1967- והארץ שינתה את פניה, ספר שהוא גם עבודה הסטורית מעולה.
בכל ספריו, תום שגב חודר לרבדים העמוקים ביותר, ושולף מכל מיני
ארכיונים ניירות, שהיסטוריונים אחרים פיספסו, או פשוט עברו עליהם
מבלי ליחס להם את החשיבות שמגיעה להם.
קשה גם לסתור את שגב, מכוון שעמדותיו הפוליטיות ידועות , והוא נותן
להם ביטוי בספריו.
ניסיון כזה קשה פי כמה כאשר העבודה העצומה שהשקיע שגב במקורות
מציגות את הדברים כפי שהוא מכוון אותם אליהם.
דוגמה לגישה זאת- כאשר הוא מצטט את דיברי רבין בנוגע לאשמת ישראל
בהבערת הגבול עם סוריה, כאילו שישראל אשמה ב80% מהתקריות מכוון
שישראל היתה זאת שיזמה ירי על חקלאים סוריים שעיבדו את חלקותיהן
בשטח המפורז, וישראל לא רצתה שהם יכנסו לחלקות אלה.
מצד שני היו אלה שטחים שהיו בבעלות ישראלית , דבר. שמראש הצדיק
את מניעת כניסתם של אזרחי סוריה אליהם.
אבל שוב, בראייה יותר מרוחקת, ישראל היתה יכולה להרשות לעצמה כניסת
החקלאים. במידה ולא, ניתן היה למנוע תנועה בשטח, אם היה מוכרזכשטח צבאי.
הבעיה היתה שהן ישראל והן סוריה לא היו מרוצות מהסכם שביתת הנשק
ביניהן, ועל כן הפרו כל הזמן אתההסכם, פעם זו ופעם האחרת.
הבעיה, שזאת היתה חבית של חומר נפץ, והיה חסר רק הניצוץ כדי להדליק
אותה.
הספר של שגב מכיל תובנות רבות שתקופת ההמתנה הביאה לשינוי מהותי
בהיסטוריה של ישראל ובשנים לעתיד לבוא.
אני אזכיר שתיים מהן :א) כניסת מנחם בגין לממשלת האחדות , הכניסה את בגין
ואת מפלגת חירות בפעם הראשונה למרכז הקונסנסוס הישראלי. עד אז הוא
ומפלגתו נחשבו למוקצים מחמת מיאוס.ב) מנחם בגין נעשה כתוצאה ממעמדו
נציג אותנטי של היהדות הספרדית בישראל, כניסתו לממשלה, הכניסה את
היהדות הספרדית למרכז הזרם היהודי- ציוני, ושוב הם לא הוחזקו כשוליים
בעלי חוסר חשיבות פוליטית. ג) מלחמת ששת הימים הכניסה באחת למאגר
המנהיגות את הקצונה הגבוהה של ישראל, שממנה תצא לימים ההנהגה
הפוליטית של ישראל: אישים כגון : יצחק רבין, אריאל שרון, עזר ויצמן, חיים בר לב,
כולם נהיו לשרים, שגרירים, ואף ראשי ממשלות.
בספרו מתאר שגב את הקונפליקט שנוצר בתקופת ההמתנה בין הדרג
הצבאי לדרג המדיני. גם ממנו ניתן להסיק מספר תובנות חשובות בנוגע
לדמותה של מדינת ישראל בעתיד: א) המתיחות הרבה גרמה לעירעור התחומים
ולא היה חסר הרבה שהצבא יקום על הדרג הפוליטי , ויפתח במלחמה על דעת
עצמו.שגב מתאר אתהצבא כך:״ הם היו כבר בשנות ה-40 לחייהם, בעלי משפחות, אך נאחזו התרבות הנעורים הישראלית, ספק נערים מתבגרים ספק סייחים מיוחמים(!),
הם האמינו בכח והם רצו מלחמה. זה היה הייעוד שלהם״.
כיצד ניתן להבין תאור זה? לדעתי זילזול מוחלט באינטליגנציה של הקצונה הגבוהה.
ב)בפרק שניקרא ״ מרד האלופים״, קיים תיאור חד צדדי ובילתי הוגן שבו מתאר שגב
את האלופים. הוא מתעלם מהמצב והתנאים והאחריות שבהם היו מצויים אותם אנשים.
נוסף על חוסר הברירה שאליו נדחקה ישראל, האיום הערבי בהשמדה, נוסף לתנאים
האובייקטיביים בשטח ( סילוק המשקיפים, הכנסת 9 דוויזיות מצריות לסיני, קידום מטוסי קרב
לקידמת סיני, הברית הצבאית של מצרים- ירדן- וסוריה, כניסת כוחות משלוח מארצות ערב אחרות,
ושיתוק הכלכלה הישראלית עקב גיוס המילואים ועקב חסימת המיצרים, כל אלה ועוד חיזקו את
דעתם של האלופים שאין זמן לחכות, וזה הזמן להכות.
זהו ספר מעולה, עבודת היסטוריון מהמעלה הראשונה, אפשר לאהוב או
לא, אבל אי אפשר להשאר אדיש כלפיה.
מומלץ בחום גם לאלה שלא מחזיקים בדעותיו הפוליטיות של שגב.
















