גרסיה מארקס היה עיתונאי יש לו הכשרון לדווח כעיתונאי.
"מאה שנות בדידות" הידוע שבספריו מבוסס על דיווח ארוע אמיתי שהתרחש בחופים הקריביים של קולומביה. על מאה שנות בדידות קבל נובל לספרות.
אני מעדיף את הספר הזה, בעיני גדולתו של סופר באה לידי ביטוי דווקא בספור הקצר.
אין מקום למילים מיותרות "מיטב המילים במיטב סידרן"
כך כתבה לאה גולדברג כשהסבירה את המונח שירה-כך אני רואה את אומנות הספור הקצר.
הספר הזה מכיל ספורים קצרים על דמויות החיות במציאות הזויה .
הוא מציין שמצא אותם במאמרים בעיתונות .
כשמארקס משפץ זוהי בריאה מחדש, הכתיבה שלו-נקיה מאד.
לקח כתבות ועשה מהם פנינים ספרותיות.
אני אהבתי את הספור הראשון "דרך צלחה אדוני הנשיא"
הוא מתאר שם נשיא של מדינה דרום אמריקאית הנאלץ לגלות מארצו-בעיקבות הפיכה.
בדרום אמריקה כמו בדרום אמריקה.
מסתובב כגולה לא בריא, רדוף. ונרדף ידי מחשבותיו.
בסך הכל איש קטן זקן וחולה ולקראת הסוף "מהפך" חוזר לנשיאות בארצו.
בהחלט לא בילתי אפשרי במקומותיהם.
מארקס מלווה אותו והקוראים רואים אותו מבחוץ וחודרים לנפשו - כמו צילום רנטגן.
ספור נוסף מדהים ובעיני טרגי מאד הוא הספור האחרון "נתיב דמך בשלג" תאור מסע של צעירה מדממת שרק נישאה- עד לסופו הטרגי.
בחרתי שניים אבל גם שאר הספורים נפלאים.
הוא "זורם" בכתיבה-זה "יוצא לו" בקלות.
מצליח לפענח צפונות נפש בעיקר של טיפוסים דרום אמריקאים
כך שכל קורא יכול להבין ולהזדהות אתם.
כשאני קורא בספריו ברובם (ישנם פוליטיים מאד אותם אני פחות אוהב.) יש לי תחושה שאני עומד אחרי גבו של הגיבור ומסתכל דרך העיניים שלו.
אני רואה אותו, את מעשיו ותגובותיו מבחוץ.
אבל גם נמצא בפנימיותו ומבין מה קורה לו בראש באותה העת.
זה קסם האומנות שלו בזה הוא מיוחד כל כך.
הספר הזה והספורים שבו בדיוק משקפים את היכולות
המופלאות של הסופר הענק הזה.
אם להשוות את מארקס למוסיקאי-זהו מוצארט ספרותי.
לא צריך להיות מבקר או פרשן ספרותי כדי לראות זאת.
כל אחד יגלה זאת אחרי מספר עמודים שהאיש הזה הוא באמת ענק ספרותי.

זו תזכורת לספר מצויין של סופר גדול.
הספרות העברית חסרה בסופרים מסוגו.
יש לנו עגנון ועמוס עוז ומאיר שלו.
שיסלחו לי אבל כשאני קורא את ספריהם אני חש שהם כותבים כדי למצוא חן בעיני הקורא והמבקר הספרותי.
כל שורה במקומה-תאור הנוף שקדו עליו, יש בין אלו המחקים
ספרים ממחוזות רחוקים. לא אפרט ומי שמכיר ספרות דרום אמריקאית וארופאית ידע למה כוונתי.
אצלו העינינים זורמים אחרת הוא הכי ישראלי שיש.
יעקב שבתאי כותב על תל אביב שאני חי בה.
כותב על אנשים מהרחוב שלי וכך בכל ספריו.
צר לי שנפטר בגיל צעיר-איבדנו סופר ענק.
כשאני רואה ספרים שלו נמכרים בעשרים ש"ח במבצעים
כואב לי הלב.
שווה מחיר מחיר מלא-לא מחיר מבצע.
כי ציור טוב לא תמצא במבצעים ספרים טובים כן.
הוא נמצא במבצעים קנו וקראו לא להחליף בספריה זהו ספר שצריך שישאר בבית.
אצלי רשמתי בעט על הדף הראשון של כל אחד מספריו.
לא לזרוק או למכור ליד שניה אחרי שהסיגריות והבירה
יעשו מה שיעשו לי - שהספרים שלו שישארו.
אם ירצו שיתנו למישהו מידידי הקרובים הוא יבין...
בעיני הספר הדוד פרץ ממריא שם ספורים קצרים נפלאים והספר זכרון דברים הם הטובים בספריו.
בספר הדוד פרץ ממריא ישנו ספור ששמו כשם הספר "זכרון דברים"
ספור על עקיבא מחנות המכולת השכונתית היוצא ללוויה של מאיר ברוייר חייל שנהרג "מאש ידידותית"
(נושא כאוב בעיני מאד). ומתבונן בשעת הלוויה ליד הקבר הפתוח על רגליה החטובות של רוחמה נערתו של ההרוג המונח בארון תחת דדגל המדינה והוא עקיבא מחפש מקום שממנו יוכל
"לצפות" טוב יותר ברגליה החטובות כהרוח נושאת את שולי שמלתה. מאד אופייני לאופן כתיבתו וחדירתו לדמויות-לאנשים
כפי שהם באמת, חדירה לנפש האדם עמוק בפנים כתב נפלא בעיני..
יעקב שבתאי היה סופר גדול.

ביוגרפיה על אחד האישים שהשפיעו על המאה העשרים ניתן
להשוותו לאינשטיין, קרל מארכס ופרויד.
את אינשטין איני מבין כלל אני רק יודע שתורתו סייעה לייצור הפצצה האטומית.
את קרל מארכס אני מצליח להבין תורתו נכשלה במידה רבה והעולם שילם מחיר יקר להבין זאת והדברים ידועים-לתשומת לב הסוציאלסטים שביננו.
אני חושב שאת פרויד אני מצליח להבין יותר.
התחברתי לתורתו בזמנים לא קלים בחיי-ביקרתי בביתו בווינה
הם האוסטרים רואים בו משלהם-חוצפה אופיינית משום שהם אלו שאילצו אותו לברוח כשהיה כבן שמונים אחרת היה מחוסל.
ביקרתי בביתו שבפרבר של לונדון שם חי את שנותיו האחרונות
עד שמחלת הסרטן שממנה סבל הכריעה אותו.
או ליתר דיוק הוא החליט שדי לו פנה לרופאו האישי קבל מנה גדושה של סמים להרגעת כאב ובמודע שם קץ לסבלו.
גופתו נשרפה.
מעניין כי האיש הזה הוא משלנו ובכל זאת ביקש שגופתו תישרף.
היום יש רבים שקמים ומתנגדים לתורתו אבל מושגים שהכניס
ממשיכים ללוות אותנו בחיינו.
לא מודע, מודע , אגו, מנגנוני הגנה: סובלימציה -בעברית עידון, הדחקה, הכחשה, ליבידו אלו מושגים שנכנסו לשפת היום יום.
הספרות מושפעת מאד מתורתו גם המתנגדים לו משתמשים במושגים שלו.
אפשר להשוות את החדירה שלו לנפש האדם להמצאת המתימטיקה.
מתימטיקה היא סוג של שפה חלקית המנסחת את תחום המדעים המדוייקים.
הוא הכניס לאנושות "שפה" - "מונחים" המסבירים את נפש האדם.
הבעיה שמחקריו לא היו אמפיריים ולכן קמו וקמים לו "מתנגדים"חלקם סתם שרלטנים ואחרים משנים פה ושם וטוענים שטעה לדוגמא באורך שלבי ההתפתחות.
הקסם שבתורתו בעיני בתורת החלומות שלו ובהבנת העולם הלא מודע.
אני מודע היום שהלא מודע מפעיל אותנו הרבה יותר מהמודע.
במילים אחרות אנו מופעלים על ידי מנגנונים הנמצאים בלא מודע שלנו ומחפשים בהתנהגותינו רצינליזציות להסביר את ההתנהגויות שלנו באופן כביכול הגיוני.
כעת על הספר החשוב הזה.
תורתו משולבת במהלך חייו-כל פרק בספר מתאר שלב בחיי פרויד ופיתוח תורתו.
מילדותו ועד יום מותו.
כמובן שיש שם תאור של אינטריגות מול מתנגדים כמו השוויצרי יונג שהיה בראשית הדרך תלמידו ושינה מספר עקרונות-מעשה בילתי נסלח מבחינתו של פרויד וכמעט היו שם מכות.
מהלומות מילוליות החליפו בינהם.
מענין שרוב החברים באגודה העוסקת בפסיכו- אנליזה היו יהודים מלבד בודדים שהבולט בינם הוא יונג שהוא כשלעצמו איש מעניין.
ישנה ספרות גם בעיברית העוסקת בו.
אני לא אכנס לפירטי הספר אך כל הנושאים החשובים והמרתקים
לדעתי שציינתי לקוחים ממנו.
אישית אני מתעניין מסיבות ידועות בפסיכולוגיה ובאמת מכיר ומתמצא לא רע.
ממליץ למי שרוצה להתחיל ומסוגל לקרא ספר ארוך די מתיש המכיל פרטים רבים ולמרות זאת במובנים מסויימים מרתק ממש
פותח עיניים להבין את עצמנו ואת אלו שאנו חיים איתם לטרוח לקרא את הספר הזה כמבוא.
לאחר מכן כל אחד בדרכו ידע לאן לפנות.
להמשך טיפול (-: קריאה.
אני אישית מתעסק לא מעט בחלומות ומנסה להבין אותם על פי תורתו.
את הספר תורת החלומות שלו פירסם בשנת 1900
למרות שסיים לכתוב אותו קודם לכן ועורר סערה גדולה.
ובנימה אישית אם היתה לי הברירה לבחור בשלושה אישים שהייתי רוצה ללכת בעיקבותיהם אחד מהם הוא ללא ספק פרויד.
האחרים אכתוב עליהם בהמשך אחד אזכיר האיש שטיפאן או סטפן צוויג שניהם יהודים אוסטריים במוצאם וחיו באותה תקופה שנגמרה בשואה .
השבוע שוחחתי לפני השינה עם בת זוגי על ימינו ההולכים ונגמרים בעולם
באותו לילה חלמתי שאני נמצא בקניון ענק.
ופוגש בחבר שנפטר לפני זמן קצר מהמחלה הארורה בגיל יחסית צעיר והוא החבר צועד ועל ראשו מגש
ועליו עוגת יום הולדת ונרות דולקים.
מעניין שלחלומות "נטייה" לשוב מיידית לתחום הלא מודע.
החלום נראה לי מעניין ובהחלט משמעותי-ניסיון ניתוח לחלום זה על פי תורת פרויד וממשיכיו מצביע ללא ספק על חרדות שלי הקשורות לגילי המתקדם - שיתפתי אותכם גם בזה.
לסיכום מומלץ מאד להכנס לתחום ובהחלט אפשרי באמצעות הספר הזה.

ספור קצר שלי לפתיחה: אני יושב בבית קפה קטן לא רחוק מהבית שלי-ניגש אלי מישהו מרושל. לא מגולח מוזנח. קלושרים כאלו יש בתל אביב למאותיהם הם מזהים אותי...
מזהים עם מי יש להם עסק ופעמים רבות פונים אלי.
משפט הפתיחה: "חבר אני צריך להגיע לבאר שבע יש לך כמה שקלים בשבילי" או "יש לך סיגריה?" שאלה!!(-: הוא רואה אותי מעשן...
הוא ניגש ושואל ככה "תגיד שני מלאכים דוחפים אותי אחד מצד שמאל ואחד מצד ימין לאן לפנות".
לא מפתיע בכלל שיחה מקובלת במקומותינו.
אני עונה משהו כמו "שמע זה בטח מצב שאתה מתלבט המלאכים מזרזים אותך להחליט" הוא מסתכל עלי ואומר " איך שאתה ידעת אתה גדול אחי" מרים את המכנסיים שרחבות עליו בכפול וממשיך בשיחה קולחת עם עצמו.
יצחק אורפז מכיר אותם הספר שברשותי הוצאת עם עובד משנת תשכ"ח צהוב די מרופט.
מתחיל ככה "דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאד. הוא ישן רצוף כשתי יממות. אך גם לאחר מכן לא הרבה לרדת ממיטתו"
ממשיך בכך שנשאל אם הוא לא חושב להתכונן לבחינות לקראת האוניברסיטה".
כאן אני מתחיל להרגיש שזו כבר מתחילה להיות הביוגרפיה לא רק שלו.
הוא לא חשב ללכת לבחינות לאוניברסיטה הוא הלך לים.
עם כל הזכרונות והשריטות של החיים.
שם בחוף הים פגש דייג זקן בשם דנינו שמעדיף לא להתרחק מהחוף.
ונערה צעירה בשם גי שגם היא לא בדיוק מקושרת לחיים.
על רקע זה לא רחוק מרידינג מתפתחת עלילה של חיים הזויים
בתוך עולם שנחשב נורמלי .
ישנם ניסיונות לחבר בין העולמות-ההצלחה חלקית מאד.
דניאל משוטט בין הים לבין רחובות העיר בגופו ובנפשו.
ויצחק אוורבוך ידע בדיוק על מה הוא מספר.
הדברים כתובים בעברית פשוטה לא מליצית-יש לזכור שהספר נכתב בסוף שנות השישים שהספרות ברובה עוד היתה מגוייסת-ידעה כביכול לאן פניה.
הוא לא -הוא וקומץ סופרים הבינו כבר אז מה שאחרים התקשו להבין, באמת האמינו שיהיה אחרת.
תל אביב של 30-40 שנה מאוחר יותר זו שמטיילים בה אנשים השומעים קולות ונפגשים עם מלאכים זו העיר כעת.
אני פוגש בהם מידי יום ואיני זר להם והם לא לי.
כי החיים מובילים רבים לכיוון זה לא בדיוק לאוניברסיטה ללימודי מחשבים.
הספר מצויין למי שמסוגל להתנתק ולהתחבר למציאות ההזויה או לא כל כך הזוייה-תלוי במתבונן.
מעטים נלכדים ברשת ומוכרזים כלא שפויים.
הרוב פשוט מצליח איכשהו להסתדר להראות בסדר באמצעות אלכהול, סיגריות , כדורי תואם פרוזק לסוגיהם.
אמר אחד מחברי שאם היו מקימים מוסדות לאלו מביננו ה"מרחפים" היו צריכים פי עשרה מאשר לאלו החולים בגוף.
אני מסכים. על כל איכילוב עשרה אברבנל.(בת-ים).
ממליץ לקריאה לכאלו שיש להם הסבלנות לוותר על "גיבורי על" לוותר על "דרמות גדולות" כאלו המוכנים לרדת לחוף הים
לצדפים.. (הרבה פעמים מתואר הים, החול והצדפים בספר).לפגוש את החיים כפי שהם פה בתל אביב ודעתי גם בניו יורק, לונדון, פריז ובכלל בעולם האורבני-העירוני המתקדם כביכול לאן בדיוק מתקדם?
שאלה שבעקיפין אנו שואלים את עצמנו ואורפז הקדים ושאל בשנים ההן שהיו עוד רבים כאלו שחשבו שהם יודעים לאן.
במושגים ספרותיים לעניות דעתי זהו פוסט מודרניזם שהקדים את זמנו כך נראה לי אבל בעוונותי איני מבקר ספרות ומעולם מאז כיתה ט' למדתי ספרות במסודר ידיעותי חלקיות מאד-אבל ככה אני מבין את זה.

אני מוצא את הספרים הישנים בחניויות ספרים יד שניה באלנבי.
ספר נשכח התוכן כתוב על הכריכה לא בזה העיניין.
הוא מצליח להכניס בדמויות נשמה.
לקרא בקול רם לעצמך או למישהו יקר.
אתה פוגש בהם הם חיים מול העיניים.
מקומות שהוא מזכיר אני מכיר עוד מהילדות.
הוא תל אביבי במובן המטורף/סימפטי
מכיר את כל השטויות קל לי להזדהות אתו.
גם עישן המון -זה דווקא הקטע המפחיד כי זה מה שגמר אותו
ואני מעריך שזה גם יגמור אותי אם האיראנים לא יעשו את
זה קודם.
התאורים-אין מילים מצליח להכניס טיפוסים ומקומות במילים ובזה אין שני לו.
ממליץ על ספר זה לא כי הוא הכי טוב שלו.
ממליץ עליו כי הספר פחות מוכר.
בהחלט שווה קריאה.

מומלץ רק שאיני בטוח שהילדים של היום יבינו את תוכנו
מאז שנכתב עבר דור וחיינו השתנו מאד.

אני מביט מהדירה שלי לכיוון הים.
כעת לילה בנקודה מסויימת מסתיים הכל.
הים חשוך.
מתישב על הכסא שקיבלתי מעבד שעשה אצלי שיפוצים. התפעלתי מהקפה שהכין למחרת הביא לי כסא וחרוזים לתפילה.
לא היה מוכן לקבל כסף.
"זה מתנה מייק אני אוהב אותך הוא אמר אתה בן אדם טוב"
אחרי זה יצא היתה אינתיפאדה והוא גר בשטחים עם אשתו היה נשוי טרי הום בטח יש לו כבר עשרה ילדים מאז לא נפגשנו.
כבר אז הבנתי שאני לא מבין-מה יש לו לאהוב אותי?
הספר של נחום מגד על שמאניזם, מאגיה וכישוף.
הספר הכי מבולבל שאני מכיר.
כוחות הטוב, הכוחות ההרסניים.
טבע , אלים.
חוקים שאם תתלוש עלה יפול כוכב.
שאנשים הופכים לחיות ולהיפך.
שהחיות בוכות כמו אנשים רק שאנחנו לא שומעים.
אנשים שמחים בכפר שאין בו מכשיר חשמלי אחד ולא מכונית.
שבן אדם חולה הולך לשמאן כי עליו הוא סומך יותר עליו מעל בוגר אוניברסיטה.מאמין שהוא שיציל את הילד שלו החולה.
אני מסתכל על הים ומבין שאני לא מבין כלום בבלגאן הזה.
אני אפילו לא מבין למה האיראנים שונאים אותי מה עשיתי להם.
אולי אני מסטול אולי אנחנו
פשוט לא מבינים מה הולך כאן.
נחום מגד חוקר כל חייו תרבויות -אנתרופלוג בשפה מדעית.
הוא גדול בכך שלא מסתכל עליהם מלמעלה מסתכל בגובה העיניים.
(זה אולי הסיבה שעבד אהב אותי כי עישנו יחד על המרפסת
השארתי לו את המפתחות והארנק שלי בכניסה והלכתי שיקנה מה שהוא צריך לשיפוצים ולאכול).
הוא יודע נחום מגד שאינו מבין את רוב המעשים שם ביערות
ולא מנסה "להסביר" אותם רק מתאר.
והתאורים יפים צבעוניים,פיוטיים.
חלקים גדוליםמהספר זו שירה של הטבע והאדם וביחד.
ללא זמנים מוגדרים ללא שעון.
אם היייתי היום בן עשרים הייתי נוסע למקומות שהוא מסתובב שם.
כותב ומתאר את הקסם של המקומות האלו.
לא שהכלנהדר כמו בחיים זה לא גן עדן שם.
אבל אני משוכנע שהם קרובים לגן עדן יותר מתושבי ירושלים.
בתל אביב הכל הולך.. אבל גם יותר מתושבי תל אביב האמיתיים.
אלו שלא עובדים בבורסה אלו ששותים בירה ויורדים לים.
בכל זאת הם נושמים את הפיח של רידינג ונתקלים בצויליזציה
העירונית המטורפת.
בבבקשה תכתבו שאני סתם מקשקש -שאני לא מבין כלום שהכל שטויות.
אבל קודם הועילו בטובכם לקרא את הספר שלו.
השבת הזו הייתי איתו שם והיה מענין הרבה יותר מתוכניות הטלויזיה וכל הריאליטי המצו"קמק שמשדרים פה ומטרטרים לנו בשכל.
שבוע טוב !

בבית הורי היו כל הכתבים שלו.
אבא שלי ז"ל רכש כל ספר עברי-זו היתה ציונות....
בטיפשותי כשעשיתי סדר בבית לפני שנים רבות זרקתי את הכתבים שלו.
שופמן גר באוסטריה באחד הכפרים והיה נשוי לכפריה אוסטרית יפה. (בכלל כנראה היתה לו נטיה "מוזרה" לנשים יפות - אני מכיר עוד כמה כאלו (-: גם בזקנתו נודע באימרותיו בתחום אז כבר בעיקר דיבר....).
בקושי הצליחו לשכנע אותו לעלות לארץ לפני השואה.
הוא הצטיין בכתיבת ספורים קצרים-על גויים ועל יהודים.
את שראה סביבו שם ואחר כך פה.
היתה לו עין חדה ולשון חדה לא פחות.
הציונות לא היתה כנראה בראש דאגותיו ולא הרבה לצאת בהצהרות ציוניות או אנטי ציוניות כמקובל אצל בני זמנו.
הוא לא עגנון ולא ביאליק-הוא כותב ל"קורא המצוי" על החיים הקטנים שהם בעצם המציאות היום יומית שלו.
(בזה אני מרגיש שהפסדתי אותו היינו יכולים להיות אחלה חברים אני מאמין שהיה שמח להצטרף להיינקן קר ולתת מבט ברגליים צעירות בבגד ים בחוף שרתון על חשבוני-כסף תמיד היה חסר לו).
"הקורא המצוי" אחר שגילה אותו למד לאהוב את הספורים הקצרים שלו.
חיים באר איש ספר-בחר לקט מסיפוריו ופרסם אותם.
הספר לא "פוצץ" את השוק אבל ניתן להשיג אותו בחנויות יד שניה.
רכשתי אותו אחרי שכפי שציינתי בטיפשות ילדותית העפתי את הכתבים שלו לרחוב.
זה מה שנשאר לי ממנו-ממליץ לקרא - שווה קריאה.
לא קשה - ספורים קצרים וחכמים.
לא הייתי מציין אותם כסיפורים בכייף משום שחלקם ממש לא בכיף. (בעיקר ארועים שקדמו לשואה).
אני מניח שרובכם לא מכירים אותוהוא די זנוח.
שוווה להכיר!!
אזהרה:למי שיש הכתבים שלו לא לזרוק
אשמח לקרוא חוות דעת אחרי קריאה.
תודה לחיים באר על הלקט עשה יופי של עבודה.