לא יודע למה ואיך, אבל מאז ומתמיד, סוגת הסיפורים הקצרים לא עשתה לי את זה ולא משכה אותי אליה. תמיד העדפתי את הרומנים המלאים (ואין באמירתי זאת לומר שהסיפורים הקצרים הם זניחים לעומת הרומנים). לבלות יותר עם הגיבורים, להתגורר יותר זמן באותו עולם וכו', זה מה שאני מחפש, וזה מה שכן מושך אותי. אבל, מן הסתם, כמו בכל דבר, ישנם היוצאים מן הכלל, שבראשם עומד ריימונד קארבר, ובעיקר קובץ הסיפורים שלו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", שעל אף החסרונות (מבחינתי, מבחינתי) של הסיפור הקצר, דילג מעל כל הציפיות המפקפקות שלי כשאני מגיע לקובץ סיפורים כלשהו. הכתיבה של קארבר היא משהו שלא פגשתי לפני שקראתי מסיפוריו, וזה משהו שטלטל אותי לחלוטין ושינה את השקפת עולמי הספרותית. לא ראיתי דבר כזה קודם לכן, לספר סיפור נטול כל הבעת רגשות ובכל זאת, בסוף כל סיפור, העולם המסופר רועד ומזדעזע מכל הרגשות שבסאב טקסט. וכך גם אני. מרוב עוצמה וטילטול לא יכלתי לקרוא יותר משניים שלושה סיפורים ביום. כל סיפור הוא מתיש, מכאיב, מכמיר לב ודורש מחשבה עמוקה לאחר כל סיפור. וכתוב כל כך יפה, על אף דלילות האמצעים.
לא אומר שזה מה ששינה את כל התפיסה שלי לסיפורים קצרים ושמאז זה כל מה שאני קורא, כי זה רחוק מאוד מהאמת, ואני עדיין הרבה פחות נמשך לסוגה הזאת. אבל מאז יש לי יותר כוח רצון להתמודד איתם ולגלות עוד "קארברים" שכאלה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
