עלילת ספרו של ג'ורג'ו בסאני מתרחשת בפרארה שבאיטליה בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת. באירופה, היו אלו שנים הרות גורל: היטלר ששלט כבר כמה שנים בגרמניה סיפח את אוסטריה (אַנְשְׁלוּס), חתם על הסכם מינכן המתיר לו להשתלט על חבל הסודטים של צ'כוסלובקיה, מוסוליני שלט באיטליה ובספרד עמדה מלחמת האזרחים בפני סיום בנצחונו של פרנקו. ביום 15 ביולי 1938 פרסם מוסוליני את "ההצהרה אודות הגזע", תחילתו של תהליך שהסתיים בגירוש יהודי איטליה אל גורלם המר.

בחודש יוני חזרתי מאיטליה וחשתי רצון עז להעמיק מעט את ידיעותי על ההיסטוריה היהודית של ארץ המגף באמצעות ספר טוב. מכיוון שזכרתי לטובה גם את סרטו הידוע של ויטוריו דה סיקה אותו ראיתי בצעירותי, חשבתי כי ספרו של בסאני יכול בהחלט להתאים, מה גם שבעבר ביקרתי בפרארה (שם מתרחשת העלילה) והעיר זכורה לי כמקום מענין ועתיר היסטוריה, אם כי לאו דווקא יהודית.

הספר עוסק ביחסיו של המספר עם ילדי משפחת פינצי-קונטיני היהודית מזמן עלייתו של מוסוליני לשלטון ועד למלחמת העולם השנייה. זהו סיפור של אהבה נואשת ובלתי ממומשת בין המספר לבין מיקול פינצי-קונטיני ואהבה זו מסמלת בסופו של דבר את הלך הרוח של הרומן הזה, שעומד כולו בסימן של אובדן.

לכאורה יש כאן את כל התנאים לסיפור שיכול להפוך לספר מופת, אך משהו לדעתי השתבש כאן. הסיפור איטי מאוד ועתיר בתיאורים ארוכים מאוד לעיתים שלא לצורך: תיאורי הגן, הספריה, בית הכנסת, היחסים במשפחה ובקהילה, את כל אלו ניתן היה לקצר משמעותית מבלי לפגוע בסיפור. בנוסף לכך (וזאת אולי ביקורת על התרגום), הספר מכיל מספר רב של ביטויים באיטלקית עם פרושים בתחתית העמוד, דבר שניתן היה לוותר עליו או לפחות למעט בו.

אין לי מושג איך ספריו האחרים של בסאני, אולי בעתיד אתן לו צ'אנס נוסף. הספר הזה הוא קצת אכזבה בעיני. 3 כוכבים ולא יותר.

ספרו הידוע של בסאני הוא בעצם אוטוביוגרפיה של ילדותו ונערותו בעיר פרארה באיטליה. בסאני מתאר את הקהילה היהודית, הווי החיים והרקע הפוליטי של פרארה בשנים 1929-1939, התחזקות הפשיסטים והחוקים נגד היהודים שהופכים קשוחים ונתעבים יותר משנה לשנה. כל אלו הם רק רקע לעיקר הסיפור שהוא אהבתו החד צדדית של בסאני למיקול לבית פינצי-קונטיני. משפחת פינצי קונטיני כולה נספתה בשואה מספר שנים לאחר מכן. דעתי היא שהספר הוא דרכו של בסאני להנציח את מיקול אותה כה אהב.
הכתיבה לטעמי לא מרשימה באייכותה, יש המון פרטים ושמות מיותרים והעלילה לעיתים שעממה אותי וחזרה על עצמה.
אם יש לכם עניין בהווי החיים היהודיים בעיר איטלקית קטנה בשנים שלפני השואה אז הספר בשבילכם. ציפיתי ליותר.

איך אפשר להמליץ בלב שלם על ספר כל כך עצוב? אפשר כי זה ספר נפלא.
לפני כעשרים שנה ניסיתי לקרוא אותו, והפסקתי. לא התחברתי. היה לי אפילו משעמם, ולא עזרה הידיעה שהוא נחשב "ספר מופת". אבל בניסיון חוזר גיליתי שאכן זו יצירה יפהפיה.
סיפור העלילה אולי מוכר. בשנות ה-30' באיטליה, נער יהודי צעיר, בן העיר פרארה, סקרן לדעת מי הם בני משפחת פינצי-קונטיני, המשפחה היהודית העשירה הלא-מושגת. הוא פוגש אותם מדי שנה בתפילת יום הכיפורים, אך הסקרנות אודותם רק גוברת. לימים הוא מתוודע לבני המשפחה הצעירים - אלברטו ומיקול. הידידות מתהדקת, והמספר מתאהב במיקול המקסימה. אהבתו של המספר למיקול לא מתממשת, וזהו סוד כוחו של הספר. אווירת העצב הזו - של אהבה לא ממומשת - שורה על פני היצירה כולה ומקנה לה את השפעתה העצומה על הקורא.
העצב עצמו מתממש אצל הקורא במעין קתרזיס מהופך כשמתברר (כצפוי) שכל בני המשפחה נספו בשואה, גם מיקול האהובה (אלברטו נפטר קודם לכן ממחלה). כמה עצוב, כמה יפה, כמה כדאי לקרוא.

על רקע עליית הפשיזם באיטליה, עם כניסתם לתוקף של חוקי הגזע והרחקתם של יהודים מחיי הקהילה, מהאוניברסיטאות, ממקומות העבודה ומכל מה שלקחו בו חלק, מסופר סיפור האהבה הזה.

זהו סיפור של עלם יהודי המאוהב בעלמה יהודיה, אריסטוקרטית, איתה, דווקא בשל הנסיבות הפוליטיות, הוא בא במגע קרוב ומתמשך.
סיפור האהבה הזה מתואר בעדינות רבה. הוא מלווה בתחושה של החמצה, החמצת הזדמנויות, ועוסק ביכולת לשחזר או לכונן מחדש את מה שלא קרה בעיתו, בהיאחזות נואשת בכל מה שקשור למושא האהבה.
יש בו גם עיסוק ברגע הזה, רגע שיש להרבה אנשים, אני מניחה, שבו נעשתה בחירה שנשענה על פחד או חוסר תעוזה, או שלא נעשה מעשה ושנים אחר כך עוד אפשר לתהות מה היה קורה אילו.

למרות שהסוף ידוע מראש ואף נאמר במפורש כבר בראשית הדברים, כיון שגורלם של האנשים הללו נחרץ, יש בסיפור הזה תחושה מסוימת של נורמליות. למרות המציאות הפוליטית הקשה, החיים ממשיכים להתקיים ויש בהם כל מנעד הרגשות והרבדים שיש בחיים שגרתיים, כאילו שמתקיימים בכל זמן ובכל מקום. בעיני, זה אחד הדברים המשמעותיים שהספר הזה מבטא, את העובדה שגם בימים כאילו באיטליה הפשיסטית, כשהיהודים נמצאים מרחק שנים ספורות מהשמדתם, כשהם מנודים, גם אז, החיים התקיימו ומה שהעסיק את האנשים היה לאו דווקא מצבם הפוליטי והחרדה לגורלם.

זה סיפור התבגרות שעומד בסימן מוות. חייו של הגיבור, נער יהודי בפרארה שבאיטליה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, כביכול נמשכים כהרגלם - בעיקר בין חומות טירת משפחת פינצי-קונטיני העשירה אליה הוא מגיע לשחק טניס. אבל מעל לכל פעולה מרחפת הידיעה המקדימה שאין בזה טעם. הוא מתאר את ארוחת ליל הסדר החגיגית כ'כנס של רוחות רפאים' ועושה טיולים ארוכים על אופניו כדי להתבונן בעיר שלו מהצד, בלתי מובחן, כמו רוח רפאים.
ועל הרקע הזה, של ההרעה ההדרגתית במצבם של יהודי איטליה, הגיבור חווה את האהבה הנכזבת הראשונה שלו. גם בנוגע לאהבה הזו הוא ממשיך להתעקש גם כשברור לו שאין בזה טעם. לבסוף, עם ההשלמה והוויתור עליה, הוא חווה מין מוות רגשי.

סיפור על גן בתוך ווילה באיטליה בו נופשים נהנים ומשחקים ילדי המשפחות.ככל שהזמן נוקף והגזרות נתכות על התושבים, המצב הקודר משפיע ולאט לאט הגן נזנח על לסוף המר.

לא התחברתי ללשון בו מסוגנן הספר אבל הסרט טוב - ובסופו קל מלא רחמים על רקע קיבוץ יהודי פררה...

ספר חובה, לכל אדם שעדיין קיימת בו תחושה אנושית. בכלל יהדות איטליה נחשבת כפי הנראה לאחת העתיקות והחשובות בתולדות העם היהודי. הסטוריהשראשיתה בחורבן הבית קיימת ומתקיימת בגטו היהודי ברומא.

ביקורת על הספר שמקורו באיטליה