מזה 15 שנים
17 ביקורות•4 נבחרות•179 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•מודעות עצמית
תמונה של sveta oaky
sveta oaky
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות17
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל179
דירוג ממוצע3.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת8ספרות קלאסית2מודעות עצמית1

דיון על הביקורת

2 תגובות
s
sveta oaky•לפני 13 שנים

אין ספק

הנחת היסוד שלי היא שאני "מבקר" את הספר על פי הטעם שלי. יש מספיק ספרים ששינו את חיי, אבל אנשים אחרים לא מבינים מה מצאתי בהם.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

לטעמי ספר נפלא. עניין של טעם.

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של sveta oaky

ישמעאל

ישמעאל

דניאל קווין

מהספרים השטחיים שקראתי, ובהתאם גם הביקורת עליו תהיה שטחית (עיקר חוזקו הוא במיעוט המלל וקוצר היריעה, מה שאיפשר את קריאתו בנסיעה אחת ארוכה לירושלים). מעבר לכך שהוא אינו מחדש דבר, חורה לי במיוחד שאי החידוש שלו נובעים דוקא ממה שהכותב מזלזל בו מלכתחילה וקורה לו "אגואיזם" כמו הבודהיזם, ובעיקר הזן. דווקא הספר נראה כמפעל אגואיסטי של השקטת מצפון. כמו כן, חורה לי הקפיצות מהכיסא של הגיבור בכל פעם שהגורילה מייצרת קלשיאה, וקריאות בסגנון "שמעתי את זה אלף פעם, אבל רק עכשיו אני מבין." שוב, זה קצת מזכיר התנהגות של כת (שגם אותה הכותב מבקר עם פתיחת הספר - ובצדק). לא יודע אם ניתן לאומר שהספר הוא בזבוז זמן (פשוט כי הוא לא דורש הרבה זמן, ולמרות שהוא נופח מבחינת דפים, הוא מכיל מעט מאוד מלל), אבל הוא בהחלט בזבוז של כסף. הייתי משאיל עותק שלו מהספריה או מחבר/ה. בעניין האקולוגי היתי ממליץ על "התמוטטות", בעניין הרוח הייתי ממליץ עך הטאו-טה-צ'ינג או על מאמרי הזן של הסוזוקים, ובעיקר "תודעת הזן, תודעת המתחיל" ביניהם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
התמוטטות

התמוטטות

ג'ארד דיימונד

גם אם אתה מאלו, כמוני, שמעמידים פנים שהם לא בבית כשנציגים של העירייה באים לדבר איתם על הפרדת אשפה, ספרו של דיימונד הוא ספר חובה בשבילכם. לא צריך להיות בעל תודעה ירוקה מפותחת, עם רגישות מוגברת לנכות ניוונית ביונים או עם נטייה ליצירת היסטריה המונית בהתבסס על ראיות חלקיות, בשביל להבין ולהפנים את המסר של הספר הזה: החגיגה לא יכולה להימשך.

אחרי ששינה את תפיסת עולמי באמצעות "רובים, חיידקים ופלדה", מצליח דיימונד בספרו "התמוטטות" ל"האיר" אותי באשר לשכבת הקרח הדקה עליה אנחנו מנהלים את אורח חיינו הרהבתני והזבזבני. ולא זה לא בגלל שדיימונד מוכיח את ההטפות המתחסדות של מי שהפך את האפוקליפסה האקולוגית למקצוע, וזה לא בגלל שהוא מגביר את חשיבות עצות כוסות הרוח למת של אקו-99-אף-אמ. דווקא ההתרחקות המכוונת מהעיסוק בתחומים אלו, והפניה להצגת המחיר הנורא שאנחנו משלמים כבר היום, המחיר שנשלם בהעתיד הקרוב מאוד, והמחירים שכבר שילמנו (כחברה אנושית), על התכונה שכל אדם כנה מכיר בעצמו, ושמאפיינת גם את האנושות כגוף היסטורי: חוסר היכולת לדחות סיפוקים. כלומר, הקושי האנושי להזדהות עם מטרות ארוכות טווח, כשלפני אפו מונחים, כביכול, הצרכים המיידים - העכשיו.

ייחודו של הספר של דיימונד הוא בכך שאינו מתחמק משאלתו של גראוצ'ו מרקס: "למען הדורות הבאים? מה בדיוק הדורות הבאים עשו בשבילי?". באמצעות דוגמאות בנאליות ודוגמאות מזעזעות מהעבר, ובודגמאות בנאליות ומזעזעות מההווה, תשובתו של דיימונד על השאלה היא שהמחשבה שההשפעה של מעשינו עכשיו תבוא לידי ביטוי רק בעתם של הדורות הבאים היא טעות במקרה הטוב (או הטעיה פסיכולוגית מכוונת במקרה הרע). אנשים שהסביבה מזהמת אותם מבפנים ומבחוץ (אפילו אם לא נכליל במשוואה דברים במחלוקת, כגון השפעת הקרינה הסלולרית), שהמשאבים עליהם מבוססים חייהם זולגים להם במהירות מבעד לאצבעות, ואינם מוצאים גג לגדל תחתיו את ילדיהם, אינם יכולים לחיות באשליית הדורות הבאים. התוצאות של מעשינו מופיעות כבר היום, והתוצאות המזוויעות ביותר כבר התרחשו במקומות אחרים בעולם, או יתרחשו בהקדם. גם המבוגרים מבינינו יחזו זאת על בשרם, לא רק ילדי גן.

פרק אחר פרק מפרק דיימונד כל אופטימיות שבאמצעותה אפשר לחוג בחוסר מעשה באוויר. אין לנו דרך לנקות את המים, האוויר והקרקע שלנו במהירות שבה אנחנו צורכים את המוצרים שמזהמים אותם (גם שיפור טכנולוגי יוצא דופן לא יציל אותנו, במידה ונמשיך כך). כנ"ל לגבי כמות המזון שנוכל לייצר בעתיד, השטח המינימלי שבו הפרט והמשפחה יכולו לקיים את חייהם, ושינוי במגמת העיור, שזה 200 שנים רק הולכת ומאיצה. זה לא שאין טענות נגד שניתן להעלות כנגד חלק מהטיעונים של דיימונד, ולא שאי אפשר להפריך באופן אמפירי חלק אחר מהן. עם זאת, טיעוני נגד יאלצו לעמוד בסטנדרט גבוה מאוד של הוכחה, שכן כמות ההוכחות המדעיות שמספק דיימונד היא אדירה. כאן נכנס כישרון הכתיבה המושחז של דיימונד, המשלב כמות עצומה של מחקרים ואסמכתאות מדעיות, ובדרך שהיא לדעתי כמעט מעשה נס, מצליח שלא לשעמם כמעט באף שלב של הספר. ובאשר ל"פתחים" האמפירים שמשאיר דיימונד לאורך הספר, הרי שאלו הם שמייחדים את דיימונד משאר נביאי הזעם, בכל התחומים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
זורבה היווני (2011)

זורבה היווני (2011)

ניקוס קאזאנצאקיס

זורבה היווני הוא ספר טוב. הוא קולח, הוא לוקח אותך למרחקים אדירים (כמה מטרים מפה בכרתים), ויש בו פה ושם שנינה ששווה להכניס אותה לתיק העמוס של החיים. שנינות שכשתצטרך אותן, ותנסה לחטט בתיק הזה, לא תמצא אותם לעולם. עוד פוטנציאל לצאת חכם שהתפקשש. אבל אין הרבה מעבר לזה. ואני דן כאן את הספר לא כיצירה רגילה, אלא כיצירה שזכתה לשבחים ותארים רחוקים ממנה מרחק שמיים וארץ. הספר הוא תוצר של שלושה זרמים חזקים שהלכו והתפתחו עד שנת ה-60 באירופה: הלאומיות, הקיומיות והערצה המפתיעה לתרבות המזרח, טרם הוגי המערב עשו ממנה קציצות. את השם "בודהה" בחר המחבר לשלב כל עמוד שני, כשמדי פעם (לא יותר מדי פעמים) הוא גם זורק משהו על עקרונות הבודהיזם. רק אז הם ניצבים עירומים ומעוררי חמלה כפי שהם נראים כיום (לדעתי).

בניגוד לאלכימאי (אותו אני משייך לאותה סוגה), ספר זה מצליח לשלב את שלושת הזרמים בצורה פחות או יותר מעניינית. פחות או יותר אני אומר, משום שיהיו שלבים שתקללו את כל עצי הזיתים והתאנים על שנוצרו, רק על מנת שהמחבר יצביע עליהם שוב ושוב (וזה בקצת יותר מ-300 עמודים). זורבה, שאת מועד ודרך היכרותו עם המספר לא הבנתי מבליל המילים שתיאר את האירוע, הוא איש ארצי כביכול, שכל מה שמעניין אותו הם "ים,נשים, אוכל ועבודה". אני מניח שזה ממלא את הראש של רובנו, אבל אפס, אנחנו כביכול מתנשאים, וכשיש לנו אוכל בבטן, אז עולות וצצות השאלות הסרוגות לאורך הספר. ודווקא בגלל היומרה, שאני חשתי לפחות, שיש לספר לפצח חלקים מהשאלות הללו, הן שהפחיתו את ערכו בעייני.

זורבה היא דמות שטוחה למדי. היא למודת קרבות וניסיון חיים, אבל הם מוצגים כביוגרפיה חיוורת. את המשפטים שמוציא זורבה מהפה, לעתים כשלשול מילולי (סליחה על התיאור הגס), אפשר לשמוע בכל מקום שבו מגישים איזו כוסית עארק או אוזו. כפי שאמרתי, פה ושם ישנם משפטים שקורעים את הלב (ורובם, ד"א, מראשו של המחבר ולא מפיו של זורבה), אבל גם הם די רדודים. כשבן אדם קורא סיכומים רדודים על החיים הוא צריך לקבל בחילה. וסיכומים רדודים על החיים הם ההפך מקיומיות, ובזה הספר נכשל. ברור מבין הדברים שהסופר קרא את כתביו את ניטשה ולמד כזית על העקרונות הבודהיזם, אבל הכל נשאר כל כך שטוח. כאילו מאבקו של אדם זה לחפש גדולות או לרבוץ על חוף הים.

אינני רואה עצמי פמיניסט פנאט (למרות שאני כן מגדיר את עצמי כפמיניסט), ואני לא מקבל צמרמורת מכל עקיצה ספרותית על נשים, אבל הספר הזה נראה לפעמים כ"פרוטוקולים של זקני ציון" על נשים. אני מתקשה להבין איך נשים מתחברות לספר הזה. אפילו אצל לואי פרדינן סלין לא נתקלתי בתיאורים כאלו כלפי המין הנשי (ולו עוד היה תירוץ - הוא שנא את כל בני האדם, לא משנה מה יש להם בין הרגליים). יש לקחת בחשבון שהספר יצא במחצית המאה ה-20, ולא באיזה עידן חשוך. והסופר, המכריז על עצמו כמשכיל, מחריף את הגזרה הזאת כל הזמן, כשערכה של האישה יורד מעמוד לעמוד (למרות שזורבה המושלם מגלה חמלה כלפי "המין הנשי" מדי פעם). אני חושב שמשפט סיכום טוב לספר הזה (שלגבהים פילוסופים הוא בהחלט לא מגיע), יהיה: "ברוך שלא עשני אישה" (משפט שגם מופיע בספר עצמו). יש שיאמרו שכל זה אירוני. יכול להיות. אבל כשכשליש ספר מתעסק רק בזה, אז האירוניה מאבדת מטעמה.

ספר קולח, כמה משפטי חכמה, הרבה יאסו, שמן זית, כבש שמתבשל בשומן שלו, אוזו וים. אולי באמת לא צריך יותר מזה. בגלל זה יש לו שלושה כוכבים מבחינתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
אדם וביתו

אדם וביתו

יוסף דוב הלוי סולוביצ`יק

בדעתי לעסוק יום אחד בדיני משפחה, ולעסוק בזה באופן בונה ולא הרסני. בסיליבוס של הקורס בדיני משפחה הופיעה דרישה לקרוא מספר עמודים מהספר הזה. אציין מראש שגם הקורס במשפט העברי ש"נאלצתי" לקחת, וגם דיני המשפחה, ריככו מאוד את מה שהיה עד אז התכחשות מוחלטת שלי לחכמת ההלכה. מכאן, ששמחתי לקרוא את דעתו של הרב סולוביצ'יק, שמזמן התעניינתי מאוד בספריו. אחרי קריאת הקטע החלטתי לרכוש את הספר ולקרוא אותו במלואו.

הספר מורכב ממספר מאמרים (או שיעורים), העוסקים במוסד הנישואין, במקומו החברתי, ובעיקר (תופתעו, או שלא) בנפשות הפועלות בו - הגבר והאישה. אני אינני נשוי (וכנראה גם לא אהיה), ואין ספק שקטונתי להגיב או לבקר את גישותיו ההילכתיות, אבל בכל מקרה הרב אינו דורש מקוראיו ידיעה ושינון בגמרא. הרעיונות הפילוסופים שלו, והתפיסות המקוריות שלו (לדעתי) באשר למהות הזוגיות (ששיאה, לדעתו, הוא באיחוד הנישואין), אינן דורשות אפילו ידע פילוסופי נרחב. מעלי הספר עולים דבריו של אדם חכם מאוד - הן בהלכה, הן בהילכות העולם הזה והן ב"חוכמת הגויים". גם מי שמתקשה לראות את המילה אלוהים בכל שני משפטים ימצא בספר הזה הרבה תובנות מעניינות על זוגיות, ההבדלים שבין גברים ונשים (והאם בכלל רצוי להבליט אותם), ולמורכבות של מוסד הנישואין. הנישואין הם בבחינת איחוד קדוש, אליבא דסולוביץ', אבל הם גם מצב קיומי קשה לשימור וטיפוח (כלומר תפיסתו כלפי הנישואים היא ריאלית - ודווקא מתוך הריאליה הזאת הוא מבקש את ה"קדושה"). ספר בהחלט מעניין, שכתוב בצורה שוטפת, עם רעיונות מסובכים (לפחות לי) המוסברים בפשטות.

החסרונות בספר הן האפולוגטיקה שהרב נמשך אחריה לעתים - כנגד תרבויות גויות בעיקר, אבל גם כלפי הציבור החילוני. יש לציין, עם זאת, שהדבר נעשה באופן עדין ולא מתריס, כך שאין בכך לקלקל את מה שהוא בסופו של דבר מסמך מקסים, שהרבה דיינים בבתי הדין הרבניים היו יכולים ללמוד ממנו דבר או שניים. חסרון נוסף הוא שלעיתים קצת התבלבל לו לרב בין עקרונות היהדות, ועם המונחים בלטינית הוא מציג (בחלקים בודדים של הספר) משנה תיאולוגית שדומה יותר לזו הקתולית. אך כמו שאמרתי, קטונתי.

מומלץ

לפני 12 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
ריק ללא שובע

ריק ללא שובע

שלמה גיורא שוהם

אפתח בגילוי נאות: אינני חובב, בלשון המעטה, של הפסיכואנליטיקה. מיד יקפצו אלו שיגידו שאיך אני יכול בכלל להכליל, והאם בכלל קראתי מספיק דברים שנכתבו על ועל ידי פסיכואנליטיקאים. אז כן, ולא. כן, אפשר להכליל. הפסיכואנליטיקיה, על מיליוני מעריציה, הייתה ותשאר סוג של מיתולוגיה (ולא בכדי המוטיבים שלה לקוחים, כמעט באופן מוחלט, מהמיתולוגיות - בעיקר היוונית). האם היא מיתולוגיה טובה או לא, זה כבר נתון לוויכוח. ולא, קראתי כמה ספרים (יש גבול כמה אפשר לערבל אותי). אבל אני לא רוצה להתווכח עם הפסיכואנליטיקה, אלא רק עם הספר הזה. אתם שואלים את עצמכם (או שלא) למה בכלל קניתי את הספר מלכתחילה, אם אני כזה לא מעריץ גדול של פסיכואנליטיקה. שלוש הן הסיבות: העיקרית, בגלל שאחד מכותבי הספר הוא לא פחות משלמה שוהם, מגדולי הקרימינולוגים בעולם. כשאחד כמו שוהם מדבר, אתה עוצר להקשיב. שנית, עשרות העמודים הראשונים של הספר לא חושפים את אופיו הפסיכואנליטי. בפרק הראשון מתוארת זוועה משפחתית של מכורים, והנחתי שהספר יתכתב עם תצוגה כל כך זוועתית וחד-ממדית של תופעת ההתמכרות. תופעה שלוכדת בקירבה ילדי רחוב, עקרות בית, עובדי משרד, ובעצם כל אדם. היא, מפלצת (או מלאך) ההתמכרות, מחכה לה שם בחוץ. ולמפלצת הזאת מספיק גרגרים קטנים על מנת לגדול ולהתכער. אז בלי בולשיט, אני מרגיש קצת מרומה. שלישית, העטיפה סופר מגניבה. למרות שגם היא בסך הכל קריקטורה חד-ממדית של נרקומן.

אפילו בשביל ספר של הז'אנר שלו, "ריק ללא שובע" מלא בכשלים לוגים. המחפש לא יתאמץ, וגם מי שלא מחפש ייחשף אליהם לאחר עמוד או שניים. לעתים נכתב דבר והיפוכו באותו עמוד. בנוסף, ובדומה לספרים אחרים בז'אנר, יש שימוש לא נכון ומבלבל במושגים שנלקחו מדיסיפלינות אחרות - כגון "אומניפוטנטיות". בכל בסיסו המתודולוגי של הספר (חלקו הראשון), אין ולו הפנייה אחת למחקר כלשהו בנושא כלשהו, וזה צועק לשמיים לאור הקביעות החזקות של כותבי הספר באשר לנפש האדם, אישיותו, וכמובן אישיות המתמכר. אין קשר רציף בין הנחות היסוד של הספר (שהן פסיכואנליטיות) לגישת הטיפול (שהיא אקזיסטנציאליסטית). לדעתי, שתיהן תרתי-דסתרי (על זה אפשר להתווכח). וכמובן שעל שתי רגליים כל כך עקומות לא יכולה לעמוד שיטת טיפול מבוססת. אך אין חשש, משום ששיטת הטיפול שמציעים הכותבים המלומדים מוכרת לנו היטב (למעט כמה שיפוצים אסתטים) מארגוני מכורים אנונימיים למיניהם. גם על שיטה טיפולית זו אפשר להתווכח, אבל אני בדעה שאם אדם שהתמכר לחומר או לכל דבר אחר, ומוצא בשיטה זו את הפתרון, אז מה שנשאר זה רק לשמוח בשבילו. אבל את השיטה הזאת לא המציאו הכותבים.

הסיבה שכתבתי את הביקורת הזאת היא שאינני יודע למי מיועד הספר. אם הוא מיועד לפסיכואנליטקאים אחרים - אז שיהנו. אבל אם הוא מיועד למתמודדים עם התמכרות, ובעיקר למשפחותיהם, הייתי נזהר מאוד בקריאת הספר הזה. הוא מספיק מעורפל בשביל שלא תוכל לרדת ממש לסוף דעתם, אך מספיק ברור בשביל לגרום נזק בקביעותיו הבלתי מבוססות לבני משפחה או אנשים שמתמודדים עם התמכרות.

הערה אחרונה: הספר גם לא עבר הגהה כמו שצריך, והוא מלא לכל אורכו בשגיאות כתיב והקלדה (עד כדי אובדן המשמעות המקורית של המשפט). עכשיו, אני האחרון שאטיף למישהו על שגיאות כתיב והקלדה, ואם הבעיה הייתה רק שגיאות כתיב והקלדה הייתי סותם את פי הגדול. אבל יחד עם המבנה הבעייתי של הספר, והיותו של הספר בעייתי בכלל, עולה השאלה: מה היה כל כך דחוף לפרסם אותו, עד כדי שלא הוקדש זמן מספיק להגות אותו?

לפני 12 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
בית העלמין של פראג

בית העלמין של פראג

אומברטו אקו

אקו, אקו, אקו... לקחת סיפור תמים ועשית אותו פוז'ע. לאקו יש בעיה דו-קוטבית (ואני מתנצל מראש בפני הסובלים מהמחלה, זאת לא הקוטביות שאני מדבר עליה). מצד אחד, אקו מוצא את הנושאים המרתקים ביותר שיש בספרות. כל ספר שלו מושך את עינייך בסיפור החדשני שאקו שולף מהשרוול, ושולח אותך ממורמר - למה אני לא חשבתי על זה קודם? בקוטב השני אקו ממלא את תוכן העלילה בפרטים כל כך אזוטריים, כל כך לא חשובים (אפילו לקידום העלילה עצמה), מה שהופך את הקריאה בספר למעין "מי רוצה להיות מיליונר" למתקדמים. כאשר אתה נדרש לנדוד מהסיפור להערות השוליים המצויות בסוף הספר, ולא בכל עמוד ( אני יודע שבעניין זה לא אקו האדם להפנות אליו אצבע מאשימה, משום שמדובר כנראה בהחלטה של העורך בארץ). אני שואל את עצמי האם במהדורה האיטלקית גם ישנן הערות שוליים. בכל אופן, חזרה לקו המחשבה: אקו מיבש את תוכן הסיפור יבוש עמוק שהופך את הספר לפרווה חסר טעם. חבל. הרעיונות מבריקים, אבל הביצוע כושל

ההבטחה הגדולה מאחורי הספר, על חשיפתם של הפרוטוקולים לזקני ציון (והמחבר האנונימי שלהם), נופלת בין הכיסאות. מצד אחד, ניכר שאקו הקדיש מחקר ענף על מנת לכתוב את הספר הזה, והוא לא מפספס אף הזדמנות להשחיל כל פרט מידע שלמד במהלך המחקר. עם זאת, אי אפשר לומר שמדובר במחקר היסטורי. אקו בעצמו מתריע על כך ביותר ממקום אחד בספר. מצד שני, אי אפשר להגדירו כרומן היסטורי, משום שלמעשה אין בו שום אווירה של רומן היסטורי. בעצם, למעט זה שהתאריך מופיע בראשי העמודים, ושעסקינן בפרוטוקולים של זקני ציון (והרב ששכח לגרוס אותם אחרי הפגישה), לא הייתי יכול להבחין במימד הכרונולוגי של הסיפור. למעשה, מרבית הסיפור מורכב מהתכתבויות ומדיאלוגים עם כל מיני אנשים (אזוטריים כמובן). וכמובן, איך אפשר בלי לחפור חצי ספר על הבונים החופשיים.

לסיכום: "צופן דה ווינצ'י" רק בלי המתח.

יצא אקו והחליט לכתוב עלילה "לא לינארית". הוא החליט גם "לרדת" על אותם אנשים שזקוקים לסיפור לינארי ("החכמים יותר" - במילותיו של אקו - "להם שמור הסיפור הלא לינארי"). טוב, אקו, הסיפור שלך לינארי מאוד. יותר לינארי מרוב הספרים שיוצאים היום. לא אפרט משום שפה אנחנו נכנסים לשדה המוקשים של הספוילר. רק אומר שלמעט קפיצות פה ושם, העלילה נותרת לינארית וברורה. וגם אם לא הייתה לינארית, לא הייתה לכך חשיבות גדולה, שכן, כאמור, רובו של הספר מורכב ממפגשים עם אנשים והדיאלוגים ביניהם. על קונסטרוקציה רעועה זו מרכיב אקו סיפור לא משכנע של פיצול אישיות. סיפור לא משכנע על דמות לא משכנעת.

נקודות האור: ראשית, מי שמתעניין במיסטיקה (או לחלופין - בהיסטוריה של המיסטיקה), תהיה לו הנאה צרופה מספר זה. דבר נוסף, אקו כותב מיומן מאוד. הוא ניחן, כאמור, בראש שמוליד סיפורים שאנשים אחרים יכולים רק לקנא בהם. הוא כותב בחסד ובמיומנות. יש לו הומור עצמי (ככה לפחות עולה מהערות השוליים).

באופן כללי אני לא ממליץ. מדובר על ספר ארוך וסיזיפי, על דמויות לא מעניינות ועל אירועים לא מעניינים (אותי! - שכחתי לציין - אותי!).

א.א

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

את הספר קראתי מזמן, הפרטים מתוכו מטושטשים בראשי, ואני לא בטוח מתי ואיפה התרחשו הדברים בספר, או אם היה בכלל ספר. יורם קניוק צועד בספר הזה על הגבול הדק שבין השראה להעתקה מהספר "בית מטבחיים 5" מאת וונגוט. אני ספרתי לפחות ארבע "מחוות" ישירות בתוך הספר. הוא עובר על רוב הצ'ק-ליסט של בית מטבחיים: החייל המבולבל, שגדל בבית מבולבל, שנלחם בלחימה מבולבלת. זאת תוך כדי שהוא מצליח לשמור על עלילה מעניינת מספיק בשביל המאמץ להבין מי נגד מי (אומנם לא ברמתו של וונגוט, אבל עדיין כתוב טוב). בניגוד ל"בית מטבחיים", ובדיוק כמו ב"עיטים ונבלות" (שמאז שקראתי אותו אני נמנע מלפנות אל בן דור תש"ח בלי להתחמש באלת בייסבול לשם הגנה עצמית), הוא מתבכיין על הדור "הזה" שעסוק רק בבולשיט, והנשים והגברים שבו מתלבשים (ובעיקר מתפשטים) כמו זונות וסרסורים. כלומר, כל דור שהוא לא הדור שלו. ולמען האמת, גם רוב רובו של הדור שלו. וונגוט, בניגוד לקניוק, לא שטוף שיפוטיות על אף אחד. בכל אופן, הספר כתוב מצוין, ושלח אותי ללמוד יותר לעומק את הנושא. הוא מעניק עוד הצצה אל הדור שידע לכתוב יצירות שייקספיריות באמצעות מחוגה בטלפון, אבל מתקשה להתמודד עם לחצן בגודל אצבע בינונית, שמתנוסס עליו: "ענה".

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

מה כבר יכול להיאמר על הספר הזה שלא נאמר? אני אנסה להעביר את התחושה תוך כדי הליכה בין הטיפות של הספויילר. גם אעיר הערת אגב, שהספר הזה הוא מסוג הספרים שגורמים לי להגיד תודה לאל שלא התברכתי בזיכרון צילומי - כעבור שנתיים מהקריאה הראשונה אני יכול לקרוא אותו כאילו מחדש, ולהנות ממנו כאילו זו הפעם הראשונה. פשוט שכחתי את המאורעות, ואת הזיכרון העלוב שלי, שבדרך כלל אני מרביץ בו, כמה הוא עלוב, אני מחשיב פתאום כחבר טוב.
זה מתחיל מהציור מעורר הפלצות שמעטר את הכריכה, זה מתחיל ישר מההתחלה, ולא עוזב עד הסוף. "מלך עכברוש" (ללא ה"א הידיעה - מלך שהוא עכברוש, ולא מלך העכברושים -שכן הוא שולט גם על מי שאינו רואה עצמו עכברוש) הוא היצירה הטובה ביותר של קאלוול, שאת שאר ספריו אני מוצא ארכניים ולקקנים מעט. כתיבת זוועות היא עסק די פשוט, בדיוק כמו ליצור אפקטים ידניים או ממוחשבים של התפוצצות גופות, איבוד גפים ואיברים - זה פשוט, וזה מוכר ולרוב זה מוגזם בכוונה. אבל משהו בכנות ובישירות שבו כותב קאלוול על הזוועות שנאלצו לעבור אותם גיבורים נכאי רוח בגיהנום טרופי אומר: היו דברים בגו.
קאלוול פורש בפניך את השאלה: "האם רק החזקים שורדים בג'ונגל?". ולא, פה זה לא דימוי לרחובות האספלט הלוהטים המלאים אנשים ממהרים, מנוכרים, עייפים ואכזריים. זה גם זה. אבל פה אין מטאפורות, פה השאלה היא פשוטה. יש ג'ונגל, ובתוך הג'ונגל עוד ג'ונגל אכזרי יותר מהג'ונגל שבחוץ. מי ישרוד בו? החזקים? ומה יהיה על החזקים כשהכול יגמר? מי מוסמך לשפוט אותם? הרעבים? מה באמת יותר חשוב, המוסר או ההישרדות? האם יותר חשוב לשמור על קוד כבוד שנכתב והועבר בצמוד לכוס קוניאק וסיגר, או שהשמירה עליו היא בעצמה התנשאות ומגננה נלוזה השמורה כנחמה כלפי אלו החזקים, הלא גוועים מרעב. ניטשה אמר, כמדומני (בפשטנות יתר), שמוסר של עבדים אינו מוסר אמיתי, אלא נחמת טיפשים. מוסר שהוא מסוכן יותר מכל העדר מוסר, לכאורה. הספר הזה מעמיד את הקביעה הזאת במבחן עליון. האם הספר מנסה להעניק תשובה, והאם היא מוצלחת, הדבר שמור לשיפוטו הבלעדי של כל קורא. האם צמד הלכים במדבר ראוי שיחלקו את מנת השתייה וימותו יחדיו, או שעל אחד מהם לשרוד על חשבון האחר ולחיות לראות את היישוב? לכל אחד יש תשובה נחרצת בעניין (לפחות למי שיצא לי לדון אתו על השאלה). דווקא קלאוול לא כל כך נחרץ. בקיצור ולעניין, פשוט קראו את הספר.

לעניין הצד השלילי (הרי לא הייתי חי אם לא הייתי רואה את הצד השלילי). לעתים קאלוול מרשה לעצמו דווקא להיסחף אל אותו קוד כבוד ולנתח את הדברים על פיו. קרי, לפעמים נראים התיאורים על החברות ההדדית, על הכבוד ועל "האחים לדם" קלישאתיות מעט. אבל: ראשית, מעולם לא הייתי במחנה שבויים ניפוני (או בכל מחנה שבויים), כך שאני לא יכול לומר: זאת קלישאה, הנכתבת הרחק מהזוהמה של המחנה, או שמא אני פשוט ציניקן מפונק. שנית, מה שבטוח שהדבר גורע מהספר כל כך מעט, שאין לזה חשיבות.

הערה סופית (ויתכן שגם סופיילר קטן מאוד): בספר לא נכתבה הערה בעניין הסיבה לכך שהבריטים מכונים בפי השאר "ליימים". הסיבה לכך (לפחות כך נאמר) נעוצה באותם ימים קשים של מחלת הצפדינה, שמקורה במחסור בפירות טריים (בעיקר פירות הדר), שהטילה שמות בימאים של פעם, וגבתה יותר קורבנות מלחים מאשר כל סיבה אחרת. היו אלה הבריטים (וכמדומני קפטן קוק המפורסם) ששמו לב לראשונה לקשר שבין מחסור בפירות הדר למחלה. בעקבות הגילוי, החלו לחלק לכל מלח בריטי מנות קצובות של ליים (הלימון הקטן), גם בגלל העושר בויטמין סי (אם אני לא טועה) שבו, וגם בגלל שהוא יכול להישמר בהפלגות ארוכות. ימאים אחרים היו רואים את המלחים הבריטים כשהם מוצצים את חצי הליים בין שיניהם. מכאן הדרך הייתה קצרה לכנותם "ליימים", גם שנים רבות לאחר מכן.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

לקרת הביקורת האחרונה החלטתי לנסות להעביר את תחושותי לגבי הספר הזה. הספר אינו קל לקריאה, לעתים הסופר הופך ממשיח, מבחינתי, של החוכמה החברתית, וחוטא למעט ברבורי מוח. אבל הספר הזה שינה את חיי. בתהחלה חשתי שהוא מתאר את מלחמתי הבלתי נגמרת בין אור (המתיימר להיות משכיל, הבז לזאב בערבה) לבין זאב הערבה שבא ומלגלג על אור, התופס את פעילותו של אור כיומרנית ופטאטליסטית. מצבים רבם שמתוארים בספר עברו אצלי אדיפטציה: מי שולט במי באותה סיטואציה חברתית, או בשעת חשבון נפש, שלעתים רבות באות ביחד. אבל התגלית הגדולה, זו שבעצם מנעה ממני לאמץ הגישה הנ"ל, היא זו המסכמת את הספר (לא ארחיב מטעמי ספויילר). הסיפור עצמו מאוד מעניין, הדמויות בהתחלה מייצגות את מה שהוא בז לו, ולאחר מכן כובשות את ליבו. הכתיבה גם היא נעשית במיומנות. כאמור, יש רגעים שהחשתי שהוא מעט חזר על עצמו, אבל מעטים, ואני מקווה שלא תחפשו אותם :)
היאמתנצל אם מישהו כתב דברים דומים בביקורות שקדמו לזו.

זהו :) בתקווה להתראות בעתיד (תקווה של מי אינני יודע) והאתר הנפלא הזה ימשיך להתפתח.


*כל המוצא שגיאת כתיב או טעות הקלדה, שישמור זאת לעצמו בבקשה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky

ביקורות נוספות על "בעקבות הזמן האבוד [1]"

בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מרסל פרוסט

זכרונות הילדות של פרוסט מועברים אליינו בזרם התודעה שלו. פרוסט יורד לפרטי פרטים בתאורים ארוכים ומפורטים של מפגשים משפחתיים, יחסיו עם בני משפחתו וחברים קרובים, נופי הסביבה וכדומה.
עם סיום הקריאה ההרגשה היא כי מבחינת העלילה לא קרה הרבה, אבל זכינו להנאה ספרותית מכתיבתו של פרוסט.
הכתיבה היא העניין כאן, העלילה זניחה יחסית. הסובלניים שנהנים מספרות יפה נטו ללא עלילה משמעותית יהנו מהספר, מי שמחפש גם סיפור משמעותי שימשוך אותו שיחפש במקום אחר.
נראה לי שלא קראתי את הסיפור לאט מספיק, ייתכן והייתי נהנה יותר מגמיעות איטיות יותר של הסיפור, אולי לא קראתי אותו בזמן הנכון.
אני מאוד נהנה מכתיבה יפה, אבל גם אוהב עלילה משמעותית יחד איתה וסיפור טוב.
האם אמשיך לחלק 2 של הזמן האבוד? כנראה רק אם לא יהיה משהו יותר טוב לקרוא, כמו שזה נראה כרגע יקח הרבה זמן עד שאגיע להמשך הסיפור, אבל לכשיגיע אגמע אותו באיטיות.

לפני שנה•
★★★★★
•משה
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מרסל פרוסט

יצירת מופת, מפסגות הספרות של המאה העשרים וכולי וכולי.

יש רק צרה אחת: זהו ספר משעמם במידה יוצאת דופן...

ולא - יצירת מופת אינה חייבת להיות משעממת. דוסטויבסקי, למשל, אינו משעמם.
גם במאה העשרים נכתבו לא מעט יצירות מופת שקריאתן אינה מלחמה בעיניך הנעצמות!

לפני שנה•
★★★★★
•ארנון
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מרסל פרוסט

סימנתי לעצמי פרויקט לזמן המלחמה: לקרוא את כל הכרכים של "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. באינטרנט כתוב שרק מעטים צלחו את כל שבעת הכרכים. בדיוק פרויקט לרצות, עבור מי שריצות ארוכות נתפסות בעיניה כספורט האֵלים. ואני מתחילה בספר הראשון: בצד של סוואן. הספר עמוס: עמוס משפטים ארוכים, עמוס רעיונות, עמוס אזכורים ליצירות ספרותיות, מוזיקליות ואמנותיות, עמוס בתיאורי טבע. כמעט כל פסקה מכילה ריבוי כזה של מחשבות ומשמעויות שקשה להכיל את כולן. הקריאה יוצרת אצלי תחושה של תסכול, של החמצה: איזה רובד נוסף לא קלטתי? איזה רמז לא זיהיתי? האם הבנתי את המשמעות? בהתחלה אני מדרבנת את עצמי כמו בריצת מרתון. עוד קילומטר, עוד כמה עמודים. אני מנסה לגלגל את שמות היצירות שאיני מכירה, לחפש תמונות של היצירות המוזכרות של ג'וטו, להשלים פערים תוך כדי תנועה. אבל איפשהו לקראת אמצע הספר נופל לי האסימון. היה זה בקטע בו פרוסט מתאר את החוויה שלו כילד הקורא בספרו של הסופר הנערץ עליו-ברגוט. פרוסט מספר שהוא קורא, וחלקים רבים בספר נותרים לו לא מובנים; הוא חש קנאה והערצה לידע ולחכמה של הסופר; אך למרות שההבנה אינה מלאה ואינה רציפה, אלא מופיעה כרגעים קטנים של הארה בתוך רצף של אי־בהירות, או אולי דווקא בשל כך מתעצמת אצלו התשוקה להמשיך ולקרא. במובן זה, הקריאה שלי בפרוסט משחזרת את אותה חוויה: אולי לא חייבים להבין הכל. אולי מותר רק ליהנות. להישאר עם מה שנקלט, עם מה שמרגש ברגע. ובתוך זה, אני מבינה משהו חזק על עצמי: עד כמה הידע מאפיל אצלי על החוויה. עד כמה אני ממהרת להפוך כל רגע למשהו שצריך להבין, במקום להיות בו. ומה אני מפסידה בזה. ואולי במקום לנסות להבין את פרוסט, אני יכולה לנסות לפגוש דרכו את עצמי. אולי הקריאה בו אינה מלמדת אותי משהו חדש, אלא מאפשרת לי להיות בקשר אחר עם מה שכבר נמצא בי, גם אם לא ידעתי לתת לו מילים. אולי זה מה שמתברר דרך הקריאה בפרוסט: ערכה של האמנות אינו ביופייה או בידע שהיא מציעה, אלא ביכולתה לאפשר מפגש עם מה שבתוכנו ולא קיבל עד כה צורה.
ומחווית הקריאה לחווית הכתיבה. התרגשתי מאד מהקטעים בהם פרוסט מתאר את חווית הכתיבה, אולי משום שאני חווה תחושות דומות. לאורך הכרך הראשון, הוא מתאר רצון עז לכתוב, מתאר שפע של חוויות, ומחשבות, אך קושי מתמשך לתת להן צורה, ותסכול מהתחושה שלעולם לא יצליח לכתב ברמה של סופרים נערצים עליו כמו ברגוט. באמצעות מארג של דמויות, שכל אחת מהן מגלמת יחס אחר לספרות ולאמנות, הוא מתאר כיצד אף אחת מהן אינה מספקת תשובה לאיך לכתב: סוואן מייצג ידע תרבותי מעודן והיכרות עמוקה עם אמנות, אך אינו יוצר, ובכך "תרבותיותו" עקרה; וינטיי, לעומתו, מתגלה דווקא ברגעים של היסוס כמעט מביך: הרצון לנגן קיים, אך מלווה בפחד להיחשף, כאילו עצם הדחף היצירתי הוא דבר שיש להצניע; החברה הבורגנית משתמשת באמנות כסימן למעמד יותר מאשר כחוויה, וקובעת חוקים ברורים מהי אמנות ראויה ומה אינה ראויה; וגם בביתו, הקריאה וההתבוננות אינן נתפסות כעיסוק מרכזי של החיים. נדמה כי בזה אחר זה מתערערות ההנחות הפשוטות: לא די בידע, לא במעמד, ואף לא בעוצמת החוויה כשלעצמה כדי ליצור.
ואז, לקראת סוף הכרך, מתרחש רגע שקט, כמעט מקרי. הילד פרוסט נוסע בעגלה, לצד העגלון ומתבונן בנוף ילדותו המוכר ואותו ראה פעמים רבות בעבר: מגדלי הפעמונים של מרטנוויל. הוא כותב: " לא ידעתי מה סיבת העונג שחשתי כאשר הבחנתי בהם באופק, החובה לחפש ולמצא את הסיבה נראתה לי מפרכת למדי; רציתי לאחסן בראשי את הגזרות המתנועעות בשמש ולהניח לזה עכשיו. וקרוב לודאי שאילו כך עשיתי, היו שני מגדלי הפעמונים גם הם נעלמים ונבלעים לעד בין כל אותם עצים, גגות, בשמים וצלילים, שבודדתי מן השאר בשל אותו עונג סתום שסיפקו לי ומעולם לא העמקתי לחקור בו.. ובלית ברירה, מאין לי חברה אחרת, נאלצתי להיטפל אל עצמי ולנסות להתרכז במגדלים שלי. לא עבר זמן, וגזרותיהם ומשטחיהם המופזים , כמו היו מעין קליפה, נקרעו, משהו ממה שנסתר לי בהם נחשף, צצה בי מחשבה שרגע לפני כן לא היתה קיימת, מתנסחת במוחי מילולית , והעונג שחוויתי למראם רק לפני זמן מה נמצא מתעצם כל כך , שאחוז במין שכרון לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר" (עמ' 181-182)... ואז הוא מבקש עיפרון ולמרות טלטולי הדרך הוא מצליח לנסח בכתב לראשונה את החוויה שהוא ראה, וכמעט ללא תיקונים הוא מכניס אותה לספרו. אין כאן מתכון לכתיבה. אך אולי יש כאן רמז אחר:הכתיבה אינה נולדת מן הידיעה או מן השליטה, וגם לא מנוכחות ברגעים נשגבים ויוצאי דופן, אלא מן היכולת להישאר עם מה שאינו מתנסח, לא למהר להבין אותו. זהו המקום שריגש אותי. כל חיי אני כותבת כתיבה אקדמית — יודעת לנסח, לבנות טיעון, לדייק — ובכל זאת איני מצליחה לכתוב פרוזה. אולי משום שההרגל שלי הוא בדיוק הפוך: לקחת את מה שאינו ברור ולסגור אותו מהר מדי. ואולי להיות סופר, כפי שפרוסט מרמז, אינו עניין של לדעת לכתוב, אלא של היכולת לשהות עוד רגע בתוך מה שלא קיבל צורה.
יש פרט קטן לקראת סוף הספר שנגע בי, אולי יותר ממה שציפיתי. כשפרוסט מסכם את חוויית טיולי השבת המשפחתיים : פעם לצד של מזאגליז, הדרך הקצרה, המתורבתת יותר, זו של הגנים המטופחים, שבמקרה הטוב מחקים את הטבע; ופעם לצד של גראמנט, הדרך הארוכה, הפתוחה, הפראית והלא־מעובדת, שם אולי עשויה להתרחש חוויה אמיתית יותר. ובמחשבה לאחור, הוא בוחר בצד של מזאגליז. הבחירה אכזבה אותי במקצת. נדמה היה לי שהדרך האחרת היא זו שמבטיחה חוויה עמוקה יותר. כמו דמותה של הסבתא, הנמשכת אל הפראי, מסתייגת מן הנימוסים והטעם הממוסד, ומבקשת מגע ישיר יותר עם העולם. אך ייתכן שפרוסט מנסה לומר לנו שגם הפראי אינו מבטיח דבר: לא המרחק, לא החריגה, ואף לא האותנטיות כשלעצמה מובילים בהכרח לגילוי. אולי משום כך הרגעים המשמעותיים ביותר אינם מתרחשים במקום הנשגב או הרחוק, אלא דווקא בתוך המוכר, במקום שבו איננו מצפים להם — ואולי אף בתוכנו.
קראתי לזה “פרויקט” — מילה קצת מגעילה. יש בה יעד, הישג, קו סיום. אולי מילה של רצים. אני מסיימת את הקריאה בספר הראשון בתובנה שהקריאה בפרוסט אינה ריצה. היא קרובה יותר לתרגול איטי, כמעט כמו יוגה או פילאטיס, שבו אין מה להספיק ואין לאן להגיע , אלא רק לשהות עוד רגע בתוך מה שקורה.

לפני 3 חודשים•קולומטה
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מרסל פרוסט

בדרך כלל בחופשות החגים או בחודשי הקיץ היינו נוסעים מירושליים למשפחה המורחבת בחיפה. איזה כיף היה לפגוש את הסבתות והסבים והדודים והדודות וכל היתר. אוכל טוב, ים וחוויות נפלאות. אז מרסל פרוסט גם הוא נסע בחופשות כמו כולנו אלא שהוא נסע מפאריז לעיירה קטנה בשם קומברה. למעשה זהו סיפור אוטוביוגרפי של פרוסט מסע אל ילדותו בכפר המשפחתי. הוא מפגיש אותנו עם הסבתא שהיא סוג של נפש חופשיה ועם הסבא ו הדודות ובעיקר הדודה של אימו שהיא מה שנקרה "טיפוס" יחיד ומיוחד ומעניין מאוד. במסעו אל העבר הוא פוגש בשלל דמויות סביב משפחתו והמעגל המשפחתי; בכנסייה, ברחוב ובמפגשים חברתיים.
זהו ספר ראשון מתוך שבעה שמתארים את חייו וחוויותיו ומחשבותיו של הילד שכבר בכפר הבין שבחר להיות סופר.
ברטרוספקטיבה פרוסט מבטא בתאוריו כיצד מתעוררים אצלו החושים לנוכח תמונת ילדות זו או אחרת העולה בזכרונו. ברור לגמרי שפרוסט מאוהב באותו כפר ומלא געגוע לאותם אנשים שעטפו את ילדותו ואותם הוא מתאר באריכות רבה ככאלה שעיצבו את נפשו כאדם כסופר.
שמעתי על הספר הזה רבות אך לצערי, אותי הספר לא הלהיב במיוחד וזאת מאחר שהוא מאוד איטי ומרבה בתיאורים ארוכים ולעיתים מייגעים וביחד עם זאת היו קטעים רבים שמהם נהניתי מאוד.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•גוטי
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מרסל פרוסט

קשה לי מאוד למדוד ספרים על פי מדד של "ניצול או בזבוז זמן", שכן כל קריאה היא חוויה, גם אם אינה חוויה העונה על הציפיות. אולם במקרה זה, לאור הביקורות שנכתבו כאן לפני, אפתח באמירה ברורה: "בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד הספרים אשר קריאתו היתה ניצול זמן באופן הטוב והמדויק ביותר. הזמן אשר הקדשתי לקריאתו רחוק מלהיות אבוד – היו אלה חמישה ימים מדהימים של קריאה וצלילה אל נבכי נפשו של המספר, ובדרך, לפעמים גם אל זו שלי. זהו זמן שלצערי לא ישוב עוד – לא בגלל שאבד, אלא כיוון שקריאת החלק הראשון של יצירת הענק הזו היתה חוויה חד פעמית, אשר ודאי תהיה שונה בקריאה שניה.

החלק הראשון של יצירתו הכבירה של פרוסט מכונה "קומברה" – על שם הכפר בו היה מבלה המספר עם הוריו בעונת הקיץ. עבורו, קומברה היא אוסף של זכרונות ילדות – טעמים, קולות, מראות וריחות, המתעוררים אצל הסופר מחדש, בחוויה חושית חזקה מאוד. כך נחשף הקורא אל טעם העוגיה הטבולה בתה של דודתו, ריחות הפריחה בטיולים, מראה הנהר בכפר – חוויות שמצד אחד הן כל כך אישיות, ומצד שני יכולות לעורר הזדהות אצל כל אחד, בכל זמן, מתוך חוויותיו הפרטיות שלו. הזכרונות, הדמיון והמחשבה הפנימית הם המניעים את ההתרחשות. הקורא נחשף למסעו של המספר לקראת היותו סופר, ואל הדרך חזרה לנקודות בילדותו שבהן הכל התחיל. יש כאן בעצם מסע רוחני, של אדם העובר בתחנות שונות של חייו ובוחן אותן זו לאחר זו, וזו לצד זו, ואת השלכותיהן על חייו. הבחינה החוזרת הזו נוגעת ברגעים שבזמנו אולי נדמו כשוליים או טריוויאליים, אך מבט מעמיק לאחור חושף אותם במלוא עוצמתם. מדהים כמה שרגעים כאלה ואחרים מתוך הילדות משתקפים פתאום באור אחר.

הכתיבה של פרוסט, מראשוני סופרי זרם התודעה של המאה העשרים, היא בעצם עיבוד מחודש לזכרונות הללו, ולא הרבה מעבר לזה. לפיכך, יכול אני להבין את מי שהתקשה להתחבר לספר; מנגד, התיאורים שלו כל כך אמיתיים ואנושיים. הכתיבה התודעתית עוסקת באופן מפורש בתהליכים הנפשיים של אדם בסיטואציות מוכרות. כך למשל, כולנו הולכים לישון בלילה ומקיצים בבוקר, אולם כשרונו הגדול של פרוסט הוא בתיאור נפש האדם בכל אחד מאותם רגעי יום יום: כבר בפתיחה מתאר פרוסט את הרגעים שבין הערות לשינה, בהם לאט לאט המוח משתחרר ונרדם, הנפש נרגעת (או לא נרגעת), החלום מתערבב עם הדמיון והשינה עדיין איננה לגמרי שם; את הרגעים האלה, למשל, ורבים אחרים שכל אחד ודאי מכיר אותם – מיטיב פרוסט לתאר בעדינות ובדייקנות.

תוך כדי הקריאה שאלתי את עצמי האם זהו עוול לקרוא את הספר הזה כל כך מהר. יתכן מאוד שכן – זהו ספר שדורש זמן, ודורש קריאה איטית המאפשרת חלחול ונביטה של הסיפור. ובכל זאת, היו אלה חמישה ימים של מסע תודעתי מהנה, מופלא ומומלץ ביותר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אסף
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מרסל פרוסט

אם אני הייתי מנסה לרשום מה קרה בספר הזה מהבחינה של עלילה אז הייתי יכול להגיד בשתי שורות שהבן אדם קם בבוקר ועוד לא קולט איפה הוא קם יעני באיזה מקום הוא והוא נזכר על הזמנים שהיה קם בבוקר בבית של ההורים שלו מתי שהיה קטן ואז הוא קולט איפה הוא נמצא עכשיו ונגמר הספר.

אחרי שאני מספר את זה ואתם אומרים עלא בחטי אני יכול לספר למה אהבתי את זה ואז אולי חלק יחשבו שדוקא המזל היה אצלי שהיה לי ההזדמנות לקרוא את זה.
 
זה ספר על הילדות של הבנאדם. הוא אולי רושם על הילדות שלו אבל הוא מביא אותך להסתכל על מתי שאתה היית ילד. זה לוקח אותך למתי שהיית יוצא בגשם החוצה עם הכדורגל והולך בועט במגרש לפני השיכון עד שהיו באים עוד ילדים וכל פעם שהכדור היה נכנס בשלולית גדולה היית בועט אותו יחד עם המים ולא היה אכפת לך על הבגדים שלך ואיפלו היית צוחק. או על מתי שהיית מסתכל על איזה ילדה ולא היה לך סיכוי שתוציא מילה מהפה שלך אפילו שהיית רוצה. גם זה לוקח אותך לדברים שהיו בבית יעני איך שאבא שלך היה יושב בסלון כמעט נרדם והיית הולך בשקט מאחוריו בשביל שלא תעיר אותו. או איך שפעם לקחת כסף מליד המיטה של אבא שלך בלי שאמרת (יעני גנבת) והוא אחר כך בא ישב ליד המיטה שלך מתי שהיית הולך לישון ובמקום שיצא עליך בצעקות רק אמר לך שאתה אכזבת אותו ועד היום אתה זוכר את זה. 

כל זה היה בראש שלי מתי שקראתי ואפילו שהוא בצרפת באיזה מקום שהשם שלו קומברה אני מתי שקראתי היה אשקלון מול העיניים שלי. ואני יגיד לכם האמת שמה שראיתי באשקלון היה יפה יעני גם זה שווה את הסיפור שלו. אני לא יודע איך היה אצל מישהו אחר שקרא את זה אבל אולי זה הדבר היפה שבספר שהוא מראה לך את הדברים שהיו בחיים שלך ואיך שאתה זוכר אותם ואיך שזה חלק מהסיפור שלך ושבנה אותך בתור בנאדם ואתה יוצא מזה שאתה מבסוט על עצמך ומבסוט על החיים שהיה לך.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•סימנטוב
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מרסל פרוסט

מרסל פרוסט כתב את האנציקלופדיה הזו ספק על חייו, ספק על חיי מישהו לא ממש מעניין. זוהי סאגה של 3200 עמודים, מהם קראתי את החלק הראשון בן 188 העמודים.

את זרם התודעה אני לא ממש אוהב וזה לא חדש. אבל מה לעשות ולפנינו ספר צלו"י (צריך לסמן וי) לחלוטין, למען ההשכלה צריך לקרוא אותו והמסקנה היא, שאם צריך לקרוא את זה להשכלה, עדיף להישאר אידיוט.

הספר עוסק בימי חייו הצעירים של מי שזה לא יהיה. ילד החווה את חייו במשפחה אמידה, כשסביו, דודותיו וכמובן הוריו גרים כולם יחדיו. כל אלה נמצאים במצב זה או אחר של יכולת אנושית מופחתת, אם מחולי גופני או מחולי נפשי. אולי סתם מנוקשות בלתי מתפשרת.

הספר נפתח כשהילד המספר מצפה שאימו תגיע לחדרו ותיתן לו נשיקת לילה טוב. אין זה עניין של מה בכך ולכן אני צריך לסבול עשרה עמודים שלמים ולקרוא על הנשיקה הזו, שאביו רואה בה סתם טקס וסתם פינוק. לאחר מכן אני צריך לקרוא שני עמודים שלמים על חליטת תה ועוד 15 עמודים על מראה הנהר הזורם לצד ביתו של המספר.

לספר אין כמובן שום עלילה, אין דיאלוגים, אין כיוון ולמעשה אין שום דבר מעניין. צאו וחישבו מה עובר בראשו של אדם המתיישב לכתוב סאגה שכזו והוא צריך למלא אלפי עמודי כתיבה (בעודו שוכב בביתו חולה, כדרך שפעם היו חולים - יש כסף אז לא עושים כלום וכולם מכרכרים סביבך), לגרום לסבל בל יתואר לקוראיו והעיקר להוציא יצירה, שברבות הימים עוד יחשבו עליה כאורים ותומים, כפסגת היצירות, כספר מופת וכך הלאה. אז אני רוצה לומר כאן קבל עם ועדה: המלך הוא עירום ואפילו הבולבול שלו קטן. הנה אמרתי.

אני מודע לעובדה שהספריה החדשה לקחה על עצמה פרוייקט לא קטן, הושיבה את הלית ישורון לתרגם וזה עשה רעש גדול בברנז´ה. בהתחלה היה זה רעש מהתרגשות, אחר כך סתם רעש של נפיחות.

אפילו בתור ספר צלו"י (צריך לסמן וי) המאמץ על 188 העמודים היה מיותר. אפשר בשקט לדלג על עשרות עמודים ומי שזריז בדילוג יכול לסיים את הספר ברבע שעה, ולא נודע כי בא אל קרבו ולא צריך לבוא לשם.

כנראה הבנתם עד עכשיו ששנאתי את הספר, שסבלתי מאוד ושציפיתי שמשהו אכן יתפתח. זה לא קרה. אני מודע לגמרי לעובדה שעכשיו תרוצו בהמוניכם לקרוא את הספר כמו שרצתם לקרוא את "שבת" והעליתם אותו לפסגת המכירות. מה, לא?

לפני 15 שנים•מורי
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מרסל פרוסט

בכרך הראשון של יצירתו הכבירה, פרוסט מתחקה אחרי זכרונות הילדות שלו מהכפר שאליו היה בא כל קיץ עם הוריו - קומברה. קשה לי למצוא מילים כדי לתאר את היצירה הזו של פרוסט, אולי אפשר לומר שזוהי יצירה שבה זירת ההתרחשות העיקרית היא בתוך תוכה של הנפש, בתודעה, בזיכרונות, בחלומות, בתחושות.
היכולת התיאורית של פרוסט מדהימה. עמודים שלמים עשויים לשמש כמסירת תיאור מדויק ומרשים של התחושות של אדם שמתעורר באמצע הלילה, ובין ערות לשינה, הוא מנסה לשחזר היכן הוא נמצא. או את תחושותיו שלו כילד שכל עולמו תלוי בשאלה האם הערב אימו תבוא לומר לו לילה טוב ולנשקו, או לא. הכתיבה של פרוסט מתאפיינת במשפטים ארוכים, רצופי הסגרים והערות צדדיות, דימויים, בעיקר מעולם הטבע אבל לא רק, אסוציאציות ועוד אמצעים ספרותיים מתוחכמים, וזאת כדי להגיע לרמת דיוק מרבית של התחושה או המראה שאותו הוא מתאר.
יחד עם זאת בחלק מהקריאה הסתפקתי אם אני קורא פרוזה או שמא זו שירה. היכולת שלו לתאר תחושות, מראות, ניחוחות, צלילים, חלומות, מצבי תודעה, היא מעוררת השתאות. הנה דוגמא קטנה לוירטואוזיות הלשונית המדהימה שבה פרוסט מתאר שקט בעיירת הקיט:
"מזג האויר כה שקט היה וכה רוגע, שבצַלצֵל השעה נדמה כי לא הפרה את שלוות היום, אלא שפרקה מעליו את מה שאצר בתוכו, ושמגדל הפעמונים, בדייקנות רפויה ומסורה של מי שאין לו שום דבר לעשות, פשוט – כדי להפיק ולהגיר כמה טיפות הזהב שנאגרו בו לאיטן ולתומן בלהט השמש – רק סחט ברגע הנכון, את גודש הדממה" (עמ' 168).
הכתיבה של פרוסט כופה את הקורא לקרוא לאט ובמתינות. את החלק הראשון שמכיל פחות ממאתיים עמודים קראתי לאט לאט, לעיתים לא יותר מעמודים בודדים ביום. מאחר וכל חלק ביצירה עומד בפני עצמו נראה לי שאני אקח פסק זמן קטן עד החלק הבא. לקוראים משקיענים הספר מומלץ בחום רב, למי שאצה לו הדרך, קשה לי לראות אותו מתחבר ליצירה הזו.

בעקבות הזמן האבוד חלק ראשון – לא פחות ממעולה!

לפני 16 שנים•
★★★★★
•יוסף
בעקבות הזמן האבוד [1]

בעקבות הזמן האבוד [1]

מרסל פרוסט

"לקרוא עוד עמוד
בזמן האבוד
לנגן עוד פרלוד אחד"

נעמי שמר

תמיד חשבתי שנעמי שמר אומרת שתקרא רק עמוד, כי השיר שלה כולו פרידה מהחיים האלה, ואולי לא גומעים אותם בבת אחת, אלא הזמן האבוד זולג מבין האצבעות כמו חול, עמוד אחר עמוד... אבל הנה זיכני הבורא ישתבך לקרוא ממש את המקור מאת מרסל פרוסט ואז, אוהו הבנתי.
מי שמגיע לספר הזה עם שריקת התחלה וסיום, יכול להיפרד ממנו כעת. זהו ספר לגמיעה ממושכת, וכך ממליץ גם המו"ל בהוצאה העברית הראשונה. הספר נפתח בתיאור רב חושי של שרעפי שינה - התעוררות, בהם לא ברור לך בדיוק באיזה חדר ישן אתה, היכן אתה, באיזה הקשר מצוי קיומך. דומה שהספר כולו בוחן זאת מזוויות מגוונות ומנקודות מבט הנעות בין הילד והמבוגר.

אחת האנקדוטות שנשארו איתי מהספר היא הילד המשתוקק לאמו שתבוא להשכיבו לישון בנשיקת לילה טוב, בעודו יודע שיש אורחים ואמו לא תרצה לבוא, וככל שהוא יודע זאת - כך מתגבר אף יותר רצונו שתבוא להשכיבו לישון. ואולי אולי זו ההגדרה, או לפחות אחת מהן, לזמן האבוד.


מיועד למיטבי לכת
חובבי הז'אנר של עמוד - עמוד ולא כריכה אל כריכה

לפני 9 שנים•זרש קרש