הביקורת האהובה של מיכאל

חמישים גוונים של אפור

זה אולי יפתיע חלק מהמבקרים הציניקנים, אבל בגיל 75, אחרי שעברתי כבר דבר או שניים , מצאתי בחמישים גוונים של אפור משהו שהרבה ספרים "ספרותיים" יותר פספסו: את הזיק שאסור שיעלם. מי קבע שתשוקה היא נחלתם הבלעדית של בני העשרים? זו תזכורת שארוטיקה היא לא רק תבלין, היא במפורש מרכיב מרכזי בטעם החיים. כשניגשתי לקרוא מודה לא חיפשתי שייקספיר. חיפשתי חיוניות. הספר הזה היה עבורי זריקת אדרנלין ללב. הוא הזכיר שגם כשהגוף כבר לא גמיש כמו פעם, הדמיון נשאר צעיר. כשהשיחות הסובבות אצל החברה סביב תרופות ובדיקות דם, בתי חולים ומי נפטר החודש. והפוליטיקה גועלית ולא ארחיב. המפגש עם כריסטיאן גריי הוא חופשה מפנקת במחוזות אחרים. בגיל כמעט 76, בעת מלחמה בין ריצה למקלט 3-4 פעמים ביום ובלילה ויותר יש עדיין לפחות פריבילגיה לקרוא בלי לדפוק חשבון לאף אחד. אין עוד מבוכה של הצעירים או את שיפוטיות של גיל הביניים הספר הזה הוא הוא תזכורת להרגיש חי, ולזכור שהאש הפנימית קיימת . ציפייה שגורמת לדפדוף מהיר בדפים, ממש כמו פעם בגיל 14. בשורה התחתונה אל תקשיבו למלעיזים שאומרים שזה "ספר טיסות" או "פורנו לאימהות". עבורי,. זהו שיר הלל לחיים. הוא מזכיר שהלב יכול להחסיר פעימה לא רק בגלל הפרעת קצב....

10 אהבו