להפתעתי הספר כתוב בסדר גמור.
קניתי אותו בגלל האוס (ברור...) וההוצאה - היודעת נפש בהמתה - עיצבה את העטיפה סביב תמונתו של הסופר שלבני התמותה הוא רופא דגול. כשהתחלתי לקרוא אמרתי לעצמי "לאאא. לא סביר שהוא יודע גם לכתוב". אבל טעיתי. הוא יודע. הוא כנראה לא יאיים על דיקנס או טולסטוי וכנראה ספריו של לה קארה יימכרו ביותר עותקים, אך מי שיקנה את הספר הזה לא ירוץ לתבוע את ההוצאה.

תומאס לאנג הוא חייל (מיל) בצבא הוד מלכותה. הוא לא עושה מילואים - הבריטים מסיימים לשרת בצבא ללא חובות נוספים - אבל הוא משתמש מפעם לפעם במוניטין של "חייל לשעבר" כדי להרוויח קצת בתפקידי אבטחת אישים וכדומה. הוא רווק, לא מרגיש שום צורך לטפח את דירתו, התייחסותו לעצמו היא מופת של שנינות וזילזול, הוא מטפח מצפון חברתי - יש דברים שהוא לא יעשה ואם אחרים יעשו זה יזעזע אותו - והתייחסות רומנטית למין השני.

הספר עוסק בסוגים של קונספירציות - שחלק מהקונספירטורים מובלים בלי לדעת ע"י קונספירטורים ברמה גבוהה יותר. הוא מעביר ביקורת די נוקבת על אמריקאים (ששמחתי להזדהות איתה) וגם על צעירים אידיאליסטיים שאינם יודעים - גם לא רוצים לדעת - לאן יובילו אותם ההורמונים וההתלהבות. הוא כתוב בהרבה הומור ושנינות, אבל מחפה על חוסר אונים והבנה שעולמנו נשלט בידי כוחות שלנו הקטנים אין אפשרות לשלוט או לכוון אותם, ודמוקרטיה היא כנוי יפה שנועד לשעשע את ההמונים....

נהניתי לקרוא את הספר ואני מניחה שמי שאוהב ספרי מתח ייהנה גם הוא. אגב, השורה האחרונה היא פנינה ממש. מצחיקה ומפתיעה וגורמת לייאוש בו זמנית. כמו שאמר קהלת "מה שהיה הוא שיהיה".

*

אני אוהבת גברים בעלי הומור ציני.

הנה, עוד יציאה מהארון הוירטואלי.
אני חושבת שהומור בכלל והומור ציני בפרט היא אחת התכונות הסקסיות ביותר אצל בני המין "החזק".

saying all that למה לא חלמתי בהקיץ על תומאס לאנג בימי החמסין הדביקים שבאו עלינו בתחילת נובמבר?

כי אף אחד באמת לא עד כדי כך ציני!

אף אחד לא משחיל משפטים סרקאסטיים כשלוע האקדח צמוד לרקתו. אף אחד לא מביט על הסובבים במבטים משועשעים ומשועממים כשהוא שוכב על המיטה בבית חולים לאחר תאונה קשה. אף אחד לא מחליף הלצות חד צדדיות עם הרוצח ששומר עליו ותפקידו לרוצץ לו את הגולגולת ברגע התזוזה הראשון. הבנתם את הקטע...

למה בכל זאת 4 כוכבים?

כי מי מחפש מג'יימס בונד להיות מציאותי?

אהה, זה לא ג'יימס בונד? מה אתם אומרים?

גיבור בריטי כל יכול? יש!
הגיבור יכול לנטרל גבר גדול ממנו פי 5 על ידי סנוקרת? יש!
שתי נשים יפות שמתאהבות בגיבור לאחר שתי דקות? יש!
כל נשק מתוחכמים? יש!
מושחתים משלל סוכנויות ממשלתיות? יש!
טרוריסטים וסוחרי נשק? יש!
הטובים מנצחים? ללא ספק!

המסקנה ברורה, מי שמחפש כאן עומק, סיפור בלשי מרתק, פתרון תעלומה מזהיר - יעשה טובה ויקנה ספר אחר.
מי שרוצה להנות מגיבור שנון, ציני וסרקאסטי שפותר בעיית ביטחון לאומי בסגנון 007 (אם כי זוהר הרבה פחות), יכול להעביר כמה שעות מהנות עם הספר הזה.

טוב, טוב, בסדר. אם לא הפרצוף של יו לורי שמרוח על הכריכה, אולי בכל זאת הייתי מפנטזת קצת על לאנג, אבל רק קצת...

אני מחבבת את ריצ'ר המבריק והבודד, את סקוט מורדוק הנונשלנטי, את הגיבורים בעלי ההומור היבש של אליסטר מקלין (לפחות בילדותי חיבבתי, כבר הרבה שנים שלא קראתי אותו) ועוד כל מיני ג'יימס בונדים לעת מצוא, רבים וטובים וטובים פחות.
אבל תנו לי אחד כמו תומס לאנג, שיורה וצוחק, אוקיי, אולי הוא לא צוחק, אבל אני, הקוראת מתגלגלת מצחוק, ואני שוכחת את כולם.
אפשר בבקשה עוד מהקסם הזה?
אני מבינה שיו לורי הפך לשחקן מפורסם מאז כתב את ספרו הראשון, וזנח את הכתיבה. לא ראיתי ולו פרק אחד של האוס, לכן אני יכולה בלב שקט לשלוח את הסדרה הזו לעזאזל. לולא האוס, אולי כבר היתה לנו סדרת ספרים מכובדת בת 20 כרכים. אני יכולה גם לייחל לכך שקריירת המשחק של לורי תיכשל כליל והוא יחזור לכתוב לנו המשך לסדרה-בפוטנציה הזו.

זו לא פארודיה, הגיבור איננו לא-יוצלח שמנסה לחקות את ג'יימס בונד, והצחוק לא נובע מכשלונותיו.
הגיבור הוא אכן גיבור, ע"פ מיטב המסורת של המרגלים, החיילים המשוחררים והבלשים הפרטיים למיניהם הנוטים להסתבך בהרפתקאות מסמרות שיער ומסכנות חיים.
אבל יש לו חוש הומור נהדר, שגלגל אותי מצחוק לאורך כל הספר.
וזה שילוב נהדר.

למה הוא כ"כ נהדר בעיני?
נראה שזה דורש הסבר מאחר ובין המבקרים יש שראו בהומור של הספר דווקא נקודת חולשה. הגזמה.
זה דורש הסבר גם כי אני עצמי, כמה מביך לגלות, כתבתי בביקורת על "לבד בתיאטרון המוות" כך:
"...הומור יבש, לא מהסוג שגורם לך לצחוק בקול באמצע הקריאה (אבל מי לעזאזל רוצה צחוק כזה באמצע ספר מתח?)"
אופס.
מסתבר שאני.

ובכן, אנחנו, כקוראים ציניים וותיקים בעלילות הגבורה של הג'יימס בונדים של העולם, מתקשים לקחת אותם יותר מדי ברצינות. הם מופרכים, הם סוג של גיבורי על, אנחנו אוהבים אותם... אבל.
ברצינות? שוב ניצחת את ההוא, בעטת בזה, השתחררת מהחבל בעזרת קליפת בננה ואז נעזרת בה כדי לחבוט בראשו של הנבל הראשון ולגרום לחבר שלו, להלן הנבל השני, להחליק ולהשתטח על הרצפה?
אנחנו מצפים מהעלילות האלו להיות מותחות ומרתקות ומהספרים שעוטפים אותן - לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות. אין כמו הומור כדי לענות על החלק השני של הדרישה הזו, בלי לפגוע בחלק הראשון.
חוץ מזה, אם כבר גיבור בקלאסה, נונשלנטי, אדיש לכאב ולפחד, אז גם שיתייחס לכל הזוועות בהומור כדי שנדע עד כמה הכל קטן עליו.
חוץ מזה(2), בינינו, כולנו יודעות שהומור הוא כוח העל האמיתי שאנחנו מחפשות בגברים...

העלילה היא אולי החוליה החלשה בספר הזה. גנרית משהו וכמובן לא אמינה.
בשנות התשעים העליזות, בזמן שאצלנו התפוצצו אוטובוסים, בבריטניה הגדולה מסתבר, הטרור היה רק זיכרון. נוסטלגיה נעימה של אנשי ביטחון מזדקנים.
ובאין אויבים אמיתיים להילחם בהם, אין לעלילה מנוס אלא להסתיר את הרשע האמיתי בקרב הממשלות וחברות הענק.
(ואולי לא במקרה, בין הציטוטים המופיעים בראשי הפרקים תוכלו למצוא את צ'מברליין, אך לא את צ'רצ'יל...
בציטוט עמוק למדי האומר שבמלחמה כולם מפסידים.
זה כמובן נכון, אבל מכיוון שאי אפשר לחשוב על צ'מברליין בלי לחשוב על מלחמת העולם השניה, אי אפשר שלא לזכור שלפעמים כשלא נלחמים - עלולים להפסיד הרבה יותר).
אבל נעזוב את זה. זה נסלח לגמרי, כי יש לנו גיבור נהדר עם חוש הומור עוד יותר נהדר.

הספר נפתח בנאום טכני-לכאורה הנוגע לאמנות הלחימה וההתגוששות, כשתוך זמן קצר מתברר שהוא איננו טכני או עיוני כלל אלא משקף את מחשבותיו של הגיבור בזמן ההתגוששות.
קטע הפתיחה הזה הזכיר לי את פתיחת הספר "דו קרב במצולות ים" של אליסטר מקלין בו מתוארות תכונותיו השונות של אקדח מסוג מסויים, והפסקה מסתיימת כשהמספר מסביר לנו שאוסף התכונות שזה עתה מנה הוא הסיבה לחרדה שחש כאשר אקדח זה הופנה אליו לפתע...
אכן, גם גיבוריו של מקלין נוטים לרוב לתאר את המאורעות המפחידים והמותחים העוברים עליהם תוך שימוש בהומור יבש, אך לורי לוקח את התכונה הזו שלושים צעדים קדימה.

בדרך כלל, אחת ההנאות של קריאת ספרים באפליקציה היא האפשרות לשלוף את ה"ספר" במקומות אקראיים בהם פחות נוח או מקובל לקרוא - התור בסופר, למשל.
אז הנה טיפ לשירות הציבור: מביך מאוד לקרוא את הספר הזה בתור בסופר, כשהאנשים סביבכם תוהים על מידת השפיות שלכם, כשאתם מתגלגלים מצחוק בקול רם והמבט שלכם נעוץ בפלאפון.

אני צריכה לצדי סוכן-בלש-לוחם לשעבר-סופר גיבור-גריגורי האוס של עולם הריגול, בקיצור, תומס לאנג שכזה. ולמה? כי כמעט כל המבקרים קטלו את הספר ואני חושבת שהוא מצויין. אולי לא מושלם, אבל בהחלט כישרון גדול, ככה שאם תתנפלו עלי, מוטב שהוא יעמוד לימיני.

הספר נכתב בשנת 1996, והעדות היחידה ל"עתיקותו" היא השימוש התכוף בטלפונים ציבוריים והעדר מוחלט של טלפונים סלולריים. לגבי כל השאר, הספר רלבנטי לגמרי.

בתור אוהדת די ידועה (פה באתר) של לי צ'יילד וגיבורו המפורסם ג'ק ריצ'ר, אוכל לומר כי תומס לאנג הוא הגירסה היותר משעשעת ויותר מבריקה של ריצ'ר. יש נקודות דמיון רבות בין שני הבלשים מטעם עצמם, אמנם לי צ'יילד הפך את גיבורו לאמריקאי, אבל גם יו לורי וגם לי צ'יילד הם בריטיים למהדרין. יש כל כך הרבה מאפיינים משותפים ביניהם עד שהקורא תוהה מי היווה השראה למי. השאלה אכן במקומה, כיוון שצ'יילד פרסם את ספרו הראשון, כסף קטלני, בשנת 1997, שנה אחרי מכירת חיסול. אבל בעוד יו לורי לא כתב יותר והתמקד בקריירה טלוויזיונית מוצלחת במיוחד (ד"ר האוס) לי צ'יילד הנפיק ספר בכל שנה.

קריאת הספר המבריק הזה מוכיחה כי יו לורי הוא לא רק שחקן נפלא, שנון ואינטליגנטי, אלא אישיות מקסימה בעלת כישרונות יוצאי דופן ובראשן כשרון כתיבה.

מבקרים רבים נטפלו להומור שלו וכינו אותו "עצי", "מתחכם" "משעמם" ועוד מיני סופרלטיבים דומים. אל תטעו, הספר גם זכה במחמאות מסויימות, אבל במקרה ספציפי זה מחמאות מסוייגות הן לעג לרש.

אני מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם (תופעה נדירה) לעיתים תכופות, וגם מכריחה את האומלל היושב במחיצתי להקשיב לחידוד שקראתי זה עתה. הספר באמת כתוב בשנינות יוצאת דופן. כושר ההמצאה של יו לורי בלתי נדלה.

מה פוגם בשלימות של הספר? תוכנו. הספר מרתק, הסיפור מורכב ומותח ואם לא שירתתי בסי.איי. איי. אין לי כל אפשרות לבדוק את ההגיון המסתתר מאחוריו. אז מה בכל זאת מפריע? שדווקא בחלקו האחרון ישנו איזה כשל לוגי מסויים. אבל כל זה זניח. זניח עד כדי כך שחבל אפילו לקפד כוכב אחד מחמשת הכוכבים המגיעים לו בצדק.

אם תרצו דווקא לדעת על מה נסב הספר אתם יכולים לקרוא את תקציר הכריכה האחורית המופיע באתר. אוכל לחסוך לכם את הקריאה בכך שאתן לכם ראשי פרקים: תומס לאנג גיבורנו, טייקון אמריקאי, בתו היפהפיה, חברתה היפהפיה, מסוק שחור, מושחתים ממשרד ההגנה הבריטי, מושחתים מהסי.איי.איי. מושחת מטעם עצמו, הרבה כסף, חבורת מטורפים מאירגון טרור, בתי חולים, פציעות אנושות, רציחות עוד יותר אנושות, התאהבות אמיתית, ספק התאהבות ודייויד סולומון אחד או יותר. התוכן חשוב פחות, כי עיקר ייחודו של הספר הוא בכתיבה המבריקה.

ומי שראה את הסרט על תבונה ורגישות בו שיחק יו לורי תפקיד זוטר בתור מיסטר פאלמר, בעלה הבריטי, הצונן, החכם של מיסיס פאלמר הקשקשנית, המטומטמת, הפטפטנית ללא תקנה בכיכובה של אימלדה סטאנטון, מי שראה אותן שתי דקות של יו לורי מרים גבה מאחורי העיתון שלו, ידע שלפניו שחקן דגול.

חבל, חבל שזהו סיפרו היחיד. אבל מכיוון שהסדרה ירדה מן המרקע ולורי נעשה עשיר יותר בכך וכך מיליוני דולרים, מן הסתם ימצא זמן פנוי לכתוב ספר נוסף. ואם אתם רוצים מידע ספציפי יותר בעניין הכסף, אז הנה המידע ששאבתי מוויקיפדיה: עבור כל פרק בעונה השמינית של האוס קיבל לורי 700 אלף דולר. את שאר התרגיל המתמטי אניח לכם לעשות לבד, אפילו אם נתחשב בעובדה כי בעונות הראשונות הרוויח פחות.
ואם לורי יהיה בנאדם הוא יזרוק כמה פאונדים לתומס לאנג המרושש.

****


חורף זה זמן נהדר לספרים כבדים, ארוכים, עם מוסר השכל חבוי. מתכרבלים בשמיכה וצוללים לשנת חורף כשהגשם מתדפק בחוץ והשלוליות מעמיקות.
אבל עכשיו פאקינג יולי! הבו לי ספרים של שלוש ארבע שעות, יום קריאה לכל היותר! מותחנים, קלילונים, ספרי טיסה. אח, תענוג. לקחתי לי ארבעה במאה, כל אחד שוקל 130 גרם, שתים עשרה שעות נטו של חוסר מחשבה, של לטבול את הראש בכיור מלא מים קרים ונענע.

מה שכן, יו לאורי - דוקטור האוס בשבילכם - קצת נסחף עם הקלילות הזאת. כל כך הרבה זיעה יש בה. הוא מנסה להיות קליל ושנון פעמיים בכל משפט, שלא לדבר על אותה מילה. וואי, כמה מייגעת הקלילות הזאת. אני עוקב אחרי הסיפור, שהוא מעניין למדי למרות שפע החורים שבו, אך יש כל כך הרבה שנינויות והברקות ומשחקי מילים, שאי אפשר ממש להתחבר לאף אחת מהדמויות, כולל הדמות הראשית, או לעלילה בכלל. לא הבנתי למה אני אמור לחייך במשך כל הקריאה! זה לא שהוא לא מצחיק, בהחלט יש הברקות פעם בעמוד או שניים, אבל מינונים, בנאדם, בחיי! מעניין מה דוקטור האוס היה רושם למישהו עם בעיית גיחי גיחי כה קשה.

בערך באמצע הספר קלטתי שיש כאן עלילה מצויינת, מורכבת, קונספירטיבית וחוצת גבולות שכתובה כמו בדיחה אחת ארוכה. סופר אחר (כמו אנדי מקנאב החביב עליי) יכול לקחת בדיוק את החומרים האלה ולרקוח מהם בדיוק את מה שצריך - ספר מריר, קשוח, עם חיוך לא רצוני בזווית הפה.

הספר בסך הכול שווה קריאה אם מצליחים להוריד את הווליום של הבדיחות, לחייך בנימוס כשיש אחת טובה ולהוריד עוד כוס קפואה של אייס טי עד שהילדים חוזרים מהקייטנה.

****

אני די בטוח שהמון אנשים שמעו את אותה השמועה, חשבו את אותה המחשבה ובעקבותיהם עשו את אותו המעשה:

א. שמעתי שהאוס מוציא ספר.

ב. חשבתי כמה מגניב זה יכול להיות.

ג. קניתי את הספר.

רק אחרי שקניתי אותו קראתי את כל הביקורות הרעות לספר.

נראה כאילו הוצהר שהשחקן הזה, לעזאזל אתו, עשה כל כך הרבה כסף מהסדרה המטריפה שלו, הוא חושב שהוא גם סופר? נראה לו מה זה!

אבל בסופו של דבר, מכירת חיסול הוא לא ספר גרוע כל כך. הוא אפילו מהנה ברובו. צחקתי המון פעמים, נהניתי מהגישה הייחודית וחסרת האכפתיות של תומאס לאנג, גיבור הספר. חוויה טובה.

לא אומר שזהו ספר המתח הטוב ביותר שנכתב אי פעם, לא. אבל הוא גם לא ראוי לדחייה על הסף.

דבר נוסף: אמנם הבנתי שהטקסט עצמו די ישן רק לאחר מעשה, אבל בדיעבד הכתיבה בגוף ראשון כאילו מכריחה את הקוראים חובבי "האוס" לדמיין את לאנג בדמותו הטמירה, בעלת העיניים התכולות, חצי החיוך, רק בלי המקל. כמו תרגיל יחצנו"ת מובהק.

ספר טוב. מומלץ במיוחד למתגעגעי הרופא המטורף.

"דמיינו שאתם צריכים לשבור למישהו זרוע. ימין או שמאל, לא משנה. הנקודה היא שאתם חייבים לשבור אותה, אחרת... טוב, גם זה לא משנה. בואו נאמר שדברים רעים יקרו אם לא תעשו את זה. עכשיו, זאת השאלה שלי: האם לשבור את הזרוע במהירות - טראח, אופס, סליחה, הנה תן לי לעזור לך עם הקיבוע המאולתר הזה - או למשוך את העסק שמונה דקות לפחות, להגביר מדי פעם את הלחץ במידה זערורית עד שהכאב יהפוך ורוד וירוק וחם וקר ובלתי נסבל עד יללה? טוב, מה השאלה. הרי זה ברור. הדבר הנכון לעשות, הדבר היחיד שאפשר לעשות, הוא לגמור עם זה כמה שיותר מהר. לשבור את הזרוע, למרוח ברנדי על האזור הפגוע, להיות אזרח טוב. זאת התשובה האפשרית היחידה. אלא אם כן.אלא אם כן אלא אם כן אלא אם כן. נניח שאתם שונאים את האדם שהזרוע שייכת לו? כלומר ממש ממש שונאים אותו. זאת השאלה שעל הפרק. כשאני אומר כעת אני מתכוון אז, כלומר ברגע ההוא שאני מתאר; באותו שבריר שנייה, באמת שבריר שנייה מחורבן, לפני שמפרק היד שלי יגיע לעורף שלי, ועצם הזרוע השמאלית שלי תתנפץ לשני חלקים לפחות, אולי יותר, מחוברים במדולדל. אותה זרוע מדוברת, אתם מבינים, היא הזרוע שלי. לא מדובר כאן באיזו זרוע מופשטת, פילוסופית. העצם, העור, השערות, הצלקת הלבנה הקטנה בקצה המרפק ממפגש עם פינה של תנור חימום בבית הספר היסודי "גייטסהיל" - כולם שלי. וכעת הרגע לשקול את האפשרות שייתכן שהאיש העומד מאחורי, האיש שאוחז במפרק היד שלי ודוחף אותו במעלה הגב שלי בדקדקנות כמעט חושנית, אולי שונא אותי. כלומר ממש ממש שונא אותי. זה לוקח לו נצח." (עמודים 11-12)

לפני כארבע שנים הגעתי להמבורג לראות הופעה של מרק קנופלר. בחנות ספרים גדולה מצאתי את הספר ופסקת הפתיחה, שמופיעה מעל, תפסה אותי מיד. כשגיליתי מי הסופר (לורי הוא שחקן, בדרן ויוצר מבריק) הנחתי כמובן שמדובר בספר חדש. תארו לעצמכם כמה כעסתי כשגיליתי שהספר נכתב בשנת 1996. רבאק, כמה זמן לקח לתרגם את הספר הכייפי הזה. לא קניתי אותו אז, כי היתה לי הרגשה שהוא יתורגם בקרוב, ולא טעיתי. כמובן שכאשר הוא יצא לאור בעברית מיהרתי לחטוף אותו. הספר מספר על תומאס לאנג חייל בדימוס בשירות הוד מלכותה: "חייל לשעבר במשמר הסקוטי, השתחרר בדרגת סרן." (עמוד 33) וג'נטלמן אנגלי. הוא איש פעולה ובשעת הצורך איש אגרוף, וצלף מיומן באקדח ורובה: "יריתי שש פעמים בראשו של מטופח ובגופו. הוא קרס לאחור למסדרון, ואני יצאתי בעקבותיו ויריתי שלוש פעמים נוספות בחזה שלו בעודו קורס." (עמוד 150) שאינו חושש לקחת את החוק לידיו ולהגן על החלשים והחפים מפשע. לאנג עובד לסירוגין כמאבטח אישים, שומר ראש לאנשי עסקים וכיועץ ביטחוני. רוב הזמן הוא מובטל כרוני ועצלן רומנטי. אני מודה שבדמיוני הרי שהוא בן דמותו של אביו מולידו, יו לורי. לאנג הוא בחור קשוח, אבל מאוד שונה מדמוית כגון ג'ק ריצ'ר, פיליפ מארלו או ג'יימס בונד. הוא מתואר כאיש ציני, שנון ונטול כל פוזה. לאנג לא מעסיק את עצמו בהשוואות למי יש יותר שיערות על החזה. הוא יודע מה הוא שווה מספיק לו: "'תראה,' אמרתי 'אני אומר את זה בכנות. אתה בחור גדול, ואני בטוח שאתה מסוגל לעשות יותר שכיבות סמיכה ממני. ואני מעריץ אותך על זה. העולם זקוק לאנשים שמסוגלים לעשות שכיבות סמיכה. זה חשוב.' הוא זקף סנטר באיום. נראה אותך ממשיך עם זה, אדוני. אז המשכתי. 'אבל קרב הוא דבר אחר. דבר אחר מאוד, שבמקרה אני מאוד טוב בו. זה לא אומר שאני יותר קשוח ממך, או יותר גברי, או משהו. זה פשוט משהו שאני ממש טוב בו'." (עמוד 168)

לאנג מוצא עצמו נתון בתסבוכת רצינית כאשר הוא מסרב להצעה עסקית להתנקש בחיי מר וולף, תעשיין אמריקני תמורת תשלום נדיב מאוד. במקום זה הוא מתאהב בשרה, בתו של וולף. מכאן ואילך הוא נקלע למסכת שקרים וסודות, לריגול בין-לאומי ותעשייתי, לארגון טרור עם קהל יעד ממוקד ולאחורי הקלעים של עולם סוחרי הנשק. זהו, כאמור, ספרו הראשון של לורי אודות לאנג, וכולי תקווה שעתה, משנגמרה הסדרה "האוס", הוא יתפנה לכתוב ספר נוסף. לורי יודע לספר סיפור. בגב הספר נכתב כי: "פרצי צחוק ודפדוף מהיר ובלתי נשלט הם רק כמה מתופעות הלוואי של קריאת הספר." אמת לאמיתה!! יעל אכמון, שתרגמה את הספר, עשתה עבודה למופת, וההומור הבריטי, השנון והמסובך לתרגום, עובר היטב לשפה העברית. קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד לאנג מנצח את הרעים. לורי כתב סיפור מתח מבדר, טוב ואמין שנעים לקרוא. אחד הטובים. מומלץ בחום!!!

פעם כשהייתי נער קראתי המוני ספרים כאלה כל מיני ספרי מתח ומסתורין. במשך השנים זה עבר לי. היום כמעט שאינני נוגע בספרי מתח. אבל איכשהו הוא נפל לידיי כרגיל אצלי במקרה. זהו ספר מתח מהסוג הישן אלא שהוא עוטה תחפושת דקה מאוד של אינטלקטואליות. מה עוד שהוא יצא בהוצאה מכובדת כמו "עם עובד"... לפני כל פרק בספר יש ציטוט של ידוענים או סופרים בעלי מוניטין דוגמת מרסל פרוסט... ועוד פה ושם רמזים דקים בגוף העלילה... גיבור הספר הוא חייל בריטי בדימוס שמספר לנו בגוף ראשון (כרגיל בספרים כאלה) על עיסוקיו כ"חרב להשכיר" שעושה מעשים שלא תמיד הם חוקיים... הוא מתגלה לנו בספר כמין ג'יימס בונד או סופרמן שמצליח להיחלץ בדרכים לא דרכים מכל מיני מצבים מסוכנים שאדם נורמאלי לא היה יוצא מהם חי. העלילה נראית לנו כמו רכבת הרים אימתנית שהסיכוי ליפול ממנה לפעמים ממש חזק... ועם הפתעות שהופכות את הקערה על פיה... הסיפור מסופר לנו גם עם הומור אלא שמדובר בהומור בריטי שאותי לא ממש הצחיק... אולי זה איננו עובר בתרגום (שהוא בדרך כלל דווקא בסדר) או כמו שאמרו לי תמיד הוריי על הבדיחות באידיש; ש"באידיש זה נשמע הרבה יותר מצחיק"... הספר הוא כבר די ישן ויצא לפני כעשרים שנה.
זה ניכר טכנולוגית - דווקא בספר מהסוג הזה. הפתיע אותי לקרוא למשל ש"במכונת הכתיבה של המספר חסרה האות D"... (לך ספר זאת לדור המחשב...)
ועם זאת הספר ממלא את תפקידו כמספק בידור קליל והייתי בהחלט לוקח אותו עמי למטוס על מנת להעביר את הזמן...

יו לורי מוכר לרבים מסדרות הטלויזיה גיב'ס אנד ווסטר והאוס. מי שהחמיץ את דמותו הטלויזיונית יקבל את פניו על פני כריכת הספר. למה ההקדמה הזו? משום שלורי מוכר כשחקן ולא ככותב.
מה לורי כתב? הוא כתב ספר מתח כביכול. למה כביכול? משום שהמתח זניח, העלילה מופרכת כיאה וכיאות לז'אנר, המהלכים גסים ואחרי הכל, לקולנוע זה לא יתאים. נשמע מתכון לכישלון והאמת היא שזה הכל מלבד כישלון.

הספר יכול להיות ספר חופשה אולטימטיבי: חכם, שנון, משעשע, מצחיק. משעשע ומצחיק זה לא עניין של מה בכך משום שרבים וטובים ניסו להיות כאלה, אבל היה חסר להם העניין החמקמק הזה של אינטליגנציה ותזמון. שני אלה שוכנים בלורי בטבעיות ומכאן הצלחת הספר.

טוב, השתכנעתם לקרוא ואתם דווקא סקרנים מה בכל זאת מה יש בספר. אז ככה: אחד, תומאס לאנג, בוגר הצבא הבריטי, כנראה בתפקידים ביצועיים כאלה ואחרים, ממשיך באזרחות בתפקידי אבטחה ויעוץ צבאיים במהותם. לא שיש לו חברה או שהוא עסוק למעלה מיכולתו. זה לא המצב. אלא שיום אחד "חבר" ממליץ עליו לתפקיד של רצח מאן דהוא. ללאנג זה דווקא לא מתאים וברגע שהוא מגיע לאתר הרצח כדי למנוע מאחר לבצע את הרצח, העניינים מסתבכים כיאה וכיאות לז'אנר. מתברר שמי שהיה אמור למות, תלוי את מי שואלים, הוא או סוחר נשק או סוחר סמים. לא ממש עקרוני. נשק וסמים זה פיכסה, סלולארים זה הרבה יותר מגניב.

אבל מפה לשם גם הסי אי איי וגם המודיעין הבריטי מעורבים ולאנג הופך לטרוריסט כאילו כזה, אחד שאמור למנוע עסקה כזו או אחרת ממילארדר המחרחר ריב רק כדי שיוכל למכור נשק לצדדים. הנה הכאילו עלילה לבכלל לא כאילו ספר.

מומלץ בחום.