השעה ארבע וחמש דקות. פִּינֶבֶּרג קבע עובדה זו. הוא עומד, בחור בלונדי נאה, לפני הבית 24 ברחוב רוֹטֶנבָּאוּם וממתין.
השעה איפוא ארבע וחמש דקות, והוא נדבר להיפגש עם טַליה בארבע פחות רבע. שוב תחב את שעונו לכיס והסתכל ברצינות בשלט שבפתח הבית 24 ברחוב רוטנבאום.
ד"ר סֶזַם
רופא נשים
קבלה 12-9, 6-4
"זה כאן! והשעה ארבע וחמש דקות. אם אצית עוד סיגריה, תבוא מיד טליה מקרן-הרחוב. אוותר על הסיגריה. שוב עלה המחיר."
הסב עיניו מהשלט. ברחוב רוטנבאום שורת-בתים אחת בלבד. מעבר לכביש ומעבר לפס הירק, ומעבר לרציף זורם נהר סטרלה, כאן כבר רחב למדי, קרוב לשפך שלו אל אוסטזה. רוח רעננה נושבת לכאן. השיחים מרכינים את ענפיהם, העצים רועשים קצת.
"כך היה עלינו לגור," חשב פינברג, "ודאי לסֶזַם זה שבעה חדרים. ודאי הוא מרוויח כסף גדול. הוא משלם שכר-דירה... מאתיים מארק? שלוש-מאות מארק? אין לי מושג. ארבע ועשר דקות!"
שלח יד לכיס, שלף מהנרתיק סיגריה והצית אותה.
מאחורי הקרן הופיעה טליה, בחצאית לבנה קפלולית, בחולצת משי גולמי, שערה הבלונדי נָשוּב. "שלום, בחור. באמת שלא יכולתי לבוא מוקדם יותר. כועס?"
"בכלל לא. אבל נצטרך להמתין עד אינסוף. מאז אני ממתין, נכנסו לפחות שלושים."
"לא כולם באים אל הרופא, ואנו הלוא רשומים."
"את רואה שעשינו נכון שנרשמנו!"
"ודאי שעשינו נכון. אתה צודק תמיד, בחור!" בחדר-המדרגות תפסה ראשו בין ידיה ונישקה בלהט. "אלוהים, כמה אני מאושרת ששוב אתה איתי, בחור. חשוב רגע, כמעט ארבעה-עשר יום!"
"כן, טליה," ענה. "גם לי עבר המצב-רוח."
נפתחה הדלת ובפרוזדור האפלולי עמד לפניהם צל-רפאים לבן ונבח: "מכתבי-הפנָייה!"
"תן תחילה לאנשים להיכנס," אמר פינברג ודחף את טליה לפניו. "אגב, אנו בביקור פרטי. נרשמתי. שמי פינברג."
עם שמיעת המילה "פרטי" הרים צל-הרפאים את ידו והדליק אור בפרוזדור. "האדון הדוקטור יבוא מיד. רגע, בבקשה. בבקשה, לשם."
נכנסו ועברו על פני דלת פתוחה למחצה. ודאי חדר-ההמתנה שלו, ודאי יושבים כנראה השלושים, שראה אותם פינברג נכנסים. האנשים הממתינים הסתכלו בהם ונשמעה ערבוביה של קולות:
"זה לא ייתכן!"
"אנו מחכים זמן רב יותר!"
"למה אנו משלמים מסי קופת-חולים?!"
"הטרזנים היפים אינם חשובים יותר."
האחות הופיעה בפתח: "שמרו על השקט! אתם מפריעים לאדון הרופא! זה לא מה שאתם חושבים. זה חתנו של הרופא ואשתו. לא כן?"
פינברג נהנה וחייך, טליה פנתה אל הדלת האחרת. שתיקה קצרה.
"אבל מהר!" לחשה האחות ודחפה את פינברג לפניה. "החולים של הקופה פשוטים מדי. מה שהם מדמים לעצמם תמורת הכסף הקטן שמשלמת הקופה..."
הדלת נסגרה. הבחור וטליה נכנסו לחדר שכולו קטיפה אדומה.
"ודאי זה הטרקלין שלו," אמר פינברג. "מוצא-חן בעיניך? בעיני זה נורא מיושן."
"ה רגשתי נורא," אמרה טליה, "הלוא גם אנו חברי הקופה והנה שמעתי איך הם מדברים עלינו."
"מדוע את מתרגשת? שאל. "ככה זה. בנו, באנשים הקטנים, הם עושים מה שרוצים..."
"אבל זה מרגיז אותי."
נפתחה הדלת ואחות אחרת נכנסה. "הגברת והאדון פינברג? האדון הדוקטור מבקש סבלנות. האוכל לרשום בינתיים את הפרטים האישיים?"
"בבקשה," אמר פינברג.
השאלה הראשונה. "הגיל?"
"עשרים ושלוש. שמי יוהנס." לאחר שתיקה: "מנהל חשבונות." והלאה, ללא-קושי: "הייתי בריא תמיד. רק מחלות הילדות הרגילות, שום דבר מלבד זה. ככל הידוע לי, שנינו בריאים."
ושוב לאחר שתיקה: "כן, האֵם חיה. האב לא, לא. איני יודע את סיבת הפטירה."
ואילו טליה: "בת עשרים-ושתיים. אֶמָה שמי. לבית מֶרשֶל. תמיד בריאה. ההורים בחיים שניהם. שניהם בריאים."
"ובכן, עוד רגע. האדון הדוקטור יתפנה מיד."
כשנסגרה הדלת, רטן הבחור: "למה כל זה נחוץ. הלוא אנו רק..."
"לא ברצון אמרת: מנהל-חשבונות."
"ואת לא אמרת ברצון 'לבית מֶרשֶל'!" צחק. "אֶמה פינברג, שכינויה טליה לבית מרשל. אמה פינ..."
"אולי תשתוק! שמע, בחור, אני שוב מוכרחה מהר לבית-השימוש. יש לך מושג איפה זה כאן?"
"שוב אותו עניין איתך! במקום שתעשי קודם..."
"עשיתי, בחור, באמת. עוד בשוק העירייה. תמורת גרושן שלם. אבל כשאני נרגזת..."
"אם כן, טליה, התגברי לרגע. ואם את באמת צריכה..."
"בחור, אני מוכרחה..."
"בבקשה," אמר קול. בפתח חדרו עמד דוקטור סזם, דוקטור סזם המפורסם, שאומרים עליו מחצית בני העיר ורבע מבני ערי השדה שלבו רחב, ויש אומרים, שלבו טוב. והוא הלוא הוציא לאור חוברת עממית על בעיות המין, ועל כן אזר פינברג אומץ וכתב לו וביקש לקבל את טליה.
והנה דוקטור סזם עומד בפתח ואומר: "בבקשה."
הוא מחפש על שולחנו את המכתב. "כתבת לי, מר פינברג. עדיין אין אתם יכולים להביא ילדים לעולם, כי הכסף אינו מספיק."
"כן," ענה פינברג ונבוך מאוד.
"התפשטי קצת," אמר הרופא לטליה והמשיך: "ועכשיו רצונכם לדעת על אמצעי-מניעה בטוח. כן, בטוח לגמרי..." הוא מחייך בספקנותך מעבר למשקפי-הזהב.
"קראתי בספר שלך," אמר פינברג, "הפֶּסוּאָרים הללו..."
"הפֶּסָרים," אמר הרופא, "כן, אך לא לכל אישה הם מתאימים. וזה מכביד קצת תמיד. אם אשתך בעלת תושיה..."
נשא עיניו אליה. היא התחילה לפשוט את החולצה והחצאית, ועמדה לפניו על רגליה התמירות.
"נעבור לשם," אמר הרופא. "אין צורך לפשוט לשם כך את החולצה, גברת צעירה קטנה."
טליה הסמיקה כולה.
"תניחי לה כבר. בואי. רגע קל, מר פינברג."
נכנסו לחדר הסמוך. פינברג הביט בעקבותיהם. כל הדוקטור סזם אינו מגיע אל כתפיה של 'הגברת הצעירה הקטנה'. שוב רואה פינברג מה נפלא מראיה, רואה שהיא הנערה הטובה בעולם, אולי היחידה בכלל. הוא עובד בדוּחֶרוֹב והיא כאן, בפְּלַץ, לכל היותר הוא נפגש עמה אחת לשבועיים, ועל כן התפעלותו רעננה תמיד ואין שיעור לתיאבונו.
הוא שומע שאלות מהוסות של הרופא, נקישת מכשיר, צליל המוכר לו ממרפאת השיניים, אין זה צליל נעים.
ופתאום הרעיד כולו. את קולה זה של טליה עוד לא שמע. היא אומרת בקול רם, כמעט בצעקה: "לא, לא, לא!" ועוד פעם: "לא!" ואחר כך בשקט, אך הוא שומע: "הו, אלוהים!"
פינברג צועד שלושה צעדים אל הדלת: מה זה? מה יכול היה לקרות? כבר שמענו, כי רופאים אלה הוללים נוראים הם... ושוב הרופא מדבר, אך אי-אפשר להבין, ושוב נוקש המכשיר.
ועתה דממה ממושכת.
עיצומו של קיץ עכשיו, אמצע יולי, אור שמש נהדר. השמים כחולים-כהים, לחלון מגיעים כמה ענפים, הם נעים ברוח מן הים. נזכר פינברג בשיר מימי ילדותו:
נשבי, רוח, נשבי, רוח,
תני לילדי הטוב לנוח, היי טובה לילדי הטוב
נשבי רוח, תמיד לנשוב!
היושבים בחדר ההמתנה משוחחים. גם הם מרגישים באטיות הזמן. הלוואי היו לי דאגותיכם. דאגותיכם...
השניים שבו. פינברג העיף מבט חרד בטליה, והנה עיניה גדולות, כאילו הרחיבה אותן האימה. חיוורת היא, אבל מחייכת אליו, החיוך דל תחילה והנה הוא מתפשט על כל פניה, מתגבר, פורח. הרופא עומד בפינה, נוטל ידיים, מלכסן מבט אל פינברג, ואומר בחפזון: "קצת מאוחר מדי, מר פינברג, לטפל באמצעי-המניעה." הדלת נסגרה שם. "אני חושב, שזו תחילת החודש השני."
נעצרה נשימתו של פינברג. הרי זו מהלומה. נחפץ לומר: אדוני הדוקטור, זה בלתי אפשרי! כל כך נזהרנו! זה לגמרי בלתי אפשרי. אמרי את, טליה..."
"בחור! אמרה. "בחור..."
"זה המצב," אמר הרופא. "טעות לא תיתכן. והאמן לי, מר פינברג, ילד מועיל לכל זוג נשוי."
"אדוני הדוקטור," אמר פינברג ושפתיו רעדו. "אדוני הדוקטור, אני משתכ מאה ושמונים מארק לחודש! אנא, אדוני הדוקטור!"
דוקטור סזם נראה עייף מאוד. מה שייאמר עכשיו מוכר לו, הוא שומע דבירם אלה שלושים פעם יום ביומו.
"לא," אמר. "לא. אל תבקש כלל. לא בא בחשבון. שניכם בריאים. והכנסתך אינה גרועה כלל. לא גרועה כלל."
"אדוני הדוקטור!" אמר פינברג בלהט.
מאחוריו עמדה טליה וליטפה את שערו: "עזוב, בחור, עזוב! זה יסתדר איכשהו."
"זה בלתי אפשרי לגמרי..." פרץ פינברג והשתתק. נכנסה האחות.
"האדון הדוקטור נקרא לטלפון."
"אתם רואים," אמר הרופא. "שימו לב, עוד תשמחו, וכשייוולד הילד, בואו מיד אלי. ואז נסדר את אמצעי-המניעה. אל תסמכו על ההצלה. ובכן... אומץ לב, אישה צעירה!"
לחץ את ידה של טליה.
"רצוני..." אמר פינברג ושלף את הארנק.
"אה, כן," אמר הרופא מהפתח, כשהוא מעריך עוד פעם אחת את השניים. "כן, חמישה-עשר מארק, אחות."
"חמישה-עשר," אמר פינברג לאט והסתכל בדלת. הרופא כבר נעלם. לאט שלף שטר של עשרים, הסתכל בקימוט-מצח בכתיבת הקבלה ולקחהּ.
לרגע נתבהרו פניו: "אקבל את הכסף מקופת-החולים, לא כן?"
הסתכלה האחות, תחילה בו ואחר כך בטליה. "אבחנת הריון, לא כן?" לא המתינה לתשובה והמשיכה: "לא. הוצאה זו אין הקופה מחזירה."
"בואי, טליה!" אמר.
לאט ירדו במדרגות. במישורת אחת נעצרה טליה ולקחה את ידו בין ידיה. "אל תהיה עצוב כל כך. בבקשה, לא! זה יסתדר."
"כן, כן," אמר, שקוע במחשבותיו.
הלכו כברת-דרך ברחוב רוטנבאום ופנו אל רחוב מיינץ. כאן הבתים גבוהים והאנשים רבים, ומכוניות נוסעות קבוצות-קבוצות, ועיתוני-הערב כבר הופיעו, ואין איש שם לב לשניים.
"הכנסה לא גרועה כלל, אמר הרופא, ולקח לי חמישה-עשר מארק מהמאה ושמונים שלי, שוד שכמותו!"
"אני אשיג את הכסף" אמרה טליה. "אשיג את הכסף."
"הו, את!" אמר.
מרחוב מיינץ נכנסו לקְרימפֶּרוֶג, ופתאום היה שקט סביבם.
אמרה טליה: "עכשיו אני מבינה כמה דברים."
"כיצד?"
"שום דבר, רק שכל בוקר יש לי בחילה. וזה היה מצחיק כל כך..."
"אבל ודאי שמת לב לזה?"
"כל הזמן חשבתי שזה יבוא. מי חושב מיד על מין דבר כזה?"
"אולי טעה הרופא?"
"לא. איני חושבת. זה נכון."
"אבל ייתכן שטעה?"
"לא, אני חושבת..."
"אנא! הקשיבי לדברי. זה אפשרי?"
"אפשרי? הכול אפשרי."
"אם כן, אולי יתחיל מחר המחזור. ואז אכתוב לרופא מכתב!" שקע במחשבות וכבר כתב את המכתב.
אחר כך נכנסו לרחוב הֶבֶּל והלכו מהורהרים בשעת בין-ערביים קיצית זו. בּוּקיצוֹת וכבר כתב את המכתב.
"ואז אדרוש גם שישיב את חמישה-עשר המארק שלי," אמר פינברג פתאום.
טליה לא הגיבה. דרכה בזהירות במלוא כף-הרגל וחשבה על כך, שהכול שונה משחשבה.
"לאן אנו הולכים?" שאל.
"עלי לשוב הביתה," אמרה טליה. "לא אמרתי לאמא שאשתהה בחוץ."
"רק זה היה חסר!" אמר.
"אל תכעס, בחור," ביקשה, "אשתדל לרדת בשמונה וחצי. באיזו רכבת אתה רוצה לשוב?"
"בתשע וחצי."
"אם כן, אלווה אותך לרכבת."
"ושום דבר מלבד זה," אמר. "שוב כך, שום דבר. הרי לך חיים."
רחוב ליטיֶין הוא רחוב פועלים מובהק, רוחש ילדים תמיד. אי-אפשר להיפרד כראוי.
"אל תיקח כל כך ללב, בחור," אמרה והושיטה יד. "אני כבר אדאג לזה."
"כן, כן," אמר וניסה לחייך. "קלף הנצחון בידך ואת מנצחת את כולם."