• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

מאת ריק ריירדן

הביקורת של The dark dragon

תמונה של The dark dragon
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

מאת ריק ריירדן

הביקורת של The dark dragon

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של The dark dragon
הוצאה לאור:גרף צעיר
שנת הוצאה:2010
סדרה:גיבורי האולימפוס #1
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
BookLover
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“לכל אחד יש את הguilty pleasure שלו. יש כאלו שאחרי יום עבודה ארוך יתחרדנו מול הטלוויזיה עם קערת גלידה”

2/90
ביקורות על הגיבור האבוד
הבאה
Nameless
לפני 12 שנים

“אוקיי, אנשים, אני רק מזהירה אתכם פה שיש סיכוי מאוד גדול שביקורת זו תהיה חופרת ברמות. הקדמה:</B”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

כמו אידיוט, זה היה הספר הראשון שקראתי של ריק ריירדן. אומנם את רב הסדרות שקראתי, התחלתי אותם מהאמצע(אראגון, הארי פוטר, ארטמיס פאול, ועוד כמה..), אבל לרוב, לא הבנתי אותם, עד שלא קראתי את הראשון, או עד שמישהו הסביר לי בקצרה.
אבל הספר הזה- כמה שזה מפתיע, הבנתי אותו מעולה, כשלא הייתה לי בזמנו שום ידע במיתולוגיה היוונית/רומית, חוץ מזה שזאוס הוא מלך האלים, פוסידון הוא מלך הים והאדס הוא אדון השאול.

עכשיו, בואו נעזוב אותי, ונתמקד בספר: זה ספר מעולה. לדעתי, הספר הכי טוב של ריק, עד עכשיו(אולי חוץ מצל הנחש), והוא כתוב מעולה. כמובן הדמות שהכי אהבתי זה ג'ייסון, למרות שהוא ממש טוב, הוא עדיין רחוק מלהיות מושלם, וזה מה שהופך אותו לדמות טובה כ"כ.
ליאו הוא מגניב. אהבתי מאוד את הבדיחות שלו, ולמרות שהוא אידיוט גמור, עדיין קל מאוד להתחבר אליו, והוא נחמד סך הכל.
פייפר.. או, אותה הכי אהבתי אחרי ג'ייסון. למעשה, לא ממש הבנתי למה כ"כ אהבתי את הדמות שלה. היא פשוט נחמדה כזאת, מנסה לא לבלוט יותר מדי, דבר שממש לא הולך לה, ובכללי דמות טובה מאוד.

מאוד אהבתי את הספר, ממליץ בחום.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של StarLord
StarLord
תמונה של סאנדרה נור
סאנדרה נור
תמונה של LiveTheDream
LiveTheDream
תמונה של ~Gaigula~
~Gaigula~
תמונה של מוּמוּ
מוּמוּ
תמונה של ג'ן
ג'ן
תמונה של monti me
monti me
תמונה של Mira
Mira
14קוראים|גיל ממוצע30|93%נשים

על המבקר

תמונה של The dark dragon

The dark dragon

חבר מזה 14 שנים
35 ביקורות•1 נבחרות•285 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של The dark dragon
The dark dragon
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות35
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל285
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה17תרגום (נוער)7מתח ריגול והרפתקאות2

דיון על הביקורת

5 תגובות
~Gaigula~
~Gaigula~•לפני 12 שנים
גמאני חולה על פייפר וג'ייסון:)
The dark dragon
The dark dragon•לפני 13 שנים
זה כי לא ידעי איך הסדרות, והיה לי רק ספר שהוא באמצע, למשל ה2 של אראגון, ורציתי לבדוק למה כולם כול כך דלוקים על הספר הזה ^^
מוּמוּ
מוּמוּ•לפני 13 שנים

למה אתה קורא סדרות מהאמצע?

כאילו,גם אני את ארטמיס פאול קראתי מהשלישי בלי סדר ואת הראשון קראתי אחרון.אבל הארי פוטר?אראגון?
נטע
נטע•לפני 13 שנים

אותו דבר אני!!!!!!!!

אנג'ל
אנג'ל•לפני 13 שנים

גם בשבילי זה היה הספר הראשון שקראתי שלו!

~אבל לא קראתי אותו עד הסוף כי קניתי את הסדרה פרסי ג'קסון והתחלתי לקרוא~~ איזה כיף לדעת שאני לא הראשונה שקראה את הסדרה הזאת בסדר הזוי!! D:
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של The dark dragon

13 סיבות

13 סיבות

ג'יי אשר

הספר 13 סיבות מספר על קליי, נער ותלמיד ממוצע שמוצא בביתו קלטות שממוענות אליו, ותברר שנשלחו אליו בתור אחד מרשימה ארוכה של 13 אנשים שהיוו את הסיבות לכך שהאנה- הבחורה שאהב -התאבדה. בכל אחת משבע הקלטות יש שני צדדים ובכל צד האנה מספרת חלק נוסף מסיפורה ומתארת בצורה נוקבת ואכזרית איך אחד מהאנשים שברשימה השפיע עליה. החוקים פשוטים; מקשיבים עד הסוף, מעבירים לבא בתור. לא קיימתם את אחד מהתנאים? לא נורא. יש ערימת קלטות נוספת שרק מחכה ותופץ בכל העיר אם דבר כזה ייקרה. תחליטו לבד אם אתם רוצים שכל העיר תדע על תרומתכם הצנועה והנחמדה. מהר מאוד קייל מתחיל להבין עד כמה כל מעשה, קטן ככל שיהיה יכול לגרום למעשה גדול ונוראי. כולם אשמים, ואין אף אחד שיכול לפתור את עצמו מכך. כל אחד ואחד מהם גרם למותה בלי לשים לכך לב.

הרעיון של הספר מעולה. אומנם שנאתי את האנה יותר ויותר עם כל קלטת, ואומנם אני עדיין חושב שמעשה ההתאבדות שלה היה מטופש, אני לא יכול להתכחש לעובדה שזה ספר מעולה. הספר הזה הוא הספר עם צורת הכתיבה הסוחפת ביותר שקראתי; אני לחלוטין הרגשתי כאילו כל מה שקורה לקליי קורה גם לי. כל פעם שהרמתי מבט מהספר כמעט והתחלתי לתהות איך יכול להיות שיש אור בחוץ הרי עכשיו לילה.

זהו ספר מעולה בעל משמעות ועומק שיש לעיתים רחוקות בספרים, שמלמד אותנו שיעור חשוב לחיים- עד כמה כל מעשה, ולו הקטן ביותר, אפילו גרגיר השלג העלוב ביותר מגדיל את כדור השלג הענקי, עד למצב שכבר אי אפשר לעצור אותו ולמנוע את האסון.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
בת העשן והעצם

בת העשן והעצם

לייני טיילור

דבר ראשון: הכריכה של הספר מלחיצה. למה לעזאזל רואים בשחור לבן לובשת מסיכה בצבע מלחיץ של כחול-טורכיז? זה קריפי. תגידו מה שתגידו, זה קריפי.
דבר שני: אני חייב להודות שאחרי הכל זאת כריכה די מגניבה.
דבר שלישי: אני כותב ביקורת דרך הטלפון פעם ראשונה!!! כבוד! :D

ובחזרה לספר.

הספר מדבר על קארו, סדונטית שלומדת בפראג בבית ספר לציור, ששם מציירים אנשים עירומים. קארו מתוארת בתור יפהפיה. עדיין אני מנסה להבין איך מישהי עם שיער כחול יכולה להיות יפהפיה.
לא, אל תענו על זה.

זה ספר די טוב. קשה לומר שהוא מעולה ספויילר יש לו סוף מדכא. רציני. למה ברימסטון וכל שאר האלו מתו? למה עקיבא לא בא עם קארו והיא הולכת לבש עם המה-שמו האידיוט הזה? סוף ספויילר. יש בו חלקים יבשים, יש חלקים מרגשים יותר ויש חלקים מרגשים פחות.

העלילה סוחפת ומעניינת, והרעיון ממש אדיר. הכתיבה טובה, מעולה אפילו. בכיף הייתי נותן לו חמישה כוכבים, אבל היו בערך 40 עמודים שנמרחו. משהו לגבי הזכרונות של עקיבא ומדליין.

ואני עדיין חושב ששיער כחול זה מכוער.
לא, גם עכשיו אל תענו לזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002)

הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002)

ויליאם גולדמן

מצאתי את התיאור המושלם לספר הזה-
זה ספר שלא קוראים כדי להינות מספר מוצלח עם עלילה יפה, זה ספר שקוראים כדי לצחוק.
לצחוק על מה? לצחוק על הכתיבה, לצחוק על הטמטום של הדמויות, ולצחוק מחדש כי ההומור של הספר הזה פשוט.. שונה.

זה ספר טוב, באמת. עם כל כמה שזה בערך הספר הכי בנאלי בכל היקום כולו, הוא עדיין מעניין בדרכו שלו. הדמויות טיפשיות ומצחיקות, העלילה צפויה אבל הכתיבה מעולה. העניין שהכי גרם לי לאהוב את הספר הזה- הוא היה כתוב כולו בתור בדיחה סאטירית אחת ענקית לגבי המדינה הזאת. אני מעריך את הסופר.

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה הייתי ממש משועמם אז קראתי גם את ההקדמה. בשלב מסוים הרגשתי כאילו ההקדמה יותר ארוכה מהספר עצמו, אז בסופו של פשוט דילגתי עליה. ויליאם גולדמן מופיע בהמשך הספר והעיר הערות לגבי "למה קיצרתי פה" או, "אני חייב להסביר משהו פה" או "ספויילר-כלשהו, ראו הוזהרתם" ולהזכיר לנו בלי סוף שהעולם אכזרי.
תודה רבה לך, מר מובן מאילו.

יש קצת קיטשיות בסיפור, דבר שלעיתים רק הופך אותו למצחיק יותר. הבנאליות שבספר פשוט היא זאת שהופכת אותו לטוב כל כך, בצורה מוזרה כלשהי.

איניגו מונטויה, אשף-חרב שתוי שרוצה לנקום את מות אביו, פזיק, ענק תורכי שרירן שכנראה כל מסת המוח שלו עברה לשרירים, ווסטלי, נער חווה ששולט באוקינוס ורוצה להחזיר את מרגנית. תגידו מה שתגידו, שלישיה שכזאת נשמעת כמו מתכון לאסון או לסיפור מצחיק עד דמעות. למזלו הרב של מורגנשטן, זאת הייתה האפשרות השניה.

מומלץ. לא בחום, ואני לא חושב שכדאי לכם לרוץ ולקרוא. פשוט אם הספר קורץ לכם מהצד האחורי של הספריה- קחו אותו ותקראו אותו. הוא בהחלט יכול לשנות דבר או שניים בהשקפה על החיים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
משחק מכור

משחק מכור

רם אורן

אזהרה- עשוי להכיל ספויילרים

תמיד רציתי לכתוב רשימה על ספר, בה אני אשבץ את הדמויות ל "דמויות אהובות", "דמויות שנואות" ו-"דמויות לא אהובות, אבל לא שנואות". הייתי עושה את זה עם הספר הזה, אבל פה אני לא מצליח למצוא דמויות שמתאימות להגדרה "דמויות אהובות", אז נצטרך להסתפק ברק שתי קבוצות; שנואות ולא שנואות.

דמויות שנואות:
בני הזוג הרפז- דן הרפז, השופט המחושב עד כדי שיגעון והקר. מי שהיה אמור להיות הגון אבל מוכן לשקר ולפגוע בכל אדם רק כדי להגיע להיות שופט בבית המשפט העליון. ולעומתו אשתו, נירה הרפז, מנהלת של חברת השקעה או משהו בסגנון שמגלגלת מיליונים בימים, שלא מסוגלת לשלוט בעצמה ומכיוון שלא מוצאת אהבה אצל בעלה מחפשת אותה אצל מאהבים שעם השנים רק הולכים ונעלמים. הייתי ממשיך לפרט על טמטומם, אבל זה כולל בתוכו גם כמה מילים שהדף וגם המחשב פשוט לא סובלים.

סיגל יצחק- אישה מוכה אך תמימה להחריד, שהתחילה לעבוד אצל בני הזוג הרפז בתור עוזרת(זותומרת, העוזרת של נירה. דן בקושי מביט בה פעם אחת לאורך כל הספר) ומואשמת בהמשך הספר ברצח של נירה.

שמעון יצחק- בעלה של סיגל. המכה. טוב, הוא פשוט מניאק אידיוט.

ראש הממשלה/שר המשפטים/שר הכלכלה/העו"ד זילברברג(אי אפשר היה למצוא לו שם נורמאלי יותר, לטובת האנושות בכללותה???)- הם הסיבה לכך שבאופן מוחלט הפסקתי להאמין בכך שיש טיפת הגינות בראשות המחוקקת/שופטת.

דמויות לא שנואות:
בעצם, כל השאר. אבל יש כל כך דמויות שאת רובם אתה פשוט לא זוכר. אני אתאר פשוט את הדמויות העיקריות.

עינת- בת השופט, חיילת בתחילת הספר, מתאהבת באוהד(בו מתאהבת גם אמא שלה. זה הפאקינג משולש אהבה הכי דוחה שקראתי עליו בחיים שלי.) ובגדול המסכנה-שאבא-שלה-ואמא-שלה-שונאים-אותה-והיא-לא-אשמה-כי-זה-בכלל-בגלל-שאבא-שלה-כל-כך-שמוק ובלה בלה בלה.

אוהד- לא משנה מה תגידו, הוא תמיד נראה לי כמו הדמות הכי עיקרית בספר. הוא אמור להיות החתיך-הגאון-שכולם-אוהבים, בעל-האינסוף-קסם-אישי.
חושב רגע
נו באמת. תעשו לי טובה! איפה לעזאזל מצאתם ספר עם דמות כזאת שבאמת הצליח? הוא אמור להיות פרפקט, אבל זה הופך אותו לפשוט דפוק. הייתי שם אותו בדמויות השנואות, אבל הוא פשוט נחמד מדי. הוא בהחלט דוחה אותי, אבל בכל זאת קשה לי לומר שאני לא מסכים איתו בהרבה מאוד דברים. אגב- זאת מילת השבח הכי טובה והיחידה שתוציאו ממני לגבי הדמות הזאת, או לגבי כל הספר בכללותו.

בועז- מהרהר כמה שניות אוך, לעזאזל. שכחתי מי זה.

זהו עם הדמויות, בגדול. כפי שאפשר להבין, קשה להכניס כל כך הרבה דמויות לספר שכזה בלי לקבל סבתוכה שלמה בראש, ורם אורן לא מצליח בזה. יש כל כך הרבה סיבוכים בסיפור שאולי הייתי אומר שרם אורן גאון שהוא הצליח להמציא עלילה שכזאת, אבל הכל נפתר אחר כך בכזאת קלות שזה הופך להיות משעמם. התגובות של הדמויות לא טיבעיות, וזה גורם לספר להיות עוד יותר גרוע. ציטוט של משהו ששירבטתי במחברת תוך כדי קריאה-"אני כבר בעמ' 170 ועדיין לא הגעתי לפואנטה. באלי לרצוח את הסופר."

הספר הזה הוא בזבוז של הקלוריות שאתם שורפים כשאתם הופכים את הדף. הוא בזבוז של האור שנופל על המילים ומוחזר לעיניים שלכם. הוא בזבוז עצים, דיו, הוא בזבוז של החשמל שעובר לכם במוח כשאתם חושבים אם לקחת אותו או לא.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
אני מספר ארבע

אני מספר ארבע

פיטקוס לור

הו, פיטקוס לור, אתה פשוט סתום.
דבר ראשון- מה לעזאזל הקטע לכתוב שהשם שלך הוא השם של ראש זקני המה-שמו? אני לא אוהב כשעושים את זה. זה בערך כמו לכתוב בשם הסופר את הדמות הראשית. זה פשוט אידיוטי.
הרבה אנשים אמרו לי שזה ספר מדהים וכל זה, אבל.. הרשו לי לכפור בכל זה. כן, אני אוהב מילים גבוהות.
רושם ראשוני מהספר בעקבות קריאת עמוד אקראי כלשהו- דרמה. הו, הדרמה. זה כל כך מלודרמטי שמתחשק לך לצרוח מתסכול. הו, ג'ון הטוב לב, האמיץ, הנחוש, הנאה, והכל כך לא חכם שזה פשוט עצוב, כולנו אוהבים אותך!
.. או שלא.

אז ג'ון עובר ממקום למקום בלי שום סיבה ניראית לעין שהיא אמיתית. אני במקום הנרי הייתי גר יחד עם ג'ון בעיר גדולה, או בג'ונגל מבודד. יתרונות בעיר- קל להשתלב ואף אחד לא ייסתכל עלייך פעמיים. המוגוריאנים(או איך שלא כותבים את השם שלהם. רציני, זה השם הראשון שאני לא מצליח לזכור. הסופר לא יכל למצוא משהו קליט יותר?) יהססו יותר לפני שהם ייתקפו, כי אחרי הכל הם רוצים להישאר בסוד, בלי שאנשים ידעו שהם שם, לא? ואם לא, הם פשוט סתומים.(למרות שעם רמת האינטיליגנציה של שאר הדמויות בספר זה לא יפתיע אותי..) זה שהמוגדוריאנים אוהבים ערים גדולות זה לא מעלים את היתרונות האלו.
יתרונות בלגור בג'ונגל- מי לעזאזל יחשוב שהלכת לגור בג'ונגל? מי יחפש אותך שם? הרחק הרחק מעיניהם של בני אדם והחדשות, קל יותר לפתח את המורשות. וגם, כמובן, זה יעזור לגראד הצעיר להיות קשוח יותר ולהיות מסוגל להתמודד עם מצבים קשים. גם אם זה ירחיק אותו קצת מאנשים(או לוריאנים) אחרים בעתיד.
אבל בכל זאת הנרי מצליח איכשהו. טוב, אני חושב שהסופר רק עשה את זה בשביל שיהיה נוח יותר להמציא דברים נוראיים שקורים בלי שאף אחד ישים לב וירוץ לשם בצרחות.

הספר כולו די.. ממוחזר. חייזרים רוצים לתקוף את כדור הארץ ולהשתלט עליו, בלה בלה בלה. אולי פה ושם יש רעיון מקורי(קצת) כמו כל הקטע של המספרים.

הכתיבה מוזרה. היא כמעט.. אדישה. "נפלתי. הרגשתי כאב בכתף ימין. קמתי והמשכתי להילחם." זה פשוט מייבש.

וכמובן הקיטש.. שרה הארט פה, שרה הארט שם, שרה הארט המושלמת והיפה והחכמה והמצחיקה והכה נחמדה שכולם פשוט עומדים בתור כדי שהיא רק תסכים להסתכל עליהם. טוב, אולי אני קצת מגזים.

טוב, עד עכשיו נראה שאני רק יורד על הספר, אבל כמובן יש בו גם נקודות טובות. אחרי הכל, למרות שהיכולות של מס' ארבע די.. מוגבלות, נגיד ככה, היכולות של הלוריאנים די מגניבות. זה יכול להיות מגניב להיות לוריאני.
יש גם את ברני קוסאר(ככה כותבים את זה?). זה כלב מגניב. הלוואי והיה לי אחד כזה.
וסאם! כמובן שיש את סאם. הוא אמור להיות נושא הכלים של ג'ון, אבל הוא בניגוד לשאר די חכם. הוא הדמות המועדפת עלי(לא אהובה, מועדפת.)
והסכין שנראה כמו עט. אני מסכים עם אנג'י, זה מגניב.

All in all, זה ספר.. חביב. לא מעבר. אני לא אגיד שכיף לקרוא אותו, אבל הוא גם לא שיעמום טוטאלי. הוא מתאים בדיוק לשיעורי גמרא משמימים כשאין לך מהו טוב יותר לעשות. הוא יותר כמו.. הסחת דעת.
אל תקנו. קחו מהסיפריה ותשמרו במיוחד לשיעורים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

אחרי שראיתי את התמונות פקפקתי קצת ברצון שלי לקרוא את הספר. רציני, התמונות שם מלחיצות. ילדה מרחפת, מנהרה מוארת כלשהי, ילד בוכה בתחפושת ארנב ושני ליצנים, סביר להניח, שאחד מהם מאכיל את השני במשהו דמוי פסטה. צמרמורת וזאת רק ההתחלה.
אבל כשאמרתי את זה לחברה שלי, היא רק אמרה:"הו, לא. אתה ממש רוצה לקרוא את הספר הזה. תאמין לי." האמנתי לה, וכרגיל- היא צדקה.

הספר טוב. העלילה חביבה(לא מצאתי דרך טובה יותר לתאר אותה) והדמויות פשוט.. מצחיקות ואנושיות. אם כי יש בהם כמה צדדים מוקצנים, כמו למשל, שהם לפעמים יותר מדי ילדותיים. אבל עדיין פשוט כיף לקרוא עליהם, במיוחד בגלל שהם מטומטמים בצורה מצחיקה.

אבל יש כמה נקודות שהייתי רוצה לגעת בהן. מי שלא קרא את הספר ולא רוצה ספויילרים- ראו אוזהרתם.
דבר ראשון- הרעיון. כל הקטע של "יש בינינו אנשים שהתפתחו שונה מבחינה גנטית וקוראים להם 'משונים', והם היו האלים היווניים בלה בלה בלה" זה רעיון נחמד, באמת, ולא משנה כמה יחפרו עליו הוא יישאר מעניין, אבל מה זה השם הזה "משונים"? הם לא יכלו למצוא משהו מעניין יותר? למה לא פשוט "שונים"? או מוזרים? משונים זה יותר מאיים מכל אחד מאלו. והחלולים.. רציני? היה אפשר למצוא כל כך הרבה שמות הרבה יותר מוצלחים.

כל הקטע של לולאות זמן- למען השם. זה יוצר כל כך הרבה פרדוקסים. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול את ריגס כשאני אפגוש אותו. כמו, למשל, אם היום חוזר על עצמו כל הזמן, האם זה לא אומר שאם הם ייצאו לכפר הם ייפגשו בספו של דבר שוב את אייב? מה ייקרה אם ג'ייק ייפגוש את אייב? הוא בהחלט יכול להרוג אותו בטעות, אבל באותה מידה הוא יכול גם לשתף איתו פעולה ולשנות את חייו עד כדי כך שבסופו של הוא לא ייתחתן עם סבתא שלו וג'ייק לא יגיע לעולם.

ואמה.. יש לי יותר מדי דברים לומר עליה. היא לא החלטית, היא פזיזה, היא חסרת כל שיקול דעת. פעם אחת היא אכזרית ורגע אחרי היא לא מוכנה לפגוע באנשי הכפר. ובכלל אם הבנתי נכון, היא רוצה את ג'ייק רק כי הוא מזכיר לה את אייב. זה. כל. כך. מגעיל.

אבל ולמרות הכל זה ספר טוב. מלחמת העולם השנייה, טבח היהודים והמשונים ע"י המפלצות(שני הסוגים).. אני מכבד את הסופר הזה. ג'ייק גאון(בדרכו הטיפשית ביותר) ולמרות שנראה שהספר הוא מנקודת מבט של ילד קטן, כיף לקרוא את זה. מומלץ.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
שני חיילים

שני חיילים

אנדרס רוסלנד

החלטתי לשם שינוי לקנות ספר שלא שמעתי עליו לפני זה. אני מצטער על כך, והאמת שעד עכשיו אני לא בטוח אם אני אוהב את הספר הזה או שונא אותו.
מצד אחד, הרעיון אדיר. העלילה מגניבה. הרעיון שהעבר חוזר על עצמו- גדול. פשוט גדול.
מצד שני.. צורת הכתיבה, צורת הדיבור, צורת המחשבה..

צורת הכתיבה; יש ניסיון להפוך את הכל לדרמטי מדי. כל פסקה שנייה נגמרת בשלוש כוכביות, וזה מבלבל. אתה חושב שהסופר(סליחה, סופרים) עבר מקום, זמן או לפחות דמות. העיניין הוא שהוא נשאר עם אותה דמות, באותו מקום באותה שנייה. כאילו, זה הולך משהו בסגנון של-

"הוא נכנס לחדר וראה את עלי(באמת יש מישהו שקוראים לו שם ככה O.O) ישן במיטה.
'קום כבר!'

***

עלי התעורר והתיישב על המיטה."

זה דפוק, זה מעצבן, זה מבלבל.

גם כל הכתיבה עצמה כולה.. קודרת. אין בדיחות, אין התחכמויות או שטות אחת לרפואה. יש אולי פה ושם קטעים מצחיקים בצורה קודרת, וזה ממש לא מספיק. זאת כתיבה די.. חדגונית.

גם בשום מקום לא מצוין מי מדבר. זה משגע. צריך להבין את זה לפי ההקשר וההיגיון >ספויילר זה לא חכם להרוג את אחת הדמויות שאתה כותב מנקודת המבט שלהן. במיוחד לא שתיים.סוף ספויילר

בתחילת הספר חשבתי שאני אקטול אותו ואתן לו כוכב אחד. בהמשך חשבתי שאני אתן לו ארבע, כי אני מוריד נקודה אחת על יתר כוכביות(הו, האירוניה), ואז פשוט הבנתי שלא מגיע לו יותר מ"ספר בסדר"

אם אין לכם משהו אחר לקרוא- תקראו. אבל זה לא שווב קנייה. אל תעשו את הטעויות שלי, אנשים =.=

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
יומנו של חנון - הצלע השלישית

יומנו של חנון - הצלע השלישית

ג'ף קיני

פעם ראשונה שאני כותב ביקורת על ספר כלשהו לפני כולם, ותאמינו לי, כשמדובר בספר כזה זה לא כבוד גדול.
זה גם לא כל כך מפתיע שאני הראשון שבכלל מדרג אותו. מסתבר שלכולם יש מספיק שכל להתרחק מג'ף קיני ומיומנו של חנון.


..ואולי לא.

חבר שלי חולה יומנו של חנון. הוא ואחותו. יש להם את כל הספרים מהסדרה בבית והם אפילו קנו וכתבו ב"יומנו של חנון- עשה זאת בעצמך!" כן, מביך להיות חבר שלו.
הסדרה, בגדול, התחילה בצורה נחמדה, אבל גם אחר כך כשג'ף קיני התחיל לכתוב בצורה זוועתית, גם אז הוא המשיך לקנות ולקרוא יומנו של חנון ולתת לי גם לקרוא. זה אולי לא ספר טוב, אבל כשאתם בישיבה חסרת ציביליזציה וספרים, אתה די נואש. הוא עדיין המשיך לטעון שזה ספר "טוב" וכל זה. טוב, נו. הוא גם סוגד למשחק פו, אני לא יכול לצפות ממנו ליותר מדי.

הפעם כשהוא הראה לי את הספר היה שינוי מרענן, במקום להושיט לי אותו עם חיוך על הפנים ולומר "אתה חייב לקרוא את זה!" הוא הראה לי אותו עם פרצוף חמוץ ואמר לי "זה ספר גרוע"
נורה אדומה נדלקה לי. 'הוא אומר שזה ספר גרוע?!?! עד כמה ג'ף קיני יכול להתדרדר?!' אבל למרות החששות שנוצרו אצלי לקחתי את הספר.
אני מצטער על הרגע הזה.

רואים את הצבע של הכריכה? חום. צבע חום חולני. למה יש צבע חום חולני? אז ככה גם הספר.
זה ספר נוראי, מזויע. הוא אמור להיות מצחיק, אבל הוא משעמם. הוא אמור להראות לנו שגרג הוא חנון ממוצע ולא חכם במיוחד, אבל במקום זה הוא מציג בפנינו גיבור מטומטם שלא מבין שום דבר מהחיים שלו ושחושב שהוא הכי חכם, הכי ערמומי והכי חשוב ביקום. הוא עושה לעצמו יותר מדי פאדיחות כשהוא בטוח שהוא מתנהג בצורה טובה יותר מכל אחד אחר. בקיצור, אני שונא אותו.
העלילה משעממת וזועתית. הייתי ממשיך לכתוב עד כמה הספר הזה מטופש ונוראי, אבל פשוט אין לי כוח אליו.

אם אתם רואים את הספר הזה בספריה, תעשו טובה לספריה ותכריחו את הספרנית לזרוק את הספר לפח.

בזבוז זמן מוחלט.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
מלאך מכני

מלאך מכני

קסנדרה קלייר

שונאים משולשי אהבה? טוב, אז מה תגידו על מחומש אהבה?
כן, כן. אני יודע שרובכם לא ייקראו לזה ככה, אבל לי יש זכות מלאה לקרוא לזה ככה! רוצים שאני אפילו אעשה לכם תרשים שיוכיח לכם שזה מחומש? טוב. קחו דף, עיפרון ותכתבו "תומאס". תמתחו ממנו חץ ימינה ובצידו השני תכתבו "סופי". ממנה תמתחו חץ למעלה ומעליו "ג'ם". ממנו חץ דו"צ(שמצביע גם ממנו וגם עליו) שמאלה למעלה, ומצידו השני תכתבו בגדול "טסה". ממנה תמתחו חץ דו"צ גם כן, למטה שמאלה ומתחתיו תכתבו "ויל". מה יצא לנו? מחומש לא שלם! ותגידו תודה שזה ככה, אחרת זה היה מאוד מטריד.
מצטער, כל האנשים בעלי הפוביה מהומופובים.(כגון אנג'לה, ממציאת הביטוי)

מזמן לא סיפרתי איך השגתי ספר, אבל היי! אני לא אשם בזה שהחיים שלי התחילו להיות משמימים. כאילו, מה אני אספר? "נכנסתי לחנות, ראיתי, קניתי, יצאתי"? לא, זה יהיה מטומטם.

אז לספר. הו, קסנדרה קלייר, הסופרת האגדית! האדם היחיד בעולם שאני יכול באמת לומר שאני מעריץ, כותבת הטרילוגיה האהובה עלי; "בני הנפילים", ועוד הרבה הרבה דברים טובים אחרים.
איכזבת אותי.

קסנדרה קלייר איכזבה אותי. שוק השאלה המתבקשת כמובן, היא "למה?! זה הרי ספר כל כך מדהים! העלילה כל כך מעניינת ומקורית, הדמויות כל כך חביבות והכתיבה כל כך מעולה!"
צודקים, הרעיון ועלילה מעניינים ומקוריים, הדמויות מגניבות, אבל הכתיבה קצת... איך לומר את זה? יחסית לקסנדרה קלייר היא צולעת. אולי זה רק במידה מאוד קטנה כי אחרי הכול זאת קסנדרה האדירה, אבל יחסית לספרים הקודמים שלה? ציפיתי ממנה ליותר. האם אני רואה פה התדרדרות, קלה ככל שתהיה? אני מאוד משווה שלא. יהיה מאוד חבל אם העולם יאבד סופרת מוכשרת כמו קסנדרה. גם ככה יש יותר מדי סופרים דפוקים בעולם, צריך שמישהו/י יאזן את זה!
אבל אחרי הכל מדובר בקסנדרה שלנו, אז קשה לי מאוד להוציא את הספר או לזכור אותו בצורה שלילית. הרעיון- אדיר. העלילה- מפתיע ומדהימה והדמויות, למרות שזה לא קליירי ג'ייס וסיימון שכולנו אוהבים, הן מגניבות לגמרי. הכתיבה שנונה וזורמת ופשוט כיף לקרוא את הספרים שלה.

נ.ב. לפחות יש שם את מגנוס D:

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon

ביקורות נוספות על "הגיבור האבוד"

הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

התחלה מעולה, לספר שעומד להיות חלק מסדרה כל כך מעולה! יש כמה פגמים כמובן, כמו בכל ספר, אבל מבליגים כי השאר באמת כל כך מדהים. למען האמת כשרק התחלתי לקרוא את הספר, פתחתי את העמוד הראשון וראיתי שפרסי לא שם אז החלטתי לנטוש אותו ולא לגעת בו יותר לעולם, אבל אז חזרתי אליו ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה!
דעתי על העלילה: וואו! מושלם! לא מצליחה לחשוב על משהו אחד רע. העלילה מהירה כמו תמיד, ומלאה באינספור בדיחות (רובן מצד ליאו) מפלצות, וכל כך הרבה דרכים שונות וטיפשיות למות.
דמויות:
אז נתחיל עם ה"גיבור הראשי" של הספר הזה, ג'ייסון: למרות שכולם אומרים שהוא כאילו חיקוי עלוב של פרסי, אני חושבת שזה ממש אבל ממש לא נכון, הם כל כך שונים, אין אפילו על מה להתחיל לדבר פה. איך מישהו יכול להיות חיקוי של מישהו שהוא כל כך שונה ממנו? הרעיון של ג'ייסון הוא לא לתפוס את המקום של פרסי, אלא להיות דמות חדשה! סבבה, אולי לא דמות כזאת מדהימה, אבל היא בהחלט לא ממש רעה.
עכשיו לפייפר: אם מישהו אי פעם יגיד לי שהוא לא אוהב את פייפר, אני חייבת להגיד שבאותו הרגע אני מפסיקה להסתמך על הטעם שלו בספרים/דמויות. בשונה מג'ייסון שאני יכולה להבין למה הוא לא כל כך אהוב, פייפר היא באמת דמות מדהימה! הרבה אנשים שונאים אותה כי כאילו "ג'ייסון חיקוי של פרסי" וג'ייסון ביחד עם פייפר, מה שאומר "שג'ספר זה חיקוי של פרסבת'" מה שאומר "שפייפר היא חיקוי של אנבת'". אז לא! ממש אבל ממש אבל ממש לא! פייפר היא כזו דמות טובה, היא לא מרושעת, או שטחית כמו שאר בני אפרודיטה, והיא לא שופטת את האחים או אחיות שלה (חוץ מדרו) על זה. אני חושבת שהיא החצויה הכי חזקה מכל השבעה, והיה לי מאוד כיף לקרוא עליה ועל איך שהיא מפתחת את הכוח החדש שלה.
וליאו בסוף, כי תמיד שומרים לסוף את ההכי טוב: ליאו!! הוא מצחיק, קורע, ציני, וממש קל להתחבר אליו במיוחד בגלל שכל מה שהוא עושה חצי ספר זה להתבכיין על זה שהוא לוזר (ובואו נהיה אמיתיים, כולנו עושים את זה). ליאו כאילו בא בשביל להגיד "היי תראו, לא כולם מושלמים ואני ההוכחה לכך! אז איך זה שאני עדיין אחת הדמויות הכי פופולריות של ריק ריירדן אי פעם?" התשובה היא, כי הוא ללא ספק אדיר!
בקיצור, ספר מעולה, ממש ממליצה. אל תתייאשו אם פרסי לא שם, כי אולי אין לכם את פרסי, אבל יש לכם את ליאו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•#ספריםזהטוב
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

לכל אחד יש את הguilty pleasure שלו. יש כאלו שאחרי יום עבודה ארוך יתחרדנו מול הטלוויזיה עם קערת גלידה, יש כאלו שיקראו את מדורי הרכילות במגזינים.
אני קוראת ספרי נוער.
כן, אותם ספרי נוער המאוסים, המגעילים, הטחונים, המשעממים ומה לא.
אותם ספרי נוער שרק בני נוער אוהבים, שהמבוגרים מסתכלים עליהם ביהירות מלמעלה ואומרים "איזה זבל בני הנוער של היום קוראים.."
"אבל לפחות הם קוראים!"
"לפחות זה.."

אבל אני בת נוער.
אני צעירה ותמימה מכדי להבחין בין ספר טוב באמת לבין פחות, אין לי שום אינדיקציה לדירוג חוץ ממידת ההנאה שלי מהספר.
נהניתי מאוד? חמישה כוכבים.
אפשר לוותר? שניים.
חתיכת זבל (ויש הרבה כאלה, אל תדאגו)? כוכב אחד קטן ואומלל.

אני קוראת ספרי נוער.
אני קוראת ספרי נוער מעולים, כמו הארי פוטר (מלך מלכי המלכים הבלתי מעורער, ואם אתם חולקים עליי אני אהפוך אתכם לסקרוטים פוצי תחת), משחקי הרעב, פלא..
אני קוראת ספרי נוער שהם גם חיקויים, כמו מפוצלים.
ואז יש את דמדומים. סליחה לכל אוהבי הסאגה, אבל אני לא יכולתי לעמוד ביותר מהספר הראשון. אפילו לי יש גבול. כוכב אחד קטן ואומלל.

פרסי ג'קסון מתברג אצלי ב"מעולים". בלי להתאמץ, ריק ריירדן יוצר ספרי הרפתקאות נהדרים.
גם סדרת ההמשך, "גיבורי האולימפוס", התחילה בצורה מעולה.
זה נכון. לא תמצאו כאן תיאורים מורחבים, או דיאלוגים חכמים במיוחד, או המון מקוריות.
אבל בשבילי, ריק ריירדן הצליח. בסולם של אפס עד ג'יי קיי רולינג, הוא מצליח לגרד לה את הקרסוליים. זוהי לא משימה קלה, רבותיי.

בשביל קריאה קלילה, גיבורי האולימפוס (ופרסי ג'קסון קודמו) למרות כובד משקלם, מצליחים להיות קלילים ולספק את הסחורה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•BookLover
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

אוקיי, אנשים, אני רק מזהירה אתכם פה שיש סיכוי מאוד גדול שביקורת זו תהיה חופרת ברמות.

הקדמה:
לפני שנים רבות, (לא ממש) בארץ רחוקה, (אהמ ישראל אהמ) היתה ילדה קטנה, (לא כל כך קטנה!) שאהבה לקרוא. יום אחד הגיע לידיה הספר "גיבורי האולימפוס", והיא, שלא קראה את ספרי פרסי ג'קסון והאולמפיים, לא הבינה איזה חבר ואיזה פרסים יש, (אוקיי, היא ילדה קטנה, מה חשבתם?) אבל היא התיישבה לקרוא בשמחה. לילדה המסוימת הזאת היה מוח מאוד מסובך, שגרם לה להתאהב בדמויות מצחיקות עם ביטחון עצמי קצת נמוך, אז כמובן שהיא התאהבה נוראות בליאו ואלדס, (הלוהט!) אבל את זה אני אשאיר לאחר כך. עכשיו, היא החליטה, "לעזאזל, זה היה ספר מעולה ברמות, אני פשוט חייבת לקרוא את הג'ונסון פרסים, או מה שזה לא יהיה, ולעזאזל אני מקווה שיש עוד ספר בסדרה הזאת." למזלה היה באמת עוד ספר בסדרה הזאת (למעשה יש כבר 4 במספר כולל) אבל לפני זה היא היתה צריכה לקרוא את פרסי ג'קסון, וברגע שהזכירו את מר ד', היא הבינה שכדאי שהיא לא תקרא לו ג'ונסון, כי אחרת מעריצים שרופים יתחילו לקרוא לה דיוניסוס, וזה ממש מעליב בגלל שהוא מתואר כגבר בגיל העמידה עם בעיות שתייה רציניות. בכל מקרה, כמובן שהיא אהבה מאוד את כל הסדרה של פרסי-לא-ג'ונסון, וקראה מחדש את הגיבור האבוד.
מאז היא קראה כמה וכמה פעמים, לפעמים סתם דילגה לפרקים של ליאו. מבט חולמני
עכשיו, לאלו שמחפשים ביקורת רצינית, כזאת שבעצם תסביר לכם בהיגיון למה לקרוא את הספר, או האם כולכם תרצו להרוג את הטרול ברגע שתסיימו, אתם לא תמצאו אותה כאן. כאן תמצאו ספוילרים, ציטוטים נבחרים, כפלי משמעויות, אי הבנות, וחפירות על ליאו.
ליאו ואלדס
אל תילחץ מתוק, זה לא בוחן פתע. זה גם לא זימון כי עשית משהו רע. מה פתאום, שב בבקשה. אתה כדי כדי שנוכל לעבור על כל פרט ופרט בחייך עד שזה יתחיל להיות מטריד, מובן? מצוין.
עכשיו, כשהיית בן שנתיים, שכבת בלב אח בוערת, זה נכון? מסמנת וי
כמה שנים לאחר מכן, אלה הזויה נתנה לך לשחק בסכינים, הא? וי נוסף
ואז היא הכריחה אותך לחתוך פלפלים חריפים, ואז לדקור נחש באחו, כן? עוד וי לרשימה
כשהיית בן שמונה, אשת אדמה מטורפת גרמה לך לרצוח את אמא שלך, אני צודקת? היד נחה מעל לדף מחכה לתשובה
*אין תגובה.
בסדר, נמשיך הלאה, יש לך כוחות שליטה באש, נכון? זה כל כך אוסומי! אכפת לך שנתחתן? סליחה, סטיתי מהנושא.
ברחת מ.....כמה זה, 6, 7,8 בתי אומנה? וואו, אתה בטח רץ ממש מהר. אז אתה גם בכושר? אדיר. לגמרי.
אתה גם האדם הכי מצחיק שאפשר למצוא בעולם? כלומר, בעולם שלך.
----
הייתי עושה גם לפייפר וג'ייסון אבל.....
רגע, בקשר לפייפר, יש לי וידוי, ולא, זה לא המקום שבו אני עד כמה אני מעריכה את הדמות היפהפה שמתאהבת בדרמטיות בבחור הגבוה הבלונדיני עם העיניים הכחולות, זה המקום שבו אני מודה ש....עצירה דרמטית אני מבטאת את זה נייר.
כלומר, המילה "נייר" (PAPER) באנגלית? ככה אני אומרת את זה. זה פשוט נתקע לי בראש, ואני לא מצליחה לשנות את זה לחליל. באנגלית! אנשים, קצת היגיון.
וזה כל מה שיש לי לומר על הנערה היפהפה שהאבא כוכב קולנוע שלה לא שם לב אז היא גונבת ב.מ.וו. זה דווקא אדיר ברמות.
----
אוקיי, עכשיו אני חייבת לעשות גם לג'ייסון, שיהיה.
אני נותנת לו נקודות זכות בגלל שאחותו היא תאליה. הוא מקבל גם בונוס בגלל שאמר שהכוח של ליאו אדיר, מה שנכון בעליל בתוספת שלוש רבעים וזיתים שחורים.
אבל אני מורידה לו נקודות בגלל שהוא נתן לסאטיר הזקן להציל את ליאו, פעמיים!
ואה, יש את הקטע הזה שהוא מתחיל להילחם בו ומתרץ את זה בכך שאומר שליאו אף פעם לא רציני, וגם מעצבן ברמות. מי עושה דברים כאלה? טוב, כן, הוא היה תחת דיבור הקסמה, אבל בכל זאת, איך אפשר למצוא חסרונות בואלדס? הוא לוהט! (כפל משמעויות)
ואוקיי, ג'ייסון-מושלמי-גרייס מקבל גם קצת קרדיט על זה שה צליח לאלף ונטוס.
שיהיה, ליאו עדיין יותר שווה ממך.
אולי כדאי שאני אסביר את כל עניין ההידלקות (כפל משמעויות!) על ליאו.
אתם מבינים, יש לי פטיש לאש. כלומר, בגלל שההורים שלי שכחו את הרצאת "אש זה רע!" אז הייתי גונבת את המצתים שלהם, (פשוט תפסיקו לעשן! שמעתם על משהו שנקרא סרטן ריאות?) ופשוט מתבוננת באש, כי זה כל כך יפהפה.
עוד משהו, יש לי גם פטיש לבחורים מצחיקים. ברצינות, אני צוחקת בקול רם בכל פעם כשאני מגיעה לבדיחת ליאו. אז נכון, יש בזה משהו מטריד, כי בכל זאת, איזה סופר בגיל העמידה כתב את כל זה, אבל רוב הזמן לא אכפת לי, ואני יכולה להאמין שנער בן 16 אמר את זה, ואז זה מוריד מרמת הפדופיליות.
חוץ מזה, לליאו יש סיפור רקע עצוב ולא- אמין אבל לא אכפת לי כי זה נותן לי תירוץ לדמיין עד כמה הוא היה חמוד בגיל 8, כשדודה רוזה המגעילה שלו סילקה אותו מהבית שלה וקראה לו שטן. הכלבה.
כשאני אפגוש את ליאו, דבר ראשון, אני אלבש אדום. למה? כי זה הצבע האהוב עליו. וגם עלי. מאז כיתה ב'. אני אפילו אסבול שמלה בשבילו, רק אם הוא ילבוש שוב את השלייקס ההם....צחקוק מוזר ופלרטטני
ואז אני אביא לו סלסילת פירות ואעיף את קליפסו לטרטרוס. ואז אני אכריח את VIRIA להפסיק לענות ילדות קטנות בציורים של פרסי וניקו, ולצייר אותי ואת ליאו.
מה? לפעמים חלומות מתגשמים, ולפעמים VIRIAות מפסיקות לצייר סיוטים.
בכל מקרה, בטעות יצא שחפרתי על עד כמה ליאו ואלדס (הלוהט!- {כפל משמעויות}) מושך בעיני, ועל מה אני אעשה כשאני אפגוש את החתיך.
בקיצור, למי שלא הבין, הגיבור האבוד זה עוד יצירת מופת מבית ריק טרול ריירדן, שרק הוא יכול לגרום לאמא אדמה להיות הדמות המרושעת בסיפור, שכולל סאטירים עם רוח קרב מוגזמת, נפילה לאגם במרכבה מעופפת רתומה לפגסוסים, טוסטוסים מעופפים, נשיקות אוויריות, דרקון ארד בגודל מלא, מסוק צעצוע, שמרטפיות רצחניות, וגולת הכותרת: אשת אדמה מטורפת שרוצה להשתלט על העולם. ובואו לא נשכח לגבי הענקים, נכון?
ועכשיו, ציטוטים נבחרים:
---
״היי, אני דילן. אני כל כך מגניב שהייתי רוצה לצאת עם עצמי אבל זה לא הולך. רוצה לצאת איתי במקום? איזה מזל יש לך."
---
״אפשר פשוט לקרוא להם רוחות סערה? ונטוסים גורמים להם להישמע כמו טוסטים מעופפים.״
---
תאמיני לי, גברת,״ רטן ליאו, ״אני זוכר. ומי שלא תהיי, אני הולך להכניס לך בענק, בסגנון של ליאו.״
---
״אז מה... ענקים שמסוגלים להשליך הרים. זאבים ידידותיים שיטרפו אותנו אם נפגין חולשה. טוסטוסים מעופפים מרושעים. קלטתי. אולי זה לא הזמן המתאים לספר לכם על השמרטפית הרצחנית שלי.״
---
חבר׳ה, תנחשו מה? יכול להיות שאני עומד להבעיר את העולם!
---
״למה לא אמרת שום דבר?״
״לא רציתי שתחשבו שאני משונה.״
״לי יש כוחות שליטה בברקים וברוח, פייפר מסוגלת להפוך ליפהפייה ולהקסים אנשים שייתנו לה מכוניות. אתה לא משונה יותר מאיתנו. ותשמע, אלי אתה מסוגל לעוף. כאילו, לקפוץ מבניין ולצעוק:׳כוח האש!׳ ליאו פלט נחרה. ״אם הייתי עושה דבר כזה, היית רואה אפס קטן צונח אל מותו, והייתי צועק משהו הרבה יותר גס.״
---
״אולה, טיה. הסתבכנו בצרות, מה?״
״אל תבחן אותי כאילו שאני אחת המכונות שלך, ליאו ואלדס; הוצא אותי מכאן!״
---
״כן, להצטרף אליך. בטח. עד שיימאס לך ממני ותהפכי אותי לקרטיב-ליאו? גברת, אף אחד לא מתעסק עם הדרקון שלי ויוצא מזה בלי עונש. אני לא מאמין שחשבתי שאת לוהטת.״
---
״איולוס החזיר לי אותו. ציירתי אותו כשהייתי בן חמש. זה הייעוד שלי.״
״ליאו, זה ציור ילדים של סירה.״
---
"אתה מאמין בקללות, ליאו? או ברוחות רפאים?"
בדיוק ראיתי את השמרטפית המרושעת שלי טיה קאלידה, היא בטוח מתה אחרי כל השנים האלה. ולא עובר יום בלי שאני זוכר את אמא שלי בשריפה שבמוסך. אז אל תדבר איתי על רוחות רפאים, מומיה.
---
"כמה זמן את מחפשת את החבר שלך?"
"שלושה ימים, שש שעות ושתיים עשרה דקות, בערך."
---
אמא תמיד צודקת. עכשיו אל תרגיזו אותי או שאיאלץ לדרוך עליכם.
---
גם לפני שהתחשמל עבר על ג'ייסון יום מחורבן.
הוא התעורר במושב האחורי של אוטובוס בית ספר בלי לדעת איפה הוא, וגילה שהוא מחזיק ידיים עם נערה שלא הכיר. החלק הזה לא היה בהכרח מחורבן.
---
אני יכולה להמשיך עוד ועוד, כי הספר הזה גדוש במשפטים מצחיקים כאלה, אבל רובם של ליאו ואני לא רוצה לצאת חופרת.
אבל כבר יצאת כזאת, אז-
תשתוק, קול פנימי!
בכל מקרה, אתם מבינים שהספר הזה הוא חובה קריאה, נכון?
חוץ מזה, אם אתם במצב רוח להתאהב בדמות בדיונית, אז הנה לכם, ליאו ואלדס. יש לכם 2 וחצי ספרים לפנטז שאתם ביחד עד שמשדכים אותו עם קליפס.



וכמעט שכחתי, טים ואלדס לנצח!
ליאו שליטה! אגרוף מונף באוויר ועולה בלהבות.
ואם אתם מוצאים ציורים יפים שלו, תשלחו לי קישורים. אני מכורה לזה.

לפני 12 שנים•Nameless
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

נתקלתי כבר בכמה וכמה טענות כלפיי הסופר ריק ריירדן: אמרו שהוא "ממחזר", כותב את כל ספריו בסגנון דומה, וגם שהספרים שלו "ילדותיים" מדי. ייתכן שיש טיפה של אמת באמירות האלה, אבל עובדה: אני ממהרת לקרוא כל ספר פרי-עטו. ריק ריירדן ניחן בסגנון כתיבה זורם, מהנה, ששובה את לב הקורא, ועל כך כמעט אין עוררין.

הפעם, בחר ריירדן לכתוב סדרת המשך לסדרת ספריו המצליחה, "פרסי ג'קסון". גם הפעם, הנושא הוא המיתולוגיה היוונית, אך בשונה מ"פרסי ג'קסון", הסדרה עוסקת גם במיתולוגיה הרומית. בתור מישהי שמאוד אוהבת את פרסי ג'קסון (יש לי את כל הסדרה בבית) ,טבעי היה לי ללכת לחנות, לקפוץ משמחה כשעיני צדה את הספר ולרוץ לאבא ולספר לו על זה (בעוד הוא ממלמל: "אבל כבר יש לך את זה בבית, לא?..." "לא, אבא, זו סדרת ההמשך!" "אה... טוב, בסדר"). בקיצור, עוד באותו היום פתחתי את הספר בחדרי והתחלתי לקרוא.

הפרק הראשון נפתח בסיפורו של פלוני-אלמוני בשם ג'ייסון. איפה פרסי?! חשבתי לעצמי. לא הכרתי את ג'ייסון, וגם לא את פייפר מקלין וליאו ואלדס, שבאו אחריו. רק אח"כ הגיעה דמות מוכרת: אנבת', חברתו של פרסי, שממנה הבנתי שפרסי פשוט נעלם.

בתחילה התאכזבתי, זעמתי על הסופר שהעז לכתוב סדרת המשך ל"פרסי ג'קסון" בלי פרסי. אבל ככל שהמשכתי לקרוא, חיבבתי יותר ויותר את הדמויות החדשות שהתווספו לעלילה: ג'ייסון האמיץ, פייפר היפהפייה וליאו הקורע-מצחוק (שהפך במהירה לאחת הדמויות המעניינות והאהובות עליי ביותר בספר!).

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הנהדר הזה, הרגשתי ש"סדרת ההמשך" היא לא נספחת ו"מקלקלת"- אלא להיפך, היא רק מוסיפה לעלילה דמויות חדשות וגוונים חדשים ושונים.

אח"כ הלכתי לסלון, ואמרתי לאבא שלי שיש מתנה שאני רוצה לקבל בחנוכה הבא. את ספר ההמשך, "בן נפטון"- אלא מה?..

מומלץ ביותר, כמעט חובה, לכל אוהבי פרסי ג'קסון (;

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אופיר
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

יש פעמים שצריך לשנות
יש פעמים שצריך להיפרד
ויש פעמים שאני לא מוכנה לעשות את כל זה וקוראת כל ספר נוסף שפרסי נמצא בו....

בעקבות סדרת פרסי ג'קסון שמותר לי להגיד שהיא אחת מהטובות שקראתי אני כמובן המשכתי לסדרת ההמשך

ריק ריירדן שיכתב מחדש את עלילת פרסי ג'קסון רק אם דמויות חדשות ולא כך כך מקוריות שתופסות את המקומות של הדמויות הקודמות בסדרה הקודמת:

פרסי - ג'ייסון
אנבת'- פייפר
גרובר - ליאו

פשוט אותו דבר אבל זה לא כל כך משנה כי העלילה כל כך סוחפת ומהפנטת...

אבל עדיין יש לי עניין אחד שאני לא מצליחה להיפטר ממנו שג'ייסון הוא מחליף לפרסי בספר זה. לדעתי אף אחד לא יהיה ולא יוכל להיות פרסי כי הוא אחד הדמויות הטובות שקראתי עליהם, כל הזמן אני חושבת כמה גייסון מעצבן אותי, כן כן אני יודעת שהספר בן נפטון מסופר רק על פרסי , איזה כיף , אבל אני עדיין חושבת שג'ייסון תפס את מקומו של פרסי במחנה החצויים ורק המחשבה על זה גורמת לי לרתוח מזעם...

טוב אין מה לעשות עם זה עכשיו אני מכירה את פרסי הרבה יותר מאשר את ג'ייסון וזו בעצם אחת ממיליון הסיבות שאני מעדיפה את פרסי.

אני רוצה לשבח את הסופר על זה שמתי שקראתי על פייפר עברו במוחי מחשבות כמו " איך להיות בת אפרודיטה " או "איך זה לדבר צרפתית בטבעי " ואפילו " מעניין איך זה להיות בעלת יכולת הקסמה , הייתי יכולה לשכנע את כולם להיות העבדים שלי ולהשתלט על העולם מוחאאאאא"
חבל שזה לא אמיתי אז במקום לשכנע אנשים בדיבורים אני ישכנע אתכם פה שממש כאדי לקרוא את הספר , אני רק מקווה שפרסי ייצא לחופשה אחרי גמר הסדרה הזו , תחשבו ניסו להרוג אותו יותר מ10 פעמים ב4 שנים האחרונות זה נראה לי קצת מעייף...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Books__princess__
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

אין לי מילים,פשוט אין לי מילים בכדי להביע את הרגשתי בנוגע לספר.
אחרי שחיכיתי(דיי בסבלנות),הספר סוף כל-סוף יצא,מיהרתי לקנות אותו,ואני יכולה להגיד בבטחה שריק ריירדן לא אכזב!
קראתי את הספר בתענוג ובשמחה שפשוט לא נגמרו.סגנון הכתיבה של ריק ריירדן השתפר,ונעשה בוגר יותר.זו תופעה,ברגע שאתה מתחיל לקרוא את המילה הראשונה,את השורה הראשונה,את הפסקה הראשונה אתה מהופנט לחלוטין,לא יכול להסיר את עיניך מן הספר.
וכפי שאומר הפתגם,'כל המוסיף גורע.' עדיף שלא אכביד במילים,ורק אתן לכם להנות מן התענוג שבספריו.

נ.ב:הספרים של ריק ריירדן מומלצים לילדים,לנוער וגם למבוגרים.ההנאה מובטחת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכת הספרים
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

תקראי כבר את ספר הזה Angel!
לא רוצה!
תקשיבי, זה בסדר, שום דבר לא יפגע לך בהערצת פרסי ג'קסון שלך...
לא! ומה אם הוא יהיה גרוע? פרסי הוא לא הדמות הראשית! איך אוכל לחיות עם זה?
ששש... לקחת את הזריקות שלך היום?
כן..
ואת הכדורים?
כן
שקרנית...
לא נכון!
תני לי לבדוק!
לא רוצה!
הנה, לא לקחת את כולם!
אבל את אני, את אמורה לעמוד לצידי קול בכי קול יבבה
די לכי לקרא...
למה אני מדברת איתך בכלל?
תקראי!
טוב.

קראתי. קראתי. קראתי. הופ! נגמר הספר.
וואו, וואו, וואו וואו. אוקיי. איך להגיב על ספר כזה? אוקיי אוקיי, תתארגני נשימה נשיפב נתחיל מהעלילה נלך לדמויות נתפרע עם הכתיבה ונסכם. טייב? (טוב בערבית, תלמידה מתמידה שכמותי)

עלילה. אוקיי, יש את ג'ייסון החמדמד ואת פייפר ואת ליאו שלושה חצויים שנשלחים להציל את האלה הבלתי נסבלת הרה\יונו. אבל מה אני מקשקשת? בואו נתחיל מההתחלה.
ג'ייסון מתעורר באוטבוס של בית ספר ליד נערה יפהפיה שטוענת שהיא החברה שלו ונער שודני והומוריסטי שטוען שהוא חברו הטוב ביותר. ג'ייסון עצמו לא זוכר דבר מעברו, ובעברו אני מתכוונת לא זוכר איך הוא הגיע לאוטבוס ומי לעזעזל האנשים שיושבים לידו, אבל כאשר מפלצות תוקפות אותם, האסימון נופל ויש בזה משהו מוכר.
עלילה מרתקת ביותר. אולי לא הכי מקורית אבל עדין מעולה. אהבתי מאוד את ליאו, הוא היה כל כך נצחיק (פירוט בקטגוריית דמויות). פייפר הייתה דמות לא צפויה, בת אפרודיטה שלא מתעניינת במה שהיא לובשת? אין מצב, אבל מה שהפך אותה למיוחדת לא היה העובדה שהיא הייתה שונה משאר חבריה לביתן, אלא האישיות המקסימה שלה. ויש את ג'ייסון, הו ג'ייסון. אני יודעת שיש כאלו שאמרו שהוא מושלם מדי וחתיך מדי וזה, אבל תתעוררו כי הוא ממש לא מושלם, הוא זועף רב הזמן, מנסה להפגין ביטחון ומפחד. אז כל מי שאמר שהוא ה-"גיבור המושלם" שלא יופתע עם הוא יקום יום אחד וימצא מקל גולף בגולגולת שלו! מוחעחעחעח! (אני סתם צוחקת! (לא היא לא!) תסתמי! מי הרשה לך להיכנס לסוגריים שלי? ! (שוש, תשמעי מוזיקה של ריטה!) אוקיי).
אבל סטינו מהעלילה.
עלילה די צפויה, כפי שאמרתי קודם. אבל עדין גאונית. מסתבר שזאוס\יופיטר מסר את חייו של ג'ייסון להרה אחרי שנולד. הוא רצה לפייס אותה כי ספויילר: גם ג'ייסון וגם תאליה נולדו לאותה אמא, רק שתאליה נולדה לזאוס, ההתגשמות היוונית של זאוס וג'ייסון נולד ליופיטר, ההתגשמות הרומית של זאוס, סוף ספויילר תודו שזה גאוני. אז הרה לקחה את ג'ייסון יקירנו ותקעה אותו במחנה החצויים הרומי, שם הוא נהייה מנהיג המחנה, כאשר הזמן מגיע, היא מחליפה בינו לבין פרסי, פרסי מתעורר ומוצא את עצמו במחנה החצויים הרומי, וג'ייסון במחנה היווני, ששניהם לא זוכרים דבר מעברם (וכבר הסברנו מה זה עברם).
אז עלילה חמודה ומרתקת שהיה כיף לקרא, והתנצלותי על הביקורת המבולגנת שלי היום.

דמויות.
ג'ייסון : דמות ממש חמודה, כפי שאמרתי קודם, לא מושלם, יש לו את הבעיות שלו. אני חושבת שדי הסברתי עליו בפירוט למעלה בעלילה אז נמשיך.
פייפר : דמות מקסימה. היא גדלה אצל אבא עשיר אבל למרות זאת העדיפה תמיד לגזור לעצמה את השיער, ללבוש בגדים מכוערים וישנים ולדאוג שיסלקו אותה מכל בית ספר פרטי אפשרי, רק כדי שתוכל לחזור לאביה, כוכב הקולנוע. אולי נשמע קיצ'י אבל רירדן פשוט גורם לזה להראות טוב. יחי רירדן! הבא נסגוד לו!
ליאו : דמות האהובה עלי. מצחיק וחמוד ונחמד. הוא מקנא בג'ייסון שהוא מקבל את צומת הלב ודי מבואס מהחיים. הכתיבה של רירדן נורא מצחיקה. הדמות הכי טובה בספר...
דרו : שחצנית, דוחה יהירה ומביתן אפרודיטה. המדריכה המרושעת שמתנכלת לכל החניכים של אפרודיטה. מלכלכת על סילינה (פרסי ג'קסון, אם לא קראתם, בושו לכם!) יורדת על כולם ודלוקה על ג'ייסון.

הכתיבה
אין על הכתיבה של רירדן, כולם יודעים את זה... מצחיקה שנונה וסוחפת. לא נראה לי שיש הרבה מה להוסיף עליה שלא אמרו כבר.

לסיכום מסוכם בהחלט,
ספר מעולה. (וואו, לא יכולת לכתוב את זה ולחסוך מכולנו את השיעמום? את פוגעת בי! ואני לא אוהבת את זה!)

להתראות בינתיים.... (מסתורית)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Angel
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

סדרת המשך לסדרת הספרים "פרסי ג'קסון והאולימפיים".
הספר הוא ללא ספק פתיחה מוצלחת לסדרה שתהיה בוגרת בהרבה מהסדרה המקורית. כשאני אומר בוגרת יותר אני לא מתכוון שגיל הקוראים השתנה אלא שההנאה תהיה גדולה יותר. הספר מתחיל בבחור בשם ג'יסון מופיע בטיול בית הספר מצידיו יושבים חברתו והחבר הכי טוב שלו והוא לא מכיר אותם בכלל.

הרעיון להוסיף את הדמיות הרומיות של האלילים הללו היה הברקה מעולה, ואין ספק שזה היה חכם ביותר מצד הסופר לתת לנו להבין שרק בספר הבא, שיהיה השני בסדרה, נחזור לשמוע על הגיבור פרסי ג'קסון.

את הספר עצמו קראתי בקלות ולא התאכזבתי למרות שזו סדרת המשך. אני מוכן להודות שאני ממתין כבר לתרגום של הספר השני שיקרא "בנו של נפטון" (תרגום חופשי)

זה המקום להודות לגילי בר-הלל שבוחרת סדרות מעולות לתרגום, אין ספק, מתרגמת עם נשמה.
כריכה ותקציר חביבים.

בשלוש מילים: אהבתי, נסו גם.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נתנאל
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

הביקורת הזו הייתה אמורה להיכתב לפני שלושה חודשים, בתור חגיגת שנתיים לזה שקראתי את הספר הזה. אבל משום מה בלפטופ שלי התעדכן העדכון לטלפון, ולא יכולתי לכתוב משם ביקורות. ועכשיו סוף סוף התיישבתי לי ליד המחשב הנייח שלנו בבית בישראל לכתוב את הביקורת הזו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
באפריל 2013, לאח שלי היה יום הולדת (היה לו יומולדת בכל אפריל, אבל אני מדברת על השנה הספציפית הזו.). הוא קיבל כל מיני מתנות. ואח שלי, בגלל שהוא טיפוס כזה, פתח כל יום מתנה אחת. ככה שלמרות שהוא נולד בתחילת החודש, עד שהגיע התור לחבילה המרובעת העטופה בעטיפה של צומת ספרים (או סטימצקי. אנשים, זה היה לפני שנתיים [ושלושה חודשים] מאיפה אני אמורה לזכור) שהכילה בטוחה ספר כחול עם ציור של דרקון בשם 'הגיבור האבוד'.
צריך לציין שלא קראתי שום ספר של ריק ריירדן לפני זה. שמעתי את השם של הסדרה, וידעתי שהוא חיבר גם את הסדרה ההיא על הפרסים של ג'קסון (כן, גם אני חשבתי ככה). אבל ספר זה ספר, וביום העצמאות 2013, כשהאפשרות השנייה הייתה לראות את כל הטקסים בטלוויזיה, התיישבתי לי על הפוף בסלון ופתחתי את הספר של אחי הצעיר והדי רכושני שמפחד פחד מוות מספוילרים. הוא עצמו (ואבא שלי ואחותי) לא היו בבית. כבר לא זוכרת בדיוק למה.
אני רק זוכרת כשחזרנו, אח שלי התעצבן על כך שקראתי את הספר, אבל זה היה התקף זעם ממש פצפון, עד ששאלתי אותו -ידעתי שהוא התחיל לקרוא את הספר- אם הוא הגיע לקטע שהם עולים על פסטוס. איך שהוא התעצבן אז. מסתבר שהוא היה רק בעמוד 16 (אני בשעתים בערך הגעתי לשבעים ומשהו). מאז ועד שקראנו דם האולימפוס (ששם הוא עשה לי ספוילר) הוא לא סמך עליי לקרוא שום ספר לפניו (אוי, המריבה שהייתה לנו כשבית האדס יצא... עשינו סדר שלם, שלכל אחד יש פרקים שבהם לו יש עדיפות קריאה, אולי אפרט אם אכתוב ביקורת על בית האדס). בכל מקרה, בסוף קראתי את זה.

אני יכולה להגיד שהסדרה הזאת, למרות שהוא קיבל את הספר, הייתה הרבה יותר שלי מאשר של אחי (נכון, אז גם הוא חיכה איתי לבית האדס ודם האולימפוס, נכון גם הוא אהב את הסדרה(, . הסדרה הזאת, הייתה מה שהפך אותי לפאנגירל אמיתית.
אמנם זה לא הספר הכי מרגש, או הכי בוגר, או הכי מעניין, או הכי מותח שקראתי. זה היה ספר, שהכניס אותי אל העולם שלו, שאמנם לא היה זר לי לחלוטין (אני התמצאתי במיתולוגיה גם לפני כן) אבל היה חדש לי לגמרי מבחינת הדמויות, הסביבה, הנושאים שכולם היו אמורים לדעת מהסדרה הקודמת.
אבל אני חייבת לציין שלמרות שאת סדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים לא קראתי לפני כן, לא הרגשתי יותר מדי זרה, לא הרגשתי כאילו התחלתי לקרוא מהאמצע. זו הייתה התחלה חדשה, לסיפור חדש. לא פרסי ג'קסון. אלא גיבורי האולימפוס. השבעה.

סיקור קצר על הדמויות (עלול להכיל ספויילרים. ולא רק לגיבורי האולימפוס/פרסי ג'קסון)
ג'ייסון: אני יודעת שנוצרת כדי להיות הגיבור הראשי של הסדרה, ובדרך כלל אני מחבבת גיבורים ראשיים, אבל אותך שנאתי. בן יופיטר, הפראיטור המוערץ, שאמור לנסות לשבור את המסורת ולהיות גם רומאי וגם יווני וכל החארטה הזה, אבל, אמור זה שם של דג. אתה לא כזה. שכחתי לציין את הרומן שלך עם הלבנים (כן פייפר, כן) ואת העובדה שאתה שברירי בערך כמו תומס במבחני הכוויה (אחרי שיורים בו הוא מתעלף לסירוגין במשך שני פרקים שלמים. תומס, לא ג'ייסון).
פייפר: בניגוד לג'ייסון, לדעתי, הדמות שלך כן הצליחה להתעלות על מי שהייתה אמורה להיות. הבחורה עם האבא המפורסם, בת אפרודיטה, שאמורה להיות חסרת יכולות מיוחדת. את דווקא הצלחת להיות חזקה ולהצליח לעשות דברים שחצויה שמתאמנת בקושי חצי שנה לא אמורה להיות יכולה לעשות. בהתחלה לא אהבתי אותך, אבל אז התחלתי לחבב אותך יותר ויותר.
ליאו: ואלדז, אמרתי לך אי פעם שאתה חתיך? מה עם חמוד? או אולי מצחיק? מגניב? אני כל כך אוהבת אותך!!! אתה מצחיק ומגניב, אבל זה מסתיר את הכאב שלך. אני פשוט לא מצליחה למצוא את המילים כדי לתאר אותך, למרות שבספר האחרון תחלת לעצבן אותי בדביקות לקליפסו. שתמות.
הייזל: למרות שאת (ופרנק) הייתם חלק מהשבעה, והייתם דמויות חדשות, לא הייתם מיועדים להיות דמויות ראשיות, ובכל זאת אהבתי אתכם יותר משאר הדמויות החדשות (חוץ מליאו) הייזל, יש לך אישיות יפהפיה ועדינה, ואת אוהבת לצייר (יאי), ולמרות הטראומה (אפשר לקרוא לזה ככה) מהעבר שלך, והעובדה שקפצת משנות הארבעים לשנות האלפיים, ובכל זאת התחלת להתרגל, והקללה שלך שהתפוגגה, והיכולות החדשות שלך מהקטה. זה ממש חבל שרק בשני ספרים קיבלת נקודת מבט. היית צריכה להיות דמות ראשית.
פרנק: היית בחור שמן ומגודל חסר כל יכולת, שרק רצה שאפולו יכיר בו וחי בפחד תמידי מהעובדה שמקל שולט בחיו. ועכשיו התקדמת כזאת דרך מדהימה. הבסת מאות מפלצות כדי להציל את הייזל ואת ניקו, ולאחר מכן פיקדת על צבא שלדים וקודמת לדרגת פראיטור. והמצאת מחסום פה מדהים לאלות בעלות פיצול אישיות. אתה פשוט חמוד! וכמו שאמרתי להייזל, מגיע לך להיות דמות ראשית.
פרסי: מוח אצה, הדרך שאתה עשית מתחילת הסדרה הראשונה, כשהרגת את המינוטאור בעזרת הקרן שלו עצמו, עד לחיים עם אנבת' ברומא החדשה. אבל אני פשוט מרגישה שבסדרה הזו לא ניצלת את כל הפוטנציאל שהיה לך. בסוף הסדרה בכלל היית חסר כל ערך. אני פשוט חושבת שהייתה טעות להכניס אותו כחלק מהשבעה, והעובדה ששאתה ואנבת' הייתם אלו הנחוצים לקורבן של גאיה היה רק מין... תירוץ כדי שתהיו יותר מעניינים.
אנבת': תמיד היית אהובה עליי, חכמולוגית, ולמרות שבסדרה הראשונה היית רק החברה של פרסי, פה היית יותר חשובה ממנו, ככה אני מרגישה. המסע שלך מתחת לרומא היה מרתק, ולמרות שלא באמת התפחת בסדרה הזאת, עדיין נשארת חשובה.

לסיכום- הסדרה הזו תישאר איתי לנצח, אני תמיד אשמח לקרוא שוב את אחד הספרים ולהיזכר בדמויות האהובות עליי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ביני <FONT COLOR=074953>