התחלה מעולה, לספר שעומד להיות חלק מסדרה כל כך מעולה! יש כמה פגמים כמובן, כמו בכל ספר, אבל מבליגים כי השאר באמת כל כך מדהים. למען האמת כשרק התחלתי לקרוא את הספר, פתחתי את העמוד הראשון וראיתי שפרסי לא שם אז החלטתי לנטוש אותו ולא לגעת בו יותר לעולם, אבל אז חזרתי אליו ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה!
דעתי על העלילה: וואו! מושלם! לא מצליחה לחשוב על משהו אחד רע. העלילה מהירה כמו תמיד, ומלאה באינספור בדיחות (רובן מצד ליאו) מפלצות, וכל כך הרבה דרכים שונות וטיפשיות למות.
דמויות:
אז נתחיל עם ה"גיבור הראשי" של הספר הזה, ג'ייסון: למרות שכולם אומרים שהוא כאילו חיקוי עלוב של פרסי, אני חושבת שזה ממש אבל ממש לא נכון, הם כל כך שונים, אין אפילו על מה להתחיל לדבר פה. איך מישהו יכול להיות חיקוי של מישהו שהוא כל כך שונה ממנו? הרעיון של ג'ייסון הוא לא לתפוס את המקום של פרסי, אלא להיות דמות חדשה! סבבה, אולי לא דמות כזאת מדהימה, אבל היא בהחלט לא ממש רעה.
עכשיו לפייפר: אם מישהו אי פעם יגיד לי שהוא לא אוהב את פייפר, אני חייבת להגיד שבאותו הרגע אני מפסיקה להסתמך על הטעם שלו בספרים/דמויות. בשונה מג'ייסון שאני יכולה להבין למה הוא לא כל כך אהוב, פייפר היא באמת דמות מדהימה! הרבה אנשים שונאים אותה כי כאילו "ג'ייסון חיקוי של פרסי" וג'ייסון ביחד עם פייפר, מה שאומר "שג'ספר זה חיקוי של פרסבת'" מה שאומר "שפייפר היא חיקוי של אנבת'". אז לא! ממש אבל ממש אבל ממש לא! פייפר היא כזו דמות טובה, היא לא מרושעת, או שטחית כמו שאר בני אפרודיטה, והיא לא שופטת את האחים או אחיות שלה (חוץ מדרו) על זה. אני חושבת שהיא החצויה הכי חזקה מכל השבעה, והיה לי מאוד כיף לקרוא עליה ועל איך שהיא מפתחת את הכוח החדש שלה.
וליאו בסוף, כי תמיד שומרים לסוף את ההכי טוב: ליאו!! הוא מצחיק, קורע, ציני, וממש קל להתחבר אליו במיוחד בגלל שכל מה שהוא עושה חצי ספר זה להתבכיין על זה שהוא לוזר (ובואו נהיה אמיתיים, כולנו עושים את זה). ליאו כאילו בא בשביל להגיד "היי תראו, לא כולם מושלמים ואני ההוכחה לכך! אז איך זה שאני עדיין אחת הדמויות הכי פופולריות של ריק ריירדן אי פעם?" התשובה היא, כי הוא ללא ספק אדיר!
בקיצור, ספר מעולה, ממש ממליצה. אל תתייאשו אם פרסי לא שם, כי אולי אין לכם את פרסי, אבל יש לכם את ליאו.

לכל אחד יש את הguilty pleasure שלו. יש כאלו שאחרי יום עבודה ארוך יתחרדנו מול הטלוויזיה עם קערת גלידה, יש כאלו שיקראו את מדורי הרכילות במגזינים.
אני קוראת ספרי נוער.
כן, אותם ספרי נוער המאוסים, המגעילים, הטחונים, המשעממים ומה לא.
אותם ספרי נוער שרק בני נוער אוהבים, שהמבוגרים מסתכלים עליהם ביהירות מלמעלה ואומרים "איזה זבל בני הנוער של היום קוראים.."
"אבל לפחות הם קוראים!"
"לפחות זה.."

אבל אני בת נוער.
אני צעירה ותמימה מכדי להבחין בין ספר טוב באמת לבין פחות, אין לי שום אינדיקציה לדירוג חוץ ממידת ההנאה שלי מהספר.
נהניתי מאוד? חמישה כוכבים.
אפשר לוותר? שניים.
חתיכת זבל (ויש הרבה כאלה, אל תדאגו)? כוכב אחד קטן ואומלל.

אני קוראת ספרי נוער.
אני קוראת ספרי נוער מעולים, כמו הארי פוטר (מלך מלכי המלכים הבלתי מעורער, ואם אתם חולקים עליי אני אהפוך אתכם לסקרוטים פוצי תחת), משחקי הרעב, פלא..
אני קוראת ספרי נוער שהם גם חיקויים, כמו מפוצלים.
ואז יש את דמדומים. סליחה לכל אוהבי הסאגה, אבל אני לא יכולתי לעמוד ביותר מהספר הראשון. אפילו לי יש גבול. כוכב אחד קטן ואומלל.

פרסי ג'קסון מתברג אצלי ב"מעולים". בלי להתאמץ, ריק ריירדן יוצר ספרי הרפתקאות נהדרים.
גם סדרת ההמשך, "גיבורי האולימפוס", התחילה בצורה מעולה.
זה נכון. לא תמצאו כאן תיאורים מורחבים, או דיאלוגים חכמים במיוחד, או המון מקוריות.
אבל בשבילי, ריק ריירדן הצליח. בסולם של אפס עד ג'יי קיי רולינג, הוא מצליח לגרד לה את הקרסוליים. זוהי לא משימה קלה, רבותיי.

בשביל קריאה קלילה, גיבורי האולימפוס (ופרסי ג'קסון קודמו) למרות כובד משקלם, מצליחים להיות קלילים ולספק את הסחורה.

כמו אידיוט, זה היה הספר הראשון שקראתי של ריק ריירדן. אומנם את רב הסדרות שקראתי, התחלתי אותם מהאמצע(אראגון, הארי פוטר, ארטמיס פאול, ועוד כמה..), אבל לרוב, לא הבנתי אותם, עד שלא קראתי את הראשון, או עד שמישהו הסביר לי בקצרה.
אבל הספר הזה- כמה שזה מפתיע, הבנתי אותו מעולה, כשלא הייתה לי בזמנו שום ידע במיתולוגיה היוונית/רומית, חוץ מזה שזאוס הוא מלך האלים, פוסידון הוא מלך הים והאדס הוא אדון השאול.

עכשיו, בואו נעזוב אותי, ונתמקד בספר: זה ספר מעולה. לדעתי, הספר הכי טוב של ריק, עד עכשיו(אולי חוץ מצל הנחש), והוא כתוב מעולה. כמובן הדמות שהכי אהבתי זה ג'ייסון, למרות שהוא ממש טוב, הוא עדיין רחוק מלהיות מושלם, וזה מה שהופך אותו לדמות טובה כ"כ.
ליאו הוא מגניב. אהבתי מאוד את הבדיחות שלו, ולמרות שהוא אידיוט גמור, עדיין קל מאוד להתחבר אליו, והוא נחמד סך הכל.
פייפר.. או, אותה הכי אהבתי אחרי ג'ייסון. למעשה, לא ממש הבנתי למה כ"כ אהבתי את הדמות שלה. היא פשוט נחמדה כזאת, מנסה לא לבלוט יותר מדי, דבר שממש לא הולך לה, ובכללי דמות טובה מאוד.

מאוד אהבתי את הספר, ממליץ בחום.

אוקיי, אנשים, אני רק מזהירה אתכם פה שיש סיכוי מאוד גדול שביקורת זו תהיה חופרת ברמות.

הקדמה:
לפני שנים רבות, (לא ממש) בארץ רחוקה, (אהמ ישראל אהמ) היתה ילדה קטנה, (לא כל כך קטנה!) שאהבה לקרוא. יום אחד הגיע לידיה הספר "גיבורי האולימפוס", והיא, שלא קראה את ספרי פרסי ג'קסון והאולמפיים, לא הבינה איזה חבר ואיזה פרסים יש, (אוקיי, היא ילדה קטנה, מה חשבתם?) אבל היא התיישבה לקרוא בשמחה. לילדה המסוימת הזאת היה מוח מאוד מסובך, שגרם לה להתאהב בדמויות מצחיקות עם ביטחון עצמי קצת נמוך, אז כמובן שהיא התאהבה נוראות בליאו ואלדס, (הלוהט!) אבל את זה אני אשאיר לאחר כך. עכשיו, היא החליטה, "לעזאזל, זה היה ספר מעולה ברמות, אני פשוט חייבת לקרוא את הג'ונסון פרסים, או מה שזה לא יהיה, ולעזאזל אני מקווה שיש עוד ספר בסדרה הזאת." למזלה היה באמת עוד ספר בסדרה הזאת (למעשה יש כבר 4 במספר כולל) אבל לפני זה היא היתה צריכה לקרוא את פרסי ג'קסון, וברגע שהזכירו את מר ד', היא הבינה שכדאי שהיא לא תקרא לו ג'ונסון, כי אחרת מעריצים שרופים יתחילו לקרוא לה דיוניסוס, וזה ממש מעליב בגלל שהוא מתואר כגבר בגיל העמידה עם בעיות שתייה רציניות. בכל מקרה, כמובן שהיא אהבה מאוד את כל הסדרה של פרסי-לא-ג'ונסון, וקראה מחדש את הגיבור האבוד.
מאז היא קראה כמה וכמה פעמים, לפעמים סתם דילגה לפרקים של ליאו. מבט חולמני
עכשיו, לאלו שמחפשים ביקורת רצינית, כזאת שבעצם תסביר לכם בהיגיון למה לקרוא את הספר, או האם כולכם תרצו להרוג את הטרול ברגע שתסיימו, אתם לא תמצאו אותה כאן. כאן תמצאו ספוילרים, ציטוטים נבחרים, כפלי משמעויות, אי הבנות, וחפירות על ליאו.
ליאו ואלדס
אל תילחץ מתוק, זה לא בוחן פתע. זה גם לא זימון כי עשית משהו רע. מה פתאום, שב בבקשה. אתה כדי כדי שנוכל לעבור על כל פרט ופרט בחייך עד שזה יתחיל להיות מטריד, מובן? מצוין.
עכשיו, כשהיית בן שנתיים, שכבת בלב אח בוערת, זה נכון? מסמנת וי
כמה שנים לאחר מכן, אלה הזויה נתנה לך לשחק בסכינים, הא? וי נוסף
ואז היא הכריחה אותך לחתוך פלפלים חריפים, ואז לדקור נחש באחו, כן? עוד וי לרשימה
כשהיית בן שמונה, אשת אדמה מטורפת גרמה לך לרצוח את אמא שלך, אני צודקת? היד נחה מעל לדף מחכה לתשובה
*אין תגובה.
בסדר, נמשיך הלאה, יש לך כוחות שליטה באש, נכון? זה כל כך אוסומי! אכפת לך שנתחתן? סליחה, סטיתי מהנושא.
ברחת מ.....כמה זה, 6, 7,8 בתי אומנה? וואו, אתה בטח רץ ממש מהר. אז אתה גם בכושר? אדיר. לגמרי.
אתה גם האדם הכי מצחיק שאפשר למצוא בעולם? כלומר, בעולם שלך.
----
הייתי עושה גם לפייפר וג'ייסון אבל.....
רגע, בקשר לפייפר, יש לי וידוי, ולא, זה לא המקום שבו אני עד כמה אני מעריכה את הדמות היפהפה שמתאהבת בדרמטיות בבחור הגבוה הבלונדיני עם העיניים הכחולות, זה המקום שבו אני מודה ש....עצירה דרמטית אני מבטאת את זה נייר.
כלומר, המילה "נייר" (PAPER) באנגלית? ככה אני אומרת את זה. זה פשוט נתקע לי בראש, ואני לא מצליחה לשנות את זה לחליל. באנגלית! אנשים, קצת היגיון.
וזה כל מה שיש לי לומר על הנערה היפהפה שהאבא כוכב קולנוע שלה לא שם לב אז היא גונבת ב.מ.וו. זה דווקא אדיר ברמות.
----
אוקיי, עכשיו אני חייבת לעשות גם לג'ייסון, שיהיה.
אני נותנת לו נקודות זכות בגלל שאחותו היא תאליה. הוא מקבל גם בונוס בגלל שאמר שהכוח של ליאו אדיר, מה שנכון בעליל בתוספת שלוש רבעים וזיתים שחורים.
אבל אני מורידה לו נקודות בגלל שהוא נתן לסאטיר הזקן להציל את ליאו, פעמיים!
ואה, יש את הקטע הזה שהוא מתחיל להילחם בו ומתרץ את זה בכך שאומר שליאו אף פעם לא רציני, וגם מעצבן ברמות. מי עושה דברים כאלה? טוב, כן, הוא היה תחת דיבור הקסמה, אבל בכל זאת, איך אפשר למצוא חסרונות בואלדס? הוא לוהט! (כפל משמעויות)
ואוקיי, ג'ייסון-מושלמי-גרייס מקבל גם קצת קרדיט על זה שה צליח לאלף ונטוס.
שיהיה, ליאו עדיין יותר שווה ממך.
אולי כדאי שאני אסביר את כל עניין ההידלקות (כפל משמעויות!) על ליאו.
אתם מבינים, יש לי פטיש לאש. כלומר, בגלל שההורים שלי שכחו את הרצאת "אש זה רע!" אז הייתי גונבת את המצתים שלהם, (פשוט תפסיקו לעשן! שמעתם על משהו שנקרא סרטן ריאות?) ופשוט מתבוננת באש, כי זה כל כך יפהפה.
עוד משהו, יש לי גם פטיש לבחורים מצחיקים. ברצינות, אני צוחקת בקול רם בכל פעם כשאני מגיעה לבדיחת ליאו. אז נכון, יש בזה משהו מטריד, כי בכל זאת, איזה סופר בגיל העמידה כתב את כל זה, אבל רוב הזמן לא אכפת לי, ואני יכולה להאמין שנער בן 16 אמר את זה, ואז זה מוריד מרמת הפדופיליות.
חוץ מזה, לליאו יש סיפור רקע עצוב ולא- אמין אבל לא אכפת לי כי זה נותן לי תירוץ לדמיין עד כמה הוא היה חמוד בגיל 8, כשדודה רוזה המגעילה שלו סילקה אותו מהבית שלה וקראה לו שטן. הכלבה.
כשאני אפגוש את ליאו, דבר ראשון, אני אלבש אדום. למה? כי זה הצבע האהוב עליו. וגם עלי. מאז כיתה ב'. אני אפילו אסבול שמלה בשבילו, רק אם הוא ילבוש שוב את השלייקס ההם....צחקוק מוזר ופלרטטני
ואז אני אביא לו סלסילת פירות ואעיף את קליפסו לטרטרוס. ואז אני אכריח את VIRIA להפסיק לענות ילדות קטנות בציורים של פרסי וניקו, ולצייר אותי ואת ליאו.
מה? לפעמים חלומות מתגשמים, ולפעמים VIRIAות מפסיקות לצייר סיוטים.
בכל מקרה, בטעות יצא שחפרתי על עד כמה ליאו ואלדס (הלוהט!- {כפל משמעויות}) מושך בעיני, ועל מה אני אעשה כשאני אפגוש את החתיך.
בקיצור, למי שלא הבין, הגיבור האבוד זה עוד יצירת מופת מבית ריק טרול ריירדן, שרק הוא יכול לגרום לאמא אדמה להיות הדמות המרושעת בסיפור, שכולל סאטירים עם רוח קרב מוגזמת, נפילה לאגם במרכבה מעופפת רתומה לפגסוסים, טוסטוסים מעופפים, נשיקות אוויריות, דרקון ארד בגודל מלא, מסוק צעצוע, שמרטפיות רצחניות, וגולת הכותרת: אשת אדמה מטורפת שרוצה להשתלט על העולם. ובואו לא נשכח לגבי הענקים, נכון?
ועכשיו, ציטוטים נבחרים:
---
״היי, אני דילן. אני כל כך מגניב שהייתי רוצה לצאת עם עצמי אבל זה לא הולך. רוצה לצאת איתי במקום? איזה מזל יש לך."
---
״אפשר פשוט לקרוא להם רוחות סערה? ונטוסים גורמים להם להישמע כמו טוסטים מעופפים.״
---
תאמיני לי, גברת,״ רטן ליאו, ״אני זוכר. ומי שלא תהיי, אני הולך להכניס לך בענק, בסגנון של ליאו.״
---
״אז מה... ענקים שמסוגלים להשליך הרים. זאבים ידידותיים שיטרפו אותנו אם נפגין חולשה. טוסטוסים מעופפים מרושעים. קלטתי. אולי זה לא הזמן המתאים לספר לכם על השמרטפית הרצחנית שלי.״
---
חבר׳ה, תנחשו מה? יכול להיות שאני עומד להבעיר את העולם!
---
״למה לא אמרת שום דבר?״
״לא רציתי שתחשבו שאני משונה.״
״לי יש כוחות שליטה בברקים וברוח, פייפר מסוגלת להפוך ליפהפייה ולהקסים אנשים שייתנו לה מכוניות. אתה לא משונה יותר מאיתנו. ותשמע, אלי אתה מסוגל לעוף. כאילו, לקפוץ מבניין ולצעוק:׳כוח האש!׳ ליאו פלט נחרה. ״אם הייתי עושה דבר כזה, היית רואה אפס קטן צונח אל מותו, והייתי צועק משהו הרבה יותר גס.״
---
״אולה, טיה. הסתבכנו בצרות, מה?״
״אל תבחן אותי כאילו שאני אחת המכונות שלך, ליאו ואלדס; הוצא אותי מכאן!״
---
״כן, להצטרף אליך. בטח. עד שיימאס לך ממני ותהפכי אותי לקרטיב-ליאו? גברת, אף אחד לא מתעסק עם הדרקון שלי ויוצא מזה בלי עונש. אני לא מאמין שחשבתי שאת לוהטת.״
---
״איולוס החזיר לי אותו. ציירתי אותו כשהייתי בן חמש. זה הייעוד שלי.״
״ליאו, זה ציור ילדים של סירה.״
---
"אתה מאמין בקללות, ליאו? או ברוחות רפאים?"
בדיוק ראיתי את השמרטפית המרושעת שלי טיה קאלידה, היא בטוח מתה אחרי כל השנים האלה. ולא עובר יום בלי שאני זוכר את אמא שלי בשריפה שבמוסך. אז אל תדבר איתי על רוחות רפאים, מומיה.
---
"כמה זמן את מחפשת את החבר שלך?"
"שלושה ימים, שש שעות ושתיים עשרה דקות, בערך."
---
אמא תמיד צודקת. עכשיו אל תרגיזו אותי או שאיאלץ לדרוך עליכם.
---
גם לפני שהתחשמל עבר על ג'ייסון יום מחורבן.
הוא התעורר במושב האחורי של אוטובוס בית ספר בלי לדעת איפה הוא, וגילה שהוא מחזיק ידיים עם נערה שלא הכיר. החלק הזה לא היה בהכרח מחורבן.
---
אני יכולה להמשיך עוד ועוד, כי הספר הזה גדוש במשפטים מצחיקים כאלה, אבל רובם של ליאו ואני לא רוצה לצאת חופרת.
אבל כבר יצאת כזאת, אז-
תשתוק, קול פנימי!
בכל מקרה, אתם מבינים שהספר הזה הוא חובה קריאה, נכון?
חוץ מזה, אם אתם במצב רוח להתאהב בדמות בדיונית, אז הנה לכם, ליאו ואלדס. יש לכם 2 וחצי ספרים לפנטז שאתם ביחד עד שמשדכים אותו עם קליפס.



וכמעט שכחתי, טים ואלדס לנצח!
ליאו שליטה! אגרוף מונף באוויר ועולה בלהבות.
ואם אתם מוצאים ציורים יפים שלו, תשלחו לי קישורים. אני מכורה לזה.

נתקלתי כבר בכמה וכמה טענות כלפיי הסופר ריק ריירדן: אמרו שהוא "ממחזר", כותב את כל ספריו בסגנון דומה, וגם שהספרים שלו "ילדותיים" מדי. ייתכן שיש טיפה של אמת באמירות האלה, אבל עובדה: אני ממהרת לקרוא כל ספר פרי-עטו. ריק ריירדן ניחן בסגנון כתיבה זורם, מהנה, ששובה את לב הקורא, ועל כך כמעט אין עוררין.

הפעם, בחר ריירדן לכתוב סדרת המשך לסדרת ספריו המצליחה, "פרסי ג'קסון". גם הפעם, הנושא הוא המיתולוגיה היוונית, אך בשונה מ"פרסי ג'קסון", הסדרה עוסקת גם במיתולוגיה הרומית. בתור מישהי שמאוד אוהבת את פרסי ג'קסון (יש לי את כל הסדרה בבית) ,טבעי היה לי ללכת לחנות, לקפוץ משמחה כשעיני צדה את הספר ולרוץ לאבא ולספר לו על זה (בעוד הוא ממלמל: "אבל כבר יש לך את זה בבית, לא?..." "לא, אבא, זו סדרת ההמשך!" "אה... טוב, בסדר"). בקיצור, עוד באותו היום פתחתי את הספר בחדרי והתחלתי לקרוא.

הפרק הראשון נפתח בסיפורו של פלוני-אלמוני בשם ג'ייסון. איפה פרסי?! חשבתי לעצמי. לא הכרתי את ג'ייסון, וגם לא את פייפר מקלין וליאו ואלדס, שבאו אחריו. רק אח"כ הגיעה דמות מוכרת: אנבת', חברתו של פרסי, שממנה הבנתי שפרסי פשוט נעלם.

בתחילה התאכזבתי, זעמתי על הסופר שהעז לכתוב סדרת המשך ל"פרסי ג'קסון" בלי פרסי. אבל ככל שהמשכתי לקרוא, חיבבתי יותר ויותר את הדמויות החדשות שהתווספו לעלילה: ג'ייסון האמיץ, פייפר היפהפייה וליאו הקורע-מצחוק (שהפך במהירה לאחת הדמויות המעניינות והאהובות עליי ביותר בספר!).

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הנהדר הזה, הרגשתי ש"סדרת ההמשך" היא לא נספחת ו"מקלקלת"- אלא להיפך, היא רק מוסיפה לעלילה דמויות חדשות וגוונים חדשים ושונים.

אח"כ הלכתי לסלון, ואמרתי לאבא שלי שיש מתנה שאני רוצה לקבל בחנוכה הבא. את ספר ההמשך, "בן נפטון"- אלא מה?..

מומלץ ביותר, כמעט חובה, לכל אוהבי פרסי ג'קסון (;

אין לי מילים,פשוט אין לי מילים בכדי להביע את הרגשתי בנוגע לספר.
אחרי שחיכיתי(דיי בסבלנות),הספר סוף כל-סוף יצא,מיהרתי לקנות אותו,ואני יכולה להגיד בבטחה שריק ריירדן לא אכזב!
קראתי את הספר בתענוג ובשמחה שפשוט לא נגמרו.סגנון הכתיבה של ריק ריירדן השתפר,ונעשה בוגר יותר.זו תופעה,ברגע שאתה מתחיל לקרוא את המילה הראשונה,את השורה הראשונה,את הפסקה הראשונה אתה מהופנט לחלוטין,לא יכול להסיר את עיניך מן הספר.
וכפי שאומר הפתגם,'כל המוסיף גורע.' עדיף שלא אכביד במילים,ורק אתן לכם להנות מן התענוג שבספריו.

נ.ב:הספרים של ריק ריירדן מומלצים לילדים,לנוער וגם למבוגרים.ההנאה מובטחת.

תקראי כבר את ספר הזה Angel!
לא רוצה!
תקשיבי, זה בסדר, שום דבר לא יפגע לך בהערצת פרסי ג'קסון שלך...
לא! ומה אם הוא יהיה גרוע? פרסי הוא לא הדמות הראשית! איך אוכל לחיות עם זה?
ששש... לקחת את הזריקות שלך היום?
כן..
ואת הכדורים?
כן
שקרנית...
לא נכון!
תני לי לבדוק!
לא רוצה!
הנה, לא לקחת את כולם!
אבל את אני, את אמורה לעמוד לצידי קול בכי קול יבבה
די לכי לקרא...
למה אני מדברת איתך בכלל?
תקראי!
טוב.

קראתי. קראתי. קראתי. הופ! נגמר הספר.
וואו, וואו, וואו וואו. אוקיי. איך להגיב על ספר כזה? אוקיי אוקיי, תתארגני נשימה נשיפב נתחיל מהעלילה נלך לדמויות נתפרע עם הכתיבה ונסכם. טייב? (טוב בערבית, תלמידה מתמידה שכמותי)

עלילה. אוקיי, יש את ג'ייסון החמדמד ואת פייפר ואת ליאו שלושה חצויים שנשלחים להציל את האלה הבלתי נסבלת הרה\יונו. אבל מה אני מקשקשת? בואו נתחיל מההתחלה.
ג'ייסון מתעורר באוטבוס של בית ספר ליד נערה יפהפיה שטוענת שהיא החברה שלו ונער שודני והומוריסטי שטוען שהוא חברו הטוב ביותר. ג'ייסון עצמו לא זוכר דבר מעברו, ובעברו אני מתכוונת לא זוכר איך הוא הגיע לאוטבוס ומי לעזעזל האנשים שיושבים לידו, אבל כאשר מפלצות תוקפות אותם, האסימון נופל ויש בזה משהו מוכר.
עלילה מרתקת ביותר. אולי לא הכי מקורית אבל עדין מעולה. אהבתי מאוד את ליאו, הוא היה כל כך נצחיק (פירוט בקטגוריית דמויות). פייפר הייתה דמות לא צפויה, בת אפרודיטה שלא מתעניינת במה שהיא לובשת? אין מצב, אבל מה שהפך אותה למיוחדת לא היה העובדה שהיא הייתה שונה משאר חבריה לביתן, אלא האישיות המקסימה שלה. ויש את ג'ייסון, הו ג'ייסון. אני יודעת שיש כאלו שאמרו שהוא מושלם מדי וחתיך מדי וזה, אבל תתעוררו כי הוא ממש לא מושלם, הוא זועף רב הזמן, מנסה להפגין ביטחון ומפחד. אז כל מי שאמר שהוא ה-"גיבור המושלם" שלא יופתע עם הוא יקום יום אחד וימצא מקל גולף בגולגולת שלו! מוחעחעחעח! (אני סתם צוחקת! (לא היא לא!) תסתמי! מי הרשה לך להיכנס לסוגריים שלי? ! (שוש, תשמעי מוזיקה של ריטה!) אוקיי).
אבל סטינו מהעלילה.
עלילה די צפויה, כפי שאמרתי קודם. אבל עדין גאונית. מסתבר שזאוס\יופיטר מסר את חייו של ג'ייסון להרה אחרי שנולד. הוא רצה לפייס אותה כי ספויילר: גם ג'ייסון וגם תאליה נולדו לאותה אמא, רק שתאליה נולדה לזאוס, ההתגשמות היוונית של זאוס וג'ייסון נולד ליופיטר, ההתגשמות הרומית של זאוס, סוף ספויילר תודו שזה גאוני. אז הרה לקחה את ג'ייסון יקירנו ותקעה אותו במחנה החצויים הרומי, שם הוא נהייה מנהיג המחנה, כאשר הזמן מגיע, היא מחליפה בינו לבין פרסי, פרסי מתעורר ומוצא את עצמו במחנה החצויים הרומי, וג'ייסון במחנה היווני, ששניהם לא זוכרים דבר מעברם (וכבר הסברנו מה זה עברם).
אז עלילה חמודה ומרתקת שהיה כיף לקרא, והתנצלותי על הביקורת המבולגנת שלי היום.

דמויות.
ג'ייסון : דמות ממש חמודה, כפי שאמרתי קודם, לא מושלם, יש לו את הבעיות שלו. אני חושבת שדי הסברתי עליו בפירוט למעלה בעלילה אז נמשיך.
פייפר : דמות מקסימה. היא גדלה אצל אבא עשיר אבל למרות זאת העדיפה תמיד לגזור לעצמה את השיער, ללבוש בגדים מכוערים וישנים ולדאוג שיסלקו אותה מכל בית ספר פרטי אפשרי, רק כדי שתוכל לחזור לאביה, כוכב הקולנוע. אולי נשמע קיצ'י אבל רירדן פשוט גורם לזה להראות טוב. יחי רירדן! הבא נסגוד לו!
ליאו : דמות האהובה עלי. מצחיק וחמוד ונחמד. הוא מקנא בג'ייסון שהוא מקבל את צומת הלב ודי מבואס מהחיים. הכתיבה של רירדן נורא מצחיקה. הדמות הכי טובה בספר...
דרו : שחצנית, דוחה יהירה ומביתן אפרודיטה. המדריכה המרושעת שמתנכלת לכל החניכים של אפרודיטה. מלכלכת על סילינה (פרסי ג'קסון, אם לא קראתם, בושו לכם!) יורדת על כולם ודלוקה על ג'ייסון.

הכתיבה
אין על הכתיבה של רירדן, כולם יודעים את זה... מצחיקה שנונה וסוחפת. לא נראה לי שיש הרבה מה להוסיף עליה שלא אמרו כבר.

לסיכום מסוכם בהחלט,
ספר מעולה. (וואו, לא יכולת לכתוב את זה ולחסוך מכולנו את השיעמום? את פוגעת בי! ואני לא אוהבת את זה!)

להתראות בינתיים.... (מסתורית)

סדרת המשך לסדרת הספרים "פרסי ג'קסון והאולימפיים".
הספר הוא ללא ספק פתיחה מוצלחת לסדרה שתהיה בוגרת בהרבה מהסדרה המקורית. כשאני אומר בוגרת יותר אני לא מתכוון שגיל הקוראים השתנה אלא שההנאה תהיה גדולה יותר. הספר מתחיל בבחור בשם ג'יסון מופיע בטיול בית הספר מצידיו יושבים חברתו והחבר הכי טוב שלו והוא לא מכיר אותם בכלל.

הרעיון להוסיף את הדמיות הרומיות של האלילים הללו היה הברקה מעולה, ואין ספק שזה היה חכם ביותר מצד הסופר לתת לנו להבין שרק בספר הבא, שיהיה השני בסדרה, נחזור לשמוע על הגיבור פרסי ג'קסון.

את הספר עצמו קראתי בקלות ולא התאכזבתי למרות שזו סדרת המשך. אני מוכן להודות שאני ממתין כבר לתרגום של הספר השני שיקרא "בנו של נפטון" (תרגום חופשי)

זה המקום להודות לגילי בר-הלל שבוחרת סדרות מעולות לתרגום, אין ספק, מתרגמת עם נשמה.
כריכה ותקציר חביבים.

בשלוש מילים: אהבתי, נסו גם.

הביקורת הזו הייתה אמורה להיכתב לפני שלושה חודשים, בתור חגיגת שנתיים לזה שקראתי את הספר הזה. אבל משום מה בלפטופ שלי התעדכן העדכון לטלפון, ולא יכולתי לכתוב משם ביקורות. ועכשיו סוף סוף התיישבתי לי ליד המחשב הנייח שלנו בבית בישראל לכתוב את הביקורת הזו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
באפריל 2013, לאח שלי היה יום הולדת (היה לו יומולדת בכל אפריל, אבל אני מדברת על השנה הספציפית הזו.). הוא קיבל כל מיני מתנות. ואח שלי, בגלל שהוא טיפוס כזה, פתח כל יום מתנה אחת. ככה שלמרות שהוא נולד בתחילת החודש, עד שהגיע התור לחבילה המרובעת העטופה בעטיפה של צומת ספרים (או סטימצקי. אנשים, זה היה לפני שנתיים [ושלושה חודשים] מאיפה אני אמורה לזכור) שהכילה בטוחה ספר כחול עם ציור של דרקון בשם 'הגיבור האבוד'.
צריך לציין שלא קראתי שום ספר של ריק ריירדן לפני זה. שמעתי את השם של הסדרה, וידעתי שהוא חיבר גם את הסדרה ההיא על הפרסים של ג'קסון (כן, גם אני חשבתי ככה). אבל ספר זה ספר, וביום העצמאות 2013, כשהאפשרות השנייה הייתה לראות את כל הטקסים בטלוויזיה, התיישבתי לי על הפוף בסלון ופתחתי את הספר של אחי הצעיר והדי רכושני שמפחד פחד מוות מספוילרים. הוא עצמו (ואבא שלי ואחותי) לא היו בבית. כבר לא זוכרת בדיוק למה.
אני רק זוכרת כשחזרנו, אח שלי התעצבן על כך שקראתי את הספר, אבל זה היה התקף זעם ממש פצפון, עד ששאלתי אותו -ידעתי שהוא התחיל לקרוא את הספר- אם הוא הגיע לקטע שהם עולים על פסטוס. איך שהוא התעצבן אז. מסתבר שהוא היה רק בעמוד 16 (אני בשעתים בערך הגעתי לשבעים ומשהו). מאז ועד שקראנו דם האולימפוס (ששם הוא עשה לי ספוילר) הוא לא סמך עליי לקרוא שום ספר לפניו (אוי, המריבה שהייתה לנו כשבית האדס יצא... עשינו סדר שלם, שלכל אחד יש פרקים שבהם לו יש עדיפות קריאה, אולי אפרט אם אכתוב ביקורת על בית האדס). בכל מקרה, בסוף קראתי את זה.

אני יכולה להגיד שהסדרה הזאת, למרות שהוא קיבל את הספר, הייתה הרבה יותר שלי מאשר של אחי (נכון, אז גם הוא חיכה איתי לבית האדס ודם האולימפוס, נכון גם הוא אהב את הסדרה(, . הסדרה הזאת, הייתה מה שהפך אותי לפאנגירל אמיתית.
אמנם זה לא הספר הכי מרגש, או הכי בוגר, או הכי מעניין, או הכי מותח שקראתי. זה היה ספר, שהכניס אותי אל העולם שלו, שאמנם לא היה זר לי לחלוטין (אני התמצאתי במיתולוגיה גם לפני כן) אבל היה חדש לי לגמרי מבחינת הדמויות, הסביבה, הנושאים שכולם היו אמורים לדעת מהסדרה הקודמת.
אבל אני חייבת לציין שלמרות שאת סדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים לא קראתי לפני כן, לא הרגשתי יותר מדי זרה, לא הרגשתי כאילו התחלתי לקרוא מהאמצע. זו הייתה התחלה חדשה, לסיפור חדש. לא פרסי ג'קסון. אלא גיבורי האולימפוס. השבעה.

סיקור קצר על הדמויות (עלול להכיל ספויילרים. ולא רק לגיבורי האולימפוס/פרסי ג'קסון)
ג'ייסון: אני יודעת שנוצרת כדי להיות הגיבור הראשי של הסדרה, ובדרך כלל אני מחבבת גיבורים ראשיים, אבל אותך שנאתי. בן יופיטר, הפראיטור המוערץ, שאמור לנסות לשבור את המסורת ולהיות גם רומאי וגם יווני וכל החארטה הזה, אבל, אמור זה שם של דג. אתה לא כזה. שכחתי לציין את הרומן שלך עם הלבנים (כן פייפר, כן) ואת העובדה שאתה שברירי בערך כמו תומס במבחני הכוויה (אחרי שיורים בו הוא מתעלף לסירוגין במשך שני פרקים שלמים. תומס, לא ג'ייסון).
פייפר: בניגוד לג'ייסון, לדעתי, הדמות שלך כן הצליחה להתעלות על מי שהייתה אמורה להיות. הבחורה עם האבא המפורסם, בת אפרודיטה, שאמורה להיות חסרת יכולות מיוחדת. את דווקא הצלחת להיות חזקה ולהצליח לעשות דברים שחצויה שמתאמנת בקושי חצי שנה לא אמורה להיות יכולה לעשות. בהתחלה לא אהבתי אותך, אבל אז התחלתי לחבב אותך יותר ויותר.
ליאו: ואלדז, אמרתי לך אי פעם שאתה חתיך? מה עם חמוד? או אולי מצחיק? מגניב? אני כל כך אוהבת אותך!!! אתה מצחיק ומגניב, אבל זה מסתיר את הכאב שלך. אני פשוט לא מצליחה למצוא את המילים כדי לתאר אותך, למרות שבספר האחרון תחלת לעצבן אותי בדביקות לקליפסו. שתמות.
הייזל: למרות שאת (ופרנק) הייתם חלק מהשבעה, והייתם דמויות חדשות, לא הייתם מיועדים להיות דמויות ראשיות, ובכל זאת אהבתי אתכם יותר משאר הדמויות החדשות (חוץ מליאו) הייזל, יש לך אישיות יפהפיה ועדינה, ואת אוהבת לצייר (יאי), ולמרות הטראומה (אפשר לקרוא לזה ככה) מהעבר שלך, והעובדה שקפצת משנות הארבעים לשנות האלפיים, ובכל זאת התחלת להתרגל, והקללה שלך שהתפוגגה, והיכולות החדשות שלך מהקטה. זה ממש חבל שרק בשני ספרים קיבלת נקודת מבט. היית צריכה להיות דמות ראשית.
פרנק: היית בחור שמן ומגודל חסר כל יכולת, שרק רצה שאפולו יכיר בו וחי בפחד תמידי מהעובדה שמקל שולט בחיו. ועכשיו התקדמת כזאת דרך מדהימה. הבסת מאות מפלצות כדי להציל את הייזל ואת ניקו, ולאחר מכן פיקדת על צבא שלדים וקודמת לדרגת פראיטור. והמצאת מחסום פה מדהים לאלות בעלות פיצול אישיות. אתה פשוט חמוד! וכמו שאמרתי להייזל, מגיע לך להיות דמות ראשית.
פרסי: מוח אצה, הדרך שאתה עשית מתחילת הסדרה הראשונה, כשהרגת את המינוטאור בעזרת הקרן שלו עצמו, עד לחיים עם אנבת' ברומא החדשה. אבל אני פשוט מרגישה שבסדרה הזו לא ניצלת את כל הפוטנציאל שהיה לך. בסוף הסדרה בכלל היית חסר כל ערך. אני פשוט חושבת שהייתה טעות להכניס אותו כחלק מהשבעה, והעובדה ששאתה ואנבת' הייתם אלו הנחוצים לקורבן של גאיה היה רק מין... תירוץ כדי שתהיו יותר מעניינים.
אנבת': תמיד היית אהובה עליי, חכמולוגית, ולמרות שבסדרה הראשונה היית רק החברה של פרסי, פה היית יותר חשובה ממנו, ככה אני מרגישה. המסע שלך מתחת לרומא היה מרתק, ולמרות שלא באמת התפחת בסדרה הזאת, עדיין נשארת חשובה.

לסיכום- הסדרה הזו תישאר איתי לנצח, אני תמיד אשמח לקרוא שוב את אחד הספרים ולהיזכר בדמויות האהובות עליי.