#
איך אפשר לחשוב על ספר כל כך קריא כמשעמם? מוזר, אבל לא הצלחתי לסיים את הספר, ופרשתי אחרי 161 עמודים, מתוך 361 שהוא כולל.
קורותיהם של שני זוגות צעירים – אלה סטודנטים פריבילגים, שמתחבטים בעולמם הפנימי, ואלה נולדו וגדלו בפריפרייה הירושלמית, מתמודדים עם קשיי פרנסה ועם התקרבות/התרחקות מדת. יש גם משפחה ערבית שגורשה/ברחה מאותו בית בתקופת מלחמת השחרור. מול ביתם של שני הזוגות מתגורר ילד שעולמו חרב עליו. אחיו החיל נהרג והוריו לא מצליחים לחזור לחייהם ולהורותם.

נבו כותב יפה. מנסה לתת לכל דמות סיגנון משלה. לפעמים קצת מצליח. אבל הסיפור מקרטע. לפחות עד הנקודה אליה הגעתי, הסיפור היה רק בשלב האקספוזיציה. בנוסף נבו מקפץ בין דמות לדמות והקורא מנסה לעקוב אחריו, מתנשף.
אם יש משהו שאני ממש שונאת, זה שיבוץ מלים כביכול ערביות בטקסט בעברית, להדגיש את מוצאה של הדמות (כזה "אִבְּני", "יָאמָה" וכו') זו טכניקה שאני לא אוהבת גם בשפות אחרות, וגם סופרים ידועי שם משתמשים בה (כמו המינגוויי ב"למי צלצלו הפעמונים", למשל). בנוסף כתיבתו של נבו עמוסת משמעויות, עם הרבה דיבור פנימי של הדמויות ותיאורים רבים - סגנון שאני פחות מתחברת אליו.

זה חצי הספר הראשון של נבו שאני קוראת. אולי אני עושה לו עוול. הספר נכתב ב2004 ומושפע מאירועים שקרו בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, עם גישה שנראית קצת אנכרוניסטית היום. הספר יוחזר לספריית הבניין שם ייתקל, בשאיפה, בקורא סובלני ממני.

אחרי שקראתי את הספר הזה אני בהלם שמעולם לא קראתי את אשכול נבו. אני תמיד ידעתי שהוא סופר מאוד מוערך, ויש לו בית ספר לכתיבה, אבל לא ידעתי שמעבר לכתיבה מסתתר, גם אדם שלא רק אוהב לכתוב שמסתכל בדמויות באופן רגיש, ומשרטט את רגשותיהם ומחשבותיהם בצורה מיוחדת. אני מודה שקראתי כמה ספרים של סופרים שלמדו איתו כמו נתנאלה שליזנגר שכתבה את אחרי המעשים, אפילו ראיתי קווי דימיון.
הסיפור מגולל את סיפורם של ארבעה משפחות בבניין אחד, יש את זוג הסטודנטים נועה ועמיר, סימה ומשה הנשואים ולצידם משפחה ששכלה את בנם גידי, ומשפחה הערבית עם העובדת הערביה ג'ינה יותם האח השכול אחיו נקשר מאוד לעמיר והם משחקים שח-מט. בנתיים גם זוג נשואים נקשר מאוד לסטודנטים, והם עוברים תהפוכות בנישואין בזוגיות,יחד עם זאת המצב הביטחוני, העלילה מתרכזת בתקופת רצח רבין והפיגועים שלאחר מכן, כנראה הספר נכתב בתקופה זו ומאוד השפיע על הסופר. הדמויות נכתבו בצורה כל-כך רגישה בחן, ראיתי את עצמי מתחברת לכל אחד. לעמיר ורגישותו לאחר ואהבתו לילדים, נועה הסקרנית שמרגישה זרה כי היא גבוהה ואהבתה לצילום, סימה המקסימה שאוהבת לבשל ומייעצת לנועה ונועה עוזרת לה עם לילך. בנתיים בעלה והיא רבים מדי פעם, וכל הדמויות נקשרות אחד בשני. וגם דמותו של מודי שהוסיפה לספר(חברו של עמיר)כל דמות היא עולם ומלואו, ממש כמו הסופר עצמו ממש אהבתי, אני לא סתם נתתי לזה 5 כוכבים כי מגיע לזה.

ספר זה היה הראשון שקראתי לאחר תקופת בצורת ארוכה בה התמקדתי בספרות מקצועית והתרחקתי מסיפורת, ללא כוונת מכוון – כך יצא.
וככזה, הוא הדגיש והזכיר מבחינתי את כל מה שיפה בספרות העברית שלנו.
הכתיבה קולחת ומצאתי עצמי אט אט אך בהדרגה רציפה מזדהה עם הדמויות השונות ונכנס לנעליהן.

הספר הודפס ב 2004 והוא עוסק בהווייתם של ארבע משפחות ודמויות לווין נוספות במושב מעוז ציון של שנות התשעים, טרם האיחוד עם היישוב מבשרת ירושלים אשר מיסד את היישוב של היום – מבשרת ציון.

דרך משעולן של המשפחות בעלילה, בארבעת הבתים, אנו מקבלים הצצה אותנטית לישראליות של אז, ובחלקה גם של היום: השכול , תקופת הפיגועים בישראל בכלל ובירושלים בפרט, רצח רבין, הטיול הארוך לדרום אמריקה (או למזרח) של אחרי צבא, הקהילתיות שלעיתים היא חונקת ולעיתים מהווה הצלה, המאבק לשרוד כלכלית, השסעים השונים בחברה הישראלית (חילונים דתיים, עדות כאלו ואחרות), והללו מתובלים באהבה, כמיהה, געגועים, חלומות ויצרים.

הכתיבה נעימה לקריאה, ומאפשרת את גמיעת הספר בבת אחת, ולפרקים, כאחד – בחרתי בדרך השנייה והחזקתי בו שבועיים שלושה כאשר בכל יום אני מאפשר לעצמי לחזור לעולמם (ולבתיהם) של עמיר ונעה, משפחתו של יותם, משה וסימה, צאדק ומשפחתו, ועלילות מודי בדרום אמריקה.

נראה כי נבו ביצע עבודת הכנה יסודית בשחזור התקופה והאירועים (ניתן ללמוד על כך בדף התודות בסופו של הספר) והודות לכך, ההצצה לאיך שהיינו אז, כאן בישראל, היא אכן נאמנה.

ב2 מילים: יצירת אומנות.
בחיים לא חשבתי שאפשר לתאר את געגוע במילים, אבל אשכול נבו הצליח. והוא הצליח כל כך טוב שפשוט התחלתי להתגעגע.
להתגעגע לבן זוג שלי שראיתי אותו יום לפניי, למשפחה שלי שבקצה השני של הארץ ולתקופות עבר שלא יחזרו.
הספר כתוב בשפה הכי פשוטה שיש, אך בו זמנית גם כל כך מדויקת.
כל מילה הייתה מונחת במקומה.
בין הבתים פה ושם צצים קטעים בחרוזים, שכל כך שבו את ליבי והקפיצו לדעתי את הספר כמה רמות מעל, הם היו כל כך טובים שהייתי חייבת לקרוא אותם בקול כדי לחלוק אותם עם האוזניים שלי, ולא רק עם העיניים.
במהלך הספר לא יכלתי להגיד שהתאהבתי, אבל בסוף הכל התחבר ביחד בצורה כל כך יפה שפשוט הוקסמתי.
דמויות כל כך אנושיות, שאפשר להזדהות עם כל אחת ואחת מהן!

נ.ב- לא הבנתי את הקטע של הכריכה, לא התחברתי אליה בכלל

קראתי ביקורות גרועות על הספר אבל לא חשבתי שאנטוש אחרי 10 עמודים. עוד לפני שהגעתי בכלל להבין את תוכן הספר התייאשתי מצורת הכתיבה המזעזעת. תתי פרקים תלושים אחד מהשני, כתובים בחצאי חרוזים, שכמעט כל אחד מהם בגוף ראשון - כל פעם של דמות אחרת. כשכל חצי עמוד אני צריכה להתאמץ להבין מי מדבר עכשיו ועל מה התייאשתי אחרי פחות מחצי שעה. בלתי נסבל.

זה הספר הראשון של נבו שיצא לי לקרוא. לאור העובדה שמראש לא הגעתי עם ציפיות גבוהות (מה שלמרבה האירוניה דווקא היה אמור לשחק לטובתו) בכל זאת הצלחתי להתאכזב קשות. לאורך הספר התלבטתי אם הייתי כולל אותו תחת "לא משהו" הסתמי הרגיל לבין "בזבוז של זמן" ששמור בעיקר לספרי עזרה עצמית בשקל תשעים או ספרים אחרים שמצליחים לעצבן אותי מרה.
נראה שבכל זאת בחרתי בסופו של דבר ב"בזבוז של זמן".
מדוע בעצם? הרי הקריאה בספר קולחת מאד, נראה שרבים מאד קראו אותו ונהנו. אינך סובל מהקריאה ו... ובכן, כאן בעצם מסתכם כל הסיפור. זו התכונה הטובה העיקרית והיחידה איתה אני יכול לתאר את הספר. הקריאה קולחת.

מעבר לכך? אשכול מנסה לתאר את החברה הישראלית שלנו. יצאו לו שני סטודנטים אשכנזים תל אביביים למדעי הדשא שמהגרים לאזור ירושלים, זוג מזרחי עילג שנע בין יחסי אהבה-דחיה לדת לטקסי גירוש שדים, משפחה שכולה לא מתפקדת, וערבי מחמד על תקן הקורבן הקבוע של היהודים שמתעמרים בו להנאתם לאחר הוברח כילד מביתו ע"י אותם יהודים נוראים.

נתחיל מהדמויות. הן פלקטים אנושיים. שום דבר שמצליח ליצור שמץ של הזדהות או הרגשה שמדובר באדם אמיתי מאחורי הדמות (ואולי קצת ספוילרים בהמשך. ראו הוזהרתם, לא שזה נראה לי כל כך קריטי במקרה זה). עמיר הוא סטודנט לפסיכולוגיה שמתחזק מערכת יחסים עם נועה, צלמת מתוסבכת שלומדת בבצלאל (נראה כי לבצלאל יש פרק מרכזי בעלילה, הקורא יוכל להתרשם שמיטב מאורות האומה מתרכזים שם). לוקח לו בערך יומיים לעבוד עם כמה משוגעים קלילים שמעיקים על נפשו העדינה כדי להספיק לרדת קצת מהפסים. נעה, חברתו, היא הצלמת חובבת מראות הפיגועים שלוקחת את הצילומים שלה ברצינות תהומית (שלא פלא שמצליחה לחרפן את עמיר במהירות יחסית).

סימה ומשה זכיאן הם בעלי הבית המזרחים - כורדים לא ממש משכילים, משה מתבייש כי הוא חסר תעודת בגרות, נהג אגד. משה בהשפעת אחיו הרב רוצה לחזור קצת בתשובה, סימה, עקרת הבית הרתחנית עם "העיניים של הנמרה" (לא לדאוג, אם פספסתם את התיאור הזה נבו ידאג לחזור עליו שוב ושוב עד זרא כדי שתבינו עם מי יש לכם עסק) שמדי פעם מפנטזת לה על עמיר. כשאבא של משה עובר ניתוח וקצת מתחרפן, המשפחה ממש תזמין מגרש שדים כפי שידוע כי כל משפחה בישראל עושה בשנות האלפיים.

עומק הדיאלוגים בספר הוא מרהיב. דוגמה אופיינית:
"תגידי סימה, היא אומרת בסוף, קורה לך לפעמים, זאת אומרת, קרה לך פעם, זאת אומרת, יוצא לך לפעמים לחשוב על גברים אחרים, אני מתכוונת חוץ ממשה?
הלב שלי נפל למכנסיים, וגולש משם, כמו מטבע, עד לגרביים. מאיפה היא יודעת? לא סיפרתי על החלומות של לאף אחד, אפילו לא למירית, אז איך היא עלתה על זה? מה, מלמדים אותם שם בבצלאל לצלם מחשבות של אנשים? איזה פחד."
אכן, איזה פחד ואף אימה. היזהרו חברים, פלישת הטלפתים מבצלאל...

בין השאר יש שם משפחה שכולה עם הורים לא מתפקדים, ילד קטן שמתחבר עם עמיר ולא ממש מעורר הזדהות למרות הפוטנציאל, וכמובן איך אפשר בלי? צאדק, הערבי שגורש מביתו ובהמשך נטפלים אליו כמה שוטרים יהודים עילגים ("המפקד-הגמד") שלמדו כנראה לבצע את מלאכתם מהשוטר אזולאי (רק ללא טוב הלב וכשרון המשחק מהסרט המקורי), יתפרו לו אח"כ תיק על לא עוול בכפו כמובן ובחזרה לקלבוש.

לא תמצאו ולו מילה בספר שתתאר מדוע וכיצד קרה שאותם ערבים ברחו מביתם, ובכך הספר מצטרף לז'אנר הביקורת "האמיצה והנוקבת" המכה על חטא ורגשות ה"סליחה ששרדנו" הכה פופולריים במחוזותינו. זה הולך טוב יחד עם תיאור השוטרים הקלגסים והטיפשים בספר, ועוד יותר מצוין עם התודות בסוף לחבר'ה שעזרו למחבר "להבין, להתחיל להבין, את חווית הנכבה". ביניהם למרבה חוסר ההפתעה -איתן ברונשטיין מהארגון הקיקיוני "זוכרות" –אותו ארגון שמגדיר גם את רמת גן וגבעתיים כהתנחלויות.

בקיצור, הספר הוא אסופה של סטריאוטיפים לא מוצלחים במיוחד על החברה בישראל, היהודי, הערבי, החרדי, המסורתי, האשכנזי החילוני המשכיל, המזרחי המסורתי/חרדי הלא משכיל, השוטר האטום והמרושע וכן הלאה וכן הלאה שמודבקים מלאכותית על דמויות קרטון, כדי לייצר עלילה.
זהו ספר שמתיימר להראות כביכול את המורכבות של החברה הישראלית, אבל בעיקר מצליח להראות את נקודת מבטו של המחבר מ... ובכן, מבצלאל.

כתיבה יפה ואחד הספרים היפים שקראתי, מי שיתחבר לאשכול נבו יאהב את כל שאר ספריו אך לדעתי זה אחד הטובים שלו

מעפאן - יודעים מה זה? נכון. מאמין שהמילה הזו מאוד שכיחה בסביבת התרחשות הספר ובקרב כוכביו של הסיפור. היא גם מתאימה כמילת תיאור לספר הזה,
כי בתכל'ס (כנ"ל) - אין בו כלום. אוסף דפים אנמים כרוכים לספר - עם כלום בתוכו. השכן שלי השכן שלך - כולם שם, אז ??
אז, יודעים מה - אם עוד לא הגעתם אליו - בחייאת (כנ"ל) - עזבו.

אגב, מאמין שאשכול נבו לא מסתתר כאן מאחורי אחד החתולים או מאחורי סוכריה על מקל, אולם אם כן אז, סבבה (כנ"ל) ד"ש ממני, ודע כי אני אישית את נוילנד אהבתי. אבל רק אותו. רמז וטיפ, ממני הקטן, לספר הבא.

לפני קצת יותר מחודש מצאתי מכתב שכתבתי בערך בגיל 10 ובו הופיעה הבדיחה על יאסר ערפאת, ג'ורג' בוש, אריק שרון וחסאן נסראללה שיושבים יחד במטוס, פתאום הטייס מודיע על נחיתת חירום. בנדיבותי, אחסוך מכם את סוף הבדיחה, ממש כמו שחסכתי מעצמי את סוף הספר של אשכול נבו. כן. צר לי, אך אשכול נבו לא רק מספר לנו על זוג כורדים, זוג אשכנזים, ערבי מגורש ומשפחה שכולה, אלא עושה זאת גם בחרוזים רחמנא ליצלן. כמי שמתיימר לכתוב ספר על המפץ הגדול של החברה הישראלית אחרי רצח רבין, נבו נופל לכל הבורות שבדרך, והחמור מכולם - הישאבות לסטריאוטיפים שטחיים, שמילא שהם עושים עוול לחברות שלמות, הם הופכים את הספר למשעמם וסתמי.
הערבי - אותנטי, מחובר לאדמה, מגורש ומנושל מן הנחלה אליה לא יפסיק להתגעגע בכאבי פאנטום
השכולים - מפספסים את הילד החי, כמו את החיים עצמם ואת הזוגיות, באבל ויגון על הבן החייל שנהרג
הכורדים - הבעל נמשך למסורת, היא בתרגום של ש"ס הופכת סיוט לכל הסביבה, המשפחה המורחבת מטבריה מעירה לכלה על עומק מחשוף ואורך שרוול וטקסים פאגנים זה בכלל כיף, ככה זה אצל הכורדים, לא?
איזה מזל שיש סטודנטית אשכנזיה מבצלאל כדי שנסגור את הסט. קליק במצלמה.

מי שחי בישראל יותר מחצי שעה, מצופה ממנו להבין שהעולם קצת יותר מורכב, מאתגר, מעניין, מופרע, הזוי, מבהיל, משגע, ממכר, הרבה. אבל את הבדיחה הזו אשכול נבו לא הבין. חבל.