סיפור שקיעתה של משפחת בודנברוק הוא בתחילת הקריאה מסע בזמן לליבק של המאה ה-19. ליבק (עיר הולדתו של תומאס מאן, בצפון גרמניה) לא מוזכרת באופן מפורש בספר, כאילו היה זה מובן מאליו. מפורטים שמות רחובות, נהר הטראווה, המבורג הסמוכה, רוסטוק וכו'. משפחת בודנברוק שייכת למעמד הגבוה, מחזיקה פירמה למסחר בתבואה, שניהולה עובר במשפחה, מתחזקת קשרי מסחר וקשרים פוליטיים עם משפחות חזקות כמוה, ומחנכת את בניה לעמל וחריצות מתוך אדיבות ומצפון טוב. את בנותיה, וכאן מתחילות חלק מהבעיות, המשפחה מייעדת לנישואי תועלת. הבנים, נדרשים גם הם להביא כלות ממשפחות ראויות, וכבר בהתחלה נמסר על קונפליקט משפחתי בהקשר הזה. 

תומאס, כריסטיאן וטוני, שני אחים ואחות, עדיין ילדים בתחילת העלילה, נמצאים במוקד הרומן. הם גדלים ונדרשים לשאת באחריות למוניטין המשפחתי. טוני, רגשנית וילדותית משהו, דבקה בפאסון המשפחתי ומשתדלת למלא אחר הציפיות ממנה במלוא הרצינות; כריסטיאן, האח הצעיר, מתנגד לשחק את המשחק, ומאתגר את בני משפחתו פעם אחר פעם; ותומאס, האח הבכור, לוקח על עצמו, בבוא הזמן, את האחריות לשאת בניהול הפירמה. הוא מגיע להישגים יפים, ושומר על שמה הטוב של המשפחה, אבל אכול ספקות מבפנים.

הספר ארוך, כמעט 700 עמודים, והכתיבה מצוינת (ומצוין גם התרגום של נילי מירסקי). לאורך דפים רבים בתחילת הקריאה הרגשתי שלמרות הזרימה בעלילה, אני לא מוצא את הערך המוסף שיהפוך את הספר לבלתי נשכח. אבל אז, לאט לאט, נשאבתי יותר ויותר, והפנינים הגיעו בזו אחר זו. 

השיבושים שמביאים לקריסת המשפחה, מקורם במזל רע, נפילות בידי נוכלים כאלה ואחרים, אבל לא פחות, בשל התבוננות עצמית שהולכת וגוברת מדור אחד לשני. בעוד תומאס, למשל, מחפש פשרה בין חובותיו לבין ענייני הרוח שמושכים את הלב (שירים ותיאטרון למשל), כריסטיאן לא מפסיק להתעסק בעצמו, מתמכר לתיאטרון, מיטלטל בין חרדה לבריאותו לבין קלות ראש פרועה ("מבלה עולם"), וכאן וגם כאן מפריז באופן שמביך את בני משפחתו. שוויון הנפש שבו מקבל כריסטיאן את עליונותו של תומאס מרגיז את אחיו, שמזהה כי "הכשרונות והרצינות והזריזות והכבוד חשובים בעיניו (של כריסטיאן) כקליפת השום". תומאס, מצדו, מתאמץ אמנם ללכת בתלם, אבל בהחלט מוטרד בעצמו מהסתירה שבין התכונות שתובעים חיי המעשה (ששכרם הוא גם השם הטוב וגם הרווחה למשפחה כולה), לבין המיאוס שמתגבר אצלו ביחס לצרות המוחין ולסתמיות שאופייניים לחוג מכריו ושותפיו. קריאה של תומאס בכתביו של שופנהאואר (תחבולה נפלאה של תומאס, הסופר, לשתול רעיונות מורכבים בפרוזה) מביאה אותו להארה והשלמה מסוימת. מי שנשארת נאמנה למטרה המשפחתית ורואה לנגד עיניה את טובת הפירמה היא טוני, שאמנם מתוארת כצרת אופקים, אבל עם זאת יוזמת ונלחמת עד הסוף. היא חרדה כמובן מהתרסקות כלכלית, אבל יותר מכך חרדה מאובדן המעמד והשם. "לשבת על הסלעים", ביטוי שאימצה לעצמה בעקבות קשר מסוים בצעירותה, מלווה אותה שנים ארוכות כתמרור אזהרה.

אמנם העלילה מתקדמת לפי ציר הזמן, ומסתיימת עדיין במאה ה-19, אבל מה שהיה בתחילת הקריאה מסע בזמן לליבק של המאה ה-19, הפך בסיום הקריאה לחוויה שחוצה את הזמן. אני מאמין שקוראים רבים ימצאו הד להתחבטויותיהם, אנשים הכלואים במעגל של עמל ורווח ומחפשים את הנוסחה לביטוי עצמי וחופש במחיר המינימלי.

מבין דמויות רבות וחשובות בספר, מתבלט מעל כולם האנו, בנו של תומאס. יש עוד הרבה מה להגיד על הספר ועל האנו בפרט. אעלה רק נקודה אחרונה וחשובה: ההתבוננות לתוך הנפש בדרגה הגבוהה ביותר, לפי הספר, מה שנתמך גם ע"י שופנהאואר, היא ע"י ההיקשרות במוסיקה. המוסיקה, כמו שבכוחה לשאת את המאזין והמוסיקאי לגבהים עצומים, כך היא מסכנת את שיווי המשקל ומאיימת על חיי המעשה. הרווחה שבאה מעמל חיי המעשה היא המאפשרת, במעגל מתסכל, את הפניות והבמה למוסיקה עצמה. האנו (וגרדה אמו) נסחפים עמוק בעצמתה המטלטלת של המוסיקה, ובעיקר נופלים בקסמו של ואגנר (שהסעיר את עולם המוסיקה במאה ה-19). על ואגנר לא ארחיב, אומר רק שלקח לי זמן להגיע אליו (ולא בלי קונפליקט, אני דור שלישי לשואה), ושהבנתי ללבם של האנו וגרדה.

%%%%%

ציטוט:

הוא ראה לא רק את החביבות והבטחון, שהשפיע אביו על הכול, אלא מתוך איזה פכחון מוזר, מכאיב, ראה גם כמה מתקשה אביו, מתקשה לאין שאת, להשים עצמו חביב ובטוח בעצמו; הוא ראה איך הולך אביו ונעשה חיוור ושתקן יותר מביקור לביקור, איך הוא נשען אל פינת הכרכרה בעינים עצומות שעפעפיהן האדימו, ועל סיפו של הבית הבא ראה בלב מתפלץ איך שבה המסיכה ומכסה את הפנים הללו עצמן, ואיך נוצקת גמישות פתאומית בתנועותיו של הגוף היגע הזה. המגע־והמשא עם הבריות, השיח־והשיג עמן, הפעילות, העשיה, ההשפעה – כל אלה לא נראו לו ליוהאן הקטן כפועל־יוצא פשוט ותמים וטבעי של ענינים מעשיים שיש להם לבריות אלה עם אלה והם מבקשים לעשות למענם, אלא הם היו בעיניו כמין מטרה לעצמה, כאימוץ מעושה וכוזב של כל הכוחות למען האמנות המפרכת של העמדת־הפנים וזקיפת הגו, הבאים לחפות מלבר על השממון והריק שמלגו. ולעצם המחשבה שגם לו מצפים שיצא אל הבריות ביום־מן־הימים ויפעל בקרבם וידבר ויתנועע מולם, תחת הלחץ הכבד של מבטיהם, לעצם המחשבה הזאת עצם האנו את עיניו בחלחלה, בסלידה מבוהלת.
(570)

"דבר אחד אני רוצה לומר לך", המשיך לאחר אתנחתא והשליך את הסיגריה שלו אל התנור מבעד לשבכת הברזל.
"אני עצמי הרהרתי לא פעם בהתעסקות הזאת החרדה והסקרנית וחסרת הטעם שמתעסק אדם בעצמו, שכן לפנים קיננה הנטייה הזאת גם בי. אבל נוכחתי לדעת שהיא נוטלת מן האדם את החוסן הפנימי ואת כושר המעשה ואת השליטה העצמית...
ואני, שיווי המשקל וכוח העמידה הם לדידי עיקר העיקרים. תמיד יהיו בעולם אנשים הזכאים להתעניין כך בעצמם, להתבונן בדקדקנות שכזאת ברחשי ליבם שלהם - משוררים, המשכילים לבטא יפה ובבטחה את עולמם הפנימי הנאצל ובכך מעשירים את חיי הרגש של זולתם.
אבל אנו, ילדתי, אין אנו אלא סוחרים פשוטים, ההתבוננות שלנו בעצמנו חסרת ערך היא עד ייאוש. לכל היותר נפיק מפינו אמירה כגון זו, שצלילי כיוון הכלים בתזמורת מסבים לנו עונג מוזר, או שלפעמים אין אנו מעזים לרצות לבלוע... הה, עלינו להפשיל שרוולים, לעזאזל, ולעשות מעשה ולהצליח, כשם שהצליחו אבות אבותינו..." (עמ' 243)
***
"הקבוצה הנ"ל מיועדת למי שהתחיל את התרגילים בNAND לקראת סמסטר א'", "ההרשמה לקורסי קיץ נפתחה...המבחן הפרונטלי ייערך בתאריך.." , סימוני התראות הולכים וחוזרים הופיעו על מסך הפלאפון שלי, התראות דוחקות, מעוררות, כמו קול השופר המעיר אותך משנתך בימי אלול – "בן אדם, מה לך נרדם?, מה לך מבזבז את הזמן?".
בחודשים האחרונים, כשאני מנסה להירדם ומתהפך עוד פעם על הצד, בחוסר אונים, אני מחליט בייאוש לחפש באקראיות חפץ כלשהוא שנמצא על המיטה, לאחוז בו חזק בכף ידי, ולהרגיש ששתי רגליי על הקרקע.
כי שיווי המשקל התערער. השגרה החדגונית ולהיטות המירוץ אחר ציונים מדוקדקים נעצרו בפתאומיות. "איזה כיף זה תכנות", אמרתי השבוע לחבר, בהיסח הדעת, "כשזה עובד זה פשוט עובד, אתה פשוט יודע שזה נכון."
***
"אתה יכולת ויכול – שמח בחלקך אפוא, אבל אל תדון את זולתך, כי אין לך שום זכות לכך... האלוהים נתן כוח לאחד, ולאחר אינו נותן... אלא שכזה אתה, תומאס...כבשת לך מקום בחיים, מעמד מכובד, ושם אתה עומד לך ודוחה מעליך בקרירות כל מה שעלול לבלבל את דעתך ולהפר את שיווי משקלך, שכן אין דבר חשוב בעיניך יותר משיווי המשקל. אבל אין זה הדבר החשוב מכול, תומאס, אין זה העיקר בעיני האלוהים! איש אנוכיי, כן אנוכיי!..כמה נמאסו עלי כל אלה – הנימוס והעידון ושיווי המשקל, הדרת הפנים הזאת והחשיבות והכבוד העצמי- נמאסו עד מוות!, והקריאה הזאת היתה כנה כל כך, ופרצה מלב קרוע ומורתח, מתוך תחושה עזה כל כך של סלידה ומיאוס, עד שהיה בה משהו מזעזע באמת, ואמנם, תומאס התכווץ מעט ושעה קלה ישב בעיניים מושפלות, בפנים מיוגעות, ושתק.
"נהייתי מה שאני", אמר לבסוף ורגשה היתה בקולו, "מפני שלא רציתי להיות כמוך. אם רחקתי ממך בלבי, הרי זה משום שעלי להיזהר מפניך, משום שכל הוויתך ומהותך הם בגדר סכנה בשבילי...זו האמת."
(עמ' 528-529)

***
התחושה המוכרת חזרה. עוד יום של רפרוש הולך וחוזר במודל, בציפייה אחר "הערעור התקבל".
והרגע המתוק הגיע, שחור על גבי לבן, חותמת מדויקת של השקעה, וסיפוק, מספרים מחושבים היטב, לפי הספר.
באופן מפתיע, היום המוצלח הפך ללאה, ממוסגר, מחושב, חסר כוחות וחשק נשכבתי על הפוף בסלון, ונזכרתי שנשארו לי עשרים עמודים בספר, עשרים עמודים על יוהאן הקטן. וכמו מנת קפאין בגוף עייף, וכמו מכת קור של גלידה ביום חם, המילים של הספר החזירו אותי לחיים, נתנו לי מעוף מדומיין ובלתי נלאה.
בלעתי את המילים האחרונות של הספר. בחדר שלי ישב חבר ותכנת תרגיל בקורס קיץ, שני חברים אחרים ישבו ודיברו על דאטה.
יום למחרת, שאלתי חבר - "תגיד, מה הסיפור שלהם? למה הם אוהבים להיות לחוצים ולקחת קורס קיץ, לא יכולים להרפות לרגע". "הם פוחדים", הוא ענה. "זה מפחיד". כשהוא מזכיר לי איך כתבתי לפני שנה, בסיומו של שבוע לבד בשממות הבלקן "אנשים מפחדים מהלבד, מהשעמום, מהריק, מהיכולת לעמוד בצורה חשופה מול המציאות ללא שום אמצעים. פשוט לחוות את הרגע במלוא עירומו."
---
יש ספרים, שאתה מרגיש שפשוט נועדו שתקרא אותם, ושאפילו שנכתבו קצת פחות ממאה שנה לפני שנולדת, מדברים ממש אליך. האם הרגשתי שחוויתי במלוא העוצמה את גרמניה של המאה ה18? האם אני יכול להגיד שהרגשתי וכאבתי דמות כלשהיא מהספר, כמו אנדריי ונטאשה מ'מלחמה ושלום' או חנה מ'מיכאל שלי'? נראה לי שהתשובה לשתי השאלות האלו היא לא. בשונה מספרים אחרים, בספר הזה פשוט הרגשתי את התהליך שעובר על המשפחה במשך ארבעת הדורות.
הספר מתחיל ב'פיאנו', נינוח ורגוע. הקונסול, ראש הפירמה, מנהל את עסקיו ואת משפחתו לפי הספר. שאלות כמו שיווי משקל ודקדקנות עצמית לא נבראו לעולם, במקצב החיים הפנימי שהשתרר בעולם. כשמגיעה מהומה מקומית לבית הנבחרים, הקונסול קרגר הזקן, איש הדור הישן, נופל ומת. כבר אז, סימני היציבות המשפחתית מתחילים להתערער - "אני יודע שהסימנים החיצוניים, המוחשיים של ההצלחה והשגשוג מופיעים תכופות בשעה שלאמיתו של דבר כבר התחילה השקיעה..." תומאס, הבן, מכריז במהלך הספר, וככל שמתקדם הספר, ההרמוניה הולכת ונפרמת.
אינני יודע לנתח היסטורית את התהליך שהתרחש בשנים אלו, אך תיאור נפלא שנכתב בספר לוויכוח הארוך והמהותי שהתרחש בין גרדה ומר פפול לגבי סגנונות מוזיקליים, מתאר את היטב לדעתי:
"לא אנגן זאת, גברתי הכבודה! משרתך הנאמן אני, אך לא אנגן זאת! זו אינה מוסיקה...האמיני לי...אין זה אלא תוהו ובוהו, דמגוגיה, חילול הקודש, טירוף!"...."פפול," אמרה לו, "הרהר נא בדבר בשלוה ובלא משפט קדום, השימוש הלא מקובל שהוא עושה בכללי ההרמוניה מבלבל את דעתך.."
(עמ' 454)
הדור הראשון התנהל על מי מנוחות. אך שלושת ילדיו של הקונסול נאלצים להתמודד, כל אחד בדרכו, עם הפער בין שימור שיווי המשקל המשפחתי והנפשי, ובין ההתבוננות בעצמם. טוני, שמפנה עורף לבחור נמוך מעמד שפגשה במרחצאות, מסכימה פעמיים לנישואים מפוקפקים, על מנת "לשמור על כבוד המשפחה" והספר המשפחתי. כריסטיאן, שרואה את אחיו שקול עד כדי גיחוך, מדרדר מחוסר איזון אחד למשנהו, עד שלבסוף מגיע לבית משוגעים. ותומאס, שבקטע שציטטתי, מודה שהוא מפחד להגיע למצבו של כריסטיאן, מונע פעם אחר פעם מ'שימור כוח העמידה', כשהדקדקנות וההדר שלו הולכים וגוברים עד כדי גיחוך, באופן אירוני נופל ומת כתוצאה מעקירת שן, ונמצא מטונף ומבולגן, בניגוד מוחלט לטבעו.
אכן, "הכבוד המשפחתי" עורר בי לפעמים זעם או גיחוך. כשטוני התחתנה עם מר גרינליך, בשביל המסורת המשפחתית, היא אכזבה אותי עמוקות. אבל תומאס מאן, דרך הדמויות השונות, מציג את הדילמה הקשה באמת. המפחידה הזאת:
"וכי מה ההצלחה? איזה כוח נסתר, טמיר, איזו דריכות, זהירות, שום שכל... הידיעה שיכול אני, בעצם קיומי, להטביע חותם על תנועת החיים מסביבי... האמונה שביכולתי לכפות רצוני על החיים, שיצליחו דרכי. המזל הטוב, ההצלחה, הריהם בתוכנו. עלינו לאחוז בהם בחזקה, ביד איתנה.
ואם מתחיל משהו בנפש פנימה להתרופף, להתייגע, להיחלש - בו ברגע מתמוטט סביבנו הכל, נשמט מאחיזתנו, מתמרד וקם עלינו.. ואז - אסון רודף אסון, מפלה רודפת מפלה, והקץ לכל..."
בימים כאלו נראה לי שלא קשה להבין את הפחד מחוסר שיווי משקל, ולאורך הספר המפלה האוחזת במשפחה צעד אחר צעד מעוררת אימה, עד שמגיע קץ לכל.

אך מיהו ה'משורר', עליו מדבר תומאס מאן? מול דמותו של כריסטיאן, ניצב האנו הקטן, ילד ענוג, רכרוכי ורגיש. הדמות אכן מופלאה, ותיאורי הנגינה של האנו, והתיאור הסוער של יום אחד בחייו במשך פרק אחד גורמים לרצות להכיר אותה עוד יותר. אבל האם כך חייב להיות הדבר? האם ייתכן חיבור בין "נפש מסוכסכת ומחפשת" ובין "נפש יציבה ובעלת שיווי משקל"?
הספר הותיר אותי נטול תשובה ועמוס מחשבות. בימים של מחשבות על העתיד, ועל אפשרות להוספת חוג לספרות ללמודי התכנות היציבה, נעתי בין תומאס ובין כריסיטאן. אין זה סוד, אנשים הולכים ומתבגרים ומתמסדים. גם אני. גם הכתיבה והנגינה משתנים והופכים לרגשנים פחות ומדויקים יותר. אבל עדיין אני מתלבט בשאלה הכבדה. האם גם אני חוטא במרדף אחר שיווי משקל, 'מבקש את השלוה, כיון שעייפה נפשי ממבוכיו המסוכסכים של העולם הפנימי' כלשונו של תומאס?

סיפור על שושלת בודנברוק בגרמניה החל מתחילת המאה ה-19. אנחנו עוקבים אחר ארבעה דורות של המשפחה, משפחה בורגנית של סוחרי חיטה.
הסיפור מתחיל כאשר המשפחה נמצאת בשיא השגשוג הכלכלי והמעמדי שלה, מתוארים הארוחות והנשפים שהם מארחים בהם את בני מעמדם באחוזה המפוארת שלהם, מתוארים גם לפרטי פרטים הרהיטים, סידורי השולחנות והמאכלים שמוגשים כמו גם האורחים, משלח ידם וקשריהם עם הבונדברוקים.
לאט, עם חלוף השנים אנחנו מתוודעים לתומאס בודנברוק, אחיו כריסטיאן ואחותם אנטוניה שבהם עוסק רוב הספר.
שלושת האחים שונים זה מזה באופיים, שאיפותיהם ובהתמודדות שלהם עם הדרישות והציפיות של בני המעמד הגבוה מאנשים ברמתם.
מתוארת למשל, בצורה נוגעת ללב אבל הומוריסטית בעת ובעונה אחת, הרומן של אנטוניה (מכונה טוני ברוב הספר) עם פשוט עם (באופן יחסי) בעת חופשה ולאחריה האופן שבו הוריה דואגים לפרק את הקשר הזה כי השידוך אינו הולם את מעמד המשפחה. בהמשך הם גם מוצאים לה שידוך חלופי שגוזר עליה זוגיות אומללה.
גם כריסטיאן לא מוצא את עצמו ומצליח שוב ושוב להביך את משפחתו בהתנהגותו הלא-מכובדת, בעיקר עקב חיבתו לבלות בברים, עצלנותו בנוגע לעזרה לעסק המשפחתי וחיזוריו אחר הנשים הלא נכונות.
תומאס הוא הצלע הרצינית והמוצלחת (לכאורה) והוא ממשיך בניהול העסק המשפחתי ולא פחות חשוב בניהול המשפחה עצמה.
אך עם הזמן עסקי המשפחה מדרדרים (זה לא ספוילר-רשום גם בגב הספר) וגם הוא לא מלקק דבש.

זהו רומן איטי, אין בו דרמות ענקיות או טוויסטים, העלילה היא צפויה ברובה ויש קטעים מעט מייגעים
אבל יש בו גם תיאור מאוד יפה ואמין של חייה של משפחת אצולה במאה ה-19, על העיסוקים היומיומיים שלה, הקונפליקטים והחברה הגבוהה באירופה של אותה תקופה. הכתיבה יפה מאוד בעיני כי היא מצליחה לשלב שפה גבוהה ועל ידי כך לשקף את התקופה והמעמד אבל גם להיות מספיק זורמת ועם הומור כדי לא להכביד מדי, כי 697 זה גם ככה קצת כבד.

לסיום עוד פרט שולי: הגרסה שאני קראתי באותה הוצאה היא של כרך אחד של 697 עמודים כולל הסוף דבר

סוף סוף נגמר. כנגד ארבעה דורות דיבר תומאס מאן ומזל שלא כנגד עשרה, מה שהיה מכפיל את נפחו של הספר פי שתיים וחצי ומעלה בריבוע את חוסר הסבלנות שלי. הספר התחיל ביבשושיות מה, אולם לא חששתי שכן איכות הכתיבה והתוכן רימזו על המשך מענג, מהז'אנר החביב עלי: רומן ראליסטי עשיר בפרטים על רקע המאה התשע-עשרה, משפחה גרמנית מיוחסת, גיבורה נשית מבטיחה ואחיה הבכור שגם בו תליתי תקוות. אלא שהספר הולך ומתקדם ושום דבר לא מתרחש. כלומר, הרבה דברים מתרחשים: נישואים, לידות, חגים, הלוויות, הווי משפחתי שנפרש על-פני עשרות שנים, אבל כמעט שליש מהספר נדרש לי כדי להפנים שעד סופו הוא עתיד להמשיך כך: על מי-מנוחות, מדוקדק ומאופק. את הדקדקנות - ציור במכחול דק-דק של התפאורה והשחקנים, החל מצבע גלימת הבוקר וכלה בסכומי הנדוניה - אני אוהבת. האיפוק, לעומת זאת, לא הותיר מקום לפקפוק בדבר מוצאו של הסופר. את הספר הזה כתב גקה, שזה יקה אבל גוי, והגקה הזה כאילו אחז בכל סצנה בודנברוקית והטבילה, מתון מתון, באמבט של מים צוננים. שתי פעמים. מה נשתנה אם כן בלב הקורא? כלום, הוא נותר קריר וצונן. כך לדוגמא מריבה סוערת בין שני אחים על ארון אמם הפתוח, עימות חזיתי שאמור היה להיות אחד מרגעי השיא מבחינת עוצמת הרגשות הטמונות בו, הותיר אותי אדישה לגמרי. או למשל דמותו של הילד החולני והחולמני, אפילו צביטה אי אפשר לקרוא לנגיעה המרפרפת שחשתי נוכח מותו הפתאומי. או טוני, אותה גיבורה נשית, הקצ'קה הפותה והחביבה מבין הדמויות, שהאכזבות הרבות שסופגת אינן מצליחות לעורר את רחמי, ומעט החיבה שבכל זאת רחשתי לה הייתה מן הסוג שרוכשים לדברים שמכירים במשך זמן רב. במשך 697 עמודים, אם לדייק. כמעט שבע מאות עמודים של מלאכת מחשבת מרשימה שפשוט סירבו להסתיים, ושלרוע המזל נכתבו בכישרון רב מכדי לנטוש אותם. תומאס מאן כתב את הרומן הזה בגיל 26. על סיפו של גיל 26 בעצמי, אין לי אלא להוריד בפניו את הכובע שבטח הייתי חובשת במאה התשע-עשרה. אני רק תוהה אם העצירות הרגשית שגקים סובלים ממנה מחריפה עם השנים או שמא פוחתת. אם האחרון, אזי הסיכוי שאקרא עוד משלו לא בטל לגמרי. אבל לא בזמן הקרוב. אין מפטירין אחר בית-בודנברוק תומאסמאן.

על תומאס מאן ועל דרך כתיבתו המושלמת, תאור הארועים בדקדקנות, כך גם הרחובות הגנים והבתים, ובניית הדמויות בצורה מעמיקה ומלאה, אני יכולה רק להלל ולשבח.

אז אני אתעכב על הגיבורה הנשית ומקומה בסיפור הזה. המאה שבה מתחולל הסיפור של בית בודנברוק היא המאה ה -19 ובו מתוארים שלושה דורות של משפחת סוחרים מיוחסת שבבעלותה הפירמה המהוללת שעוסקת במסחר של שעורים וחיטים.

אני יודעת, במאה הזאת הגישה היתה פטריארכלית לחלוטין וכך דורות אחורה. ובכל זאת בבריטניה הגיעו נשים למלוכה כולל בתקופת הסיפור עם המלכה ויקטוריה, כמו כן נודעו סופרות ומשוררות, אם כי חלק מהן הסתתרו תחת שמות גבריים. בצרפת הן לא שלטו בפועל אך הרבה מהלכים היסטוריים התחוללו כשנשים עמדו והשפיעו על בעליהן ומאהביהן. לעומת זאת בספרו של תומאס מאן שמתחולל כמובן בגרמניה הגברים שולטים שליטה מוחלטת בתוך הבית ובעסקים. אחת הדמויות הראשיות בבית בודנברוק, זאת שגם פותחת וגם סוגרת את הספר, היא האחות והבת אנטוניה. מילדותה מלאת חיים ומלאת גאווה - לא מעצמה אלא מהיחוס המשפחתי שלה, והיא לדעתי האדם הכי מבוזבז בסיפור הזה. ברגע קובע בצעירותה היא בוחרת במעמד החברתי שלה במקום ללכת פשוט אחרי ליבה, ומאחר וכאמור אין לנשים הרבה מה להגיד בעניינים שקובעים גם את חייהן שלהן, היא לאט לאט הופכת לדמות כמעט שולית. אם בתחילת והמשך קורות המשפחה היא נקראת בשמה אנטוניה או טוני הרי שבסוף הסיפור היא נקראת גב' פרמנדר עקב נישואין טיפשיים, זאת אומרת היא אפילו לא נושאת את שם המשפחה שכה היתה גאה בו - בודנברוק.

בית בודנברוק כמו שנכתב בגב הספר הולך ושוקע, אבל אני רואה זאת כדרך העולם, פירמות עולות, פורחות ושוקעות. לבי עם אנטוניה הנחמדה שיודעת ליפול ולקום ולהתנער ולהמשיך הלאה, ותומאס מאן אף מקפיד להזכיר גם בסוף שהיא למרות גילה המתקדם נשארה יפה וגאה, עם זאת היא מתפוגגת אל האלמוניות עם בתה ונכדתה שאף אחת מהן לא תישא את השם בודנברוק.

שנון, לעתים מצחיק בהומור האירוני שלו ומעל לכל מענג.

חווית הקריאה,

זהו ספר שבו הקריאה נעשית צעד קדימה ושניים אחורה. עברתי תהליך שונה בקריאת הספר, לא לסיים מהר ולרוץ לספר הבא. ליהנות מהספר הנוכחי , מהאווירה והתוכן העשיר אשר הוא מציע. כבר בתחילת הקריאה בהגיעי לפרק השני, מקץ קריאתם של חמישה עשר עמודים, הבנתי כי איני מבינה דבר וחצי דבר. חזרתי שוב לתחילת הפרק והתחלתי לרשום את כל הדמויות אשר הופיעו לי, הקריאה השנייה שינתה את התמונה לחלוטין.

תיאור הפרטים,

תומאס מאן בספרו אינו מחמיץ אף פרט. הוא נכנס לפרטי פרטים, אם של הנוף אם של הלבוש, עיצוב החדר. בעצם הכניסה לפרטי פרטים, מאפשרים לדמיין ולתאר את הנוף והחיים כפי שהיו בתקופה ההיא, המאה ה19 בעיירה ליבק. הנאה בפני עצמה. לעתים גרמה לי מעט בלבול, שמרב פרטים שכחתי על מסופר הפרק, והייתי צריכה לחזור כמה פסקאות קודם להבין. עיצוב החדרים והגנים לפי התיאור של תומאס מאן, מהממים ביופיים.

הדמויות,

תיאור הדמויות, נעשה לעתים בצורה אירונית, גרמה לי לגיחוכים מעת לעת. המעקב אחר הדמויות, אופן ההתנהגות אחר ארבעה דורות, גרמה לי לעונג רב. היוהרה , הכבוד מהווים מרכיב מרכזי בדורות הראשונים. חוויה בפני עצמה.

ההיסטוריה ,

בעת קריאת הרומן, מרגישים אותה ברקע. מרגישים את מלחמת המעמדות, זרמים ותקופות מרגישים אותם כמו רוח הנושבת בצמרות העצים.

במהלך הקריאה, היו פרקים שאהבתי במיוחד. כמו למשל הפרקים אשר עסקו בנגינת יצירות של ריכארד ווגנר, יום בחייו של האנו בבית הספר.
אחרית הדבר מעשירה מאוד.

נהניתי מאוד, מומלץ.

אבוי, תומאס וטוני, ושאר הדמויות הטרגיות, והשקיעה האיטית הזאת שאין בידך מאום לעשות כדי למנוע אותה.

את הספר הזה התחלתי לקרוא בקיץ לפני שנתיים. וכל קיץ הייתי נאלץ להניח את הספר ולהתרכז בלימודים ולהסתפק בלקרוא דברים קטנים יותר, שירים וסיפורים קצרים וסיפורים אישיים ופרוזה כבדה פחות. ומאידך בשלושת הקיצים האלה הספר הזה גדל איתי. הדמויות ליוו אותי, הם דרו בתודעתי ונשמרו אצלי עמוק. והספר מאפשר את זה, באופן בו הוא נבנה בצורה כל כך יסודית, מהפרטים הכי קטנים, נותן לעצמו מרחב עצום להכניס את הקורא אל העידן ההוא, ומפריך מעט מהרומנטיקה ותרבות הבילדונג שעולה אצלנו כאשר אנחנו חושבים על גרמניה של המאה ה-19.

בתוך מבנה הספר תומאס מאן יודע גם לשלב תחכום בפריסת העלילה. הוא אינו מספר הכל, ויודע להשאיר דברים מתחת לפני השטח. ועד כמה שקשה להאמין בספר שלא חסר בו פירוט כלל, תומאס מאן יודע יפה להשאיר לקורא למלא לבד חללים שונים בעלילה. הוא גם בוחר בקפידה דרך איזו דמות לספר חלקים שונים. זאת הסיבה שלדעתי תומאס וטוני הן דמויות כה מרכזיות. זה לא רק מספר העמודים שמוקדש להם והמרכזיות שלהם בעלילה. זה גם העובדה ש(למיטב זכרוני)רוב הספר נכתב מהזווית שלהם.

לדוגמא, החלק השני של הספר (מתוך אחד-עשר) מגולל את הרומן של טוני עם סטודנט לרפואה שמסתיים בנישואיה. מעבר לעובדה כי הקורא מתוודה לעובדת נישואיה באופן שהוא בניגוד לציפיותיו, החלק השני לא נגמר שם. הוא מסתיים דווקא בסיכומו של רומן שהיה לתומאס עם זבנית מקומית. ורק אז מתחוור לקורא כי במקביל לרומן שהוא קרא במשך עשרות עמודים, בעמודים ספורים תומאס מאן מגלה לך כי תומאס עבר עלילה לא פחות נוגעת, אבל תומאס הסתיר זאת לא רק ממשפחתו (בניגוד לאחותו טוני), אלא אף ממך, הקורא. וזו רק דוגמא אחת.

תומאס מאן גם הולך בכיוון ההפוך ולא חושש לקחת את הסיפור למחוזות לכאורה שוליים אבל מאפשרים לקורא סבלני לשקוע עוד יותר בעולם העשיר הזה, על הסיגריות המצהיבות, על שלל השפות הקפוצות או הנפוחות, התלתלים, המקטורנים, החלוקים, ההליכות המוזרות, הקולות המצפצפים, כפלי השומן. כל דמות, כל בית מקבלים יחוד כה רב. הירידה לפרטים היא מסחררת.

תומאס וטוני הן דמויות טרגיות, פגומות וסימפטיות. נאחזות בניסיונן לשמור על כבוד המשפחה ונכשלות בעקביות ובצעדים גדלים והולכים. ולנו רק נותר להשקיף מהצד, ולקוות שלפחות בעולם הבא הם יראו יותר ברכה.

נ.ב. האחרית דבר של המתרגמת מומלצת מאד. בניגוד לדעה הרווחת שהספר הוא משל ונבואה לנפילה של אירופה (יצא לפני מלחמת העולם הראשונה), היא טוענת כי הספר הוא דווקא סמל של מחזוריות, כפי שמשפחת הסוחרים שהספר מתמקד בה החליפה משפחת סוחרים אחרת שירדה מגדולתה, ובסוף מוחלפת במשפחה נוספת שצומחת. היא גם מקשרת את זה אל ההשפעה של שופנהאואר על תומאס מאן, אל הסופרים שכנגדם תומאס מאן יוצא בסגנון שלו ועוד. מומלץ (אחרי שגומרים:).

נ.ב.נ. בשלבים האחרונים של הקריאה יצא לי לראות את הסרט Barry Lyndon. הסרט הזה, על שלוש השעות שלו, הוא כמעט ספר בעצמו, בקצב האיטי של העלילה ובמסע הארוך באופן בלתי רגיל לסרט שהדמות הראשית עוברת במהלכו. גם סרט זה יורד לפרטים הכי קטנים של התקופה ונבנה על גביהם כדי להכניס את הצופה עוד ועוד פנימה. וגם סרט זה מראה איך עלייה גדולה מלווה בנפילה מרשימה לא פחות (ציטוט מהקריין של הסרט- 'אלה שנולדו עם היכולת להשיג הון לא נולדו עם היכולת לשמור עליו'). הסרט גם עוסק בצדדים מאד שונים מהספר הנ"ל. הסרט עוסק באלימות שנמצאת מתחת לפני השטח של חברת אצולה אך בפועל היא האופן בו אצילים משיגים את מבוקשם; הספר עוסק בגרמניות, ביופיה ותרבותה העשירה וגם בניוון שלה (ובעוד כמה דברים, זה על קצה המזלג). הסרט מתרחש במאה ה-18, הספר במאה ה-19. ועדיין זו חוויה מעניינת להצמיד בין השניים, בין סיפור של אדם אחד מחד לסיפור של ארבעה דורות מאידך. שוב, מומלץ.

פעם נפגשתי עם משוררת נערצת, בסוף הפגישה היא שאלה "אז את מאוכזבת?" התפלאיתי מאד ואז היא הסבירה, שבמפגש עם דמות נערצת ואהובה, בטח כמוסה גם אכזבה (לראות את הקמטים מקרוב, כמה סוכר בתה או הדפס הפיג'מה). שאלתי את עצמי אם בסוף שני כרכיו של בית בודנברוק אחוש כך.
בית בודנברוק פורש על שני כרכים שושלת משפחתית המתחילה בפאר כלכלי, חברתי, מעמדי כפירמת סוחרי תבואה, וכמו שמאן עצמו הניח ספוילר שאין להרהר אחריו - אכן מדובר ב"שקיעתה של משפחה". הסיפור מאפשר התמסרות לשושלת המשפחתית, למעקב אחרי טוני הילדה החיננית-חצופה שמגדירה את עצמה לא אחת כ"אווזה פותה" וכן אחרי אחיה תומאס, המרהיב והמוצלח וכל בני משפחתם ומכריהם. עם זאת, כרומן ראשון ויומרני, לא מאן הוא שיתן לכם לשתות את קציפת השוקולד של חג המולד (יאממ!) בלי להרהר היכן היא השקיעה ומדוע היא מתרחשת.
הפעם קראתי את אחרית הדבר, עניין שיש לי יחסים קונפליקטואליים איתו, אבל הפעם בהחלט היה שווה כל מילה. נילי מירסקי בוחנת כמה אפשרויות להבנת השקיעה הבודנברוקית, לא עם הכל הסכמתי או הזדהיתי כקוראת, אבל בהחלט היה שווה ומוסיף. האופן בו אני תופסת את ההתדרדרות המשפחתית, לא מתמקד ביחס בין תאוות החיים להתפתחות הרוחנית, ואני מסכימה עם מירסקי שהתבוננות על השקיעה כנוצרת על רקע שינוי חברתי, גם מחמיצה את הלוז, בעיני זהו סיפור מוסרי. לפחות זו רלוונטיותו בעיני כיום. יוהאן בודנברוק המוערך, ברגע השיא של הפירמה, דוחה מעליו בשאט נפש מברק (זה לא ממש ספוילר, כי זה ממש בתחילת הספר, וחוץ מזה כבר סיכמנו שמאן אמר את השורה התחתונה מיד, אז לא להתרגש). המברק הזה מגיע מבנו מנישואיו הראשונים, בן שלידתו גבתה את מותה של אהובתו היחידה ותורגם בהשלכה פרוידיאנית לדחיית היצור שגבה את מות אשת הנעורים. נראה לי כי למרות שמר גוטהולד (אותו הבן) לא עשה דבר כדי להמית את האימפריה הבודנברוקית, חוסר היכולת להכיל גם את הקשיים בתוך המשפחה, היא שבסופו של דבר מפוררת את המשפחה עד דק (ראה ערך כריסטיאן-תומאס כדוגמת הדגל, אך יש רבות נוספות ואתן בשמחה למעונינים). תומאס דבק במרדף הכלכלי בתקווה כי הוא יצילו מפני קריסת הפירמה, ובמחיר המרדף הזה דורס, שועט לא אחת על הסביבה הקרובה, על תביעות ערכיות ומוסריות, והנה מסתבר כי דווקא מרדף זה, כמו אצל סופוקלס, הוא הוא שמביאו אל פי פחת אל מותו האירוני בלי די.

ממליצה למיטיבי לכת, אוהבי מוסיקה קלאסית ובין הערביים נינוח

אהבתי במיוחד את הביקורת הזועפת שוצפת של דודו של מאן, הדוחה בשתי ידיים את הספר הגרוע שכתב אחיינו. החזיר אותי הישר לימי "בריאן כוכב עליון" וביקורות הכנסיה אודותיו. הספר נכתב על בסיס ביוגרפי מוצק מידי של משפחתו של מאן, מסקרן ומציצני באופן מענג לקרוא על כך באחרית דבר.

ניגשתי לספר בזהירות עם הרבה חששות כתוצאה משנת כתיבתו ואורכו לאחר שהתבקשתי לקרוא אותו במסגרת קורס יצירות מופת בספרות מערב. לא יכולה להגיד שנשאבתי אליו ולא יכולתי להתנתק. יותר נכון יהיה לומר ששורה אחר שורה שנקראו לאיטן התחלתי להתחבר ולאהוב את הספר יותר ויותר - למדתי לאהוב אותו. בשלב מסויים בקריאה, מרוב התיאורים הריאליסטיים, ההרגשה הייתה שאני עצמי חיה באמצע המאה ה19. תומאס מאן מקפיד על תיאורים מדוקדקים של כל מה שקשור לתקופה החל ממראה העיר והרחוב וכלה בתפריט היומי של המשפחה. הדמויות מורכבות ונבנות בהדרגה והתקופה עצמה משתנה עת עת. תודה לך תומאס על שהכנסת אותי לעולם של עשירי גרמניה של המאה ה19 וגרמת לי להרגיש שם בבית.