לא יודע למה ואיך, אבל מאז ומתמיד, סוגת הסיפורים הקצרים לא עשתה לי את זה ולא משכה אותי אליה. תמיד העדפתי את הרומנים המלאים (ואין באמירתי זאת לומר שהסיפורים הקצרים הם זניחים לעומת הרומנים). לבלות יותר עם הגיבורים, להתגורר יותר זמן באותו עולם וכו', זה מה שאני מחפש, וזה מה שכן מושך אותי. אבל, מן הסתם, כמו בכל דבר, ישנם היוצאים מן הכלל, שבראשם עומד ריימונד קארבר, ובעיקר קובץ הסיפורים שלו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", שעל אף החסרונות (מבחינתי, מבחינתי) של הסיפור הקצר, דילג מעל כל הציפיות המפקפקות שלי כשאני מגיע לקובץ סיפורים כלשהו. הכתיבה של קארבר היא משהו שלא פגשתי לפני שקראתי מסיפוריו, וזה משהו שטלטל אותי לחלוטין ושינה את השקפת עולמי הספרותית. לא ראיתי דבר כזה קודם לכן, לספר סיפור נטול כל הבעת רגשות ובכל זאת, בסוף כל סיפור, העולם המסופר רועד ומזדעזע מכל הרגשות שבסאב טקסט. וכך גם אני. מרוב עוצמה וטילטול לא יכלתי לקרוא יותר משניים שלושה סיפורים ביום. כל סיפור הוא מתיש, מכאיב, מכמיר לב ודורש מחשבה עמוקה לאחר כל סיפור. וכתוב כל כך יפה, על אף דלילות האמצעים.
לא אומר שזה מה ששינה את כל התפיסה שלי לסיפורים קצרים ושמאז זה כל מה שאני קורא, כי זה רחוק מאוד מהאמת, ואני עדיין הרבה פחות נמשך לסוגה הזאת. אבל מאז יש לי יותר כוח רצון להתמודד איתם ולגלות עוד "קארברים" שכאלה.

עד שקראתי את הספר, לא האמנתי שהבאזז סביבו באמת מוצדק, ועכשיו אני רק תורם לבאזז לגדול.
ספר נהדר באמת, וקריאה מהנה מאוד.
כשקראתי את הספר הייתי בטיול בדרום אמריקה, ובספר ישנם המכתבים של החבר של אחד הגיבורים שמטייל בדרום אמריקה, כך שזה עוד העצים אף יותר את מידת ההתחברות שלי לספר. אבל זה זניח, הספר עצמו הוא כיף גדול, כל אחת ואחת מהדמויות הראשיות מרתקת ומושכת, הסגנון הסיפורי מצויין והעלילה מבריקה. ובזאת סיימתי את מלאי הסופרלטיבים המצוי באמתחתי, כך שאם אני רוצה להמשיך לשבח את הספר זה יצטרך לחכות עוד קצת, אני בקרוב מתחיל קורס פסיכומטרי ואז אוכל לכתוב מילים בעלות 7 הברות על הספר הזה.
לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, אמרו לי שהספר מצויין מלבד קטע אחד באמצע, ולאחר שקראתי אכן הסכמתי. ישנו קטע אחד די הזוי של אמתחבר בכלל לשאר הסיפור. את האמת, גם חלקו של הפועל בניין הערבי לא התחבר לי עם שאר הספר. אבל, בין אם החלקים האלה קשורים או לא, אשכול נבו הוא סופר בחסד (עפ"י הספר הזה בלבד, אל עף ששמעתי שספרו החדש הוא נפילה אז...) ומצליח לעשות גם את החלקים האלו למעניין ונעימים לקריאה.
כך שמומלץ בחום.

כנראה, אבל לא בטוח, אבל רק כנראה, הספר הכי טוב שנכתב אי פעם... לדעתי.
למה כנראה? כי פעם ראשונה ואחרונה שקראתי אותו הייתה לפני 6 שנים, אז תחילת כניסתי לעולם הספרים, כך שלא קראתי יותר מדי ספרים בכלל וקלאסיקות בפרט, ולאחר הקריאה ההיא הגדרתי אותו כספר הכי טוב שקראתי.
עכשיו, לאחר שקראתי כמה וכמה ספרים ברמה זאת, קצת יותר קשה לטעון את אותה טענה. בכל זאת, עברו כמה שנים ואני כבר לא זוכר את הספר כמו שצריך כדי להשוות אותו לספרים אחרים. ו... אהה... כן, קצת התבגרתי מאז, ואני כבר לא טוען דברים כאלה יותר.
מה שכן, אני עדיין טוען שהוא הספר הישראלי הכי טוב. וזה כבר משהו הרבה פחות פומפוזיוני מהטענה הראשונה, מאחר ואני בהחלט לא הראשון ולא האחרון שאומר דבר כזה.
בכל מקרה, חלאס עם הבולשיט, ונעבור לעיקר:
ספר מדהים, קשה מאוד לקריאה (למי שלא יודע, פסקה אחת מההתחלה עד הסוף, מה שגורם לתחושת מחנק לא קטנה), מטלטל כל כך שיוצאים ממש פצועים אחרי הקריאה, אבל בנוסף גם אחת מחוויות הקריאה המדהימות ביותר שיש.
כדאי לבוא עם הרבה סיבולת וסובנלות לספר הזה ולא לוותר לו/עליו אף פעם. שווה מאוד את המאמץ!

מקרה קלאסי של אכזבה!
הרבה זמן רציתי וחיכיתי לקרוא את הספר הזה, שמעתי דברים מופלאים על הספר ועל הסופר, סוף סוף יוצא לי לקרוא, ספר די מוזר, אבל אני חושב לעצמי שבטח אחרי כמה עשרות עמודים המוזרות הזו תפסיק או משהו כזה כי כמה אפשר למשוך את הגימיק, זה לא נפסק אלב אני מתרגל ותאמת מתחיל ממש לחבב את הגימיק (אני מתכוון למונולוגים של אלכס שכתובים כאילו אלכס כתב אותם קודם ברוסית ולאחר מכן תרגם עם מילון אחד לאחד, ועם המון טעיות), אבל דווקא מה שהפריע לי בא ממקום לא צפוי, בין החלקים של אלכס יש את החלקים של השטעטל הסוריאליסטי והבלתי קוהרנטי בעליל, שלעומת אלכס כתובים יפה מאוד בכישרון יוצא מן הכלל, ומספרים בעיקר סיפורים קטנים בשטעטל אבל בעצם, מבחינתי חסרי תוכלת ועניין ומאוד מציקים ובסוף לא מתחברים ממש לכלום.
מאוד חבל לי, ברור כל כך כמה כישרון יש לסופר הזה ואיזה פוטנציאל יש לו בידיים, ובמקום לכתוב מאסטרפיס הוא כותב ספר שיכל להיות הרבה הרבה יותר טוב אם הוא היה מתרכז באלכס ולא סוטה לשטעטל המיותר או לפחות לא כותב אותו בצורה כל כך לא קוהרנטית היה יוצא לו ספר מדהים.
בכל מקרה, שמעתי כל כך הרבה (ואני מקווה שזה לא יפיל אותי פעם נוספת) על הספר השני שלו של פויר, ושאנשים שלא אהבו את הכל מואר אהבו הרבה יותר אותו, כך שיש מצב שאני אוהב אותו. הוא מלא ובכל מיני גימיקים ואני בנאדם שמאוד אוהב שטיקים וגימיקים כאלה כאשר הם עובדים, רק שאני אחכה עם זה כמה זמן שהאכזבה קצת תשכח ולא תהיה לי בעיה לעבור לספר הבא של פויר בלי חששות מיותרים.

על אף שתי מגרעות שיש בספר, מאוד אהבתי אותו. התיאור של כרתים והאי המדובר נהדרים, עושה לי חשק להגיע ולראות הכל בעיניים שלי. הנושא הוא מאוד חשוב ושזור בעלילה באופן מצויין. ולמדתי הרבה מאוד דברים חשובים על מחלת הצרעת, שלא היה לי מושג ואני משער שגם להרבה אנשים אחרים. רק בגלל הנושא כדאי לקרוא, שזאת כבר סיבה מספיק טובה.
רוב הדמויות מאוד התחבבו עליי, מלבד שתי דמויות נוראיות (שאלו הן המגרעות). האחות הרעה היא רעה באופן שקשה להאמין שיש אנשים כאלה. והדמות של סופיה, שמהשם של הספר (שממש לא תואם את השם המקורי של הספר: "האי" בפשטות) אפשר לחשוב בטעות שכל הסיפור סובב סביבה והיא הדמות המרכזית, מה שבכלל לא נכון, אלא היא מופיע בחלק קטן ביותר שלו, והדמות הזאת, כל כך רפת שכל וטיפשית, בלתי אפשרי כמעט להאמין שהסופרת שכתבה דמויות כל כך מרתקות ונוגעות בספר הזה עשתה חתיכת פשלה עם הדמות של סופיה.
מאוד ממליץ לקרוא על אף שתי הדמויות המחורבנות האלה.

כמה שמעתי על הספר הזה לפני שקראתי אותו... אבל בכל זה לא אומר שהייתי מוכן למה שאני אמצא שם. מקיוואן הפתיע אותי חזק מאוד. בחלק הראשון הוא הרבה פעמים שיעמם אותי וגרם לי לפזול לכיוונים אחרים, כך במשך 200 עמודים לערך, ואני לא אומר שזה חלק מיותר, זה הבסיס לכל הספר ולמרות שקצת השתעממתי ממנו לא הייתי משנה אותו אפילו בקצת. במבט לאחור נראה לי שזה מחייב שהוא יהיה איטי כמו שהוא, מלא פרטים ותיאורים מפורטים מדי, העלילה מחייבת את זה. בחלקים האחרים של הספר שמתקיימים שנים לאחר החלק הראשון קיבלתי את הבעיטה בבטן (היו הרבה כאלה, והרציני שבהם הוא מן הסתם לקראת סוף הספר, בקיצור, יצאתי חבול למדי...) ועיכלתי את הכתיבה הגאונית של מקיואן. הבחור השכיל ליצור יצירת מופת מפתיעה ביותר מחומרים מוכרים מאוד (מלחמת העולם ה- 2, ההווי הויקטוריאני, ארס-פואטיות ועוד).
חייב לקרוא עוד משלו, פשוט חייב.

כשקראתי את הספר לראשונה בגיל 17 קיבלתי כפה והתהפך לי המוח. לא פגשתי ספר כזה לפני כן, ומאז, 6 שנים לאחר מכן, אני עדיין מוקיר אותו ושומר לו פינה חמה במיוחד בשבילו ורק מחכה לזמן שיהיה לי האומץ לקרוא אותו שוב.
השילוב של סיפורו האוטוביוגרפי של וונגוט בתור חייל בדרזדן, האלמנטים המד"בים והפילוסופיה של הספר באמת שהעיפו את המוח שלי באותם ימי נעורים שהם קראתי את הספר, למחוזות רחוקים כל כך שהיווה את אחד הטריגרים היותר משמעותיים שגרמו לי להתאהב כל כך בעולם הספרות החל מאותה תקופה.
ספר עצום!

אגדה יפהפיה, מפתיעה ומקורית ביותר!
מאוד חששתי כשהתחלתי לקרוא את הספר, כי שמעתי עליו שזאת אגדה שנשמעת קצת מיושנת וילדותית, אבל התבדייתי לגמרי, והבנתי שגם ספרי פנטזיה בעלי בסיס קלישאתי יכולים לפרוץ גבולות ולהפוך לסיפור כל כך מדהים.
גיימן במיטבו, נראה לי בספרו הטוב ביותר מבחינתי.
תענוג

יהלי סובול כתב ספר קטן ויפה שממש לא מנסה לקפוץ מעל משהו ומנסה להיות משהו שהוא לא. הזדהתי רבות ונהנתי מאוד מהקריאה. לא ספר שנשאר להרבה זמן אבל בהחלט ניתן להתענג עליו לתקופה קצרה.