ספרו הראשון של סופר מתח איטלקי. היתה בזה סוג של הבטחה לקרא משהו מיוחד. הבטחה שהכזיבה. הספר מתאר מצוד אחר רוצח סדרתי אכזר, שמתרחש במונטה קרלו.
יש בעלילה מספר דברים מקוריים אבל הם לא הופכים את הספר לספר מתח טוב
הספר ארוך מדי. מעל 500 עמודים. הסופר בורח מדי פעם לתיאורים מפורטים וארוכים שאינם חלק מחקירת התעלומה המרכזית. השפה שבה משתמש המחבר מליצית מדי ומפלפלת. לא מתאים לספר מתח. גם העלילה עצמה מכילה התפתחויות דומות החוזרות על עצמן ואינם מגבירות את החשק לקרא עד הסוף.
אני לא אחד שמפסיק קריאה באמצע , אבל לקח לי 3 שבועות לסיים את הקריאה.
אני מניח שלא אקרא את ספריו הנוספים של פלאטי.

****


חלק ראשון:

שתי פולניות נוסעות מאחורי משאית שעליה שלט "מטען חורג". שואלת הראשונה, תגידי, ג'ניה, מה זה מטען חורג? עונה לה השניה, מה זאת אומרת? אם המטען הזה נופל עלייך הוא חורג אותך במקום.

בכל פעם שנתקלתי בספר בצמד המילים האלה "אני הורג", למרות שהן כתובות בפונט ידני ורציני ובדם עלק והכול, וגם קשורות לרציחות מזוויעות במיוחד, לא יכולתי שלא לקרוא את זה במבטא הפולני ולחייך.

כלומר, לא יכולתי לקרוא את הספר הזה ממש ברצינות. הוא מפוצץ בכל כך הרבה מלודרמה ופאתוס, שמצאתי את עצמי מגחך בקול מדי שלושה-ארבעה עמודים (רציניים להחריד, אגב) למקרא עוד איזו מטאפורה מהתחת. כל הזמן דמיינתי את הרוצח משחרר נפיחה קטנה קטנה, עד שהבמאי צועק "קאט!" וכל הקאסט מתפוצץ מצחוק חצי שעה.

נגיד זה, בעמוד 303: "הוא הסתובב לעבר הלנה. כאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם, האישה החליקה אל בין זרועותיו, צמאה לחיבוקו המגן, לאריג המעיל שלו שיספוג את דמעותיה, ליד המחליקה על שערותיה שתמיד הסתירו את פניה המבויישות לאחר לילות של תועבה". ופסקה אחת אחר כך: "אלפי תמונות התערבבו במוחו, סיפורים ועוד סיפורים הטורפים את המציאות עם הדמיון, את ההווה עם העבר, את האמיתי עם האפשרי, את הצבעים עם החושך, את ניחוח הפרחים עם ריחו המצחין של הריקבון". והשיא מגיע פסקה אחת אחר כך: "השנאה סינוורה אותו והפכה בהדרגה לזעקה שבכוחה לנפץ את כל המראות שבהן יכולה להשתקף רשעות, את כל הקירות שמאחוריהם אפשר להסתתר מרוב פחד, את כל הדלתות הסגורות שעליהן הידפקו לשוא המיואשים והנזקקים". אלוהים אדירים, זה יותר מצחיק מסיינפלד. טוב, אולי לא מסיינפלד, אבל משלום אסייג, בטוח.

חלק שני:

עכשיו, למרות מה שכתבתי כאן - אל תטעו. למרות נפיחותו, "אני הורג" (מטען חורג, חה!) הוא ספר בסדר גמור בהתחשב בז'אנר שלו. מותחנים אני שופט כמו שאני יכול לשפוט, נאמר, שווארמה - גם אם היא ממש מעולה, היא לא גורמה, היא לא תחלץ ממני אנקות תענוג כמו, למשל, סביצ'ה לוקוס עם גלידת ווסאבי אצל אורי בורי בעכו. כשאני מגיע למסעדות כאלה, השיפוט שלי מדוקדק וקפדני הרבה יותר. אז שלושה כוכבים, אולי אפילו ארבעה - בתוך המותחנים, ולא יחסית לכלל הספרים.
ספציפית, הספר קריא ונעים, לא מנסה להצחיק ולהיות שנון מדי, ויש מצב שחלק מהפאתוס בא מתרגום קלוקל מאיטלקית, ושבשפת המקור זה נשמע הרבה יותר טבעי. אין לי מושג. אולי. אבל אם באמת מצליחים לדלג את המשוכה הזאת, הספר בהחלט כתוב לא רע, הוא די מותח, מעט ארוך מדי, הקליימקס שלו מתמשך מדי, והוא מסתיים לא מעט עמודים אחרי התרת התעלומה, שזו בעיה לא פשוטה. מצד שני, אצל הרלן קובן למשל, אם אין לך עוד טוויסט שורה וחצי לפני הסוף אז הספר לא באמת נגמר, ומבחינתי גם זה מציק.

בשורה התחתונה - ספר סבבה. שווה קריאה, הייתי קורא עוד ספרים שלו. לא יודע לגבי "הסופר האיטלקי הטוב ביותר החי כיום", אבל מעביר בכיף כמה שעות אחרי-צהריים של שבת עם מיץ ענבים מרוסק עם ערק בכוס גדולה ליד.

****

מרשים ביותר! לא, לא הספר, אלא הביקורת המהללת והשקרית שמגדירה את הספר כסוג של יצירת מופת.
צדק אלון כשכתב בביקורתו, שהספר פומפוזי, מלא פאתוס ועשיר בדימויים מגוחכים (לא בדיוק בלשון זו, אבל בקירוב). נכון שהסופר איטלקי, אז מותר לו, אבל עם מעט איפוק ועורך חכם היינו מקבלים ספר קצת יותר טוב (קצת, אמרתי, שום דבר לא היה מביא את הספר הזה להיות ספר משובח).

520 עמודים בשביל ספר מתח, מעוררים חשד שיש שם כמה פרטים מיותרים. נכון שהתרגלנו לטרילוגיה המפורסמת ההיא, ששוקלת די הרבה ונכרתו בגללה לא מעט עצים ביערות הגשם, אבל בספר הנוכחי זהותו של הרוצח מתגלה כבר בעמוד 367, אז מה אנחנו עושים עם עוד מאה שישים עמודים? מה?
אני אגיד לכם מה. מחכים לאיזה טוויסט ענק שיוכיח לנו שהרוצח הוא מישהו אחר בכלל. ואין כזה טוויסט. מה שיש לנו הוא סיפור צדדי, מן נספח לסיפור הראשי, שמעניין הרבה פחות ויש לו נגיעה כלשהי לסיפור הראשי. אבל בינינו, זה כבר פחות מעניין. זה כמעט כאילו הבטיחו לכם ריאיון עם מלכת אנגליה ובזמן שנותר נותנים לכם להפגש עם הסייס הראשי. אז בסדר, בהזדמנות אחרת זה היה מתקבל על הדעת, אבל אחרי החוויה הראשית זה בהחלט מיותר.
על מה הספר בעצם? על רוצח סדרתי שרוצח אנשים באופן מזוויע ומשחית את פניהם באופן עוד יותר מזוויע. למה? יש פה איזה רקע פסיכולוגיסטי, שמגובה ברשימת התודות הארוכה שמוקדשת בחלקה לכל הפסיכיאטרים שעזרו לסופר לבנות את דמותו של הרוצח. הרוצח עולה לשידור של רדיו מונטה קרלו בתוכנית הכי פופולארית ומפחיד נורא את כל נערי השעשועים העשירים והמפורסמים של הנסיכות הקטנה מונאקו.

***ספויילר, או רבע ספויילר, ולמי שלא רוצה לקרוא שימשיך הלאה לקטע הבא. הספר הזה שייך לז'אנר ספרי המתח שבו הרוצח מוכר לכם. לכן מפתיע שהסופר אינו מפתח את דמותו המוכרת ומשאיר אותה שטחית וקרטונית, מה שפוגם קשות בהפתעה כשהאמת מתגלה. לא נראה לי שהייתה לסופר מצוקת מקום. מקסימום הספר היה מאגד 600 עמודים. במקום זה, הוא מפתח כל מיני סעיפי משנה וסיפורי משנה שלא ממש מעניינים.*** נגמר הספויילר, אתם יכולים לחזור, רבותי.

כרגיל, מככב גם בספר הזה בלש מיוסר. כל הגיבורים בספר מיוסרים מאוד. כולם חוו טרגדיות משפחתיות חמורות ויוצאות דופן. ומשום מה, קשה לחוש כלפיהן אמפתיה, סימפטיה או חמלה. ולמה?
ככה.
איך להגיד את זה...
הספר הזה כתוב באופן כה בינוני, התיאורים שלו אבסורדיים למדי, מיגוון הקלישאות שהוא מכיל הוא גרנדיוזי עד כדי כך שמתחשק לנו לצחוק. ולא, לא בגלל שהספר כתוב בהומור, אלא בגלל העדר ההומור שבו. כשהסופר כותב איזו הברקה, כביכול, אנחנו ממש יכולים לשמוע את מחיאות הכפיים שמוחא הסופר לעצמו. ומכיוון שעל הכריכה האחורית ישנו ציטוט המכתיר את הסופר כ"בעל קול פיוטי זוהר" אני מתחילה לחשוש שאולי אינני מצליחה לקלוט את הזוהר הזה.

נשאלת השאלה, למה לא הפסקתי באמצע הקריאה?
קודם כל, ספר מתח קשה להפסיק לקרוא כי הפתרון המובטח מושך אותנו בעבותות דרך מאות העמודים הללו, וחוץ מזה, בכריכה האחורית כתוב שהספר נמכר במיליוני עותקים, ואני חושבת לעצמי, מיליוני אנשים קראו ואהבו ורק לך, אפרתי, יש טענות???

להלן המבנה הרווח של ספרי המתח/בלשות/מותחן וכו...
בלש מיוסר/במשבר/מתוסכל/בפרישה או השד יודע מה, נקלע ללא רצון למרדף אחרי רוצח/פושע/ארכי רוצח/ארכי פושע.
הרוצח כל הזמן צעד אחד לפניו עד שהוא עושה טעות כזו או אחרת, ואז הבלש נמצא רק חצי צעד בעקבותיו.
אינטואיציה מדהימה מביאה לגילויו המדהים וה"מפתיע" של הרוצח.
ככה מתנהלים רוב ספרי המתח האחרונים שקראתי, וזה בסדר, כל עוד אני לא מגלה מי הרוצח לפני הבלש, וכל עוד הספר לא נופל לקלישאות רבות מידי (קצת קלישאות זה נסלח), וכול עוד הספר לא נמתח סתם אחרי הגילוי.
אז נכון שלא גיליתי מי הרוצח לפני הבלש, או בעצם אולי רק קצת לפניו, אבל שני התנאים האחרים התקיימו.
ולכן אני אומר שאם הייתי רוצה לקרוא סיפור כמו מסטיק, הייתי קורא את העתידות בבזוקה. ואם הייתי רוצה קלישאות הייתי קורא רם אורן.

כעלילת מתח סטנדרטית, הספר בסדר.
איני ממליץ לקחת אותו לטיסה כי, כיסי האוויר והתיאורים הגרועים והמפורטים מדי לדעתי של הקורבנות ומה עשו בהם, יכולים לנוסע/הקורא לגרום נזק לסביבה ( מושב או חלילה נוסע סמוך).
בקיצור שבלונה סטנדרטית כשהרקע הוא מונטה קרלו היפה.
כל השאר בהתאם לצפוי.
בסוף מובטח הסבר פסיכולוגיסטי מרתק. כל מה שצריך הוא פסיכולוג אמיתי כדי להבין אם הוא נכון או לא.
מה נאמר לזכותו של הספר.
אם הוא ספר ראשון של הכותב, הרי הוא מוכשר מאוד. אין זו כתיבה של סופר בתול אלא סופר בוגר.
תיאורים מלאים, ללא הרבה קלישאות, קצבי ומסודר.
נכון כי פה ושם יש לעלילה החלקות לקיטש נוסח זכרונות טראומטיים של הסופר, אבל זה נסלח במיכלול.
לאלו האוהבים את הסוגה (ז'אנר) הזאת, הרי היבול מוצלח. כמות ההרוגים נמדדת בשיטה סיטונאית או מחסני אאוטלט, הצודקים הם צדיקים מוחלטים, הנבלים מוסתרים מאחורי מסכות, אבל, אל דאגה. גיבורנו יודע מיד במי עסקינן.
וכמובן הצדק בסוף מנצח והאהבה פורחת כמו קדחת.

ז'אן לו ורדיה הוא רק שדרן רדיו שעלה לשדר את התוכנית שלו כמידי יום, אף אחד לא חשב שהתוכנית הזו תשנה את כל סדר היום של תושבי מונטה קרלו ושל כמה חבר'ה מארה"ב.

במהלך התוכנית, שמטרתה היא השמעת מוזיקה טובה בין שיחה לשיחה עם מאזינים הצריכים עצות, מתקבלת שיחה עם קול מעוות שמספר כי הוא הולך לרצוח היום, כשנשאל מדוע הוא רק מציין שהסיבה היא כי 'אני הורג'. ההתעלמות מהשיחה והאיום הופכים לפחד יום אחרי כאשר מתגלות שתי גופות של גבר ואישה אשר נשחטו ועור פניהם הוסר מעצמותיהם באופן מעוות ונלוז. כאשר מחברים את הרצח לשיחה שבוצעה לרדיו ערב לפני מתחיל מצוד אחר הרוצח הנתעב תוך המשך גביית קורבנות רבים ללא רחם.

הסוף לא ממהר להגיע. צריך לזכור שאנו מדברים על ספר בעל למעלה מ500 עמודים ואומנם מדובר בספר מתח עדיין קשה לעיתים להישאר מתוח כאשר יש לך סך כזה של עמודים עוד לקרוא. אמנם זהות הרוצח, המפתיעה יש לומר, מגיעה לקראת השליש השני של הספר הוא לא נגמר וממשיך בעלילותיו השונות שכוללות סיפור אהבה וסיפור נוסף שמתנהל באופן כביכול לא קשור על פרשת סמים שבסופו של דבר גם מתחברת לנו לעלילת הספר.

הדעות שלי מאד חצויות בנוגע לספר. מצד אחד אהבתי את הספר מאד כי הוא כן הצליח למתוח אותי ברגעים מסוימים, וכן הצליח להגעיל אותי מעט ולחשוב מעבר לקופסא אבל מצד שני השתלשלות האירועים מעט כבדה מכיוון שחוץ מהסיפור על מצוד אחר הרוצח משולבים בספר גם עוד שני סיפורים שונים שבעצם משולבים בעלילה הראשית אך יכלו גם לא להיכלל בספר הזה וזה לא היה גורע ממנו במאום.

עלילת הרצח עצמה והפסיכולוגיה שאנו נכנסים אליה עם כל ספר מתח שמדבר על רוצח סדרתי ובכלל רוצח כלשהו שרוצח למען מטרה כלשהי שרק הוא מבין ויודע היא מוכרת לכולנו - כולנו יודעים שבסופו של דבר מאחורי המוח המעוות של הרוצח עומד איזשהו מאורע עבר, עם קורטוב של טראומה שהשפיע עליו בהווה שגרם לו לבצע את הפשעים שביצע. גם כאן בסופו של דבר אנו אולי מצליחים לגלות בעצמנו מה הוביל את הרוצח לרציחות וגם אם לא כאשר מגלים לנו בסוף הספר על התהליך והסיבה אנו מהנהנים ואומרים לעצמנו 'נו ברור זה היה שם כל הזמן'.הרי כך זה עובד. וזה ה"יופי" שבאבסורד - בסופו של דבר כלל הרציחות מבוצעות מתוך מקרה בעבר, מתוך מקום של נקמה/רצון לשפר את העולם על פי מוחו של הרוצח/דרך לסדר את המעוות בחייו או להשלים את החסר לו. אנו בתור אנשים 'נורמלים' אולי לעולם לא נצליח להיכנס למוח מעוות של אדם, כי פשוט המוח שלנו לא חושב בדרך שלו, אבל אנו כן נצליח להתחבר לרוצח בדרך כלשהי ול"הבין" את המהות של הרציחות. זה היופי לעיתים בספרי מתח מהסוג הזה של רוצחים סדרתיים ורוצחים בפרט שהם מצליחים להביא את הקוראים להיכנס לעולם הרצח, לעולם קשה להבנה וגורמים להיות לו קל יחסית להבנה. כך גם מצליח הספר הזה וזה מעניין מאד ומוסיף נקודה נוספת לזכות הסופר.

חוץ מכך אני אחזור על זה שוב - אלא אם כן זה ספר של סטיבן קינג שום דבר לא מצדיק ספר מתח בעל יותר מ350 עמודים ובטח ובטח כשהוא גולש כבר מעבר ל500 עמודים, נקודה.

ממליצה למי שחיפש ספר מתח להנות ממנו ליומיים, שלושה הקרובים מכיוון שאין ספק שנעשתה כאן עבודה מעולה למרות המריחה של העלילה.

*התוודעתי עכשיו למותו של הסופר ב4 ליולי השנה מסרטן הריאות, ממש לפני פחות מחודש, ואני מביעה עם תנחומיי ומודה לו על פועלו ועל ספריו.

ספר שנוי במחלוקת.
מצד אחד,העלילה-רעיון נחמד,מלא בדם,וטיפה צפוי וקצת סחוט
מצד שני,הכתיבה-כתיבה שאני באמת מעריכה,מילים יפות ופיוטיות,תיאורים ממש טובים,אבל היא מציירת לנו מעין דמויות אידיאליות שלכל אחת מהן יש שלדים בארון בשביל פגם קטן....
לא פעם רציתי להניח את הספר ולהתחיל לקרוא ספר אחר,אבל בגלל שאני ממש נהנתי מצורת הכתיבה המשכתי לקרוא את הספר ואולי אני אצליח לקרוא את ההמשך...
לא מתאים למי שרוצה ממש לשקוע לתוך ספר אך מומלץ למי שאין לו איך להעביר את הזמן אולי לפני שינה בניסיון הירדמות.

אני הורג פשוט ספר חובה. מבחינתי ג'ורג'ו פלטי בשורה אחת עם הרלן קובן וזה רק הספר הראשון שלו (מתוך כמה) שתורגם לעברית (מחכה שהיתר יתורגמו). סוחף, לא נותן לך להפסיק לקרוא, מורט עצבים עד הסוף. הניחו כל ספר שאתם קוראים ותקראו אותו, ללא תחרטו.
526 עמודים שנקראים בנשימה אחת.
מומלץ ביותר: ציון 10+.

אגב, לא סתם אמרו על הסופר הזה שהוא הסופר האיטלקי הטוב ביותר שחי כיום.

מדובר בספר טוב עם עלילה קולחת שנקראת ללא הפסקה.
רוצח סדרתי מתקשר לשדרן רדיו בתכנית לילה במונטה קרלו, ומודיע לשדרן שהוא הורג בלילות, או במלים שלו: "אני הורג...".
משטרת מונטה קרלו בסיועו של סוכן FBI אמריקני שנמצא במקרה באזור, מנסים ללכוד את הרוצח הסדרתי בטרם יפיל עוד קורבנות. אולם, ללא הצלחה.

אבל, הספר והסיפור אינם מצדיקים את 526 העמודים שלו.
נראה כאילו הסופר הצליח לרתק את הקורא (אותי בכל אופן) במשך 300 העמודים הראשונים ולאחר מכן הוא משך את הסיפור כמו מסטיק שלעוס יותר מדי.

לבעלי סבלנות ועצבים חזקים במיוחד!!