קצת לא מובן לי איך ומדוע נכתבות טרילוגיות,ומה המנגנון שגרם לכך שהשנים האחרונות משופעות בהן. בכל אופן, הנה טרילוגיה חדשה, ולפי הספר הראשון נראה שתעורר עניין לפחות כמו טרילוגיות אחרות.

מדובר בדיסטופיה. המדע הביא את האנושות להישגים עצומים - מחלות קשות ומומים מוגרו מהעולם. אנשים לא יחלו עוד בסרטן ויאריכו ימים בבריאות ובנעימים. אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדי. בני הדור הראשון אכן מאריכים ימים בבריאות איתנה, אך ילדיהם נתקפים במחלה מסתורית, כנראה וירלית, הגורמת למותם בגיל צעיר - הבנים מתים בהגיעם לגיל 25 והבנות מתות בגיל עשרים. איש אינו מתחמק מגורל זה.

בנוסף לצרה זו, לפי עלילת הספר רוב כדור הארץ שומם מאדם ואפוף ברעל ובקרינה. לא מפורט מה היה המצב שגרם לכך, איזו מלחמה הייתה זו, אך המקום היחיד ששרד הוא צפון אמריקה (כמה נוח ומתאים. הרי ברור שכך יהיה! דווקא נראה לי הגיוני יותר שבמקרה זה תשרוד יבשת אפריקה, שאליה מכוונים פחות טילים גרעיניים ככל הנראה...).

מדענים עושים לילות כימים למצוא תרופה לווירוס הבלתי ידוע, אך בינתיים חלים שינויים חברתיים עצומים. מתרבים היתומים מפני שההורים נפטרו צעירים כל כך לימים, נוצרים בתי יתומים שרבה בהם האכזריות, ובנות צעירות מחונכות שם להיות רעיות צעירות (מאוד) לאדונים עשירים. הן צריכות להספיק ללדת יורשים לפני מותן, ילדים שאותם לא יזכו לראות גדלים ומתבגרים.

עלילת כרך זה עוסקת באחת הנערות שנחטפת על ידי מדען עשיר כדי להיות אחת מרעיותיו של בנו. הספר מתוארים החיים של ריין כאחת משלוש רעיות-אחיות בבית מפואר, שהוא בעצם בית כלא עבורה. גם סיפור אהבה מתחיל להבשיל.

אם ספר נוער הוא ספר העוסק בבני הנעורים - אז זה ספר נוער.
אם ספר נוער מוגדר כספר שבו העלילה חשובה מבניית הדמויות והרקע באמינות (קצת מעליב לחשוב כך) - אז זה ספר נוער.
אם סיפור אהבה תמים וראשוני בין צעירים אמור להיות מתאים לספר נוער - אז זה ספר נוער.
אבל מה באשר לתיאורים קשים של חטיפה, רצח, ניכור אנושי וחברתי, מוות נורא ממחלה חסרת מרפא, שבי וסכנת מוות?

לא המלצתי לבתי בת ה-13 לקרוא אותו כעת. אולי בעתיד.
בכל אופן, בשנים האחרונות בני נוער נחשפים לספרות המיועדת להם הכוללת תיאורים קשים, וגם בזה יש משהו של הרגל. מה שהיה מזעזע פעם, יזעזע פחות היום. וחבל שכך.

"היי מיטה רועדת שלי -
היי שמיכה ששוב נפלה לרצפה באמצע הלילה ובגללה אני רועדת =.=
והיי ספר שבגללו נרדמתי בשתיים עשרה בלילה אחרי שתי התחבטויות אם לעשות הזרקת קפאין או משקה אנרגיה או משהו!! ___________"
כן, ככה התעוררתי הבוקר.
אז אכן, זה הספר המדובר, זה שבשבילו ובגללו נשארתי ערה עד שתיים עשרה בלילה ושחצי אשמתו הוא שכמעט התעלפתי על השולחן בשיעור מתמטיקה והמורה למתמטיקה גרם לכולנו לעמוד ולקפוץ כי היינו חצי רדומים (רובנו), ואז הוא עוד שלח אותי לשטוף פנים!! ><

כן, הספר הזה דיי הרס לי את היום (בערך) אבל אתמול דיי הייתי בטוחה שמצאתי אותו והגעתי למקום בו אוכל לנוח בשלום (חידוש. זאת לא ביקורת, זאת הצוואה שלי. מאיפה לעזאזל הגעתי ל"מקום בו אוכל לנוח בשלום"?! ם.ם).
אוקיי, אז בחזרה, אתמול השאלתי אותו מהספרייה, ואיפה מצאתי אותו? אתם בטח שואלים.
אז זהו, אחרי חיפושים חוזרים ונשנים במשיך מלא זמן, איפה אני מוצאת אותו?
עמוק עמוק במדפי המבוגרים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני מרגישה
כאילו
נבגדתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
*__________________________________________= (פנס בעין שהייתי ממש קרובה לקבל. אל תשאלו)

אז הספר הזה... הוא חתיכת ספר. באמת יצירת אומנות מעולה ומיוחדת שאי אפשר לא לאהוב.
אז כן, זאת עוד טרילוגייה!! מישהו צריך לעשות משהו נגד הטרילוגיות האלו =.= זה נראה כאילו הסופרים היו חייבים לבוא ולחתוך ספר שלם באמצע.
מעצבנים!!!!!!!!!!!!!!!!!!
או בעצם...
מעצבנות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כי אני לא זוכרת ששמעתי על טרילוגיה (חוץ מטרילוגיית "מילניום") שנכתבה בידיי בחור. ואני חושבת שמי שכתב את "מילניום" מת. או שלא. אופסי :O

אז הספר הזה בעצם מסופר בזמן הווה גוף ראשון מפיה של ריין אלרי. נערה בת שש עשרה. בעולם מתקדם שבו הכל שונה.
העולם נמצא מרוסק אחריי שהתפשט נגיף כלשהו, וירוס. שמתקיף כל אישה בוגרת בגיל 20, ואיש בגיל 25, (היימיטץ' צרחה שסיפרתי לה את התקציר של הסיפור בשלב הזה: "אבל תוחלת החיים של הבנות יותר גדולה משל בנים!! למדנו את זה!!") הוירוס הורג אותם באיטיות והם לא מצליחים לשרוד אלא כמה חודשים מועטים.
אז למרות שנמצאו תרופות כמעט לכל הבעיות האפשריות, תוחלת החיים קצרה מתמיד.
מה שגורמת התוחלת החיים הקצרה לסחר בנשים היא עלייה חדה. והפיכת כל זה לחוקי לגמרי. חתנים מופיעים עם נשים בפומבי וכולם יודעים שזה לרוב לא מרצון.
אספנים מתגנבים לבתים כדי לחטוף בנות, מכינים מלכודות, עושים הכל כדי ללכוד בנות כל ערב, כדי לתפוס אותן ולקחת אותן. לעיתים סתם ככה מהרחוב, לפעמים בעבודה, ולפעמים אפילו לשלוף אותן ממיטתן שלהן.
ריין נחטפת; והיא בדרך לחתן שהיא לא פגשה, לא רוצה לפגוש, ולא תרצה.

יש לי כמה הערות קטנות לגביי הספר.
מה שהכי הפריע לי בספר הזה היה שבמספר סצנות, ריין כן הראתה אהבה ללינדן. אבל אני לא מבינה איך אפשר לאהוב מישהו שהשכיב ילדה בת שלוש עשרה. ואיך אפשר לאהוב מישהו שחולק אותך עם עוד שתי בנות?!
זה קצת מגעיל.
הדבר הבא, היה ההיריון הלא צפוי, מה שעורר הרבה גועל ומחאה מכמה אנשים פה. כן, גם ממני זה עורר סלידה גדולה למדיי. סליחה.
ועוד משהו, שבמשך כל הזמן הזה (לא שזה מפריע לי באמת, אבל זה פשוט לא הגיוני) איך ריין הצליחה לצאת מכל זה מבלי שהבחור יחשוד בה בגלל שהיא לא נותנת לו... לשכב איתה? (אני מרגישה סוטה =.=)
אבל ברצינות, איך היא יכלה לצאת מזה ככה? תקופה של שנה בערך מתוארת שמה, ואיך היא יצאה טהורה מכל זה בהשוואה לילדה בת שלוש עשרה שלעומתה ראתה כוכבים (כן, הילדה הזאת דיי התרפסה והכל, אבל עדיין!!) והיא עוד האישה הראשונה! הראשונה! זאת שהולכת עם הבחור לאירועים חברתיים ומלווה אותו לכל מקום!
זה היה בלתי הגיוני מצד הסופרת למרות שזה חסך לי הרבה אירועים מגעילים וטוב שכך. אבל אני שונאת שספרים לא הגיוניים לחיים מקבלים תפנית לא הגיונית.
ועוד משהו אחרון שמתקשר לתקופה שעלייה מספר הספר (מבחינת זמן) בערך שנה מגולל הספר את סיפורה של ריין.
ולכולם יש ימיי הולדת.
חוץ ממנה, וללינדן!!
שמישהו יסביר לי.
מה -
הגיוני -
בזה?! =.=
כי שמשלבים את כל ההיריון, והתקופה עם רוז, ואת כל החוויות שעברו, חייבת לעבור איזו שנה.

אוף.
אז חוץ מכמה בעיות סלידות גועל כאלו ונשנות, אני עדיין חושבת שלספר מגיע כראוי לו לפחות חמישה כוכבים, על הדרך שבה לא יכולתי להרפות את האחיזה ממנו גם בשביל ארוחת ערב, ובקושי בשביל מקלחת. על הכתיבה הרהוטה והדמויות המסקרנות, ועל הרעיון הגאוני. ועל הצצה לתוך אפשרות לעתיד. הצצה מאיימת ועם כך מרתקת.

אז אני ממליצה על הספר הזה בחום לאלו שאין בהם תמימות שאפשר להרוס/לרסק/לפורר לעפר שלא יישאר ממנו שום דבר :O

הוא אכזרי מידי . כואב מידי. מדכא מידי .
אפילו לרגע לא הרגשתי שמחה כשקראתי אותו.. כאילו הספר שואב ממי שקורא בו את כל התקוות לעתיד ..
מסופר על נערה צעירה בת 16, ולפי שנות חייה- מבוגרת .
נשארו לה 4 שנים לחיות. היא נחטפת ונמכרת לאדם עשיר .
יש שם נערות שנרצחות בירייה . יש שם בחור עשיר שלא מודע למה שסובב אותו .יש עולם כה ריקני בחוץ. יש כל כך הרבה מוות. וכאב.
יש תינוק שלאט לאט מתרחק מאימו . ויש דמות אחת. שנאבקת לברוח. ולבלות את ימי חיה האחרונים בשמחה עם אחיה התאום .
ועם האחד שליבה באמת רוצה.
לא טוב לקרוא אותו.
אבל הספר כתוב בצורה נהדרת. זה מעניין וכשנכנסים לתוכו, וקוראים את הדף הראשון.. אי אפשר להניח אותו מהידיים.
הצעה שלי... אל תיכנסו לזה.

"חמוד, מדהים, מהמם ומושלם" לא מתאימים לתיאור הספר הזה, הראשון בטרילוגיה (אי אפשר לקצץ ולהפוך לשני ספרים, לכל היותר?!). במקום זאת, "מעורר מחשבה, חנוק ומעניין" זה נכון.
ציפיותיי מהספר לפני הקריאה: הייתי בטוחה שאני עומדת לקרוא עוד ספר מתבגרים נחמד אך לא משמעותי העטוף בכריכה מושקעת (אם כי במקרה זה - לא יפה), עד שקראתי את התקציר: "מה היה קורה לו ידעתם כמה זמן נשאר לכם לחיות?" - נשמע טוב, בהחלט משפט מבטיח, אם כי בפועל זה לא היה מה שציפיתי - "ליצור גזע מושלם..." - לא הייתה לכך התייחסות בספר, אך זה מיד הקפיץ אותי ל"עולם חדש מופלא" משום מה...

ההרגשה הכללית היא שהסיפור רץ קדימה, רוצה רק להתקדם ולפרוץ, כאילו היה PREQUEL (והוא לא), הקצב מהיר מבחינת הכתיבה אם כי אטי מבחינת העלילה (מוזר, לא? התוצאה: תחושת עומס לכל אורך הסיפור). עם זאת בניגוד מעצבן הסופרת חזרה שוב ושוב על אותם דברים ותיאורים וזה שעמם במידה מסוימת. ברם, מאד קשה להפסיק לקרוא, מדובר בספר זורם במיוחד שאפשר לקרוא ביום או ביומיים.

נקודה זו מעלה סוגיה אחרת: בספר הזה יש הרבה בעיות עם הגיל. למשל: המספרת מאשימה את לינדן שהכניס להיריון ילדה כה קטנה (בת 14) - בעוד היא עצמה מבוגרת ממנה רק בשנתיים וכבר נחשבת בתולה זקנה. זה היה יכול להיות מוסבר אם 20-25 היה באמת הגיל המקסימלי בתקופה ההיא, אבל יש את בני הדור הראשון ולכן זה לא עומד ביחסיות, כי יש להם קנה מידה לשפוט לפיו, למשל, שנה בעתיד זה שווה לחצי שנה בימינו. כמו כן, השימוש בביטוי "ילדות צעירות נחטפות" בפתיחה גם כן מערער את תפיסת הזמן הבעייתית בסיפור: אם הן בנות 14 או 15, ותוחלת החיים היא 20, אז הן ממש בגיל העמידה! (אבל כאן ניתן להסביר זאת בכך שהם בעצם היו אמורים לחיות עד בערך גיל 70, כמונו, אבל הווירוס הקטלני של הדור שלהם קוטל אותם בתקופת בחרותם)
יש כאן המון התנגשויות שמקשות על הבנת היחס לתוחלת החיים ולעולם, ואותי אישית בלבל מאד.

אני חושבת שבאופן בלתי צפוי הסגנון של הספר בהחלט משקף את העולם העתידני שלורן דמיינה: הכתיבה קודרת, אין צבעים, הכתיבה חונקת, עוטפת בחיבוק מוות. כשאני מנסה לדמיין חדר בבית - גם כשיש בו צבעים - אני רואה תמונת שחור-לבן, כמו יצירה של מצלמה ישנה שלא מצליחה לקלוט את הצבע ולהעבירו לנמען: בכך, הכתיבה עושה מימזיס מצוין לעולם בו היא חיה.
הדבר היחיד, בעצם, שלא נהניתי ממנו במיוחד היה הבניה של הדמויות. ריין, הדמות הראשית, יפה ונבונה למדי אם כי הפרספקטיבה שלה מוטלת בספק. אני מניחה שזה קורה בכל ספר עתידני, כי ההשוואה להווה - לאיזושהי מאה עשרים/ואחת, מאות שנים לפני תחילת הסיפור - היא כמעט בלתי נמנעת - אך במקביל מדרדרת את האמינות. כמה פעמים ביום כבר יוצא לכם לחשוב על תקופת האבן, בה נשים פרנסו את רב החברות בהן חיו והגברים ישבו בבית לשמור עליו - ולהשוות אותה לימינו, בו נשים אמנם עצמאיות במדינות מסוימות - אך הכל נשפט על פי קנה מידה מסוים, מערבי.
בדוגמא הנ"ל, קנה המידה הוא הזמן - התרבות המערבית מול חברות אחרות שמתקיימות בעולם בזמננו אך אינן חולקות את תרבותנו. ב"הקמילה" קנה המידה הוא אחר, הוא רחב יותר: איך ייתכן שנערה בעוד שנים רבות תחשוב על העבר כאילו הוא נלקח ממנה - כאשר היא בעצם כמעט ולא יודעת עליו דבר? זו נקודה שקשה להסבירה, אם כי אני מניחה שכמה מקוראות הספר עשויות להנהן לשמעה.

דמויות המשנה בחברה הפוליגינית הזו דווקא היו נחמדות ואמתיות: בהתחלה המספרת תיארה אותן על פי מראה חיצוני ודבריהן, ואנו חשים ניכור כלפיהן, אך ככל שהזמן עובר והיא לומדת להכירן, כך תחושותנו כלפיהן מתרככות. לגבי לינדן, הבעל שנמנעת ממנו גישה לעולם החיצוני וחי תחת כיפת זכוכית עם כפית שמנת בפיו - הוא תמים מדי לטעמי. אינני יודעת איך לתרגם באופן קולע את dull, אבל זה הוא: משעמם, חולמני, אין בו דבר משמעותי.
כראוי וכצפוי בספרים דיסטופיים, משולש אהבה. לא מהחביבים עליי, זהו טרנד משמים בעיניי (משמים, אגב, גם מתאים לdull ולאפיונו של לינדן) ועל כן הוא הוריד משמעותית את קרנו של הספר בעיניי, למרות שאיננו הדבר המרכזי.


לא אקרא את הספר הבא.

אני לא יכולה לדרג, כי הדעה שלי על הספר הזה ממש לא נחרצת.
יש לי פגם מולד ומעצבן למדי- כשאני צריכה לבחור ספרים במבצע בחנות, לפחות אחד מהם יתברר כבחירה גרועה, ולפחות אחד יתברר כמשעמם.
אז נכון, הספר הזה לא גרוע ולא משעמם, אבל אם הייתי יכולה לחזור שוב לרגע בו בחרתי לקנות אותו- לא בטוח שהייתי עושה את אותה בחירה.
--אזהרת ספוילרים חמורה!!--
טוב, העולם שבו מתקיים הסיפור פשוט מזעזע, אין מילה אחרת לתאר את זה. חוץ מהעניין של המוות בגיל צעיר, החיים של ריין בחוזה של לינדן פשוט גרמו לי להצטמרר. ולמה?
טוב, הואו נגיד שלינדן אשבי, למרות היותו דמות מספר, הוא אחד האנשים היחידים שגרמו לי לרצות לעשות רישיון לאקדח (האדם הראשון שגרם לי לרצות את זה היה המורה שלי לספורט, אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת).
לינדן פשוט מגעיל- כשהוא באבל על רוז, כולם צריכים לנחם אותו ולשמש לו משענת, אבל בשום אופן לא לעצבן אותו או לדבר איתו. הוא לוקח כמובן מאליו את זה שריין צריכה לסבול את היבבות שלו ולחבק אותו ולישון איתו- כשהוא שלף אותה מאמצע החיים שלה רק כי היא יפה.
אבל כשריין מתאבלת על ג'נה- הו לא, למה שהוא יניח לה לנפשה? הרי ברור שהיא תרצה לדבר עם לינדן חסר הטקט והרגישות כשלפני כמה שעות היא איבדה את חברתה הטובה ביותר.
חוץ מזה, לינדן בטוח לאורך כל הספר, שהנשים שהוא בחר כמו מלפפונים בשוק רוצות וחייבות לספק את רצונותיו. לפעמים ההתנהגות הדוחה הזו שלו ממש גובלת באונס, ולא אכפת לי שהוא לא ידע שהן לא רצו להיות הרעיות שלו! הוא לא היה אמור להתנהג ככה בכל מקרה! זו אהבה, מבחינתו? להכריח בחורות אומללות להיות הנשים שלו ולקחת אותן לאירועי אדריכלות חגיגיים ומטופשים בתמורה?
בקיצור, לינדן הוא זה שגרם לי להזדעזע מהספר. לינדן, ואבא שלו עם ניסוייו המחרידים. אם זו הייתה המטרה- ברכותיי לסופרת, היא הצליחה בה, לפחות במקרה שלי.
מנגד, ממש אהבתי את הרעיות- ובייחוד את ריין המרדנית, שלא מתייאשת לעולם מאהבה אמיתית ומהגעגועים לאחיה ולחיים נורמליים.
למרות שלא תמיד הבנתי איך היא מסוגלת לסבול בכלל את הנשימה של לינדן על העור שלה, מאוד אהבתי את הלוחמנות שלה ואת הסירוב שלה לשחק לפי הכללים של העולם המעוות שלה.
אהבתי גם את ג'נה החכמה,הרגישה והאומללה, למרות עברה המפוקפק, ואפילו את ססילי לפעמים.
אז אם היה לכם כוח לקרוא את כל זה, הבנתם שאין לי מושג ממשי מה דעתי לגבי הספר. הוא מזעזע, אבל גם מותח ומעניין. הוא מטלטל, אבל גם במובן הטוב.
אז בשתי מילים:
בהצלחה לכם.

המחשבה על העתיד היא מובנת מאליה. כולנו מדמיינים איך נראה בעתיד, עם מי נתחתן, אם יהיו לנו ילדים, במה נעבוד, איזה חברים נרכוש, מה יקרה בחיים שלנו. אנחנו מעדיפים לדמיין עתיד ורוד, חיים פחות או יותר מאושרים. מה לעשות שהחיים לא תמיד כאלה, אבל המחשבה על חיים כאלה בעתיד גורמת לנו להיות שמחים קצת יותר. לפעמים אנחנו יכולים גם לתכנן אותו לפרטי פרטים. איך נקרא לילדים שלנו, איך תיראה החתונה שלנו, מדמיינים את הדירה שבה נגור ואיך נעצב אותה ואת העבודה המושלמת בשבילנו. אבל כמו שג'ון לנון אמר, החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות, ובזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן את החיים העתידיים שלנו, שקרוב להניח לא יהיו מושלמים כפי שתיכננו, אנחנו מחמיצים ומפספסים את ההווה, העיקר.
אבל בואו נעזוב את העתיד שלנו, של כל אחד לעצמו. העתיד של העולם. מישהו פעם חשב עליו? נראה שאנחנו קצת עסוקים איש איש בבעיותיו מפני לחשוב על עתיד של עולם שלם. זה מובן. כמו כולם גם אנחנו מזהמים ומשחיתים, אפילו בלי לשים לב את העולם שלנו. אפשר להגיד שאנחנו אנוכיים, אבל זה לאו דווקא נכון. אנחנו פשוט עיוורים- ועד שלא תהיה בעיה אמיתית שתאיים עלינו באופן בירור (למרות שיש כאלה והרבה- אנחנו פשוט לא שמים לב) אנחנו נמשיך להיות כאלה. אבל כמו כל בני האדם (ואולי אני קצת סותרת את עצמי כאן) אנחנו שואפים למצוא פתרונות לפגמים שלנו- מחלות, עוני, רעב. להיות מושלמים. ולפעמים דווקא הניסיון הזה לתקן פגמים טבעיים אצלנו, מוליך לדברים שליליים עוד יותר. אנחנו לא מוסגלים לקבל את העובדה שאנחנו לא מושלמים. שואפים להשאיר עולם יותר טוב, אבל לא מסוגלים לעשות משהו ממשי בשביל זה. רובינו, לפחות.

הסיפור מתמקד בריין, שחיה בעולם עתידני. כל העולם נחרב מפצצות גרעיניות והאיזור היחיד ששרד הוא צפון אמריקה. בעולם שלה, לפני כמה שנים מצאו תרופה מושלמת לסרטן- ואנשים נולדו מושלמים- חזקים וחסינים מפני כל מחלה. גם הילדים שלהם נולדו מושלמים אפילו יותר מהם, חזקים יותר מהוריהם. אלא שמשהו השתבש בדרך, ובמקום שהם יזכו לחיות עד גיל מאה ועשרים בעושר ואושר, הם זכו רק לעשרים או עשרים וחמש שנים של חיים. אם את נולדת בת, בגיל 20, בוודאות תחלי בווירוס שיקצור את חייך. אם יש לך מזל ונולדת בן, אז זכית בעוד חמש שנות חסד. העולם הזה יצא מכלל שליטה, והחיים איבדו את הערך שלהם ואתה קנה המידה שלהם. האנשים חיים בתנאים מכפירים, בנות צעירות נמכרות לזנות, ואחרות נחטפות ונמכרות ככלות צעירות לאנשים עשירים כיצורי הרבעה. בתוך העולם הזה המבולבל, שאיבד את האיזון, מתייחסים אל אנשים כחפץ, ילדים קטנים גוועים ברעב בבתי יתומים, ילדות קטנות נכנסות להריון ויולדות בגיל צעיר, אנשים עשירים חיים בתוך בועה ולא רואים את המתרחש סביבם, והורים צעירים לא זוכים לראות את בניהם ובנותיהם גדלים. בין כל זה ריין, הגיבורה, נחטפת ונמכרת ככלה ללינדן, אדם עשיר. שתי הבנות האחרות שנבחרו לשמש ככלות יחד איתה משלימות עם גורלן, אבל היא רק מייחלת לברוח, לאפשרות לחופש, לחזור לאחיה התאום ולבלות את ארבע שנותיה האחרונות במקום אחר. הספר מתאר את חייה באחוזה של לינדן ואביו, המשמשת עבורה כמעין בית כלא.

עוד לא נתקלתי בספר שמעז לדמיין עולם אפל כל כך. גם לא משחקי הרעב, כאוס מהלך או מפוצלים, למשל, לא מעיזים לדמיין עולם כל כך נורא. העולם שבו ריין חיה הוא חסר כל תקווה, הייאוש והטירוף שולטים באנשים. זה עולם שבו כל אחד כבר מזמן השלים עם גורלו. עולם שאנשים איבדו את התקווה להילחם ושכחו מהו ערכו של החופש.
הספר הזה הזכיר לי את המשפט הידוע: "אנחנו חולמים להשאיר עולם יותר טוב לילדים שלנו, אבל שכחנו להשאיר ילדים טובים יותר לעולם שלנו." ולמרות שהוא קצת קלישאתי, הוא נכון. רצנו בניסיון לתקן את הפגמים בעולם שבנינו, וחלקינו שכחנו מה צריך להעביר הלאה.

הסיפור מתואר ברמה מאוד שטחית, הן מבחינת הכתיבה, העלילה ודמויות. זאת מן הסתכלות לרחוק לאופציה איומה לעתיד, אבל זה רק מבט מלמעלה. הסיפור לא מעמיק, סיפור האהבה שטחי מאוד והתיאורים שלו מרגישים קרים ורחוקים (כנראה שבחיים כל כך קצרים אין זמן להעמיק), העלילה חוזרת על עצמה שוב ושוב ולא נותנת לנו שום ערך מוסף. הדמויות כלואות בבועה של עצמן ושוב לא רואות שום דבר מעבר, שטחיות וחלקן גם סטריאוטיפיות. בנוסך לכך הוא כמובן, איך לא, מאוד צפוי. בשלב מסוים הוא מפסיק לעניין אבל ממשיך לדכא.

בקיצור, לא ממליצה. סתם מדכא ולא שווה את הדיכאון שלו הוא גורם. סופר אחר היה מצליח להעביר את הסיפור הזה הרבה יותר טוב, להעניק משהו מעבר ולא רק מעין הצצה מהצד.

הלכתי להשאיל ספר בדיחות מהספריה שישפר לי את המצברוח, בתקווה שלא יקנסו אותי במאה שקל על הספר שלא החזרתי ממרץ.:)

אני:"אלה, על מה מסופר הגן הכימי? את ממליצה?"
אלה:"ספר מדהים! קחי, תקראי את התקציר.."

(אני קוראת את התקציר...)

אני:"אהה... זה פנטזיה.. לא לא אני לא אוהבת ספרי פנטזיה.."
אלה:"קחי אותו, תנסי אם לא תאהבי, תפסיקי באמצע... מה יש לך להפסיד?"

........

קודם כל אני רוצה לציין שבמקרה הזה, הפסד הוא הימנעות מקריאת הספר הזה!

כמו שציינתי בהתחלה, אני לא חובבת מושבעת של ספרי פנטזיה, ובכל זאת "הגן הכימי" נכנס לרשימת הספרים הטובים ביותר שקראתי!

העלילה גאונית, הספר כתוב היטב והדמויות מרתקות ומרגשות.
הגעגועים של ריין לחייה הקודמים, טוב הלב שגילתה כלפי הדמויות האחרות בסיפור ואומץ הלב שלה מרגשים ומעוררי הזדהות.


לסיום, "הגן הכימי" זהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי.
ממליצה מאוד, לכל אחד-בכל גיל! :)

~התרעת ספויילרים~

אני מסתובבת לי בסטימצקי בחופשת פסח נראה לי, מחפשת ספרים לקנות. קניתי את מחוננת ואותו, הוא פשוט עניין אותי.

והעניין נמצא אצלי כנכון. התרפיסטית שלי אמרה שילדים עם בעיות קשב וריכוז נמשכים יותר למד"ב ולפנטזיה, וזה בהחלט יכול להיכנס לקטגוריה הזאת. ועדיין, הוא לא דומה לשום ספר שקראתי עד עכשיו.
מהרגע שפתחתי אותו לא הפסקתי לדמיין - את ריין, עם השיער והעיניים שלה, במחסן ההוא, נבחרת בידיו של הגבר עם השיניים הזהובות, שמאוחר יותר יתגלה כבעלה; את הפלאשבקים, בהם רוואן והיא מנסים להגן על עצמם ללא הצלחה; את ססילי, הקטנה והאדמונית ואת ג'נה, הגבוהה ושחורת השיער; את גבריאל, את לינדן, את ווהן, את כולם פשוט. וכל פרט נוסף נראה לי הכי חשוב.

מהפעם האחת שקראתי את הספר, העליתי לעצמי מסקנות - אולי זה לא ווהן שמשחק בכולם, אלא ססילי? אולי אם ריין לא הייתה יוצאת מהבית היא לא הייתה גומרת ככה? אולי אם גם לגבריאל הייתה משפחה? אולי אם גם הוא נלקח?
ואולי ואולי ואולי. ואני מפחדת לכתוב את ההשערות שלי בכריכה כמו שאני תמיד עושה, כי אולי אחותי בת ה-11 תקרא אותן, ותדלג על כל הספר. היא ראתה אותי קוראת אותו והחליטה שגם לה בא לקרוא אותו. ממש חידוש, אחותי קוראת ספרים.

ממש נסחפתי עם הרגשות. רגשות יתר. בכל מוות של דמות, כמה שהיא חשובה יותר כמו ג'נה המוות פוגע בי יותר.
בכל ניסיון בריחה, כמה שהוא מסוכן יותר אני חוששת יותר לחייה של ריין.
ובסוף הספר, כשהם ברחו. הרגשתי הקלה, אבל גם חרדה - מה יקרה בספר הבא? מה יקרה ב-Fever?

אני מודה שהספר שאב אותי אליו.
קניתי אותו באייקון סתם כי הוא עלה עשרה שקלים וזה היה כזה, 'המממ הוא נראה יפה. אווקי ניקח אותו. תביאי לי גם את זה'.
לא ציפיתי שאתאהב כמו שהתאהבתי.

מדובר בעתיד שלנו. מלחמת עולם שלישית התקיימה, רק יבשת אחת נשארה. ניסינו ליצר גזע מדהים, חזק ובריא. וזה הצליח! בדור הראשון. ואז הדורות הבאים, ילדיהם וילדיהם של הילדים, נדבקו בוירוס, שמקביל את חיי הנשים לכ20 ואילו הגברים 25 שנים בלבד.
מדענים רבים התאספו כדי למצוא נוגדן לוירוס, ואנשים היו חוטפים נערות צעירות ומוכרים אותן ככלות לעשירי הארץ, ולאבותיהם אנשי הדור הראשון למתרת רבייה כדי למצוא את הנוגדן למחלה הנוראה. שאר הנערות היו נרצחות במקום או מופיעות באזורי הבושה בעלי החלונות האדומים אם היה להן מזל.
הנערה מנקודת מבטה מסופר הסיפור נקראת ראיין, בעלת עין אחת כחולה והאחרת חומה, מתגוררת עם אחיה התאום במנהאטן, וחיה משתנים לחלוטין ברגע בו היא נחטפת לפלורידה ונאצלת להינשא ללינדן התמים שלא מבין עוד כלום, שאביו הוא מדען משוגע וקריפי במיוחד.

הספר הזה סחף אותי אליו בכל כך הרבה מובנים. הוא פשוט מדהים. אמא שלי עדיין צוחקת עליי כי התחלתי לבכות דמעות מפחידות(ואני לא מרבה לבכות מספרים) קראתי אותו בזמן בית ספר והמשכתי בבית וגמרתי אותו ביום ורבע, ואני ממליצה בחום.


בנימה אופטימית זו אני חייבת לציין שהשמות שופעים מקוריות (ראיין, ראוון, האוון, באוון)