• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סטונר

סטונר

מאת ג'ון ויליאמס

הביקורת של דובה

תמונה של דובה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
סטונר

סטונר

מאת ג'ון ויליאמס

הביקורת של דובה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של דובה
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2011
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
סדן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“יכולתי לקרוא את סטונר כמובן באנגלית, שאני קורא בה היטב. אבל מכיוון שממילא היה לי את העותק בעברית, ש”

62/143
ביקורות על סטונר
הבאה
ניר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•2 דקות קריאה

כל מי ששמע את מנגינת "star wars" כשראה לראשונה את שם הסופר- שירים את ידו! אז חשבתי שג'ון וויליאמס אחר כתב את הספר, מה לעשות?
למרות הציפיה והגילוי שלא, זה לא המלחין המוכשר- נהנתי מהקריאה כמו ספרות שאליה התגעגעתי. כמו להחזיק ספרים של טנסי ויליאמס, של ארתור מילר, של ג'ד סלינג'ר, של מארק טווין... נכון שלכל אחד מהם היה כיוון ואופן כתיבה שונה אבל הכתיבה של פעם... היא פשוט מילאה אותי בהתמוגגות לספרות קלאסית.
מזמן לא נהנתי לקרוא על גסיסתו של אדם. אולי מפני שאלו היו סיפורים אמיתים שנכתבו עם עזרה (לאנס ארמסטרונג) או לוחמי צדק (אתי הילסום) ולא היה ניסיון ספרתי אמיתי כמו תיאור מצב? אולי כי הסופר הכל יכול עשה עבודה מצויינת.
הלוואי ויכולתי להתמסר כך לאהבות, לעבודה, לתשוקות ורעיונות, לתחביבים ולחיים.
לא משנה כמה אלו מאכזבים...
אני לא יכולה להסביר מדוע הספר נפלא בעיני, מפני שסיפור אינו יוצא דופן. הרגשתי שהמספר ישב וכתב בכיף ובשלווה וזה הדביק אותי, ככל הנראה.
בעידן בו כל אחד רוצה 15 דקות תהילה גם במחיר השפלה - העיקר להראות - אני מסתכלת על סטונר והנה אדם שקל מאוד להרגיש רע עבורו ועל חייו, אבל לא. ספר נפלא, בחור שחי את חייו במלואם, פשוטים ותוססים ומלאי רגש ככל שיהיו.
כיף כיף כיף! חובה לקרוא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ח
חובב ספרות
נ
נטלי
תמונה של מיה  אליה
מיה אליה
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של דולי
דולי
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של עולם
עולם
11קוראים|גיל ממוצע48|64%נשים

על המבקרת

תמונה של דובה

דובה

ותיקהעורך
חברה מזה 16 שנים
176 ביקורות•4 נבחרות•1,073 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של דובה
דובה
ותיקהעורך
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות176
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבלה1,073
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת54ספרות מקורית19מדע בדיוני ופנטזיה8

דיון על הביקורת

1 תגובה
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 14 שנים

יופי של ביקורת.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של דובה

ההיסטוריונית

ההיסטוריונית

אליזבת קוסטובה

ביקורת אחרונה באתר?... עוד נראה.
הספר "ההיסטוריונית" כתוב לפי החוקים של ספרי המתח והפנטזיה:
יש בו מסתורין על ישות לא מהעולם הזה, סיפור בהמשכים שמסופר במכתבים בעיקר, אב שמספר לביתו (בלשון של מכתב/ספר רהוטה במיוחד, כי כך אנשי אקדמיה מדברים?)
ותופעות שמתקיימות רק בספרי מתח: הדמויות שנתונות בסכנה חושבות שזה רעיון מצויין להתבודד ולצאת מהמרחב המוגן שלהן וכמובן לעשות ההיפך ממה שאומרים להן ולצאת להרפתקה שנאסר עליהן.
הספר החזיק אותי עד הסוף והשפה והתרגום נפלאים, אבל ישנם כמה חוסר דיוקים שממש הציקו לי:
לדעתי דווקא סופרת שמתמקדת בהיסטוריה צריכה לטרוח מעט יותר בלימוד על הנושא המרכזי עליו היא כותבת.
הספר של סטוקר הוא בדיוני שמבוסס יותר על אליזבת ביתורי מאשר דרקול.
אמנם שניהם, בתקופות שונות, היו עשירים בעלי מעמד שהתעללו באכזריות בנתינים ואנשים שעשו טעות ונתקלו בהם,
אבל ביתורי גילתה את ה"ערפדות" וסחטה את דם הקורבנות מתוך מטרה להשאר צעירה ויפה כשדרקול סתם אכזרי בשביל הכיף+נקמה.
אפקט "צעיר לנצח" לא הובהר, כי אם כבר מתכננים להרוג את הערפד הראשי לא צריך לדעת איך הוא הפך לכזה.
הפריע לי שהסופרת התבססה על אגדות וסרטים מצויירים ולא קריאה אמיתית של האגדות,
כשהדמויות שבחרה כולן מסתובבות סביב ספריות ונוברות בספרים עתיקים.
נעיצת יתד מעץ חייבת להיות מעץ הצפצפה, ממנו נעשה הצלב לישו.
הרי ישו קדוש לפי הנצרות והערפדיות היא משהו אפל, שטני, שיש לנופף מולו צלב מכסף ושום שכאמור ריחו בלתי נסבל ליצור חשוך...
שיהיה ברור- שום (ובצל) ממריצים את הדם והופכים את האדם לפחות רוחני לפי כמה עוסקי דת וכתבים עתיקים.
אין קשר לריח.

העלילה עצמה מרתקת, המחסור בעובדות זעק לשמיים אבל הסופרת כתבה ספר לפי הכללים וזה מורגש.
הייתי שמחה אם לדמויות יהיה אוצר מילים שונה, ניסוח המכבים היה זהה ובאותה שפה.
זה מוריד מהאמינות.

ואולי היא תרים את הכפפה ותרשום על כמה פסיכים אחרים כמו אליזבת' בתורי או זיל דה רה.

לפני 13 שנים•דובה
שתי רווקות זקנות

שתי רווקות זקנות

טומאזו לנדולפי

דעותי חלוקות לגבי הספר.
מדובר בשני סיפורים קצרים, מצחיקים, טרגים, יחודיים מאוד.
נהנתי מאוד מהכתיבה, מההתעקשות של הסופר לא להרחיב במילים כדי לא להיות "מאלו" ולא לספר את מחשבתו של קוף או להסביר את התנהגותו, מפני שקוף הוא בעל חיים והסופר הוא אדם ולכן אין באפשרותו להבין את מחשבתו של הקוף.
מדובר בשכונה עתיקה ואנשים עתיקים, שכונה אפורה מאבק שמתנהלת לאט מאוד.
שתי רווקות זקנות שהנחמה היחידה שיש להן אחרי מות אימן השלטנית הוא קוף שהביא איתו אחיהן הצעיר מאחד מטיוליו בעולם, ממש לפני מותו.
האם קוף יכול להיות אחראי למעשיו - בעיקר אם אינו דתי?האם עליו לשלם על השתנה על סמלי אלוהים?
הדיונים של אנשי דת בהתנהגותו ההזויה והמעניינת של הקוף היתה גם היא שבירה פילוסופית של הקידמה אל מול חוקים נוקשים של הדת השמרנית, הקבועה, כשדבר אלוהים ברור וידוע לכולם.
מאזן הכוחות בין האחיות נפרש לפתע בבהירות כשכומר צעיר מאבחן את הסיבה לאטימות הדתית של שתי הרווקות הזקנות, אבל הסופר צדק- הקוף האומלל לא יכול היה לבחור סנגור גרוע יותר.
אבל אני קיוויתי לסוף טוב.
המציאות אכזרית וחסרת היגיון, אם כבר יוצרים לי מציאות מקבילה אני מעדיפה שהיא תהיה טובה.
מוותרת על סרטי אימה ומעדיפה סופים טובים.
לכן הסוף של הספר ממש הרס לי את הסופר, הסיפור, הכיף.
דווקא מפני שהסוף היה מיותר, ולא חשוב במיוחד. מוות סתמי שלא שינה דבר בעלילה באופן ממשי הכעיס אותי מאוד.
הספר ורכב משני סיפורים, אבל הבנתי שגם הסיפור השני, מיוחד ומרתק כל שיהיה- סופו נוראי.
לאט לאט, מתמודדת. חושבת לאיזו רשימה אני דוחפת אותו. האם סוף רע יכול להיות ב"טובים" אם זה רע בשביל לעצבן אותי? סאטירה שהשתבשה?

לפני 13 שנים•דובה
איורוודה תרופות ביתיות

איורוודה תרופות ביתיות

לאד ואסאנט

מי שמכיר אותי יודע שהמחשבה על הודו יכולה לגרום לי לרעוד מזעזוע.
אינפוזיה של שתן לוריד כדי לרפא טיפוס הבטן נראה לי תמוה יותר מאנטיביוטיקה,
שלא לדבר על התנאי מחייה וזיהום האוויר לא מעבירים תחושת הבריאות וניקיון שהייתי רוצה להאמין שדרושה לרפואה.
אבל ההתעקשות של אחותי לדבר על היסודות של רפואה שבסיסה לפני אלפי השנים, רפואה שאינה מכילה פריטים ותוספים מן החי או כימקלים, תרופות טבעיות שלפיהן ריפאו כשלא היה מכשיר סיטי ורנטגן... תודו שזה נשמע חלומי!

בהודו הרפואה מתקדמת מאוד, ומשלבת על הרפואה העתיקה הזו בין השאר.
(תכלס כתבי הרפואה האורוודית של הודו קיימים יותר ממה זמן מבריאת העולם ע"פ הדת היהודית!)

ידעתי שאחותי תתאהב בספר (ספר אחר ממש לימד רפואה והיא מתעניינת יותר בהכנת תרופות) ואני מודה שלקחתי ממנו כמה דברים.

היתרונות: ישנו שאלון /סימון תסמינים שממלא הקורא וכך מגיע לתרופה לבעיה ממנה הוא סובל.
הספר מציע פתרון ותרופה לכמעט כל מחלה או בעיה בריאותית שכיחה.
הספר מדגיש קשר בין נפש לגוף. כמו כן זו רפואה שלמה אינה מבוססת על הויטמינים החיוניים מהחי.

החסרונות: ישראל זה לא הודו. אין כאן קוקוס הישר מהדוכן פירות הסמוך והרפואה העתיקה הזו מבוססת על השטח החקלאי העצום שיש בהודו והפירות שפשוט אין פה. כמו למשל הגזר העצום שיש להם שם לנו יש בדיחה כתומה לעומת הפאקינג גזר של הודו!
משמעות הסמלים בהודו אינה ממש סמלית בעיננו, לכן הזהב של הטבע, התכשיט של קרישנה- נוצות טווס - לא נראה לנו המערבים כמשהו עם ערך רפואי.

לפני 13 שנים•דובה
האדם המבקש את האהבה

האדם המבקש את האהבה

פיטיגרילי

כמה שמחתי למצוא את פיטיגרילי! אחרי שקראתי את "הניסוי של השופט פוט" מיהרתי להתעניין במי הגאון הזה שהצליח למקד אותי בפילוסופיה סאטירית שכזו, ומזל גדול ישנה ויקפידיה ובוקספר.
אז כל מה שמצאתי-3 ספרים - מיהרתי לרכוש.
חיכיתי למצב רוח מיוחד וזמן פנוי כמו לפני אלבום איחוד של סיימון וגרפונקל, ומה גדולה היתה אכזבתי...
"האדם המבקש את האהבה" הוא למעשה תרגום נוסף של "השופט פוט".
אני מניחה שההצלחה של ספריו ושמו גרמו להוצאה אחרת לכתוב תרגום. הוא פחות טוב לדעתי.
בלית ברירה אאלץ לקרוא את "קוקאין".

לפני 13 שנים•דובה
זבנית

זבנית

סטיב מרטין

יש משהו בקומיקאים ושחקנים שבוחרים לוב בתפקידים קומים, שכשהם כותבים ספר עלילתי זה חייב להיות טבול במעט בדידות ועומק.
סטיב מרטין מצליח לתאר דמויות אמינות כצופה מלמעלה, ולמרות שאין דרמה אמיתית ישנו שינוי קל באורח חיי כל הדמויות המעורבות, מה שמתואר בשנינות מצליחה שלעיתים מזכירה סרט.
האבחנות הדקות על מחשבותיה או הבנתה של דמות זו או אחרת מתוארים בחן ולפעמים גרמו לי לצחוק בקול רם, אבל אם הייתי מעמידה את עצמי במקום אחת מהן סביר להניח שזה לא היה מצחיק כלל...
למעשה אחד הדברים שאהבתי מאוד זו הביקורת הנסתרת והעדינה כל כך שאין בה באמת שיפוט. הוא מתאר את אופי חיי ידוענים, קהלי יעד לאופנה או מסעדות, נשים סקסיות, גברים ריקנים עם אובססיה כלשהי, נשים בגיל מעבר שנואשות לאהבה או גברים חסרי ניסיון עם המון תשוקה.
עוד תחום ששמתי לב אליו בהרבה קומיקאים הוא הדיכאון והחשש שלעולם לא תהיה נורמאלי באמת, החרדה הקטנה שמצריכה תרופות וההרגשה שאינך ראוי אז למה זה מגיע לי ואוטוטו דה נעלם.
מודעות עצמית בוהה מאוד, סטיב מרטין מרגיש כלפי כל משולש האהבה (וליסה שנדחפת).

מה שאהבתי באמת זו ההרגשה הכללית שהספר השאיר לי: אנחנו למעשה חסרי אונים בעולם הזה, ומתנהגים כילדים שמעמידים נים שהם מבוגרים כי אין לנו באמת ברירה.
אין לנו מושג איך להתנהג ומה הנוהל המקובל אבל אנחנו דואגים להראות כאילו אנחנו יודעים מה אנחנו עושים.

לפני 13 שנים•דובה
האחוזה במעלה הנהר (עמיחי 1955)

אניה סיטון

האחוזה במעלה הנהר (עמיחי 1955)

אניה סיטון

אין דברים כאלו. לא קיימים יותר סופרים שמסוגלים לכתוב כך.
מעבר לתקופה ולעלילה הפתלתלה, חסרה לי כתיבה כזו. תיאורי רקע, דמויות, אפיונן המוגדש יותר ופחות.
אני מתגעגעת למשהו שהיה שם לפני שנולדתי ולא יחזור יותר.
מה יש לנו כעת? אדגר קרת? דן בראון? הם מצוינים, אבל הסיפורת הישנה שמכונה "הרומן הרומנטי" עולה עליהם בצורה ניכרת.
אם עוד מישהו ישאל אותי איזה ספר חדש אני ממליצה לו אני חושבת שאקח את הספר הזה עם כל משקלו ואמסור אותו למי שמסרב לקרוא משהו "לא עדכני" כל כך ומפסיד ספרות אחרת ושונה לגמרי ממה שהוא מכיר.
הנשים לא נאבקות על חייהן כמו בספר הזה. הגברים האכזרים לא נכתבו אלא כצל של ניקולס.
ספר עבה, מכוער, לא נוח, כתב קטן, בסביבות ה350 עמוד, שווה כל רגע.

לפני 13 שנים•דובה
תת-תרבות פאנק - משמעותו של סגנון

תת-תרבות פאנק - משמעותו של סגנון

דיק הבידג'

אני חוששת שהספר הזה טועה בגדול. הפאנק התחיל בארה"ב ולא בבריטניה, הסקס פיסטולס אמרו את זה בעצמם- הם הושפעו מהרמונס.
הם העתיקו כל מה שיכלו, שאבו דעות ומילים וגישה מכל מקור זמין, אפילו פטי סמית היתה בשוק מהמהירות בה נלקח להיט אחרי הופעה שלה והפך לקאבר דורסני.
הספר הזה משעמם ולא רק מפני שהפאנק הבריטי הוא הצגה של לבוש ועלאק אנרכיה אלא מפני שהוא היסטוריה והיסטוריה זה משעמם.
האופנה, התרבות שנבנתה, הרקע למוזיקה והתרבות הזו והתת קטגוריות שיצרה לא משנים ולא מכוונים ממילא מפני שבניגוד למוזיקה אחרת פאנק לא דורש תהילה ושמותיהם של אמנים, המראה שלהם והאלבומים או שמות השירים אינם אומרים דבר.
אם אינך יכול לראות את זה בהופעה זה לא קיים.
אולי בגלל זה הנרי רולינס ממשיך להופיע, משוחח עם הקהל במקום לשיר fuck this shit, הגישה נשארה.
אולי בגלל זה מי שמחזיק תקליטים ודיסקים של להקות שניכחדו נחשב לדינוזאור חובב רוק.
הספר של דיק הבידג' מתאר אופנה והתנהגות, רקע היסטורי ואופי. אני אומרת שזה עוד דבר מגעיל במי שרואה מוהק והצבע שיער והמעילים והג'ינסים והקעקועים את ה"מדים".
צפו בSLC Punk! ותראו איך אפשר להיות פאנקיסט ובנאדם.
ותנו כבוד למלכה, אף אחד לא אוהב nazi punks.
ספר זבלה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•דובה
The Hitchhiker's Guide to the Galaxy - all five books

The Hitchhiker's Guide to the Galaxy - all five books

Douglas Adams

כילדה מאוד אהבתי את הספר העברי עם העטיפה המצוירת, כשהסופר הוא "דוגלס" ואפשר לקחת את הספר לכל מקום מפני שזו חוברת דקיקה.
זה היה הספר שבנה חלק מההומור המעוות וה"אישי" שלי שגרם לי לשאול זרים שאוכלים בוטנים היכן המגבת שלהם, ולכתוב על המחברות החומות בבית הספר "בלי פאניקה" בדפוס אדום ובולט.
אפשר לומר שזו הסידרה שליוותה את ילדותי, עד שמצאתי את סדרת רייבנלופט.
מעולם לא הגעתי לחלק האחרון של הסדרה (מכל הסיבות הנכונות כמובן) ובשבוע הספר מצאתי אותו ורכשתי אותו מתוך הבטחה פנימית שאגיע אליו אם רק יבוא לי לקרוא בדיוני שוב, במצב רוח בנכון, כשלא אהיה אדם עסוק שקורא זבל רציני.
ואז קיבלתי את חמשת חומשי המדריך בספר גדול, כריכה קשה, באנגלית.
ביראת קודש פתחתי אותו, מתוך מחשבה שהאנגלית תדחה אותי או שההומור שלי כילדה שונה עכשיו ואגלה שוב שמה שראיתי בבגרותי כ"גאוני" יתגלה כדבילי.
זה לא היה המקרה הפעם! כמה בדיחות פספסה הגרסה העברית! כמה שנינות הפסדתי כי בכיתה א' לימדו אותי לקרוא רק בעברית!
וכך הגעתי גם לספר האחרון בסדרה, שמסכם ומזכיר לי שדאגלס השפיע על צעירים נוספים לכתוב, ולשתף את אלמנתו. איזה מזל שהיא גם בקטע :)
כל כך אהבתי שאני רוצה לחפש את עולם הדיסק לכל כרכיה באנגלית, מה הסיכוי שאמצא את זה ;)

לפני 13 שנים•דובה
חמישים גוונים של אפור

חמישים גוונים של אפור

אריקה לאונרד ג'יימס

טוב, כסיפור ועלילה- אהבתי. הכתיבה - נוראית.
פתחתי ראש ובאתי לספר מתוך ידיעה שיהיה שם סאדו מאזו קליל ותיאורי סקס ואפילו התרגשתי מהרעיון, באמת שאני לא ילדותית כדי לצחקק כשכתוב מילה גסה... אבל נראה שהסופרת היתה מספיק ילדותית כדי לעשות את הצחקוקים בשבילי.
מגע מיני ראשון הוא שם את הקונדום על ה"זה" שלו.
והסקס היה "מהמם" ו"מדהים" ובמהלכו היא הצליחה לומר את המילים שחורות על עצמן כמנטרה לאורך כל היצירה הספרותית הזו: "שיאו... אני מתה... כריסטאן!..."
כי שלוש נקודות זו הדרך הכי טובה לתאר משהו בלי לתאר אותו (...)
לדעתי בתוך תוכנו הנשים יש איזה צורך במפלצת כוחנית ש"תזיין לנו את הצורה" ולמרביתנו יש איזו פנטזית אונס, אבל המילים "אני מתכוון לזיין לך את הפה עכשיו" לא מופיעות בפנטזיה שלי.
או שהתרגום נורא או שהסופרת זקוקה לסופר צללים.
בכללי זה עשה לי חשק לקצת בדס"מ בחיי, לא מדמיקולו עשיר ובלי ה"שיאו!" ובלי המילמולים והאנחות המטופשות.
וברצינות- אני מכירה את העולם הזה מבחוץ, היכרות עם אנשים מכל הסוגים, מאסטרים, מלכות, סאבים, עבדים ושפחות. התרשמתי ואפילו התאהבתי בחלק מהדברים (פעם בתקופה שהייתי גוטית) וחשוב לי לציין שספר כזה מגחיך את הקהילה הזו בארץ ובעולם.
ממליצה להכנס לפורומי "בדס"מ" ישראלים ולקרוא סיפורים קצרים של גולשים וגולשות כדי להתחרמן באמת.
ואם תסלחו לי אני מתכוונת להרים צלצול למאסטר שהכרתי ולשאול אם בא לו לפגוש אותי ב"כלוב" להשלמת פערים :)

לפני 13 שנים•דובה

ביקורות נוספות על "סטונר"

סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

לא בשעת הקריאה, ממש לא, דווקא עכשיו, שבוע וחצי אחרי, מתחשק לי לבכות (למה מתחשק? דמעות סוררות נתלות בזווית העין. ומה הקשר? כרגע אנחנו בוכים על החטופים ועל ההרוגים ועל החטופים הנרצחים, אז מה הקשר לבכות על האיש ההוא, שאפילו שמו נתלה על הספר בלי שם פרטי, שחי בראשית המאה שעברה ומת באמצעה, והוא לא קשור אלינו בשום צורה. אבל הנפש שלנו פריכה מאוד בשנה ומשהו שחלפה ואין לה סוף, ונפש פריכה קולטת כל צער של כל אחד).

אלה היו הסוגריים הכי ארוכים שכתבתי בזמן האחרון. יכולתי לכתוב את המשפטים הללו ללא סוגריים. אבל סטונר הוא איש של סוגריים. נמצא בסוגריים, חי בתוך סוגריים, מת בתוך סוגריים. סטונר האיש, לא הספר, הוא הערת אגב, הערת אזהרה, סטונר.

רכשתי את הספר כשעולם הקוראים רחש וגעש וסיקר את הספר. והדעות היו לכאן ולכאן. כמעט כולם לכאן ומעטים לכאן. הלכאן הלא חיובי היה במיעוט בולט. כמעט כולם עיטרו אותו בחמישה כוכבים. כשהתחלתי לקרוא ומצאתי אותו, איך להגיד... (מיד אני אגיד) אז גם נטשתי אותו 3 פעמים לאחר קריאת עשרים עמודים ואולי פחות. יש לי תכונה כזאת (קצת מבישה), כשכולם מפליגים בשבחים, ומרעיפים מחמאות, ומתפעמים ומתפעלים, וקושרים כתרים והשצף קצף המתלהב ומתלהם מגיע לי עד לכאן (מטאפורית עולה עד מעבר לקומתי הלא הכי גבוהה) ומטביע אותי, אני נסוגה ונוטשת. כי למה לי להיסחף בזרם, אני אוהבת להיות ייחודית. כולם שואגים יצירת מופת, אני אעקם את אפי.

טעות, טעות.

סטונר הוא יצירת מופת.

אז איך מצאתי אותו תיכף בהתחלה? הבטחתי להגיד. אז הנה.

כל מה שאכתוב על סטונר הספר, מתאים לסטונר האדם וההיפך.

סטונר הוא סתיו, גם באביב ימיו. הוא אפור ואפרורי, לא כמו צבעי אקוורל, אלא כמו צבעי שמן. הוא ציור מופשט. הוא צרוד כמו צ'לו, או כמו פסנתר בלתי מכוון, או כינור שפקע בו מיתר. בעל גבולות ברורים ומקובעים, ובה בשעה הגבולות שלו מטושטשים כמו התבוננות ללא משקפים, כמו בשעה שהחשכה מעמעמת את העולם. כמו נר שעווה נמס. יש בו עקשנות בלתי נדלית מעורבבת עם רכות והתמזגות. סטונר הוא מלך המתמזגים. יש בו תועפות של קסם שנובע מאישיותו המופלאה. ובה בשעה הוא נטול קסם לחלוטין, כמו גזע עץ חום ויבש נטול חן. כלומר, את סטונר צריך להכיר באמת כדי לאהוב, אבל לדאבון לב, גם רוב מי שהכירו אותו היטב חסכו את האהבה הזאת ברשעות, באדישות ובאטימות לב.

קראתי את הספר בשקיקה, כשכבר נפלתי ברשתו, כי כאמור, את סטונר הספר והאדם צריך להכיר, וכשחופרים בעמקי נשמתו מגלים את הזהב הטהור.

על מה הספר? הוא נקרא כמו אוטוביוגרפיה שכתב ג'ון ויליאמס על אישיותו החילופית, שכינה אותה סטונר. אי אפשר שלא לחוש, כי את כל מה שהרגיש וחש וחשב ג'ון ויליאמס הוא הלביש על גיבורו סטונר.
הספר שקע בתרדמה ארוכה מאז שיצא לאור, ונחשב לספר מעומעם וישנוני, או לספר של סופרים, שמטבע עבודתם הם קוראים ספרים נשכחים ומשעממים, אבל בעלי ערך.

עד שהגיע הקהל הרחב וגאל את הספר מתהום הנשייה, שמלאה בספרים מצוינים, אבל לא פופולאריים, ואנחנו זכינו.

אז על מה הספר? על סטודנט לחקלאות שהלך לאוניברסיטה כדי לעזור להוריו, עובדי אדמה קשיי יום, פשוטים ועלובים.
אלא, שאיתרע מזלם והוא נפל ברשתה של הפילוסופיה והספרות, התאהב בחיי הרוח, בלימודי הרוח, והמשיך להעדיף את המילים ומשמעותן על רגבי אדמה קשים ובוגדניים.

סטונר נופל גם ברשתה של עלמת חמד ענוגה, בת עשירים, שמתגלה כנחש נטול מצפון. (ממתי לנחש יש מצפון? מסתבר שיש אנשים נחשיים בעלי שרידי מצפון, אבל אשתו לא).

חיי המשפחה שלו נופלים קורבן לאישיותו ולאישיותה של אשתו ולאישיותה של בתו, ומלבד אהבה ענקית אחת מחוץ לחיי הנישואין, המשפחה מבחינתו, היא שדה קרב שבו מתנהלת מלחמת התשה מטעם צד אחד. וסטונר מתחפר. בעבודה, בשבלוליותו, במילים ומחשבות, בחקירה ספרותית, בכתיבה אקדמית, בחיים חברתיים עלובים למדי. בקיצור, מתחפר בבדידותו.

אז נוסף לכל, כשסטונר מת, דימיתי אותו לדף חרוך, מלא שורות ומילים בלתי מפוענחות, מתפורר. והציור על הכריכה? מזמן לא ראיתי ציור שהולם כל כך את הכתוב.

עכשיו אפשר להיאנח. כן, סטונר הוא יצירת מופת כתובה להפליא. אם אישיותו היא הבינוניות של הבינוניות, הרי שהכתיבה עליו מבריקה ופואטית, משפטים שצריכים לקרוא פעמיים, פסקאות שקוראים כמה פעמים כדי לעלות אל הכוונות הטמונות בהן, ספר שצריכים לקרוא שוב ושוב ושוב.

לפני שנה•
★★★★★
•אפרתי
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

****


תמיד כשאני רואה סרטים ישנים, עוברת לי בראש המחשבה הפשוטה והקודרת הזאת - שכל האנשים האלה שאני רואה כאן כבר מתו. כולם, עד האחרון שבהם. גם הילד המצחיק הזה עם הנעל.
מה הטעם, לעזאזל? מה זה החיים האלה? אנחנו כאן, נולדים, גדלים, נוסעים, חוזרים, מתחתנים, ילדים, קריירה. ואז, כך או אחרת, פוף. אין יותר. וחמישים, שישים שנים אחר כך, במקרה הטוב, גם העובדה שהיינו פעם נמוגה ונשכחת. עוד עשרים שלושים שנה לאחר מכן, אפילו העובדה שנשכחנו כבר לא תהיה יותר. אני לא מדבר על אנשים גדולים ששינו, נגיד, את ההיסטוריה. לא סטאלין, ג'ורג' וושינגטון, צ'רצ'יל, המינגווי, שפילברג או ג'ון לנון. לא אלה שנכתבו עליהם שתיים שלוש ביוגרפיות, שהשאירו משהו אחריהם, שפעימת קיומם בהיסטוריה עדיין מהדהדת. לא אלה, אלא דווקא רובנו, אנשים רגילים, מורים, מהנדסים, אמהות ואבות, סבים וסבתות, מנכ"לים מלאי חשיבות עצמית, שפים במסעדות יוקרה, חברי כנסת נכבדים, חתני פרס ישראל.
דווקא הספר העל-זמני הזה, ביוגרפיה בדיונית על מישהו, על עוד אחד, אלמוני, מרצה למשהו באוניברסיטת משהו וחייו הלא-מסעירים, הספר הזה מילא אותי יראה. איכשהו, בלי כלום, התמלאתי ביראה כשקראתי את הסיפור המפעים הזה, סיפור על כלום שדווקא שפתו הלאקונית עתירה ברגש ובאהבת החיים, ששואלת בלי קול את השאלות האמיתיות שמלוות כל אחד ואחת מאיתנו לאורך כל חיינו וגורמות לנו מצד אחד לעשות את ההחלטות החשובות ביותר בחיינו, להביא ילדים, ללמוד, להשפיע, לחזור בתשובה או בשאלה, לייסד מהפכות וללכת עם לבנו, ומצד שני להבין את אפסותנו מול הזמן הארור הזה שעובר, שאנחנו פחות מנקודה שחורה בתוך אוקיינוסים של דיו ההיסטוריה, ושיעברו עוד חמש מאות שלושים וארבעה ימי שלישי סתמיים שבהם נחיה, נאכל, נשתה, נביא ילדים ונכדים ונעבוד ונשפיע ונחזור בתשובה ושאלה... ואז נמות. ואז נישכח. ואז אין יותר.
מוזר, שדווקא הספר הזה תפס אותי כל כך, עד שקרה לי משהו שכבר מזמן לא קרה לי, שנשארתי ער עד השעות הקטנות של הלילה רק כדי לסיים אותו כבר. כי לא יכולתי לעזוב. הייתי מרותק, בלי תעלומת רצח, בלי מסתורין או מתח או אפילו רגש. פשוט סיפור חיים קטן של מישהו לא חשוב, שאפילו לא היה באמת. כנראה שפשוט יש בו משהו, בספר הזה. אמת מבעבעת, חסרת רחמים, וההבנה שגם בחוסר המשמעות אפשר ליצור משהו, בועה שבה אפשר להדחיק הכול, שיש בה טעם ומחשבות, שמחה, ילדים, שאפשר להשאיר כאן חותם, אנחנו חשובים, אנחנו חלק מההיסטוריה. אלמוות.
אולי יש דברים שאפשר לעשות, אולי זו המסקנה האחרת שאפשר להבין מהספר, כמו מהחיים ממש. שנכון, החיים עוברים מהר מאוד. רגע אתה בחור מגושם שמגיע משיט-הול, מיזורי כדי ללמוד חקלאות באוניברסיטה, ובמשנהו אתה בן שישים וחמש, עם סרטן סופני (ואחד מתיאורי המוות המפעימים ביותר שיצא לי לקרוא מעולם). אבל גם למה שאתה עושה באמצע יש משמעות. עם מי אתה בוחר לחלוק את חייך, ומדוע. למה לא לוותר, מה לשמור ומה לשכוח. שנכון, בסוף הכול נגמר אותו דבר אבל לפחות בשני הרגעים האלה שאנחנו כן כאן, אפשר למצוא משמעות.


****

נ.ב. תראו את זה:
http://www.youtube.com/watch?v=6Wf8yEb1cwY

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

רציתי לאהוב אותו, באמת שרציתי.
זאת כמו חותמת איכות כזאת: גם אני קראתי את הספר המשמים הזה והצלחתי לחדור ולראות פנימה אל תוך העומקים הנשגבים שלו ולהתפעם מיופיו הסמוי מן העין!
צר לי, לא עבד.

והבעיה שלי איתו לא היתה השיעמום, דווקא.
נכון שלא קורה בו הרבה, אבל קורה.
הוא מתאר חיים של אדם, תקופה היסטורית מעניינת, תככים ומתחים באקדמיה.
יש בו מספיק כדי להחזיק ספר, הבעיה היא שהוא, סליחה אבל אין לי מילה יפה וגבוהת מצח לזה, פשוט מעצבן.

לא אהבתי את הדמות של הגיבור הפאסיבי, זה שהכל קורה לו וכמעט אף פעם לא לוקח יוזמה או אחריות, שכמעט ולא מנסה לשנות את המצב, חוץ ממתי שכבר היה עדיף לא לעשות כלום.
כולנו כאלה לפעמים? כולנו נותנים לפעמים לחיים לסחוף אותנו, כולנו משלים את עצמנו שיש לנו יותר שליטה על נסיבות חיינו ממה שיש לנו באמת? אולי.
אבל התחושה שלי היתה שסטונר קצת קיצוני בעניין, ובלי סיבות טובות באמת.
הוא נותן לאשתו לנתק את הקשר בינו לבין הבת שלו, משלים עם ההידרדרות של החיים של הבת שלו בבגרותה, משלים עם זה שהמאהבת שלו תעזוב את האוניברסיטה כדי שהוא יוכל המשיך את חייו האפורים והמשמימים ללא שינוי, בלי שום ניסיון להחזיר מלחמה ולהתעקש על הדברים החשובים באמת.
הוא מוצג כאדם שחי על פי העקרונות שלו, אבל מהם העקרונות האלו? לא להרשות שהאוניברסיטה תזדהם בבינוניות אינטלקטואלית? זהו?
אין לו שום עניין בשאלות של חברה ופוליטיקה, מאורעות כמו שתי מלחמות העולם עוברים לידו בלי להשאיר רושם, החיים של הבת שלו הולכים ונהרסים, אם הספר בא להדגים את המונח "מגדל השן" - הוא עשה עבודה טובה, אבל אני בספק אם זאת היה המטרה שלו.

עוד עניין מעצבן הוא הצורה בה מוצגת אשתו של סטונר.
היא הנבל הראשי של הסיפור, אבל היא דמות שטוחה לחלוטין, אין לנו שום הסבר למניעים שלה, להתנהגות שלה, לבחירות שלה.
היא פשוט דמות מוזרה, דמות מהסוג שגורמת לי להרגיש שהיא, ובכן, נכתבה על ידי גבר. גבר ממורמר, אפילו.
דמות מהסוג שהיה מעניין לשמוע את הצד שלה בסיפור, אולי היינו מקבלים זוית שונה לגמרי, מבינים אחרת את כל הסיפור.
אבל אין שום דבר כזה בספר, היא פשוט אישה-מכשפה שכזאת, שכל עניינה בחיים הוא לאמלל את בעלה ואת בתה מסיבות לא ברורות.

אז צלחתי אותו בסופו של דבר, אחרי כמה שבועות.
בחלק מהזמן הכרחתי את עצמי להמשיך, בתקווה שמשהו יקרה פתאום: שאראה את האור, שאבין על מה המהומה.
כמו שאתם מבינים, זה לא קרה.

לפני שנה•רויטל ק.
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

"היינו כשני נוסעים שהגורל קשר אותם אל ספסל משותף למשך מסע ארוך ברכבת. חייבים לנהוג זה בזה שימת-לב, להקפיד על נימוסים זהירים, לא להטריד ולא להידחק זה אל זה, גם לא לחטט הרבה." הציטוט הזה הנו מתוך "מיכאל שלי", עמוס עוז. אך באמת תהיתי לעצמי תוך קריאת "סטונר" כיצד זה נכתבו בסמיכות כה קרובה שני רומנים, האחד בישראל המתרחש בתוך ירושלים הקטנה שלפני מלחמת ששת הימים על אשתו של "הדוקטור מיכאל גונן, גיאולוג, איש נוח" ומעבר לים בארה"ב יצא ב1965 סיפורו של סטונר, הוא מעין "הצד של מיכאל" בעניין.
טוב. סליחה על ההשוואה, אולי באמת אסור להשוות בין ילדים וספרים.

סטונר גדל בבית של עובדי כפיים ובעצם נטול חלומות או שאיפות שיבוא יום ויגאל אותו מן הבדידות הקיומית של היותו בן יחיד, מן השתיקות הסוככות מכל עבר בבית. יום זה מגיע, אך סטונר כמדומה ממשיך ונושא את לבדיותו ושתיקתו עמו לכל מקום. הוא משתלב בתוך אוניברסיטת מיזורי, קולומביה, עובר מלימודי חקלאות אל ספרות ומתגלה ככישרון גדול. עם זאת, משהו נותר בו לאורך העלילה כולה כמן "נוכח-נפקד" בחייו שלו עצמו.
זה לא שאין בו רגש. כלל לא זה העניין. הוא מתאהב בבתו גרייס, יש קשר זוגי ששם פתאום מתעורר בו ניצן רך לחיים ונראה שאולי יש אפשרות שיסיר את השריון שעטה על עולמו הפנימי. עם זאת, קצר הוא האביב. וכשקמל אותו ניצן, שב סטונר אף בנוקשות רבה הרבה יותר ממקודם, אל מעטהו ואל התכנסותו התהומית עוד ועוד פנימה. אל דחיקת העולם שבחוץ הרחק הרחק מעבר לו.

עלו בי מחשבות מעניינות אגב קריאת הספר (וזו כבר בעיני סיבה מצוינת לקרוא) אחת מהן התכתבה עם הציטוט המקסים הבא:

"בנעוריו ראה סטונר באהבה מצב קיומי מושלם, שאדם בר-מזל יכול למצוא את דרכו אליו; בבגרותו הגיע למסקנה שהאהבה היא גן עדן של דת כוזבת, שיש להביט בו באי-אמון משועשע, בבוז חולין עדין ובנוסטלגיה מלאת מבוכה. ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב."

איני יודעת אם סטונר נשאר נאמן לתחושתו זו שמובעת עדין כל כך כאן. אך בי הדברים עוררו מחשבות על עניינים נוספים בחיים שניתן במהלך ההתבגרות לנוע בהתבוננות בהם, ואולי גם הם "פעולה אנושית מתהווה" מעין זו. אולי אושר אישי. אולי עולם רוחני. אולי יחסי אנוש. אולי עוד.

מומלץ

לפני 4 שנים•זרש קרש
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

סטונר, איזו דמות נפלאה בשיממונה.
איזו נחישות והתמדה.
כמה סבלנות והכלה.
הילך עלי קסמים
על אף התסכולים, הכישלונות, ההישגים וההצלחות, סטונר דובק בדרכו הוא.
העדינות באהבה, הרצון להיטיב לחשוב על הפרט על הכלל ועל כולם.

ספר נהדר.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•רונדנית
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

אני מניח שאני לא אהיה מקורי, אבל אני מצטרף לכל עשרות הביקורות המשבחות את הספר. כנראה שבכל זאת יש משקל לחכמת ההמונים.

לכאורה אין בסיפור הזה משהו מיוחד: זהו סיפור חייו של ויליאם סטונר שנולד בחווה בדרום ארה"ב ולאחר מכן עשה קריירה אקדמית מרשימה. העלילה מתחילה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשכת לאחר מכן בשנות השפל הכלכלי הנורא, מלחמת העולם השנייה ולאחריה. לכאורה זהו רומן שגרתי על גבר, אשה, חיי נישואין לא ממש מאושרים, רומן מהצד, מאבקים שכולנו מכירים במקום העבודה ויחסי אב ובתו, אך זהו ממש לא ספר שגרתי. זהו סיפורו של אדם החי חיים סזיפיים אך כל הזמן מחפש משמעות ואהבה. אז מהו סוד הקסם כאן? יתכן כי הסוד נעוץ בעובדה כי הספר גורם לנו לתהות על משמעות חיינו אנו, יתכן כי הסוד הוא בכתיבה הישירה של הסופר והתרגום המצוין של שרון פרמינגר ויתכן כי הקסם הוא בדמותו של סטונר אשר תמיד דבק באמת שלו גם אם עליו לשלם מחירים. אולי העובדה כי הרבה חלקים בספר ממש זהים לביוגרפיה של הסופר, הם שהופכים אותו לכל כך אמין ומדויק. אך יש גם אפשרות נוספת והיא התשובה הסבירה בעייני: כל התשובות נכונות. אני מניח שבכל אחד מאיתנו יש משהו מדמותו של סטונר ולכן קל כל כך להזדהות איתו, בעקר כאשר כולנו צריכים להחליט על מה אנחנו נלחמים ועל מה מוותרים.

אני לא מתרגש מכל מיני סופרלטיבים המודפסים על הכריכה האחורית של ספרים, אך במקרה הזה כל מה שכתוב שם, נכון.

ספר שנקרא מהר מאוד ושווה 5 כוכבים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

הספר מציג באופן מייסר את חייו של "ויליאם סטונר" ובכללן אהבות שנכזבו שאיפות שלא התממשו ובכללי מחזור חיים שלם של ימים שחוזרים על עצמם ברוטינה מייגעת שלא לומר מדכאת כל עמוד מביא את הקורא אל תוך הריק האפרורי ולשגרה העצובה ומלאת האכזבות ומזכיר לנו עד כמה החיים יכולים להיות פשוט סיפור נוסף בעולם-סיפור שלא ממש משאיר חותם...
ציטוט שמופיע כבר בעמוד הראשון מתמצת את התמה של הספר באופן חד ביותר (לא מדובר בספויילר למרות שזה נראה ככה- כמו שכתבתי זה מופיע בעמוד הראשון...) "סטודנט שייתקל במקרה בשמו אולי יתהה בעצלתיים מי היה ויליאם סטונר אך לעתים נדירות ינסה לספק את סקרנותו מעבר לאותה שאלת אגב..... למבוגרים שבהם שמו הוא תזכורת לאחרית המצפה להם ולצעירים הוא צליל בלבד...." אני רק יכול לומר שזה לא רק נשמע מדכא זה באמת מדכא.. או נוגע ללב.. איך שתעדיפו לקרוא לזה..
זו כתיבה רגישה ביותר של ויליאמס על דרמה שטמונה דווקא בחוסר הדרמה שבסיפור -חיי השגרה של מרצה פשוט הספר מלא בחמלה שפשוט זועקת מבין השורות
באופן אישי גרם לי הספר להרהורים על חיי האדם הממוצע ללא פילטרים-משעממים, עצובים, מלאי אובדן ועם שבריר קטן של משמעות
בקיצור מדובר בהמלצה חלוקה, כוונתי-לקורא הרגיל הצמא לדרמה או לדיאלוגים "עשירים" אני מנבא כבר עכשיו שהוא יגמור את הספר ויחשוב שמדובר בטקסט מנומנם שלא לומר נטול עניין ומשעמם להחריד אבל וכמו שנהוג לומר ה"אבל" הוא חשוב מי שמסוגל להעריך אומנות (מחילה מראש לנפגעים) ימצא את עצמו מוקסם מהעומק והפרטים הקטנים ומהפשטות שמסתירה מורכבות בלתי רגילה ויליאמס מצליח להפוך את חיי סטונר (כן. ההוא עם העלילה נטולת הדרמה וכו') למעין מסע פנימי של ערגה, כישלון, אהבה ותסכול (הרבה תסכול.. הרבה מאוד תסכול...) מי שמוכן להשקיע קצת מאמץ יגלה יצירה מבריקה ומרגשת (לא מדובר בספר עב כרס שלא לומר ספרון קצר- 288 עמודים לא כולל אחרית דבר- בהוצאת ידיעות) ומי שלא הפסד שלו...

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•הקורא העצל
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

יום שלישי היה יום מחורבן. מצוקה של אדם קרוב אשר לא היה לאל-ידי לעזור לפתרה גרמה לי למועקה כוססת בדרכי לעבודה. בעבודה היה לי יום אינטנסיבי, מן הימים בהם צריך לטפל בעשרה נושאים בו זמנית, בלי יכולת להתעמק די הצורך באף אחד מהם, ואתה חש כלהטוטן המקפיץ עשרה כדורים, תופס שוב ושוב ברגע האחרון את הכדור הקרוב ביותר לרצפה ומטילו שוב לחלל האוויר, חושש מן הרגע בו הכדורים יתחילו ליפול בזה אחר זה. האינטנסיביות הזו השכיחה ממני את המועקה לזמן מה, אך בדרך חזרה הביתה היא אותתה לי בכאב עמום שהיא עדיין כאן.

היה זה ערב יום הזיכרון. בטלוויזיה שידרו תוכניות בהן אנשים נהדרים סיפרו בגילוי לב על ההתמודדות שלהם עם אבדן היקר מכל. מצאתי עצמי מרותק למרקע, מוסיף דיכאון על דכדוך, לא מסוגל להתנתק ואף לא רוצה, שהרי אם הם שילמו מחיר כל כך יקר, המעט שאני יכול לעשות הוא לצפות, להזדהות, ולהערות לתוכי ולו זרזיף קטן ממעיינות הכאב. לקראת חצות חשתי שאני לא יכול לישון, שבשביל הנשמה, אני חייב לקרוא משהו. ואז לקחתי את "סטונר" (הייתי כבר לערך באמצע הספר) ולא הנחתי אותו מידי עד אשר סיימתי אותו, עמוק בתוך אשמורת הלילה השנייה. ובאופן מפתיע, דווקא ספר מדכדך זה שחרר, איכשהו, את גוש המועקה שישב לו בחזה ואפשר לו "להתנקז". מסתבר שספרים יודעים לעשות גם דברים כאלו.

הדמות הראשית ברומן המצוין הזה של ג'ון ויליאמס הוא ויליאם סטונר, נער חווה ממשפחה ענייה ההופך למרצה לספרות אנגלית. הרומן מתאר את חייו המשפחתיים והאקדמיים, חיים עם מעט מאד דבש והרבה – אוי, כמה הרבה – מרור. סטונר הוא דמות של אנטי-גיבור. הוא פסיבי עד אימה ומתהלך בעולם כילד חרד בחנות חרסינה, חושש להפיל משהו, לפגוע במישהו, לעשות שינוי שיגרום לנזק. תמיד שם את עצמו במקום האחרון בסדר העדיפויות. לכן כל כך קל "לטפס" עליו, להציק לו ולרדת לחייו, שכן סטונר אינו מתעמת ומוצא תמיד איזו שהיא פינה, בעולם החיצוני או בלבב פנימה, אליה הוא מצליח להתכנס כדי למצוא את השקט והסיפוק הצנועים להם הוא זקוק. הפסיביות הזו שלו ממש תסכלה אותי כקורא. אבל מאידך, יש בדמות האנטי-גיבור של סטונר גם אלמנטים הרואיים. הוא נאמן לחלוטין לערכיו ולאמת שלו ומוכן לשלם (ואף משלם) מחירים גבוהים כדי לשמור עליהם. ובסופו של דבר, בשלהי חייו, הוא אפילו לומד מעט להיאבק.

סגנונו של ויליאמס ריאליסטי, תמציתי, מדויק וחסכני (כפי שמודגם היטב בשמו של הרומן: פשוט סטונר). הדמויות שהוא בורא עגולות ועולמן הפנימי מתואר היטב. דרך סיפורו של סטונר אנו גם נחשפים לטלטלות שעוברת ארצות הברית במהלך שתי מלחמות העולם והמשבר הכלכלי שביניהן, ולדינאמיקה של חיי האקדמיה. לא ארחיב על מנת שלא לחטוא בחטא הספויילר, אבל אומר כי הרומן מתאר עולם אקדמי רווי יצרים ושנאות יוקדות בלתי רציונאליות. הקורא עשוי לתמוה כיצד שנאות בלתי רציונאליות פורחות להן באקדמיה, לכאורה מעוז הרציונאליות והאינטלקטואליות. ובכן, ראשית, אקדמיה היא אחת מן המסגרות היחידות בהן סיכוייך לצאת לפנסיה במקום עבודתך הראשון גבוהים, מה שגורם לכך שבמידה רבה איש אקדמיה טיפוסי "נשוי" בנישואים קתוליים לעמיתיו (ונישואים ארוכים, כידוע, עלולים להצמיח לעתים שנאות לא-רציונאליות). ושנית, אף כי האינטליגנציה של אנשי אקדמיה גבוהה בממוצע, אין זו כלל ערובה לשכל ישר. כפי שאמר פעם ג'ורג' אורוול, "יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם".

לסיכום, סטונר הוא ספר מעולה. קחו בחשבון שקריאה שלו עלולה לגרום לכם לדכדוך אקסיסטנציאליסטי קל-עד-בינוני אבל, לטעמי, זה מחיר ששווה לשלם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עולם
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

מה אהבתי בספר?

• הזדהות מוחלטת עם הגיבור, ומכאן – עם הספר עצמו, שכן זה ספר שבו האישיות של הגיבור היחיד מהווה את לב הרומן,כמשתמע משמו. סטונר הוא אדם טוב, אנושי, רגיש, וכך גם הספר – רגיש ומרגש. סטונר הוא אדם פסיבי, לא פסיבי במובן הכנוע והרכרוכי של המילה, אבל גם לא פסיבי במובן של פסיבי-אגרסיבי. פסיבי טוב לב.

• הספר מעלה את אחת השאלות הקשות ביותר והמקוממות ביותר: למה לאנשים טובים קורים דברים רעים? הספר לא נותן תשובה (ובעצם, יש תשובה?) ורק מספר סיפור ומניח לקוראים לתהות ולחשוב בעצמם.

• השפה של הספר: רזה אבל לא ענייה: שפה תמציתית, מזוקקת,ריאליסטית, חסכנית, חפה ממליצות. כל מילה במקומה.

• עלילה מותחת ורבת תפניות לא תמצאו כאן, ובכל זאת הספר מצליח לשמור על עניין וסקרנות לכל אורכו.

• חוץ מהאסוציאציה לספר איוב בסוגיית ה-"צדיק ורע לו", הספר עורר בי גם אסוציאציה לספר קהלת. האם יש משמעות לחיים? האם יש בכלל אפשרות להותיר איזה חותמת בעולם שבו כל בן חיים הוא בן חלוף? גם כאן הספר לא פוסק ולא מביע דעה ורק נותן לקוראים לחשוב ולהרהר.

• הספר מדגיש לדעתי את הסתמיות שבחיים: הבן אדם נולד, חי ומת. בין הלידה למוות הוא חי חיים סזיפיים. ולמרות כל הכאבים והתסכולים והאכזבות שיש בחיים ושבאים לידי ביטוי בספר,הספר מצליח להביא גם את נקודות האור הקטנות והיום יומיות בחיים.

• כולנו סטונר.


מה לא אהבתי בספר?

• שכולם אהבו אותו... מקורי אני כבר לא אהיה...

בשורה התחתונה: ספר קטן-גדול. ואם תרצו אפילו פצפון-ענק. ממליץ בחום.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קצר ולעניין
דירוג
4.0
לפני 11 שנים

“שמתי את הספר על המדף כשלוש שנים בערך, עד שיפסיקו לכתוב עליו, להמליץ עליו, לדחוף אותו בארבע במאה, לשא”