"דמיינו שאתם צריכים לשבור למישהו זרוע. ימין או שמאל, לא משנה. הנקודה היא שאתם חייבים לשבור אותה, אחרת... טוב, גם זה לא משנה. בואו נאמר שדברים רעים יקרו אם לא תעשו את זה. עכשיו, זאת השאלה שלי: האם לשבור את הזרוע במהירות - טראח, אופס, סליחה, הנה תן לי לעזור לך עם הקיבוע המאולתר הזה - או למשוך את העסק שמונה דקות לפחות, להגביר מדי פעם את הלחץ במידה זערורית עד שהכאב יהפוך ורוד וירוק וחם וקר ובלתי נסבל עד יללה? טוב, מה השאלה. הרי זה ברור. הדבר הנכון לעשות, הדבר היחיד שאפשר לעשות, הוא לגמור עם זה כמה שיותר מהר. לשבור את הזרוע, למרוח ברנדי על האזור הפגוע, להיות אזרח טוב. זאת התשובה האפשרית היחידה. אלא אם כן.אלא אם כן אלא אם כן אלא אם כן. נניח שאתם שונאים את האדם שהזרוע שייכת לו? כלומר ממש ממש שונאים אותו. זאת השאלה שעל הפרק. כשאני אומר כעת אני מתכוון אז, כלומר ברגע ההוא שאני מתאר; באותו שבריר שנייה, באמת שבריר שנייה מחורבן, לפני שמפרק היד שלי יגיע לעורף שלי, ועצם הזרוע השמאלית שלי תתנפץ לשני חלקים לפחות, אולי יותר, מחוברים במדולדל. אותה זרוע מדוברת, אתם מבינים, היא הזרוע שלי. לא מדובר כאן באיזו זרוע מופשטת, פילוסופית. העצם, העור, השערות, הצלקת הלבנה הקטנה בקצה המרפק ממפגש עם פינה של תנור חימום בבית הספר היסודי "גייטסהיל" - כולם שלי. וכעת הרגע לשקול את האפשרות שייתכן שהאיש העומד מאחורי, האיש שאוחז במפרק היד שלי ודוחף אותו במעלה הגב שלי בדקדקנות כמעט חושנית, אולי שונא אותי. כלומר ממש ממש שונא אותי. זה לוקח לו נצח." (עמודים 11-12)
לפני כארבע שנים הגעתי להמבורג לראות הופעה של מרק קנופלר. בחנות ספרים גדולה מצאתי את הספר ופסקת הפתיחה, שמופיעה מעל, תפסה אותי מיד. כשגיליתי מי הסופר (לורי הוא שחקן, בדרן ויוצר מבריק) הנחתי כמובן שמדובר בספר חדש. תארו לעצמכם כמה כעסתי כשגיליתי שהספר נכתב בשנת 1996. רבאק, כמה זמן לקח לתרגם את הספר הכייפי הזה. לא קניתי אותו אז, כי היתה לי הרגשה שהוא יתורגם בקרוב, ולא טעיתי. כמובן שכאשר הוא יצא לאור בעברית מיהרתי לחטוף אותו. הספר מספר על תומאס לאנג חייל בדימוס בשירות הוד מלכותה: "חייל לשעבר במשמר הסקוטי, השתחרר בדרגת סרן." (עמוד 33) וג'נטלמן אנגלי. הוא איש פעולה ובשעת הצורך איש אגרוף, וצלף מיומן באקדח ורובה: "יריתי שש פעמים בראשו של מטופח ובגופו. הוא קרס לאחור למסדרון, ואני יצאתי בעקבותיו ויריתי שלוש פעמים נוספות בחזה שלו בעודו קורס." (עמוד 150) שאינו חושש לקחת את החוק לידיו ולהגן על החלשים והחפים מפשע. לאנג עובד לסירוגין כמאבטח אישים, שומר ראש לאנשי עסקים וכיועץ ביטחוני. רוב הזמן הוא מובטל כרוני ועצלן רומנטי. אני מודה שבדמיוני הרי שהוא בן דמותו של אביו מולידו, יו לורי. לאנג הוא בחור קשוח, אבל מאוד שונה מדמוית כגון ג'ק ריצ'ר, פיליפ מארלו או ג'יימס בונד. הוא מתואר כאיש ציני, שנון ונטול כל פוזה. לאנג לא מעסיק את עצמו בהשוואות למי יש יותר שיערות על החזה. הוא יודע מה הוא שווה מספיק לו: "'תראה,' אמרתי 'אני אומר את זה בכנות. אתה בחור גדול, ואני בטוח שאתה מסוגל לעשות יותר שכיבות סמיכה ממני. ואני מעריץ אותך על זה. העולם זקוק לאנשים שמסוגלים לעשות שכיבות סמיכה. זה חשוב.' הוא זקף סנטר באיום. נראה אותך ממשיך עם זה, אדוני. אז המשכתי. 'אבל קרב הוא דבר אחר. דבר אחר מאוד, שבמקרה אני מאוד טוב בו. זה לא אומר שאני יותר קשוח ממך, או יותר גברי, או משהו. זה פשוט משהו שאני ממש טוב בו'." (עמוד 168)
לאנג מוצא עצמו נתון בתסבוכת רצינית כאשר הוא מסרב להצעה עסקית להתנקש בחיי מר וולף, תעשיין אמריקני תמורת תשלום נדיב מאוד. במקום זה הוא מתאהב בשרה, בתו של וולף. מכאן ואילך הוא נקלע למסכת שקרים וסודות, לריגול בין-לאומי ותעשייתי, לארגון טרור עם קהל יעד ממוקד ולאחורי הקלעים של עולם סוחרי הנשק. זהו, כאמור, ספרו הראשון של לורי אודות לאנג, וכולי תקווה שעתה, משנגמרה הסדרה "האוס", הוא יתפנה לכתוב ספר נוסף. לורי יודע לספר סיפור. בגב הספר נכתב כי: "פרצי צחוק ודפדוף מהיר ובלתי נשלט הם רק כמה מתופעות הלוואי של קריאת הספר." אמת לאמיתה!! יעל אכמון, שתרגמה את הספר, עשתה עבודה למופת, וההומור הבריטי, השנון והמסובך לתרגום, עובר היטב לשפה העברית. קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד לאנג מנצח את הרעים. לורי כתב סיפור מתח מבדר, טוב ואמין שנעים לקרוא. אחד הטובים. מומלץ בחום!!!
