עבר הרבה זמן מאז נהנתי כך מסופר ישראלי. אני כמו אחרים ממהרים לומר מיד "לא, לא קוראים סופרים ישראלים", כל אחד מסיבותיו שלו, אבל הספר הזה נתן לי את ההרגשה שמצאתי אוצר. הרמתי את הראש כמה פעמים במהלך הקריאה ולא הבנתי איך אנשים ממשיכים בחייהם מבלי להיות מודעים לפלא הזה.
ההתחלה היתה קשה, ולא הבנתי מה כל כך קשה לי. הכתיבה ברורה, הסיפור מתנהל לאיטו כמו חיי האדם שמספר- על רקע שינויי הערים והתרבות והמדינה, מאשקלון לירושלים, לת"א שהופכת לפלצנית יותר ויותר, כל זה מבלי שארגיש שדוחפים לי פרטים היסטורים עם כפית בכוח עם קולות של מטוס נוחת (שולמית לפיד הרי לך תחרות!)
ובסביבות עמ' 100 מצאתי את הקושי שלי: המספר לא מתאר את רגשותיו, הוא פשוט פועל לפיהן.
איך אסביר את זה בשפה ברורה יותר? לא מוצאים בספר תחושות של "הפריע לי" או "נשבר לי הלב", אבל אם הוא מוטרד הוא יסתובב כל הלילה, אם הוא שבור הוא יפול על בירכיו או יצעק עד הבוקר.
כן, ספר גברי של גבר גבר, לא משורר ולא פייטן שמנסה לכתוב רב מכר.
לאורך כל הספר שמות ספרים סופרים וסרטים, הרבה בעלי הוצאה לאור וסופרים התגלו בתחתוניהם וצעירותם וזה לא נשמע כאילו יהונתן גפן כותב את הרכילויות הצהובות שלו כדי להיות חלק מהחבר'ה (אגב בחנות בה רכשתי את הספר הזה- נמכר הספר של יהונתן גפן במצב חדש לגמרי ב5 שקלים. ולא קניתי אותו. אף אחד לא יקנה אותו.)
לא מצאתי פרטים על עמנואל מטלון מלבד מה שכתוב על גב הספר, ולמרות שמודגש בגדול שכל הדמויות והאירועים בספר בדויים- נראה שהדיוק ההיסטורי וה"דמויות" היו שם. אולי היה חשש שעמוס עוז ומוכרים נוספים יחפשו אותו, ואולי ת"א וירושלים מעדיפים שלא ידעו על פדופילים וזונות, אבל הספר הזה לא חוסך כלום ומציג את נקודת המבט של מוני מינקות לאורך חייו.
"ניפגש במקום שאין בו חשיכה", ציטוט מהספר 1984 של ג'ורג' ארוול. אם אתם אוהבים ספרי מופת וטרם פגשתם את הסופר הישראלי הטוב באמת- הנה הספר שאתם חייבים לקרוא.
עמנואל מטלון תעשה לי ספר!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
