ביום חמישי ה־24 באוקטובר 1929, קרסה לראשונה מזה זמן רב בורסת המניות של ניו יורק. אם היו למישהו מחשבות כי הירידות הסתיימו עם סיומו של יום המסחר, הרי שביום שישי שלמחרת הוא כבר הבין כי טעה. הירידות נמשכו וכך קרה גם בימי שני ושלישי שלאחריהם. כל אחד מימים אלו, זכה לכינוי "השחור": כך "יום חמישי השחור", "יום שישי השחור" וכך הלאה עד יום שלישי.

ביום שלישי כבר לא היו לאף אחד ספקות כי עידן חדש עומד בפתח. בתוך פחות מחודשיים צלל מדד ה"דאו ג'ונס" והשלים ירידה של כ50%. זו הייתה תחילתה של התקופה שזכתה אחר כך לשם "השפל הגדול". 25 שנה לקח לבורסה בניו יורק להתאושש ולחזור לאותם רמות מחירים כמו לפני תחילת הנפילות. זה קרה רק בחודש נובמבר 1954.

בתחילת השפל עדיין היה בארה"ב מספיק מזון כדי להאכיל את כולם. הבעיות החלו בתחום התעסוקה: גם אם הייתה דרישה לידיים עובדות, לא היה למעסיקים כסף לשלם לעובדים. הדבר גרם לגלי פיטורין, הפיטורין גרמו לירידה בצריכה וכך החל כדור השלג להתגלגל. האבטלה והעוני שנגרמו כתוצאה מכך גרמו לתסכול רב בציבור, תסכול שדלף די מהר גם לרחובות וגרם לגלי הפגנות.

ב-1931 החלה צרה נוספת. סופות אבק החלו להשתולל בארה"ב (וגם בקנדה). הסופות נגרמו משילוב של כמה גורמים: שנים של עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, חישוף מעשבים לצורך חריש של שדות חיטה, חריש עמוק יחסית שפורר את האדמה וביחד עם רעיית יתר, כל אלו גרמו למצב של בלאי חמור של הקרקע באזור המישורים הגדולים בצפון אמריקה. אלו בשילוב של בצורת קשה, גרמו לסחיפת הקרקע על ידי רוחות. התוצאה- כיסוי שטחים על ידי חול ואבק ואובדן של אדמה פורייה שנסחפה אל האוקיינוס. סופות אלו זכו לכינוי "קערת האבק".

אחת מהסופות הקשות ביותר התרחשו ב-14 באפריל 1935 שנודע אחר כך בשם יום ראשון השחור. האסון האקולוגי הזה גרם לגל עזיבה עצום של תושבים מטקסס, ארקנסו, אוקלהומה והאזורים סביב המישורים הגדולים, והותיר למעלה מחצי מיליון אמריקאים ללא קורת גג. המוני חוואים פשטו את הרגל ונושלו מאדמותיהם. רבים החלו להגר מערבה כשהיעד הוא קליפורניה, שם קוו למצוא עבודה כשכירים בקציר של יבולי אפונים, כותנה ותפוזים. הם הלכו בכבישים והתגוררו באוהלים ובמחנות צריפים מאולתרים שהקימו לצדי הדרכים הראשיות. הנודדים סבלו מרעב ומחלות ואחוז התמותה היה גבוה במיוחד בקרב התינוקות.

הנשיא הרברט הובר לא הצליח להתמודד עם הצרות האלו. הוא הוביל מדיניות אשר על פיה הוא סייע בעיקר לבנקים ולבתי העסק הגדולים לנסות ולהשתקם. האנשים הפשוטים אשר שילמו את עיקר המחיר, קצת נשכחו. האבטלה גדלה והייאוש צמח לממדים קולוסאליים. בעוד גרמניה הכינה את עצמה למלחמה כלל עולמית, האמריקאים היו נתונים לאיום מבית - התקוממות מעמדית של השכבות החלשות וקריסת הקפיטליזם.

זהו הרקע לספר של ג'ון סטיינבק. זהו ספר אנטי קפיטליסטי מובהק אשר חלק גדול מהטקסטים שבו יהיה רלוונטי כנראה גם בעתיד למרות שנכתבו לפני עשרות רבות של שנים. בקלות ניתן לעשות הקבלה למה שקורה במדינה שלנו על יחסי הון שלטון. תאוריו של סטיינבק את משפחת ג'ואד, מסע הנדודים שלהם ומאבק ההישרדות היום יומי אותו היו צריכים לנהל, ממש נוגעים ללב בפרקים מסוימים.למרות שאין בי שמץ של נטיות סוציאליסטיות, הצליח הספר לעורר בי מחשבה שניה על משנתי הכלכלית ואפילו לעורר תעוב (זמני לפחות) כלפי הבנקים והתאגידים הגדולים.

ומכיוון שבעברי (המפוקפק למדי) למדתי צילום ותולדות האומנות, אני חייב להתייחס לצילום שעל כריכת הספר. התמונה שבחר המו"ל לשים על עטיפת הספר המחודש, היא אחת התמונות המפורסמות מימי השפל הגדול, תמונה מתוך סדרת תמונות שזכתה לשם "אם נודדת" (Migrant Mother) וצולמה על ידי הצלמת דורותיאה לנג (1895-1965). זהו תיעוד של אישה בת 32, פלורנס אוונס תומפסון (Florence Owens Thompson, 1903-1983) אשר כך מספרת עליה לנג: "לא שאלתי לשמה או לסיפורה. היא סיפרה לי שהיא מובטלת בת 32, שאינה יכולה להמשיך לנסוע הלאה כי הצמיגים של מכונית המשפחה נמכרו כדי לקנות מזון לששת ילדיה. היא אמרה שאכלו ירקות מהשדות הסמוכים וכן ציפורים שילדיה היו צדים. וכך היא יושבת שם תחת יריעת הבד, כאשר ילדיה סביבה והסכימה לצילומים כיון שהאמינה שהם יעזרו לה, וכך עזרה לי."

פלורנס תומפסון הייתה במקור ממדינת מיסיסיפי. היא נישאה ב-1921 ולה ולבעלה נולדו 5 ילדים. במהלך הריונה השישי, נפטר בעלה משחפת. לפרנסתה היא עבדה בשתי עבודות שונות וכאשר צילמה אותה דורותיאה לנג, היא נדדה עם ששת ילדיה. עם תום הנדודים, הכירה פלורנס בן זוג אחר אתו חיה שנים רבות ללא נישואין פורמליים. עם בן זוגה השני הביאה לעולם עוד 3 ילדים.

אתכם הסליחה אם נסחפתי קצת עם הסיפור ההיסטורי ולא עסקתי כאן בעיקר.

מצב רפואי עגום גבה ממני את הנאות החיים, וביניהן הקריאה. בעל כורחי, נאלצתי לשוטט ולמצוא תכלית לזמן. כשקצתי בפודקאסטים, נכנסתי לספרייה הדלה של "עברית" ובחרתי בענבי זעם, כאודיו בוק הראשון שלי, שילווה אותי לתקופה.

היצירה מגוללת את מסע הנדודים של משפחת ג'ואד, משפחת חקלאים נורמטיבית, שבשפל הגדול של שנות השלושים, הופכת בן לילה למשפחה קשת יום. כשהם על סף פשיטת רגל, אילצו הבנקים האמריקאים רבבות רבות של אנשים לעקור ולנטוש את האדמה עליה גידלו דורות. בהובלת הבן האובד טום, נודדת המשפחה מערבה אל החלום האמריקאי של קליפורניה, שם כביכול צופן להם עתיד עתיד טוב יותר.

חווית ההאזנה לאודיו בוק שונה לגמרי מחוויית הקריאה - היא דורשת ריכוז, מלווה בקול מונוטוני ואיטית להחריד. סטיינבק כותב בשפה רהוטה ותיאורית להפליא, שמוחמצת או מעמיסה יתר על המידה בגרסה הקולית. סופי הפרקים המקוטעים באפליקציה, לא תרמו לחוויה.

אם לא די בשפל הכלכלי, שנות השלושים אופיינו גם בסופות אבק שהחריבו את האדמות ואילצו תושבים רבים ממדינות הדרום להגר מערבה. אבק המהפכה התעשייתית והמשבר האקלימי, הפך את שנות השלושים המלוכלכות לאומללות והרסניות, כפי שדורותיאה לאנג היטיבה לתאר בתמונתה על הכריכה.

טום המסתורי והמחוספס הבטיח עלילה אפלה יותר עם הופעתו בפתיחה, בעוד בפועל העלילה הייתה יותר עגומה מאפלה. לא היה אמין בעיניי שאינספור אנשים נודדים לקליפורניה בעקבות כרזה או שמועה (אולם כך אכן היה).

יכלה להיות פיוטיות מסוימת לו כלל לא הייתה מגיעה המשפחה לסיוט בקליפורניה. אהבתי את הסמליות בגסיסת דור הסבים (אבותיה המייסדים של החקלאות). כל שהמסכנים הללו רמו הוא לעבוד, מצב הפוך ממה שמכונה כיום התפטרות שקטה.

העלילה נפרשת על פני יותר משש מאות עמודים, ולטעמי הייתה ארוכה מדי. יכול היה להיות מעניין בעיניי לו משפחת ג'ואד ושאר המשפחות במחנה הממשלתי, היו מתאחדות כדי לרכוש אדמה ולהפוך לאותם בעלי קרקעות אותם הם כה מתאבים. הדמויות הנבונות בסיפור היו טום ואמו, בעוד הדמויות השטוחות מעט של רותי ווינפילד יכלו באותה המידה להתאחד לטעמי לדמות אחת.

דמותה של חבצלת-השרון הייתה טרחנית אומנם, ולא הישרדותית בעליל, אולם גם ייחודית לטובה בכך שהיא מרוכזת בעצמה בניגוד לבני משפחתה ורוח התקופה, בדיוק כפי שאדם בגילה אמור להיות.
סצנת הסיום שלה הייתה עצובה ומטלטלת.

יצירה שמספקת מבט-על אודות אוזלת היד של דור אומלל בתקופה עגומה,
מניפסט אנטי-קפיטליסטי שהיה ראוי בזמנו, אולם בשל כוחם של איגודי העובדים השונים כיום, מרגיש פחות רלוונטי (לפחות בישראל).

כנראה שהייתי נהנה יותר אילולא גרסת השמע,
ללא דירוג.

מה מגדיר קלאסיקה? קודם כל הזמן, ספר שנקרא בהשתאות 85 שנה לאחר שנכתב, עונה למינימום הנדרש. שנית, היכולת של הכותב לבטא את רוח הזמן, ובה בעת יש בכתוב משהו על זמני, אמת אנושית שנכונה תמיד בכל מופעיה המשתנים.
כזה הוא ענבי זעם. ימי השפל הגדול בשנות השלושים בארה"ב שאליהם מצטרפות שנות בצורת המכות במדינות החקלאיות שממזרח להרי הרוקי והופכות אותן לאגן אבק. טום ג'אוד חוזר הבייתה לאחר ארבע שנים בכלא, ומוצא שהבית כולו עומד להעקר לתמיד. המוני חקלאים אריסים מאבדים את אדמותיהם באוקלהומה וקנזס, מוכרים בפרוטות רכוש שנצבר במשך דורות ויוצאים על מכוניות ישנות שנקנו כמובן במחיר מופקע, מערבה. שם נמצאת קליפורניה, הארץ המובטחת כך אומרים. ארץ שופעת מים, תפוזים ואפרסקים ועבודה הממתינה לכל דורש. לאורך הספר משלב סטיינבק בין המופע ההיסטורי שלו היה עד לבין משפחת ג'ואד הקונקרטית מאוד. מרגע שנעקרת המשפחה מהרגליה, משתנים סדרי עולם. ההיררכיה של הסבא והאבא קורסת מול מציאות של אין ביטחון ואין פרנסה, והאם הופכת להיות המרכז הדומיננטי ולה מטרה אחת - לשמור שהמשפחה, העוגן הקיומי האחרון, לא תתפרק. בדרך פוגשים אנשים. חלקם קהי לב ורגש, מנצלים את השעה כדרכם של בני אדם, על פי מיטב תורת השוק החופשי והיד הנעלמה. שיטה יעילה עד שמשהו משתבש. קנה בזול ומכור ביוקר. אם יש עודף במבקשי עבודה לעומת ההיצע, תוריד את שכר העבודה מתחת למינימום המאפשר קיום. אלה חוקי השוק. לעומתם ישנם אחרים, בחניוני הדרכים, בתחנת דלק נידחת ובמחנה ממשלתי שהקים הניו-דיל של רוזוולט, מתגלות נשמות שאינן מוותרות על עצמן. הביקורת החברתית של סטיינבק היא בוטה ובני קליפורניה אינם יוצאים ממנה טוב ביחס לאחיהם הנואשים המגיעים ממזרח ומציפים את עיירותיהם. שאלות על טבע האדם ותכליתו עולות, לעיתים ברמז ולעיתים בצעקה גדולה, כפי שראוי ליצירה גדולה. סצינת הסיום הפנטסטית אינה מבהירה מהי הכרעתו של הכותב - האם מדובר בגאולה או בשיאו של סיוט?

ענבי זעם הוא ספר נטול גיבורים להעריץ, או דמויות מופת. אני מניח שהיה מי שראה בספר מסה בעלת גוון פוליטי או חברתי, ושהתמקד בצדק או האנושיות שזועקת ממנו. אני רוצה להתייחס לצדדים אחרים של הכרך הדגול הזה.
ההתחלה כולה תיאורית ודי חופרת. אלמלא ההמלצה הנלהבת של אחי, לא הייתי ממשיך לקרוא אחרי הפרק הראשון, בודאי לא כחייל חסר סבלנות. עם הזמן אתה נחשף לחיי משפחת ג'ואד, כשמדי פעם משולבים פרקים קצרים ותיאוריים מאד, שמדברים על המצב הכללי במדינה. אפשר לרפרף עליהם בחוסר סבלנות, אבל אם יש את נפשכם להתמוגג מהיצירה, קראו אותם בעיון, ושימו לב איך חייה של משפחת ג'ואד מדגימים את המתואר בפרקים הללו.
אמנם רבים הדגימו באמצעות מקרה יחיד דברים שנוגעים לכלל. והייתרון של זה ברור, קל יותר לקרוא סיפור אנושי מאשר תיאור מצב. אבל החשש במקרה כזה הוא שהקורא יתמקד יותר בסיפור ופחות במה שהוא נועד לייצג. היחודיות של ענבי זעם היא שעל ידי השילוב של הפרקים התיאורייים בסיפור העלילה, הקורא נשאר בפוקוס הרצוי מבלי לאבד עניין.
דבר נוסף שאהבתי אצל סטיינבק זה הדרך שבה הוא בונה את הדמויות שלו. כמעט בלי להתעמק בנפש שלהן ולהרחיב את הדיבור על אופיין הוא מביא אותך למצב שכאילו אתה מכיר את הדמות ומבין אותה, על ידי תיאור נכון של התגובות וההתנהגות שלהן. בצורה פשטנית, בלי ניתוחיפ פסיכולוגיים, אתה יודע מה לחשוב על כל דמות בסיפור.
ולמי שעוד לא השתכנע שסטיינבק שווה השקעה אומר שאם אני בזבזתי עליו שבת בבית, למרות היציאות הגרועות שלי, כנראה שיש לו את הניצוץ.

מופתי!! עלילה מופלאה, כתיבה מצויינת, וחמלה אמיתית של הסופר לאנושות.

אחת מהקלאסיקות האמריקאיות החריפות שנכתבו.
לא מצליחה לחשוב על מישהו שיתנגד לקביעה הזו.

זהו גם המניפסט האנטי קפיטליסטי הגדול ביותר שיצא לי לקרוא, אחרי המניפסט הקומוניסטי, בכל זאת... מרקס מחייך מקברו לג'ון סטיינבק.

זוהי סיפורה של משפחת ג'ואד. דורות הם באוקלהומה, האמת היא שלפני דור אחד, אבי הסבא של המשפחה לקח הלוואה מהבנק כי כרע תחת הנטנל של אחזקת האדמה. עכשיו, שנות העשרים- שלושים, ארה"ב מצויה בשפל הגדול, והנבנקים תובעים את רכושם חזרה. הרכוש כמובן הוא האדמה, וזה אומר הבית. משפחת ג'ואד, כמו רבים מאזרחי ארצות הברית המזרחית, אורזים את כל רכושם ומנסים למצוא את מזלם בקליפורניה.

סטיינבק כותב את הספר הזה במקצב של רכבת, שבהרבה מידות מסמלת עוד מהפכה שעקרה מליונים מעבודת האדמה שלהם לעבודה מנוכרת ומנצלת. פרק אחד ארוך ועלילתי, ופרק אחד קצר ופילוסופי. מקצב של רכבת.
בדייט הראשון עם הספר, בערך עד עמוד 200, העלילה קצת מתישה למעקב. אמנם סטיינבק מעיד על עצמו שהוא מנסה למתוח כמה שיותר את עצבי הקוראים, אך ענבי זעם אינו ספר מתח. אפילו לא בשוליים. וטוב שכך!
בדייט הראשון כאמור, הפרקים הפילוסופים שנתברכו בתיאורי הנוף המעלפים של סטיינבק (*אנא מכן, אל תגיעו לפרק 3 מבלי לראות את רנגו של ג'וני דפ. זה קורע מצחוק. הוא למעשה מבוסס על הפרק בספר. מי ידע...) הם אלו שמניעים את הרכבת. אבל במהרה כשמכירים את הדמויות ונקשרים למשפחה, כשמפחדים על הילדים והזקנים, כשמתפתחים סיפורי אהבה בינך לבין הדמויות, כשאת מוצאת את עצמך מקווה להם לטוב- תנועת הרכבת הופכת לטבעית לאין שעור, ואני מצאתי את עצמי במשך שבועות שרויה בעולם בו אני הבת המורדת של משפחת ג'ואד.

כן, המניפסט האנטי קפיטליסטי הגדול ביותר- פרק 18 ראוי להיקרא בכל מעגל של חבורת צעירים המבקשים להפוך את העולם למקום טוב יותר וראוי יותר לבני האדם. האווירה של שנות העשרים בארה"ב- השפל הכלכלי הגדול שגרם לבנקים לסחור באדמות האיכרים, ולהשאיר אותם חסרי אדמה לעובדה, גורמת לי להרגיש קצת בבית.
התקפי הזעם הקדוש, וגם הפחות קדוש, של הדמויות, מזכיר לי את כל החלומות שלי על הנגב, ועל איגוד אנושי לא מתחסד ולא מתייפיף.
העלילה מבקרת את התאגידים כל אימת שהיא יכולה. את החודשים של הנדודים עובר הקורא יחד עם הג'ואדים, ומוצא את עצמו מתעב בסופם כל ניכור לאדמה ולאדם. לא נפגשתי בספר כל כך מחנך כמו זה כלפי הסלידה מהניכור והכמיהה האנושית לחברותא.
הגזענות שגדלה כמו עובש בכל חברה מעמדית מנומקת היטב. אפילו הדמויות כמעט ומבינות אותה ריגשית. הו הניצול הקפיטליסטי מתואר יפה גם בכל מימדיו החברתיים. ובכל זאת, סטיינבק לא מוותר על האמונה באדם היחיד ליצור קבוצה מאוגדת ומעצבת את גורלה.
שולי כביש 66 - הכביש המוביל מערבה, בו כל הנודדים עוצרים ממסע הנדוד למנוחה בלילות, היה למקום המפגש הסולידרי בתקופה. קרקע לצמיחת איגוד ומרד. אמא של ההיפים, סבתא של אוהלי המחאה שלנו. שם נולדו שירי העם האמריקאים היפים ביותר- שם, מסביב למדורה כנראה היה המקום היחיד בכל הארץ הזו שבה יכל להיכתב ולהושר השיר הזה ועוד רבים וטובים-

http://www.youtube.com/watch?v=XaI5IRuS2aE

This land is your land, this land is my land
From California, to the New York Island
From the redwood forest, to the gulf stream waters
This land was made for you and me

As I was walking a ribbon of highway
I saw above me an endless skyway
I saw below me a golden valley
This land was made for you and me

אותם מילים שאנחנו שרים על חנתון (http://save-hanaton.co.il/), אותם השירים שכתבנו על הקיץ היפה ההוא בת"א, בב"ש, בדימונה- באוהלים שלנו. השירים שנולדו בשולי כביש 66 היו ההשראה של בוב דילן, שיכול ללוות נפלא את הקריאה, לפחות 7 אלבומיו הראשונים...

המחנה הממשלתי אליו הם מגיעים בכניסה לקליפורניה, נבנה בספר בכדי להיות דוגמא ומופת לחברת פועלים סולידרית. אידיאלי מידי, רחוק מדי מכדי לגעת. אבל אי אפשר שלא להתרגש, אי אפשר שלא לרצות להאמין במסוגלות התהומית של האדם ליצור חברה טובה לחיות בה. כן, המציאות מורכבת יותר, האמת לעולם לא תהיה כל כך יפה. אבל רק מתוך הייאוש התהומי של הרוע המוחלט כל כך- מפלצת הבנק הגדולה, נזכרים עד כמה חשובים המעשים לבניית חברה שאושרו של האדם במרכזה.
כשמשפחת ג'ואד עזבה את המחנה הממשלתי, רציתי לומר לסטיינבק תודה על זה.

מילים אחרונות על המהדורה הרלוונטית:
1. התמונה שעל הכריכה צולמה על ידי דורותיאה לאנג ונושאת את השם "אם נודדת" (מרץ 1936). במרכז התמונה פלורנס אוונס תומפסון, אם לשבעה בת 32 שנודדת עם משפחתה בדרכים לאחר שאיבדה את ביתה ופרנסתה. זוהי התמונה של השפל הכלכלי הגדול. אין מתאימה ממנה לכריכת הספר הזה. זיווג מושלם.
2. קראתי במספר ביקורות על הספר שהתרגום פלצני מדי. אני לא יכולה שלא להסכים. ולא כי אני סולדת מפילפולי השפה העברית- להפך, אני נוטה להנות מהם, פשוט יש דיסוננס לא ניתן לגישור בין שפת הרחוב שמדברות הדמויות בינהם, לבין הדימויים שמלווים את העלילה בשפה גבוהה ופלפלנית. התחושה הייתה שאני חייבת לקרוא את הספר באנגלית פעם נוספת כדי לדייק את ההבנה שלי, אבל נטיית הלב אומרת שמי שמבקש לתרגם יצירת מופת שכזו בישראל 2012, צריך לחיות מעט זמן בפריפריה הישראלית. גרשון גירום- קבל הזמנה למגורים של איזה שנה בנגב, והזדמנות לתיקון.

אין ספק שהעלילה הנפלאה הזו מציירת את ההיסטוריה באור הולם וקשה מנשוא. עבורי, זה שם את כל מה שקרה על אדמת הארץ שלנו באור אחר למדי. וגם גרם לי להבין את הלך הרוח שהביא לסזון ודברים אלימים ומשוגעים אחרים. נגיד השואה. בלי לעשות מסטיפקציה- כן?!, פשוט הרוע הטהור שלובש צורה של מערכת מזכיר עוד סוגים של כזה....

מי שאהב- את אופן הכתיבה: לקרוא את מובי דיק! אותו הלך רוח, אותה כתיבה הרפאתקנית של אמריקה בתקופה רחוקה... את הביקורות הקפיטליסטית- לקרוא מהר את מכונת הרעב של מחברות מחקר- http://drorlanefesh.org.il/?page_id=931
ומצד שני, את 'קפיטליזם וחופש' של מילטון פרידמן, רק כדי לעמוד על חוסר הצדק האידיאולוגי של המניעים את הגלגלים.
הסאונדטארק ההולם- על בוב דילן כבר דיברנו, הייתי ממליצה על כל שירי הקאנטרי בעולם, אבל אני לא כל כך בסצנה. נראה לי שהם יהיו הולמים. אתם מוזמנים להמליץ אם את מכירים כאלו....
מבחן בצ'דל: http://www.youtube.com/watch?v=odnt-heURhs- אחד מתוך שלוש. יש שלוש דמויות נשיות עם שם. רק האם והבת מדברות אחת עם השנייה, רוב הזמן על בחור. עם זאת, אם המשפחה רחוקה להיות מאישה קטנה וכנועה, להפך. כולם מתפלאים רוב הזמן מהיכולת שלה להנהיג ולשמור את המשפחה יחד. יש שלבים קשים שעוברת המשפחה והיא לא מוותרת על דעתה. עם זאת, לאפחד- אפילו לא לה, יש ספק שכשירגעו הרוחות היא הולכת לחטוף על זה מכות. פמיניזם פשרני בניחוח התקופה.

יכולת התיאור של הסופר היא פנומנלית . כל מילה מוטעמת ומשולבת מתוך מטרה להחיות את הדמויות והרקע בצורה יוצאת מהכלל .לצד הכתיבה המדהימה עלילת הספר חושפת את הקורא להשקפותיו של הסופר בשלל נושאים , סוציאליזם , מערכת המשפט וכו ' . אך לא פחות ישנה דעה מוסוות לאורך הספר על מעמד האישה ותפקידה במרקם המשפחתי , דעה שמשקפת מדוע הנשים מכונות המין החזק , ובצדק .

קיבלתי את הספר במתנה מחבר שלי ליום ההולדת. לטענתו זהו הספר הכי טוב שהוא קרא (אולי מלבד עלובי החיים) והוא ממש המליץ לי לקרוא. בהתחלה היה לי קשה עם הספר.. הוא לא זרם לי ולא כל כך עיניין אותי. למזלי לא ויתרתי, ואחרי מספר לא מבוטל של עמודים מצאתי את עצמי נסחפת לספר מרגש, אמין וכואב המספר על משפחה הנאלצת לעזוב את ביתה בתקופה לא קלה בשנות המשבר הגדול באמריקה (זה שהיה בשנות ה- 30 של המאה הקודמת). הספר גילה לי היסטוריה שלא ידעתי עליה ואני שמחה שנחספתי אליה. אהבתי את דמות האמא בספר - דמות לחיקוי - אישה חזקה שברגעים הקשים יודעת לחזק את המשפחה ולאחד אותה.
ממליצה מאוד לקרוא את הספר, אולי לא בהכרח בתירגום הזה אבל אין ספק שזהו ספר חובה.

"ענבי זעם" הוא אחת מהקלסיקות הגדולות בספרות, למרות מודרניותו היחסית (קצת יותר משבעים שנה). למרות זאת, הספר קשה לקריאה מצד אחד, אבל מושך אותך לאורך כולו מצד שני.

הימים ימי הרעב הגדולים באמריקה במהלך המאה הקודמת. בעקבות סופות האבק שהרסו את היבול מדי שנה והמודרניזציה שהחליפה את הפועל במערב ארה"ב, נדדו אלפי תושבים למזרח, שם הובטח להם מקומות תעסוקה ועושר מובטח. כידוע, אותם מהגרים רק סבלו מניצול מחפיר בגלל צורכם הדחוף בכסף וקורת גג.

סטיינבק מפליא לכתוב את העלילה בצורה מרתקת. לכל אורך הספר יש בקורא רצון להמשיך ולהמשיך. ההתעניינות של הקורא בקורות משפחה אחת בלבד מבין אלפי המהגרים היא לא ברורה כמו שהיינו חושבים- העלילה איטית בצורה מייגעת, אבל זה כמובן בכוונה. סטיינבק מראה בכתיבתו את הסבל הרב שעובר על המשפחה, את הציפייה האינסופית לימים טובים יותר ואת הנואשות של האם.
ממש כואב הלב על המשפחה, על כל אנשיה, שסובלים. אפילו הסוף לא מצליח להשכין שלום בלבו של הקורא. הסוף הדרמטי משאיר טעם של "אנחנו לא קרובים לימים טובים יותר". למרות זאת יש גם טעם של אופטימיות, שיום אחד יהיה טוב יותר.

פעם קראתי משפט האומר שההבדל בין קלסיקה לספר רגיל הוא שקלסיקה תמיד רלוונטית, ואילו ספר רגיל רלוונטי לתקופתו. ואכן, "ענבי זעם" רלוונטי גם היום, אולי יותר מתמיד. הניצול, ההתעשרות על חשבון העניים והפערים החברתיים הגדלים לא רק שלא עזבו את עולמנו, אלא שהם רק מתעצמים.
אבל סגנון הכתיבה של "ענבי זעם" לא רלוונטי לתקופתינו. פרק אחד משניים לא מקדם את העלילה, אלא מתאר תיאורים הסטוריים- מהפכות, תקריות, תמורות ושינויים. פרקים אלו כמעט לא נסבלים לקריאה. המזל הוא שהם נמשכים רק על מספר עמודים קטן כל פעם (פחות מעשרה עמודים לפרק). למרות זאת, גם פרקים אלו כתובים בצורה נפלאה, ואם הצלחת לצלוח אותם אתה מבין עד כמה סטיינבק הוא סופר טוב.

ההוצאה המחודשת של הספר בשנים האחרונות מלווה בהערות מצויינות, המוסיפות טעם לקריאה. ההערות כוללות קישורים לקטעים מהסרט שנוצר ע"פ הספר, לתמונות ולערכים בויקיפדיה, המעשירים את הקריאה, כיאה למאה ה-21.

הספר מומלץ למי שיכול לקרוא כתבים פוליטיים קצת כבדים. ההנאה מובטחת לחובבי קריאה. למי שקשה לקרוא רומנים פוליטיים- תתחילו מ"עלובי החיים". רק אחר כך תוחלו לצלוח את "ענבי זעם".


ג'ון סטיינבק
הוצאת ידיעות ספרים
621 עמודים

--------------------------------------
לעוד ביקורות תרבות- http://bikurpeta.blogspot.co.il