בכדי לתאר את הספר "היקום הטרגי שלנו" מאת סקרלט תומס, אני אשתמש בביטוי שהסופרת כל כך טוחנת בספר, והוא "סיפור ללא סיפור", אתם תחליטו כמה הביטוי הזה נשמע חיובי כחלק מביקורת על ספר. הספר (בין היתר) עוסק בשאלה, האם כל סיפור, בספרות או בחיים, חייב להיות עם עלילה, כמו שאנחנו מבינים אותה. האם ניתן להכנס לעולם שבו האדם רגיל לדמויות עגולות, שמשהו קורה להן במהלך העלילה, עולם שבו לעלילה יש התחלה, סוף ואמצע, ולהציג משהו שונה, שאין בו אף אחד מהם? האם ברגע שמציגים לנו משהו טוב, אנחנו מחכים בצמא שמשהו ייהרס ויהפוך לנורא, ואז ממתינים ששוב יהפוך לטוב, וזה חוזר חלילה? סקרלט תומס מצליחה לכתוב רומן שלם, שבמובנים מסויימים אפשר לראות בו יצירה ספרותית חסרת פואנטה, ובמובנים מסויימים, זוהי יצירה גאונית, אם כי אני לא בטוחה שבתור בן אדם רגיל, שצמא להתרחשות, אפשר להעריך אותו כראוי. בתחילת הרומן, הגיבורה מתקיימת באפרוריות בתוך עולמה הבינוני, כשרוב חייה מתרחשים ברובד המחשבתי והחלומות לא ממומשים. בסוף הספר, הגיבורה במצב דומה. הכל נשאר במצב סטטי, ואמנם מתרחשים אירועים מסויימים בחיי הגיבורים המעורבים בספר, אך הדבר לא תורם כדי להזיז את העלילה ולו בסנטימטר, ולקרב אותה לפתרון הבעיות האמיתיות. מדובר על "סיפור ללא סיפור"; וזה אכן אחד כזה. הגיבורה אומרת, שבשבילה החיים הם לא למצוא תשובות, אלא למצוא את השאלות; אכן, שום שאלה לא נפתרת. מצד אחד, במהלך קריאת הספר, ובעיקר במחציתו הראשונה, הקורא עלול למצוא את עצמו מתוסכל שלא קורה כלום, אך מצד שני, זהו הרעיון של הספר וזה מומחש באופן יעיל. עם זאת, לא בטוחה עד כמה אני אמליץ.
