כשאני קוראת ספר מתח שנכתב על ידי סופר אנגלי, אני רוצה לשמוע מבטא בריטי מהדהד באוזני. לא האופן שבו הלשון פוגשת בקוער החייך או בחניכיים התחתונות, או בשימוש בשרירי הלחיים שמפיקים מבטא של יורקשייר, או דבונשייר, ויילס או אוקספורד. וגם לא ההיגוי השונה כל כך בין מי שגר בקובנט גארדן למי שמתגורר בבלגרביה, אלא התחושה הפנימית שאתה הקורא מבחין באותה נינוחות מעמדית או חסרת מעמד, אותה היסטוריה של הערכה עצמית או חסרונה, אותו אופי וחינוך שיוצרים ישות בריטית ולא אמריקאית.
כנראה שקונן דוייל, אגתה כריסטי, רות רנדל ו-פ.ד. ג'יימס, דיק פרנסיס או איאן פלמינג ורבים וטובים אחרים, יצרו איזו תפאורה שבה צריך ספר מתח בריטי להבשיל וכך להדהד.
פיטר ג'יימס נשמע אמריקני כאילו תסריטאי כל העולם חושבים באמריקנית. אני רוצה לשמוע את גיבוריו "מדברים" באנגלית ואני "שומעת" גיבורים נטולי מוצא, שגרים במקרה בברייטון והוב, כאילו מחכה מר ג'יימס לטלפון מהוליווד שיציע לו להפוך את ספרו לסרט או למיני סדרה.
פשוט עד מוות הוא ספרו הראשון של פיטר ג'יימס בסדרת רב פקד רוי גרייס והוא גם הטוב ביותר.
במסגרת החסכון במקום ובהשראת מכירות הארבע במאה, אתן לכם שתי ביקורות במחיר אחת. הספר השני שעליו אכתוב את הסקירה הזאת הוא "המתים נראים טוב", השני בסדרה, שנופל מן הראשון בכמה דרגות.
מכיוון שאין הרבה דרגות בסימניה, חמישה כוכבים הם חומר מועט מכדי להעניק את תת-הגוונים של ההתרשמות, הייתי אומרת שלספר הראשון מגיעים 3.5 כוכבים ולשני 2.8 כוכבים. משום שאני רחמנית בת רחמנים, נתתי לראשון ארבעה כוכבים ומן הניקוד של השני אני מתעלמת ע"י שילובו בביקורת הנוכחית.
אין ספק, מיסטר ג'יימס יודע למתוח. הוא גם יודע למתוח את מספר הדפים ועל ידי זה הוא מעלה את מפלס המתח. כל ספר שלו הינו עב כרס, מכיל חזרות רבות, הרבה פרטים מיותרים והעיקר, כל פרק מסתיים באופן כזה, שהקורא צריך לגייס הרבה יושר פנימי כדי שלא לדלג להמשך הסיפור. בקיצור, בעסקי תפניות תסריטאיות פיטר ג'יימס הוא מומחה לא קטן.
אם אתם מכירים את רב פקד רוי גרייס, אתם בוודאי יודעים שאישתו סנדי נעלמה תשע שנים קודם לכן. אם אתם קוראים את הספר השני אחרי הראשון, תגלו להפתעתכם כי חלקים שלמים מן האקספוזיציה הועתקו מן הספר הראשון לשני מילה במילה. עובדה זו לא רק מרגיזה, היא גם מעידה על חשיבה חסכונית ולא יצירתית ביותר. תנו מעט כבוד למי שזכרונו עומד לו. מכיוון שכרונולוגית, הספר הראשון מתרחש שבוע אחרי השני, פולשים האירועים מן הספר הראשון לשני באופן שאינו חינני כלל וכלל. כאילו היו הספרים שני כרכים של אותו הספר ורק במקרה כונו בשמות שונים. (מצאתי מידה של נחמה בעובדה שבניגוד להרלן קובן, שנתוניהם הפיזיים של גיבוריו משתנים מספר לספר, פה קיימת לפחות רציפות). אבל נדמה שהעניינים לא מתפתחים ואפשר בהחלט להעמיק את אופיין של הדמויות במקום להמשיך לדוש באותן תבניות אופי, לבוש, פיזיולוגיה או רזומה, כאילו העובדה שהפך רב מכר בספר הראשון מקנה לסופר רשות להירדם על עלי הדפנה באמצע השמירה.
ברוב ספרי המתח מתחולל מן מאבק (אסור לנקוב במילה "מחול" בהקשר שלילי זה) בין שני קטבים מנוגדים או בין שלושה קודקודים: הבלש, והרוצח או הבלש, הרוצח והקורבן. בספרים הטובים ביותר ישנו איזון בין הבלש לרוצח או בין שלושתם. קשה מאוד לרחם על דמות קורבנית שאינה מוכרת על כל צדדיה. ברוב ספרי המתח ניתנת לבלש עדיפות בעיצוב דמותו, כי הוא, כביכול נציגו של הסופר בספר. אבל המתח נבנה מן המלחמה האינטלקטואלית שבין הבלש לרוצח, אלא אם כן הרוצח אידיוט ואז הספר אינו מותח, כמובן.
בספריו, פיטר ג'יימס מנסה לבנות לרוי גרייס דמות עגולה ומעניינת. אבל משום מה אינו מצליח. הפושע או הפושעים וגם הקורבנות שלו הרבה יותר מעניינים.
האם זה רע?
זה לא היה רע אם רוי גרייס היה גיבור של ספר אחד. אבל מכיוון שג'יימס מתכוון להמשיך איתו הלאה (ישנם חמישה ספרים בסדרה) העובדה קצת מפריעה.
נכון שספר שצריך לשקף את האמת לא יכול לתאר צוות משטרתי שמפענח תעלומה ביום אחד. אבל גם העמימות של רוי גרייס וגם מהלכיו הצפויים (בפרט בחייו הפרטיים) גורמים לקורא להשתוקק לטלטל אותו קצת.
לרשותו של גרייס עומדים שוטרים רבים ומספר השוטרים המוזכרים בספר (כמה עשרות) מופרך על פי כל קנה מידה. ג'יימס התסריטאי צריך ללמד את ג'יימס הסופר כי כמו שלניצבים בסרט אין שמות ודמויותיהן זניחות, כך לא מעניינים אותנו תולדות חייהם של כל השוטרים המוזכרים בשמם. שמותיהם של עשרה שוטרים מספיקים בהחלט.
כדי להציב את גרייס בסבך של דילמות, ג'יימס מכניס אותו לתוך מלכודות פנים-פוליטיות של המשטרה. אבל הסיטואציות מלאכותיות ולא מוסיפות הרבה.
ולמה בכל זאת הענקתי בביקורת עצמה 3.5 כוכבים לספר הראשון? כי הקורבן נמצא במצוקה איומה והמתח הסיפורי יוצא מן הכלל. באמת קשה להניח את הספר מהיד ועל רקע עובדה זאת הרומן של רוי גרייס עם קלואי מעצבן עוד יותר, קלישאתי, תפל וגם טפל.
בספר השני המצב גרוע עוד יותר. כפי שציינתי קודם, עמודים שלמים, חידודים והומור מזוייף נמשכים כמו סרח עודף מהספר הראשון, הפושעים בספר השני אמנם מתוחכמים טכנולוגית, אבל לא ממש מבריקים משום בחינה אחרת, והתעלומה הרבה פחות מותחת. גם בספר השני הקורבנות באמת סימפטיים ובשני הספרים נפשנו יוצאת כדי להשיב את הסדר על כנו.
במה דנים הספרים?
בספר הראשון, אחרי מסיבת רווקים ארבעה חברים מחליטים לקבור את החתן בתוך ארון מתים כדי ללמד אותו לקח. הבעייה היא שהם נהרגים מיד אחר כך בתאונת דרכים ואף אחד (לא ממש...) לא יודע לאן נעלם הבחור. זה אינו ספויילר. הסיפור כתוב על הכריכה האחורית הרבה יותר בפירוט. נשמע מותח? אכן כן.
בספר השני, איש עסקים מוצא ברכבת תקליטור נשכח. הוא צופה בתקליטור במחשבו האישי ומה שהוא רואה מפיל אותו ואת משפחתו לבור של צרות.
הכתיבה של פיטר ג'יימס יעילה, לא מבריקה במיוחד, לא שנונה במיוחד ובכל זאת, אם במתח עסקינן, הספרים מותחים מאוד.
לקרוא? אני קראתי. זו עובדה. אם יצאו עוד ספרים אני אקרא גם אותם. ולא כדי לדעת מה קרה לסנדי אישתו האבודה של רוי גרייס או מה קרה לרומן שלו עם קליאו היפה, או איך נכשלו נישואיו של גלן, השוטר השחור חובב הסרטים. אני אקרא כי הסיפורים של פיטר ג'יימס טובים, גם אם עמודים רבים יכלו להימחק ללא נקיפות מצפון.
לעיתים קרובות אני תוהה, אם צמדים של סופרים לא היו עושים מלאכה טובה יותר. האחד הוגה סיפור מפתיע ורושם את מהלכיו בציר המתח והשני כותב ביד בוטחת כתיבה מבריקה וחכמה. בהתחשב ברשימה הארוכה ארוכה של תודות בסוף הספר, מסתבר שטבחים רבים לא בהכרח מפיקים תבשיל מוצלח יותר.
