וואו. מה לכתוב?? שאלה טובה!
גמרתי את הספר הזה במוצ"ש לפני יומיים, אחרי שקניתי אותו יום חמישי קודם לכן במבצע בסטימצקי. כנראה קניתי אותו בגלל שכולם אמרו שזה ספר קשה מאוד ושחייבים לבכות ממנו. ספר שמדבר על נערה שהתאבדה.
אז היו לי הרבה ציפיות. שכזבו. ולמה? ובכן, עיני לא הצליחו לבכות מהספר, ליבי לא כאב הרבה את הכאב של האנה, ובעיקר יצאתי מהספר בהלם גמור.
על מה?
הלם על האנה, שהיא מחליטה להתאבד בגלל כל זה (היי, גברת, יש סיבות הרבה יותר טובות למות!), הלם על החברה הנוראה שהיא חיה בה, הלם על הסופר שכתב דברים כאלו, הלם שנוסף להלם שלי-ההלם של קליי מכל הסיפור, ואת זה שאנשים, בכלל, מחליטים להתאבד כאילו הם רשאים לקחת את חייהם שלהם ועוד בכזאת פזיזות. לפחות היא הייתה מקורית, והקליטה קלטות למותה. מה שגם כן מעיד שהיא ירדה מהפסים כי זה נראה לי חולני ביותר.
באופן כללי כאב לי על האנה אבל בכלל לא חשבתי שאלו סיבות להתאבד, כלומר, את לא חשובה לעצמך?!?! זה ממש היה מעשה קיצוני. חוץ מזה שלא בכיתי בגלל שזה לא היה הלם בשבילי בכלל, מהתחלה ידענו-הקוראים- שהיא התאבדה כבר. אם זה היה פתאומי והיה מסופר קצת אחרת, יכול בהחלט להיות שהייתי בוכה (וכן בכיתי מספר! או שניים! אחד מהם הוא הספר "האימפריה האחרונה" של ברנדון סנדרסון. למה? כי מרוב שנקשרתי לדמות, היה נורא ופתאומי לראות אותה מתה).
אז למען שאציג את ההלם הגדול שלי, אגיד לכם; מחשבותיי היו ריקות. לגמרי ריקות. גמרתי את הספר ומרוב הלם לא הצלחתי לחשוב על כלום, כלום. ניסיתי מאוד לחשוב מה אני חושבת על הספר, אבל הייתי בהלם. לא בגלל שהיא התאבדה, אלא מהסיבות שהיא התאבדה. פשוט לא. הצלחתי. לחשוב. זה לא קורה אף פעם.
אז לכל מי שרוצה לקרוא את הספר, אמליץ, כי הספר כן נותן חומר למחשבה (אחרי שיוצאים מההלם). וכן, הוא גם מזעזע ומוזר, אז אל תפתחו ציפיות, אבל שווה קריאה (כן, הוא גם די קצר בכל אופן אז לא תבזבזו הרבה זמן).
