"את לא יכולה פשוט להחליט ש.." התעצבנתי מול הספר, ואחותי הקטנה גילגלה עיניים ולחשה לעצמה שאני מתנהגת כמו הר געש. יום שבתי יפה, חצי משפחה שרועה על הספה, איש איש וספרו. אני קוראת את "לפתוח את התיבה של סקינר", ומתעצבנת. אוהו, כמה שאני מתעצבנת. בשלב מסוים החלטתי לשתוק, כי מה אשמת המשפחה שלי שאני מתאמצת לקרוא ספר שקשה לי איתו. כשאחותי העירה שכנראה הספר כבר בסדר, יכולתי לומר לה בדיוק מה מעצבן אותי ממש עכשיו, בפסקה אותה אני קוראת. תמיד היה משהו.
יש ז'אנר שאני מחבבת במיוחד, אותו אני מכנה "ספרי הנגשה": ספרים שמתארים מדע שנמצא רחוק ממני, בצורה פשוטה וברורה, שמלמדת אותי הרבה אבל בצורה קלה לעיכול. כך, קראתי את "המשפט האחרון של פרמה" הנהדר, "אינטליגנציה חברתית", "למה קשה לתפוס מוניות ביום גשום" שניתח תיאוריות כלכליות שונות בעזרת דוגמאות מחיי היומיום, "הכפית הנעלמת" על הטבלה המחזורית ועוד. אני יודעת כשספר כזה הוא גם טוב, כשאני יוצאת בהרגשה של "זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה", או אפילו סתם רוצה לחפש על זה עוד קצת מידע, מעבר למה שהספר נתן לי.
הספר "לפתוח את התיבה של סקינר" הוא גרוע במובן הזה. אני לא רוצה לחפש עוד מידע, אני מרגישה שאני מוכרחה לחפש עוד מידע - כי הספר פשוט לא נתן לי מספיק. הוא מתאר את "עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים", אבל לא מתאר את התהליך שעברה הפסיכולוגיה של המאה העשרים: למשל, המצאת ועדות אתיקה לניסויים - נושא שדי מתבקש לדבר עליו לטעמי, אחרי פרק על הניסוי של מיליגרם ובערך שלושה אזכורים לניסוי העגבת בטסקיגי.
דוגמא נוספת: הסופרת מתארת איך אחד המרואיינים שאל למה היא לא מתייחסת לשני פסיכולוגים מוכרים שעשו משהו דומה לניסוי שהיא כתבה עליו. מנגיש מוצלח ישלוף לי גם את זה ממעמקי הספריה, וירחיב על הפסיכולוגים והניסויים ההם. מנגיש סביר יתן לי הערות שוליים של שורה. הסופרת, לורן סלייטר, התעלמה באלגנטיות.
כשאת כותבת ספר, כדאי שתחליטי תחת איזה כובע את כותבת אותו: יתכן ואת מנסה להיות סופרת, ואז לנתח את הריח של ספל של נפטר ("ריח של זקנה ושל מוזרות, של זיעה שיבשה, של ריר כלבים ולשלשת יונים, של מתיקות"), או מה אדם שאין הרבה תיעוד עליו ראה או לא ראה מנוף חלונו ("אני מדמיינת לעצמי ש.."), רלוונטי ואף מתבקש.
יתכן ואת עיתונאית, ואז לחפש אנשים שנעלמו כדי לשאול אותם שאלות, ולנסות חוויות מסוימות בעצמך זה מקצועי. אפילו ללכת ולנסות לערער את האמונה של אם לילדה סיעודית, מיד לאחר שגילתה שהסרטן שלה חזר בפעם החמישית, ואז גם להציץ בגניבה לחדר של הבת המדוברת, עשוי להיתפס כלגיטימי בצורה כזו או אחרת של עיתונאות.
ויתכן ואת מנסה להיות פסיכולוגית, ולשים את המרואיינים שלך על הספה. כך, לאישה שהקדישה את חייה לתופעת הזכרונות השתולים, ובכך עירערה על פסקי דין מוות של אנשים שיתכן והם חפים מפשע, את בהחלט יכולה לקרוא "רודפת תהילה" ולנסות לנתח מה הם הדברים שהובילו אותה לרדוף פרסום כל כך.
ויתכן ואת סתם לורן. ואז את יכולה להדביק לאנשים שאת פוגשת תוויות ופירושים, כפי שאת חווה אותם ("מבט עיניה שידר.."). אולי זה לא פייר לעשות את זה קבל עם וספר, אבל את יכולה.
לא קראתי את המבוא של הספר, ועד שלב די מתקדם הנחתי שהכותבת היא עיתונאית שמנסה לקרוא מעט על פסיכולוגיה ולהנגיש אותה לקוראים במספר מילים מוגבל ולאחר מעבר עורך. במקרה כזה, הניסיון שלה ראוי להערכה, ואפשר לסלוח על רשלנות מסוימת שליוותה את הספר.
אבל כשהיא הזכירה את התואר הראשון שלה חשדתי, ובלימודי התואר השני חשדתי שוב. ובכן - הסופרת מחזיקה בתואר שני בפסיכולוגיה. ולכן קשה לי יותר להבין את הטעויות שמלוות את הספר הזה. בין השאר:
נראה שלא תמיד היא מבינה מה מחקר מסוים אומר, ומגיבה לא עניינית. היא קופצת מהר מדי למסקנות (מרואיין מסוים אומר שהוא לא מתחרט על משהו - סימן שהוא מדחיק), מתעלמת משאלות מתבקשות שעולות בסיפור (למשל: בהינתן מחקר שהצליח לשתול זכרונות כוזבים אצל אנשים, האם אפשר להעמיד לדין אדם על סמך זיכרון שצץ לאחר שנים? והאם מוסרי לדון אדם למוות, על סמך זיכרון יחיד ומרוחק? ו"סתם" לשלוח אותו לשנות מאסר ארוכות?)
נראה שבדרך לסיפור יפה, היא שכחה את מה שהיא כתבה בדף שעבר. כך, אדם שמתואר בדף הראשון ככזה שניסה להספיק הרבה כיון שידע שחייו יהיו קצרים (אביו מת בגיל צעיר), מתואר בזמן מותו בדף הבא כמי שאותו "כמו את כולנו, הרגו החיים. השחיקה, הלחצים...". או הגנטיקה, אבל זה פחות רומנטי. ניסויים בקופים מצד אחד מחרידים אותה, כמו פגיעה בכל בעלי החיים, כולל באצות הים. מצד שני, כמה דפים לפני כן מתואר יום קיץ מלא ביתושים עקשנים שלא נכנעו לריסוס שלה, ובהמשך מתואר הרג עכברים. באמצע, היא לא סולדת מניסויים שנעשים על חולדות. רק 99% ממנה מאמינים שהיא תשתמש בקופים לו זה מה שיציל את הבת שלה. 100% ממנה שש לקרוא על הרס חולדות בדרך להבנה טובה יותר של המוח האנושי, לאו דוקא בסוגיות מצילות חיים. הנקודה הזו אולי שולית, אבל אני חושבת שאם מישהי מצפה שאקרא את הספר שהיא כתבה, ראוי שהיא תקרא אותו גם לפני.
לורן יכולה להיות עיתונאית לא רעה. כך, היא לא היססה לנסות תרופות הדומות לסמים גם על עצמה, ובפרק אחר אף לנסות ולחזור על ניסוי שהוביל לאישפוז שווא של מדען וכמה מעוזריו בבתי חולים פסיכיאטריים. הם אובחנו כחולים בסיכוזפרניה בזמנו, ואילו היא - כסובלת מדיכאון פוסט טראומתי. העיתונאית שבה ששה להתקשר לחוקר איתו התווכחה על זה - הנה, ניצחתי. עדיין יש אבחוני שווא של מחלות נפש.
אבל אילו היתה מדענית אמיתית, או חוקרת ראויה, היתה צריכה להודות שאכן, עלול להיות שביב אמת בלאבחן אישה שסבלה בעבר ואף אושפזה בעקבות דכאון, כסובלת מדכאון גם עכשיו, לאחר שהיא מדווחת על שמיעת "בום" ונזכרת בשכן שלה שנפל ומת. בשלב שאחרי ההודאה, היה ראוי להסכים שגם האיש שלה ישתתף בניסוי, כפי שהציע. אולי אף לבחון על יותר משני אנשים, אם את ממש רוצה להצליח לומר משהו.
היא גילתה שסמים לא ממכרים - גם לא אנשים כמוה, שאין להם באמת משפחה. וכך היא לקחה את התרופות שהאיש שלה נוהג לקחת, והחוויה הרגישה לה קצת כמו בהריון עם הבת האהובה שלה...ובכל זאת לא התמכרה. אולי אנשים כמוה, ללא משפחה, לא מועדים להתמכרות כמו שנהוג לחשוב. האיש שלה והבת, אגב, חיים ובריאים וגרים איתה.
ובכן, נראה שלורן לא מרגישה מגבלות בדרך לאמירת "משהו". היא פשוט אומרת אותו. התקשיתי להאמין לה. המסקנות הרגישו לי פזיזות מדי, התיאורים של האנשים סובייקטיביים מדי, ולמעשה - אני לא יודעת כרגע הרבה על הנושא של הספר, אבל יודעת בדיוק באיזה חדר עשויה הסופרת להירדם, מה היא למדה ואיפה, מה היא תשמח לאכול ועוד שלל פרטים רלוונטים.
ועל מה הכוכב האחד? הניסויים שהיא תיארה מעניינים (מזל שלמדתי על חלקם לפני הקריאה), האומץ לחזור על חלק מהם ראוי לציון, והשאלות המוסריות שהיא העלתה הן חשובות - גם אם לא תמיד היא העלתה את השאלה במודע, ואף פעם לא ענתה עליהן, או שיקפה אובייקטיבית את הדיון.
