****




לפני שגיליתי את האור, הייתי שקרן. שקרן מדופלם עם פני פוקר וידיים יציבות. הייתי מספר שעשיתי בנג'י, אפילו ממסוק! ושפעם יצאתי עם שתי בחורות במקביל, ושטיילתי בדרום אמריקה, ושפעם חבר שלי ואני הכנסנו מכות לערס שהתחיל לריב איתנו, או שהרגתי מחבלים בצבא. סיפורים, סיפורים, סיפורים. אפילו שקרים לבנים הם לא היו, אלא פשוט סיפורים שמצאו חן בעיניי, וגרמו לי להתרומם למשך כמה דקות אל תוך בועה דקיקה של מציאות אחרת, טיפה יותר נוצצת, לפני שזו התפקעה והושלכתי בחזרה אל תוך הגוף הרגיל להכעיס שלי וחוויותיו הארציות.

לקח לי כמה שנים להבין שאני מכור. שאני כמעט לא אומר את האמת, ושהסיפורים האלה מחייבים אותי להיות עירני ולזכור כל הזמן מה סיפרתי ולמי, ולפחות לוודא שלא הפרזתי בסיפור אחד וסיכנתי בפזיזותי את האותנטיות החלושה שלו. להמשיך ולהפיח חיים בשקר קלוש - ובייחוד בכזה שעלול להיחשף - שדד ממני כוחות נפש מרובים מדי, מה גם שברגע שאתה מתוייג כשקרן או אפילו כגוזמאי, קשה עד מאוד להפריך את זה לאחר מעשה. החלטתי להפסיק. כשהייתי בקטמנדו קניתי תליון כסף קטן בצורת פינוקיו עם אף ארוך, כדי להיזכר כל הזמן שהחלטתי להישאר צמוד לאמת. לשאלות על התליון עניתי בכנות. אמרתי ששיקרתי יותר מדי, והחלטתי להפסיק עם זה ולדבוק באמת, מה שלא תהיה. וככה זה עד היום. אני לא משקר.

כמעט.

טוב, לילדים שלי אני אומר שנגמר השוקולד, ואז אני טוחן חפיסה שלמה אחרי שהם הולכים לישון. בערב אני מספר לאשתי שאני הולך להמשיך לעבוד, ולמעשה אני עובד רק כמה דקות ובעיקר מרפרש את הפיד בפייסבוק עד שתיים בלילה. קצת אווילי, נכון, אבל אפילו מראית עין של שקר נותנת משהו. בכל מקרה, הרוב המוחלט של השקרים שלי הוא פסיבי. כלומר שאת החלק של "כל האמת" אני מחסיר, כי למה לעורר כלבים ישנים עם משפטי קיטבג? מהלבן הזה באמת קשה מאוד להיגמל, למרות שיש משהו מאוד מטהר באמת החשופה, והקלה גדולה.

****

טום ואל הוא עיתונאי ש"נפל בסם" השקרים הלבנים וכיבס כתבות צבע מרתקות על נושאים שבדה מלבו. מותר לגנוב (דעת), אבל אסור להיתפס - בייחוד אם אתה עיתונאי - אבל טום ואל נתפס ומוגלה ארבעת אלפים קילומטר אל מערכת עיתון מעאפן בעיירה קטנה בצד השני של היבשת. בין כיסוי של מסיבת יום הולדת מאה לאחת מדיירות בית האבות המקומי לדיווח על תאונות דרכים, מצליח ואל שלא בטובתו לעלות על סיפור טרגי עיתונאי עצום, אבל בהיותו שקרן מועד, אף אחד לא מאמין לו, בייחוד כשהכול נשמע כל כך רעוע ומחוסר הוכחות קונקרטיות.

הספר הזה זכה לתשבחות כמעט מקיר לקיר אצל החברים כאן באתר, אבל אותי הוא הצליח בעיקר לעצבן. הבסיס דווקא מעניין וכתוב טוב, אלא שהטון של הספר לא אחיד. מצד אחד משהו בו זחוח ומשועשע מעצמו, ומצד שני, במקביל, יש בו אירועים טרגיים למכביר, אי הבנות לא מצחיקות בכלל ואווירה כבדה של פורענות מתקרבת. שני הצדדים המנוגדים האלה לא מצליחים לחפוף ביניהם באופן הרמוני, והפילם-נואריות הבלשית המיושנת כמעט שבה הספר מתחיל מפנה את מקומה למותחן מסוייט, מטריד ועמוס.

אני לא אוהב גיבורים זחוחים, וגם לא כאלה שכאילו צוחקים על עצמם אבל בפועל מתאמצים לשאת-חן. לאורך כל הקריאה לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שבעצם האיש הזה, הגיבור, הוא איש לא נעים בכלל. לא מתחשק לי להיות חבר שלו, גם אם הוא כאילו נחמד עם חוש הומור, זה הכול רק העמדת פנים, בשביל הסיפור. לא האמנתי לו, ולא רק בגלל השקרים שהוא סיפר. לא האמנתי כי הרגשתי שהוא כורך את ידו סביב הצוואר שלי ומחייך אליי, אבל מנסה מתחת לכל זה למכור לי משהו שאני לא רוצה לקנות.

זה לא שזה ספר רע, אבל נראה לי שאני מעדיף את האמת, בייחוד אם זאת אמת ספרותית.

****

האם אנחנו יכולים לחיות בלי שקרים? זה מה ששאלתי את עצמי, כשקראתי את הספר הזה. ובצער מסויים חשבתי שלא. אנחנו לא יכולים: השקרים שאנחנו משקרים אינם תמיד שקרים ענקיים, שבאים להסוות תכניות מפלצתיות. אנחנו משקרים כדי שהחיים יהיו נסבלים. משקרים לבנים ("השמנתי"? היא שואלת "מה פתאום, מותק, זה בראש שלך" הוא עונה) דרך שקרים של נימוס ("איזה יופי הילד מנגן, כדאי לפתח את הכישרון הזה") ועד השקרים האלה, שעוזרים לנו לבנות לעצמנו דימוי ומעמד בעיני אחרים.

תום ואל הוא עיתונאי, שיש לו עבר בעייתי מאד בנושא אמירת האמת, מה שמקשה מאד על חייו המקצועיים. הוא משתקם מעברו הבעייתי בעבודה זוטרה בעיתון מקומי בעיירה נידחת בקליפורניה שם האמת העיתונאית תעסוק בפתיחת קניון, בתאונת דרכים או בדיווח אוהד על בעל הסופרמרקט המקומי. תוך כדי עבודה משמימה הוא נתקל בסיפור, ואינו יכול להימנע מהאמת, למרות שכמו בתחומים רבים, האמת פה אינה מועילה לבריאות של מי שחושף אותה.

סיגל כתב מותחן מרתק, העוסק - כמו רבים מהספרים בז'אנר המתח האמריקאי - במלחמתו של היחיד מול הכוחות חורשי הרע של "המימסד", בכוח להרע שמחזיקים גופים ממשלתיים, המשתמשים בו כדי לתעתע באזרחים ולהסתיר את מעשיהם הנפשעים. נראה לי שהסיפור הזה - על שלל גירסאותיו - זורם בDNA הקיבוצי ובתרבות האמריקאית יחד עם דונאטס ותרנגול הודו בחג ההודייה. אבל הסיפור הזה כתוב מצויין, העלילה בנוייה היטב, הדמויות אינן שטוחות והקצב...פשוט מה שצריך בשביל מותחן טוב.

אפרתי כתבה בביקורתה על הספר הזה, שהיא בדקה באינטרנט, וסיגל בדה את הסיפור מדמיונו. אני מאמינה לאפרתי, שבזכותה קראתי את הספר, ולא בדקתי באינטרנט. מבחינתי סופר שיודע לכתוב סיפור שכבר קראתי עשרות פעמים בדרך שמשאירה אותי מרותקת, וגם מצליח לגרום לי לחשוב שאולי, אולי יש משהו בסיפור, הוא סופר שיודע את מלאכתו. ובתחום ספרי המתח - זה ממש לא דבר של מה בכך.

שלוש הצלעות של סיפור מתח הן: קורבן, תעלומה ובלש. חלק מן הבלשים הם אנשי משטרה וחלקם הם אנשים מן היישוב שנקלעו שלא בטובתם למערבולת של תעלומת פשע.

בסיפור שלנו הבלש מהווה מיזוג של שני הטיפוסים שלעיל. טום ואל הוא עיתונאי חוקר, לכאורה אדם מן הישוב, אבל בכל זאת מי שמקצועו הוא תחיבת החוטם לכל פרשייה שריח רע נודף ממנה.

אבל... הבעייה היא שגם טום ואל נושא על גבו קופת שרצים רצינית למדי. הכל התחיל כשטום, עיתונאי זוטר בעיתון ניו יורקי נחשב, איחר לקום בבוקר. איחור אצל עיתונאי לא נחשב אסון גדול, ממילא לא מדובר במי שדופק כרטיס מתשע עד חמש. אבל טום איחר לטיסה שעמדה לקחת אותו למדינה אחרת כדי לראיין את משפחתו של חלל אמריקני שנפל באפגניסטן.
לטום יש דימיון פורה וטום גם יודע לשקר היטב. כמי שגדל בבית בעייתי עם אם אלכוהוליסטית לא מתפקדת, אב נוטש ואח שמת בתאונה-לא תאונה, התרגל טום לשקר לרשויות הרווחה ולכל העולם. לכן טום התחפר במיטתו ורקם בדימיונו את הריאיון עם בני משפחת החיל-חלל כדי לכתוב כתבה מרגשת ורבת עוצמה.
מכאן התחילו העניינים להתגלגל וטום ידידנו כתב 56 כתבות מוצלחות, גורפות מחמאות ובדויות עד הפרט האחרון, עד שספג בעיטה כואבת, שהטילה אותו הרחק מההמון הסואן אל עיירה נשכחת במדבר הקליפורני, שם עליו לסקר אירועים חשובים כמו פתיחת חנויות למען מגזין מקומי דל-תפוצה.

ולמה כל הדיון הזה בכישרון הבדיות של טום? מפני שאם אתם שקרנים מקצועיים, ששמכם הרע יצא בקרב חוגי העיתונאים, ששום עיתון נורמלי לא יתן לכם אפילו לנקות את חדרי השירותים שלו מחשש שתגרמו איזה נזק, ועמדתם למשפט על הנזק שגרמתם, קחו בחשבון שאם תקלעו לאיזו צרה או לאיזו תעלומת רצח אף אחד בעולם לא יאמין לכם.

וזה מה שקורה לטום. הוא בצרה צרורה וכולם מפנים גב וחושדים בו שהוא הבעייה בעצמה.

לעיירה הזאת, יש לציין, הייתה עיירה תאומה במרחק 37 קילומטרים, שנמחקה מעל פני האדמה 50 שנה קודם לכן, כשסכר התמוטט והיא הוצפה במי הנהר. פרט זה אינו פרט אזוטרי, כפי שאפשר לשער ועוצמתו מהפכת הקרביים תשפיע לא רק על טום, אלא גם עליכם.

ואז, מתרחשת תאונת דרכים מוזרה בעיירה הקליפורנית המנומנמת והעניינים מתחילים להתגלגל.

מותח? מאוד.
כתוב טוב? מעולה.
ג'יימס סיגל סופר טוב? משובח.
הספר מרתק? אי אפשר להרפות ממנו.
האם הסופר גם חכם כנדרש? סיגל שנון, מבריק, בעל חוש הומור יוצא מן הכלל.
כדאי? אתם עוד שואלים? רוצו וקנו, במיוחד שהוא משתתף במבצע של צומת ארבע במאה.
סיגל כתב את הספר התינוקת. לא קראתי, אבל קשה לי להאמין שהוא פחות ממצויין. בנוסף לכך, הוא ייעץ להילרי קלינטון במסע הבחירות שלה (מעניין לשם מה נדרשו כישורי הבלש שלו בקמפיין הבחירות...).

סיגל הוא סופר שאינו מורח מילים. הוא מתומצת, לפעמים אפילו קליפי, עד כדי כך שאתם נזרקים מן העבר אל ההווה באמצע משפט. ואין לו משפטים מיותרים, יש לציין.

ועוד מוזרות: רשימת התודות שלו קצרה להפליא.
מסתבר שאין צורך בשפים רבים כדי לבשל תבשיל מעולה.

אי שם בשנת 2000, אחרי שמלאי השימורים התחיל להתרוקן לו וכבר התחלנו להאמין שהבאג הגדול ביותר בהיסטוריה פסח עלינו וזה כנראה לטובה (תלוי את מי שואלים...), צץ לו בשמי המוסיקה זמר חדש ומסתורי כשכל גופו חבוש בתחבושות ומסכה על פניו. הוא פרץ בפרץ אדיר של הצלחה עם הלהיט שלו "שקר החן הבל היופי". הוא סיפר בקול רועד מהתרגשות על הטרגדיה האישית: בלון גז התפוצץ בביתו, הוא לא הצליח לברוח בזמן – התוצאה היא כוויות קשות בכל גופו, שיתוק ברגליים ודיכאון עמוק. שירה זה הדבר היחידי שמחזיק אותו מעל המים.
כולם בלעו את הסיפור בשלמותו, ללא שמץ של פקפוק.
לאחר כמה שבועות, חיים צינוביץ' חשף את פרצופו האמיתי שמתחת למסכה וזקף אצבע מאשימה (נטולת כוויות) לכיוון התקשורת שמתעניינת יתר על המידה בגימיקים ולא מתעניינת מספיק במוסיקה. הוא גם טען שהרגיש "שרוף" מבחינה נפשית כי אמנותו זכתה להתעלמות מוחלטת.

העיתונאי טום ואל הוא ה"שרוף" של ניו-יורק [וגם ברדיוס של 4,500 קילומטר ממנה] כי –
הוא הפך את השקרים למקצוע, לאמנות של ממש
הוא חיפש סנסציות והן לא הזדמנו לפתחו אז הוא המציא אותן
הוא ידע שכולם רוצים לקרוא את מה שהוא המציא
הוא "שרף" את עצמו ברגע שהתרמית התגלתה
הוא שרף את המערכת שנתנה לו אור ירוק (באנגלית – OK) להאכיל את כולם לוקשים מבלי לפקפק באמינותם


75% מהמוח האנושי מכילים מים. בלי מים אין חיים. עודף מים עלול להרוג.
קרתה תאונה נוראית. מישהו נשרף.
קרה שיטפון איום. עיירה שלמה נבלעה תחתיו.
יש בתי חולים לחיילים משוחררים.
יש זקנות שחוגגות יום הולדת 100.
איך כל זה קשור?

טום ואל מריח סיפור חדש. הוא משחק במשחק "חבר את הנקודות".
כ- 2/3 מהספר הוא מפזר את הנקודות באלגנטיות ובשנינות, הוא מקפץ בין המילים בקלילות כמו ילד שרץ בין השלוליות, הוא משפריץ טיפות של הומור וציניות בפרצופו של הקורא, מטפטף רמזים ודו-משמעויות בחן מהפנט.
סיפור השיטפון המסתורי צף כל פעם מחדש, ויחד איתו התעלומה מתעצמת לה לאיטה, לא בזרם חזק ועוצמתי אלא בזרימה מתונה ופתלתלה.
לאורך כל הספר אומרים לך "אתה צריך להתאמץ קצת, חביבי. תפעיל את הקופסא, תשקשק קצת בנוזלים שבין האוזניים, בשביל מה יש לך מוח?"
אתה מחבר את הנקודות יחד עם טום ואל, ההבנה מגיעה תוך כדי פעולת החיבור, היא מחלחלת לאט ומצטברת בפינה, אין רגע של "בינגו" ו- "נפל האסימון" אבל התהליך האיטי הזה מסקרן יותר מתהליך של ספר מתח טיפוסי.

לסיכום בלבולי המוח שלעיל, ספר מתח הכי מוזר שקראתי בחיי. וזה היופי שלו.
נסו בעצמכם לחבר את הנקודות.

אטום. פצצת אטום. אנרגיה גרעינית. כמה זה מפחיד אותנו, ובעיקר את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שדואג להפחיד את העולם, וזה בזמן שבדרום מערב לירושלים, מתחת לאדמה, בונים הישראלים עיר אטומית משלנו. לא לחינם בנתה במרתף ביתה הגברת ניר-מוזס-שלום מקלט אטומי לעצמה ולבני משפחתה, האם היא יודעת משהו שאנחנו לא יודעים? כי אנחנו, האנשים הפשוטים, פשוט נתאדה באוויר כשיהיה אסון, והוא יהיה, בטוח, השאלה היא רק מתי.
בשנות החמישים התאדו בארצות הברית הרבה אנשים בשם האטום. חלקם מתו, אבל חלק גדול יותר הפך לשפני ניסיון. כולם שתקו, כי בשם המחקר הרי מותר לעשות הכל. לא צריך לתת הסברים. ואחרי חמישים שנה, כשכל המחקרים המחפרים האלה התגלו, נמצאו שפני ניסיון חדשים באפריקה. שוב הרופאים והמדענים לא צריכים לתת הסבר לאגו העצום שלהם. ודרך אגב, אין לי מושג איך לדרג את ישראל אבל מי שעוקב אחרי החדשות יודע שגם הצבא שלנו לא היסס להפוך חלק מחייליו לשפני ניסיון, וכשהתחילו הבעיות הוא שוב ניסה להתנער מאחריות.
בקיצור, כולם משקרים. וזה עניינו של הספר 'שקרים'. שקרים שהממשלות "מאכילות" אותנו, ולנו אין יכולת לדעת שמדובר בשקרים. אבל לעומת זה אם אנחנו נתפוס ילד בשקר - כמה הטפת מוסר הוא יחטוף מאיתנו. ואוי ואבוי אם נתפוס את בן/בת הזוג בשקר, העולם יחרב עלינו. אבל אם אנחנו נשקר - לא נורא - הרי זה נעשה למטרות של שלום. נו...
איך שלא יהיה צריך הרבה מזל כשחושפים שקר. אף אחד לא אוהב להודות בעוולות שהוא עשה. והתגוננות יכולה להסתיים גם עם כדור בראש. שלנו. כדי שלא נדבר.

ספר מתח מן השורה הראשונה. ככל שקראתי כך רציתי וקיויתי שהעלילה תהיה מבוססת על סיפור אמיתי, או לפחות שיהיה בה גרעין של אמת. המחבר טווה סיפור מדהים מדמיונו הקודח:
עיירה אמריקנית נידחת נמחקת בשיטפון כתוצאה מקריסת סכר בשנת 1954. עיתונאי כושל בעיירה סמוכה מסתקרן מהסיפור ופותח תיבת פנדורה עמוקה ואפה ביותר.
אחרי שסיימתי לקרוא, חיפשתי באינטרנט קצה חוט שיוביל אותי למקורות של הסופר. לא מצאתי כלום. את הכל הוא המציא מהדמיון.
מומלץ ביותר!!