על השולחן בעבודה שלי זרוקים כמה צילומים שמצאתי כאן בארכיון. ביניהם תמונה של איש עב כרס עם שיער לבן עומד בגבו למצלמה, מנופף לשלום לטור זחל"מים החוצה את גדר הגבול ללבנון. לאיש הזה קוראים אריאל שרון.
30 שנה למלחמה שתחילתה בתוכנית להפיכת המזה"ת על ראשו וסופה ב-18 שנות לבנון.
והספר (המצוין!) הזה עוסק בדיוק במלחמה כזו. מה יש במלחמה הזו שלא מרפה? איפה הייתה הוליווד בלי וייטנאם? איפה הייתי אני בלי ג'וני רמבו, הנער השקט מבואי, אריזונה או בלי קולונל קורץ הממתין במעבה הג'ונגל לקולונל וילארד העולה במעלה הנהר והנפש כדי להרוג אותו? ואיפה הייתה האנושות כולה בלי הספרים של וייטנאם?
כבר כתבתי באתר הזה על "שדרים" המופלא של מייקל הר והנה ג'ו אלן מספר בשפה מינימליסטית על קורות מלחמת וייטנאם. על התשוקות הכוזבות, על גבהות הלבב, על האכזריות האיומה, על אובדן החיים, התמימות, הערכים והאמונה.
ואולי זה ספר על מגבלות הכוח. על התובנה שאין די בכוח וכי על מנת להשיג מטרות, יש להפעיל אברים אחרים, בעיקר זה הנזנח והנשכח, השוכן בין האוזניים.
מומלץ.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
