זיכרונותיה של נערה מחונכת זו למעשה הביוגרפיה של <mark>סימון דה-בובואר</mark> ב-20 שנותיה הראשונות לחייה. זו עובדה. מה מקפלים זיכרונותיה של סופרת, פילוסופית, פמיניסטית ומסאית מפורסמת זו?
אוסיף עוד עובדה ואומר שזה ספר מופת, כתוב לעילא.
דה-בובואר נולדה ב-1908 בפריז. כבר בצעירותה תחווה את מלחמת העולם הראשונה ובהיותה בת 10, לפני ובעיקר אחרי, היא מתחנכת כמקובל אצל בנות מעמדה, ע"י נזירות. זה אמנם מקובל, אבל מבחינת

וכך הייה... שמונים וחמש שנות אושר שמהם זכיתי כמספר שנות חיי.
וכך הייה... שלום לך אמא האם באמת זה תם ואת אינך עוד
וכך הייה... שלום לך יקירה אהבתך אינה ככל האהבות .והיום בלעדייך אינו כאתמול שלשום
האם נכון... ואם כן זה קשה לי נורא קשה בלעדייך אני לבד אני גרם קר ובודד בחלל שקט וגדול
האם נכון... שאת איננה את הלכת . נעלמת. איבדתי אותך ולא סתם אובדן .את אובדן מוחשי וכואב
האם נכון... שמה שחשבתי שי

3 סיפורים מקובצים בספר הזה: גיל המתינות, מונולוג ואשה שבורה. אני מתייחס לראשון ולשלישי.
הסיפור הראשון מהווה בסיס לספר "אי-הבנה במוסקבה". המספרת מספרת בגוף ראשון את המתרחש אודותיה, אודות בעלה אנדרה וגורם הבעיה ביניהם, בנם פיליפ. המספרת (ניקול, באי-הבנה במוסקבה, ואני מניח שגם כאן), מניחה לכעסה להתפרץ כשהיא שומעת שבנה האהוב פיליפ מחליט לזנוח את הדוקטורט שלו וללכת בכיוונים אחרים, ואם לא די בכך הוא פו

אביו של בן זוגי חולה בסרטן.
לפני שנה גילו שזה האחרון, לא בזבז זמן מיותר וכבש שטח נרחב מהמעי הגס ועד לכבד. סימן את האזורים הרצויים לו בכתמים לבנים וגרע כ 15 קילו ממשקלו של האיש שהיה הראשון לומר לבנו: ״היא יפה מידי וחכמה מידי, לא היית צריך להעלות את הסטנדרטיים בצורה כל כך קריטית״.
האיש שתמיד רגוע כל כך ושלו ולא צריך לעשות דבר כדי למצוא חן.
באופן טבעי נמשכים אליו נשים וגברים ובעיקר ילדים כי יש בו

זוג קשישים, נשואים זה לזו שנים רבות החיים בפאריז, נוסעים לחופשה במוסקבה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. זו אינה נסיעתם הראשונה לעיר, בה הם מבקרים בערך אחת לשלוש שנים. לאנדרה, הבעל יש שם בת מנישואים ראשונים שלא מכבר חזרה לחייו, והוא מתאווה לבקרה. ניקול, האשה, פרשה לגימלאות מתפקידה כמורה בתיכון. בני הזוג שייכים למעמד המשכילים בפאריז וכמשכילים צרפתיים הם, כמובן, קומוניסטים. הם אוהבים זה את זו ומצפי

"אי הבנה במוסקבה" הוא רומן קצר על מערכת יחסים שבו מככבים בני זוג בשנות השישים לחייהם. היא– מורה שזה עתה יצאה לגמלאות, והוא היסטוריון עצל וגם בגמלאות ש"איבד את הניצוץ".

בובואר, סופרת ופילוסופית, פמיניסטית, הייתה אחת הנשים החשובות והמפורסמות במאה העשרים, שחברה לימים לסופר והפילוסוף האקזיסטנציאליסט ז'אן פול סארטר, וביחד (ולחוד) היו צמד האינטלקטואלים המפורסם ביותר בתקופתם.

קשה מאוד להפריד את בו

""אישה אינה נולדת אישה אלא נעשית אישה", קובע המשפט המפורסם מ"המין השני". נדמה ש"זכרונותיה של נערה מחונכת מנסה להעביר מסר דומה, אך אישי יותר. הוא אומר, מעבד לשורות: <mark>סימון</mark> דה בובואר אינה נולדת <mark>סימון</mark> דה בובואר, אלא נעשית כזאת."
כך פתח עירן דורפמן את ה"אחרית דבר" שהוסיף לספר "זכרונותיה של נערה מחונכת", וגנב לי את מילות הפתיחה לסקירה שלי.

המשפט המצוטט בראש הדברים הוא אולי המשפט המפורסם ביותר של סימ

את נשארת כי את לא מאמינה שמגיע לך 'טוב יותר'.

'אישה שבורה' לפי אמות מידתה של דה בובואר- אישה שמתוך מודעות לא מוצאת את הכוחות לקום וללכת. מתוך עליבות סובייקטיבית, בוחרת להישאר.
בוחרת להישאר בבדידות שבבגידה, בשיברון הסדקים של האמון.
אני בוחרת שלא לתאר את העלילה אלא רק את התחושות, כי העלילה איננה רלוונטית. כן, ייתכן וזה יישמע מעט אבסורדי, אך התחושות שהעלילה מייצרת, הן אלו שגורמות להבין או להגיע

<mark>סימון</mark> דה בובואר חובבת כתיבה אוטוביוגרפית, כמו שאמרה באחד מראיונותיה, ואני חובבת את דה-בובואר. אז מכאן והלאה מוזמנים להישאר מי שסבבה להם עם שני אלה :) "מוות רך מאוד" נפתח בשיחת טלפון שמגיעה אל <mark>סימון</mark> בעודה ברומא ובה מבשר לה שכן בבניין של אמה, פרנסואז, כי לאמה קרתה תאונה והיא נפלה באמבטיה. האם, קרובה לגיל 78 ומתגוררת בפריז. מכאן נפתח מסע ליווי של <mark>סימון</mark> ואחותה פופט את האם אל מותה (שכן מתגלה בגופה גידו