גרסיה מארקס היה עיתונאי יש לו הכשרון לדווח כעיתונאי.
"מאה שנות בדידות" הידוע שבספריו מבוסס על דיווח ארוע אמיתי שהתרחש בחופים הקריביים של קולומביה. על מאה שנות בדידות קבל נובל לספרות.
אני מעדיף את הספר הזה, בעיני גדולתו של סופר באה לידי ביטוי דווקא בספור הקצר.
אין מקום למילים מיותרות "מיטב המילים במיטב סידרן"
כך כתבה לאה גולדברג כשהסבירה את המונח שירה-כך אני רואה את אומנות הספור הקצר.
הספר הזה מכיל ספורים קצרים על דמויות החיות במציאות הזויה .
הוא מציין שמצא אותם במאמרים בעיתונות .
כשמארקס משפץ זוהי בריאה מחדש, הכתיבה שלו-נקיה מאד.
לקח כתבות ועשה מהם פנינים ספרותיות.
אני אהבתי את הספור הראשון "דרך צלחה אדוני הנשיא"
הוא מתאר שם נשיא של מדינה דרום אמריקאית הנאלץ לגלות מארצו-בעיקבות הפיכה.
בדרום אמריקה כמו בדרום אמריקה.
מסתובב כגולה לא בריא, רדוף. ונרדף ידי מחשבותיו.
בסך הכל איש קטן זקן וחולה ולקראת הסוף "מהפך" חוזר לנשיאות בארצו.
בהחלט לא בילתי אפשרי במקומותיהם.
מארקס מלווה אותו והקוראים רואים אותו מבחוץ וחודרים לנפשו - כמו צילום רנטגן.
ספור נוסף מדהים ובעיני טרגי מאד הוא הספור האחרון "נתיב דמך בשלג" תאור מסע של צעירה מדממת שרק נישאה- עד לסופו הטרגי.
בחרתי שניים אבל גם שאר הספורים נפלאים.
הוא "זורם" בכתיבה-זה "יוצא לו" בקלות.
מצליח לפענח צפונות נפש בעיקר של טיפוסים דרום אמריקאים
כך שכל קורא יכול להבין ולהזדהות אתם.
כשאני קורא בספריו ברובם (ישנם פוליטיים מאד אותם אני פחות אוהב.) יש לי תחושה שאני עומד אחרי גבו של הגיבור ומסתכל דרך העיניים שלו.
אני רואה אותו, את מעשיו ותגובותיו מבחוץ.
אבל גם נמצא בפנימיותו ומבין מה קורה לו בראש באותה העת.
זה קסם האומנות שלו בזה הוא מיוחד כל כך.
הספר הזה והספורים שבו בדיוק משקפים את היכולות
המופלאות של הסופר הענק הזה.
אם להשוות את מארקס למוסיקאי-זהו מוצארט ספרותי.
לא צריך להיות מבקר או פרשן ספרותי כדי לראות זאת.
כל אחד יגלה זאת אחרי מספר עמודים שהאיש הזה הוא באמת ענק ספרותי.

זו תזכורת לספר מצויין של סופר גדול.
הספרות העברית חסרה בסופרים מסוגו.
יש לנו עגנון ועמוס עוז ומאיר שלו.
שיסלחו לי אבל כשאני קורא את ספריהם אני חש שהם כותבים כדי למצוא חן בעיני הקורא והמבקר הספרותי.
כל שורה במקומה-תאור הנוף שקדו עליו, יש בין אלו המחקים
ספרים ממחוזות רחוקים. לא אפרט ומי שמכיר ספרות דרום אמריקאית וארופאית ידע למה כוונתי.
אצלו העינינים זורמים אחרת הוא הכי ישראלי שיש.
יעקב שבתאי כותב על תל אביב שאני חי בה.
כותב על אנשים מהרחוב שלי וכך בכל ספריו.
צר לי שנפטר בגיל צעיר-איבדנו סופר ענק.
כשאני רואה ספרים שלו נמכרים בעשרים ש"ח במבצעים
כואב לי הלב.
שווה מחיר מחיר מלא-לא מחיר מבצע.
כי ציור טוב לא תמצא במבצעים ספרים טובים כן.
הוא נמצא במבצעים קנו וקראו לא להחליף בספריה זהו ספר שצריך שישאר בבית.
אצלי רשמתי בעט על הדף הראשון של כל אחד מספריו.
לא לזרוק או למכור ליד שניה אחרי שהסיגריות והבירה
יעשו מה שיעשו לי - שהספרים שלו שישארו.
אם ירצו שיתנו למישהו מידידי הקרובים הוא יבין...
בעיני הספר הדוד פרץ ממריא שם ספורים קצרים נפלאים והספר זכרון דברים הם הטובים בספריו.
בספר הדוד פרץ ממריא ישנו ספור ששמו כשם הספר "זכרון דברים"
ספור על עקיבא מחנות המכולת השכונתית היוצא ללוויה של מאיר ברוייר חייל שנהרג "מאש ידידותית"
(נושא כאוב בעיני מאד). ומתבונן בשעת הלוויה ליד הקבר הפתוח על רגליה החטובות של רוחמה נערתו של ההרוג המונח בארון תחת דדגל המדינה והוא עקיבא מחפש מקום שממנו יוכל
"לצפות" טוב יותר ברגליה החטובות כהרוח נושאת את שולי שמלתה. מאד אופייני לאופן כתיבתו וחדירתו לדמויות-לאנשים
כפי שהם באמת, חדירה לנפש האדם עמוק בפנים כתב נפלא בעיני..
יעקב שבתאי היה סופר גדול.

ביוגרפיה על אחד האישים שהשפיעו על המאה העשרים ניתן
להשוותו לאינשטיין, קרל מארכס ופרויד.
את אינשטין איני מבין כלל אני רק יודע שתורתו סייעה לייצור הפצצה האטומית.
את קרל מארכס אני מצליח להבין תורתו נכשלה במידה רבה והעולם שילם מחיר יקר להבין זאת והדברים ידועים-לתשומת לב הסוציאלסטים שביננו.
אני חושב שאת פרויד אני מצליח להבין יותר.
התחברתי לתורתו בזמנים לא קלים בחיי-ביקרתי בביתו בווינה
הם האוסטרים רואים בו משלהם-חוצפה אופיינית משום שהם אלו שאילצו אותו לברוח כשהיה כבן שמונים אחרת היה מחוסל.
ביקרתי בביתו שבפרבר של לונדון שם חי את שנותיו האחרונות
עד שמחלת הסרטן שממנה סבל הכריעה אותו.
או ליתר דיוק הוא החליט שדי לו פנה לרופאו האישי קבל מנה גדושה של סמים להרגעת כאב ובמודע שם קץ לסבלו.
גופתו נשרפה.
מעניין כי האיש הזה הוא משלנו ובכל זאת ביקש שגופתו תישרף.
היום יש רבים שקמים ומתנגדים לתורתו אבל מושגים שהכניס
ממשיכים ללוות אותנו בחיינו.
לא מודע, מודע , אגו, מנגנוני הגנה: סובלימציה -בעברית עידון, הדחקה, הכחשה, ליבידו אלו מושגים שנכנסו לשפת היום יום.
הספרות מושפעת מאד מתורתו גם המתנגדים לו משתמשים במושגים שלו.
אפשר להשוות את החדירה שלו לנפש האדם להמצאת המתימטיקה.
מתימטיקה היא סוג של שפה חלקית המנסחת את תחום המדעים המדוייקים.
הוא הכניס לאנושות "שפה" - "מונחים" המסבירים את נפש האדם.
הבעיה שמחקריו לא היו אמפיריים ולכן קמו וקמים לו "מתנגדים"חלקם סתם שרלטנים ואחרים משנים פה ושם וטוענים שטעה לדוגמא באורך שלבי ההתפתחות.
הקסם שבתורתו בעיני בתורת החלומות שלו ובהבנת העולם הלא מודע.
אני מודע היום שהלא מודע מפעיל אותנו הרבה יותר מהמודע.
במילים אחרות אנו מופעלים על ידי מנגנונים הנמצאים בלא מודע שלנו ומחפשים בהתנהגותינו רצינליזציות להסביר את ההתנהגויות שלנו באופן כביכול הגיוני.
כעת על הספר החשוב הזה.
תורתו משולבת במהלך חייו-כל פרק בספר מתאר שלב בחיי פרויד ופיתוח תורתו.
מילדותו ועד יום מותו.
כמובן שיש שם תאור של אינטריגות מול מתנגדים כמו השוויצרי יונג שהיה בראשית הדרך תלמידו ושינה מספר עקרונות-מעשה בילתי נסלח מבחינתו של פרויד וכמעט היו שם מכות.
מהלומות מילוליות החליפו בינהם.
מענין שרוב החברים באגודה העוסקת בפסיכו- אנליזה היו יהודים מלבד בודדים שהבולט בינם הוא יונג שהוא כשלעצמו איש מעניין.
ישנה ספרות גם בעיברית העוסקת בו.
אני לא אכנס לפירטי הספר אך כל הנושאים החשובים והמרתקים
לדעתי שציינתי לקוחים ממנו.
אישית אני מתעניין מסיבות ידועות בפסיכולוגיה ובאמת מכיר ומתמצא לא רע.
ממליץ למי שרוצה להתחיל ומסוגל לקרא ספר ארוך די מתיש המכיל פרטים רבים ולמרות זאת במובנים מסויימים מרתק ממש
פותח עיניים להבין את עצמנו ואת אלו שאנו חיים איתם לטרוח לקרא את הספר הזה כמבוא.
לאחר מכן כל אחד בדרכו ידע לאן לפנות.
להמשך טיפול (-: קריאה.
אני אישית מתעסק לא מעט בחלומות ומנסה להבין אותם על פי תורתו.
את הספר תורת החלומות שלו פירסם בשנת 1900
למרות שסיים לכתוב אותו קודם לכן ועורר סערה גדולה.
ובנימה אישית אם היתה לי הברירה לבחור בשלושה אישים שהייתי רוצה ללכת בעיקבותיהם אחד מהם הוא ללא ספק פרויד.
האחרים אכתוב עליהם בהמשך אחד אזכיר האיש שטיפאן או סטפן צוויג שניהם יהודים אוסטריים במוצאם וחיו באותה תקופה שנגמרה בשואה .
השבוע שוחחתי לפני השינה עם בת זוגי על ימינו ההולכים ונגמרים בעולם
באותו לילה חלמתי שאני נמצא בקניון ענק.
ופוגש בחבר שנפטר לפני זמן קצר מהמחלה הארורה בגיל יחסית צעיר והוא החבר צועד ועל ראשו מגש
ועליו עוגת יום הולדת ונרות דולקים.
מעניין שלחלומות "נטייה" לשוב מיידית לתחום הלא מודע.
החלום נראה לי מעניין ובהחלט משמעותי-ניסיון ניתוח לחלום זה על פי תורת פרויד וממשיכיו מצביע ללא ספק על חרדות שלי הקשורות לגילי המתקדם - שיתפתי אותכם גם בזה.
לסיכום מומלץ מאד להכנס לתחום ובהחלט אפשרי באמצעות הספר הזה.

ספור קצר שלי לפתיחה: אני יושב בבית קפה קטן לא רחוק מהבית שלי-ניגש אלי מישהו מרושל. לא מגולח מוזנח. קלושרים כאלו יש בתל אביב למאותיהם הם מזהים אותי...
מזהים עם מי יש להם עסק ופעמים רבות פונים אלי.
משפט הפתיחה: "חבר אני צריך להגיע לבאר שבע יש לך כמה שקלים בשבילי" או "יש לך סיגריה?" שאלה!!(-: הוא רואה אותי מעשן...
הוא ניגש ושואל ככה "תגיד שני מלאכים דוחפים אותי אחד מצד שמאל ואחד מצד ימין לאן לפנות".
לא מפתיע בכלל שיחה מקובלת במקומותינו.
אני עונה משהו כמו "שמע זה בטח מצב שאתה מתלבט המלאכים מזרזים אותך להחליט" הוא מסתכל עלי ואומר " איך שאתה ידעת אתה גדול אחי" מרים את המכנסיים שרחבות עליו בכפול וממשיך בשיחה קולחת עם עצמו.
יצחק אורפז מכיר אותם הספר שברשותי הוצאת עם עובד משנת תשכ"ח צהוב די מרופט.
מתחיל ככה "דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאד. הוא ישן רצוף כשתי יממות. אך גם לאחר מכן לא הרבה לרדת ממיטתו"
ממשיך בכך שנשאל אם הוא לא חושב להתכונן לבחינות לקראת האוניברסיטה".
כאן אני מתחיל להרגיש שזו כבר מתחילה להיות הביוגרפיה לא רק שלו.
הוא לא חשב ללכת לבחינות לאוניברסיטה הוא הלך לים.
עם כל הזכרונות והשריטות של החיים.
שם בחוף הים פגש דייג זקן בשם דנינו שמעדיף לא להתרחק מהחוף.
ונערה צעירה בשם גי שגם היא לא בדיוק מקושרת לחיים.
על רקע זה לא רחוק מרידינג מתפתחת עלילה של חיים הזויים
בתוך עולם שנחשב נורמלי .
ישנם ניסיונות לחבר בין העולמות-ההצלחה חלקית מאד.
דניאל משוטט בין הים לבין רחובות העיר בגופו ובנפשו.
ויצחק אוורבוך ידע בדיוק על מה הוא מספר.
הדברים כתובים בעברית פשוטה לא מליצית-יש לזכור שהספר נכתב בסוף שנות השישים שהספרות ברובה עוד היתה מגוייסת-ידעה כביכול לאן פניה.
הוא לא -הוא וקומץ סופרים הבינו כבר אז מה שאחרים התקשו להבין, באמת האמינו שיהיה אחרת.
תל אביב של 30-40 שנה מאוחר יותר זו שמטיילים בה אנשים השומעים קולות ונפגשים עם מלאכים זו העיר כעת.
אני פוגש בהם מידי יום ואיני זר להם והם לא לי.
כי החיים מובילים רבים לכיוון זה לא בדיוק לאוניברסיטה ללימודי מחשבים.
הספר מצויין למי שמסוגל להתנתק ולהתחבר למציאות ההזויה או לא כל כך הזוייה-תלוי במתבונן.
מעטים נלכדים ברשת ומוכרזים כלא שפויים.
הרוב פשוט מצליח איכשהו להסתדר להראות בסדר באמצעות אלכהול, סיגריות , כדורי תואם פרוזק לסוגיהם.
אמר אחד מחברי שאם היו מקימים מוסדות לאלו מביננו ה"מרחפים" היו צריכים פי עשרה מאשר לאלו החולים בגוף.
אני מסכים. על כל איכילוב עשרה אברבנל.(בת-ים).
ממליץ לקריאה לכאלו שיש להם הסבלנות לוותר על "גיבורי על" לוותר על "דרמות גדולות" כאלו המוכנים לרדת לחוף הים
לצדפים.. (הרבה פעמים מתואר הים, החול והצדפים בספר).לפגוש את החיים כפי שהם פה בתל אביב ודעתי גם בניו יורק, לונדון, פריז ובכלל בעולם האורבני-העירוני המתקדם כביכול לאן בדיוק מתקדם?
שאלה שבעקיפין אנו שואלים את עצמנו ואורפז הקדים ושאל בשנים ההן שהיו עוד רבים כאלו שחשבו שהם יודעים לאן.
במושגים ספרותיים לעניות דעתי זהו פוסט מודרניזם שהקדים את זמנו כך נראה לי אבל בעוונותי איני מבקר ספרות ומעולם מאז כיתה ט' למדתי ספרות במסודר ידיעותי חלקיות מאד-אבל ככה אני מבין את זה.

אני מוצא את הספרים הישנים בחניויות ספרים יד שניה באלנבי.
ספר נשכח התוכן כתוב על הכריכה לא בזה העיניין.
הוא מצליח להכניס בדמויות נשמה.
לקרא בקול רם לעצמך או למישהו יקר.
אתה פוגש בהם הם חיים מול העיניים.
מקומות שהוא מזכיר אני מכיר עוד מהילדות.
הוא תל אביבי במובן המטורף/סימפטי
מכיר את כל השטויות קל לי להזדהות אתו.
גם עישן המון -זה דווקא הקטע המפחיד כי זה מה שגמר אותו
ואני מעריך שזה גם יגמור אותי אם האיראנים לא יעשו את
זה קודם.
התאורים-אין מילים מצליח להכניס טיפוסים ומקומות במילים ובזה אין שני לו.
ממליץ על ספר זה לא כי הוא הכי טוב שלו.
ממליץ עליו כי הספר פחות מוכר.
בהחלט שווה קריאה.

מומלץ רק שאיני בטוח שהילדים של היום יבינו את תוכנו
מאז שנכתב עבר דור וחיינו השתנו מאד.

בבקשה לא חייבים לשבח את השטויות שאני כותב כאן.
הספר קיבל אצלי ארבע כוכבים בלבד כי לא הצליח לשכנע מספיק עד כמה הדברים נכונים, עד כמה הוא צודק.
בכל זאת דוגמא שראשיתה בעמוד 159 בספר.
"העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים:הבטלנים והאנטי בטלנים
"ה מ פר י ע נ י ם" .
מפריענים הם אנשים שפשוט אינם מסוגלים שלא להתערב בחייהם של אחרים....
מצטיינים כפוליטקאים, בירוקרטים ובעלי הון, מורים, ושכנה אחת שלי ידועה לכל אחד/אחת מכם מהתקשורת-מלאת פעילות. שלא יכולה לסבול אותי.
"איך האיש הזה מסוגל לשבת במרפסת לשתות בירה ולעשן כל היום". מודיעה בקול רם שאני אשמע-חוזרת על זה בכל פעם שאני מוציא את האף למרפסת ויושבת עם האחמי"ם שלה.
בהמשך משתמש הודג'קינסון בפסקל פילוסוף בן המאה ה-17 שטען:
שכשהוא מתבונן בטרחותיהם של בני אדם על הסכנות והטירדות שלוקחים על עצמם-כולל מלחמות ומריבות
גילה שכל אסונם שאינם יודעים לשהות במנוחה בביתם.
מחפשים לעצמם הפלגות בים, כהונות, חייבים לזוז מהעיר.
משום שאינם מסוגלים לשהות בביתם מתוך הנאה.
זוהי רוח הספר. מותר להתבטל.
להנות משתיה , מאכילה , מסקס. מבלי להרגיש אשם.
מותר לא לעשות...
החיים של כולנו היו טובים יותר אם היינו פחות פעלתניים.

אני מסכים עם כל מילה-מתחבר היטב לספר "קיצור תולדות האנושות" של יובל הררי.
שם מציין שהאדם הקדמון לפני התקופה החקלאית חי טוב מאתנו.
עסק מספר שעות ביום בליקוט מזוןובשאר הזמן נח וכייף.
לעומת המודרני שכביכול חייו נוחים יותר.
למעשה ברגע שבני אדם החלו לעסוק בחקלאות, שהחלו לצבור רכוש, חייהם הפכו לקשים יותר.
הבוקר רכבתי על אופני לחנות המכולת - ישנו קטע שבו אני נאלץ לרדת לכביש. חטפתי "ברכות" מנהג על "שגזלתי" מזמנו היקר ארבע שניות.
אפילו לא היה לי חשק להראות אצבע משולשת מה שאני נוהג לעשות במצבים שכאלו.
שיסע... שיהיה לו יום טוב-מסכן.
אני יודע שאני לא אורגינל וגם הספר לא. הרבה מבינים את זה.
אבל חברים מבינים כן אבל איך אנו מתנהגים.
מומלץ לקרא את אלוף בטלות לסמן את הקטעים הטובים יותר
ולחזור אליהם מפעם לפעם.
ליל מנוחה בכיף.
מחר יום שישי לא עושים כלום-תראו שהכל מסתדר בלעדיכם.

בבית הורי היו כל הכתבים שלו.
אבא שלי ז"ל רכש כל ספר עברי-זו היתה ציונות....
בטיפשותי כשעשיתי סדר בבית לפני שנים רבות זרקתי את הכתבים שלו.
שופמן גר באוסטריה באחד הכפרים והיה נשוי לכפריה אוסטרית יפה. (בכלל כנראה היתה לו נטיה "מוזרה" לנשים יפות - אני מכיר עוד כמה כאלו (-: גם בזקנתו נודע באימרותיו בתחום אז כבר בעיקר דיבר....).
בקושי הצליחו לשכנע אותו לעלות לארץ לפני השואה.
הוא הצטיין בכתיבת ספורים קצרים-על גויים ועל יהודים.
את שראה סביבו שם ואחר כך פה.
היתה לו עין חדה ולשון חדה לא פחות.
הציונות לא היתה כנראה בראש דאגותיו ולא הרבה לצאת בהצהרות ציוניות או אנטי ציוניות כמקובל אצל בני זמנו.
הוא לא עגנון ולא ביאליק-הוא כותב ל"קורא המצוי" על החיים הקטנים שהם בעצם המציאות היום יומית שלו.
(בזה אני מרגיש שהפסדתי אותו היינו יכולים להיות אחלה חברים אני מאמין שהיה שמח להצטרף להיינקן קר ולתת מבט ברגליים צעירות בבגד ים בחוף שרתון על חשבוני-כסף תמיד היה חסר לו).
"הקורא המצוי" אחר שגילה אותו למד לאהוב את הספורים הקצרים שלו.
חיים באר איש ספר-בחר לקט מסיפוריו ופרסם אותם.
הספר לא "פוצץ" את השוק אבל ניתן להשיג אותו בחנויות יד שניה.
רכשתי אותו אחרי שכפי שציינתי בטיפשות ילדותית העפתי את הכתבים שלו לרחוב.
זה מה שנשאר לי ממנו-ממליץ לקרא - שווה קריאה.
לא קשה - ספורים קצרים וחכמים.
לא הייתי מציין אותם כסיפורים בכייף משום שחלקם ממש לא בכיף. (בעיקר ארועים שקדמו לשואה).
אני מניח שרובכם לא מכירים אותוהוא די זנוח.
שוווה להכיר!!
אזהרה:למי שיש הכתבים שלו לא לזרוק
אשמח לקרוא חוות דעת אחרי קריאה.
תודה לחיים באר על הלקט עשה יופי של עבודה.