זה היה ההיינליין הראשון שלי. כלומר ההיינלין. אני לא בטוחה לגמרי. אמנם הכריכה וויקיפדיה והכתיב האנגלי והתעתיק הפונטי מצדדים כולם בהיינליין, אבל סימניה חולקת כבוד להפרעת הזהות הדיסוציאטיבית של רוברט ומפרידה בין היינליין, שכתב את "החתול העובר דרך קירות", "האבן המתגלגלת", "הפלישה לכדור הארץ" ו"הפנטזיות של היינליין", לבין היינלין, שכתב את כל השאר.

זה לא יהיה ההיינלמהשמו האחרון שלי, שכן "הגבעות הירוקות של הארץ" כבר נח בתיק שלי ומחכה שאתפנה אליו כשאני מחכה לאוטובוס או משהו.

האמת, סביר להניח שלא הייתי קוראת את שניהם אלמלא אורי (תודה אורי) שהמליץ לי עליהם, אבל לא הסתפק בזה וגם השאיל לי אותם, לפני כמה חודשים בערך, ומאז הם נועצים בי מבט מאשים מעל המדף כאומרים, אם לא אכפת לך, אנחנו לא כאן בשביל היופי.
חודשים החזרתי להם מבט עקשני כאומרת, אם לא אכפת לכם, אני סטודנטית, ואני נערה עובדת, ולישון זה דווקא ממש אחלה, בניגוד למה שהיינו מצפים, והידעתם שבוויקיפדיה יש לרוב הערכים דפי שיחה שמתנהלים בהם קרבות מרתקים, ושרלוק היא סדרה נפלאה, ומה דעתכם, אולי יש איפשהו במעמקי הרשת איזה דרארי אחד בעברית שטרם קראתי?

אבל עכשיו תקופת מבחנים. כלומר, הזמן המושלם לסייד את החדר, לסדר את הארון, לצאת להליכה בערב כי ספורט זה חשוב אבל ריצה זה לא לחנונים, להחזיר מכתבי שנה טובה לכל מי ששלח לי כאלה בתשרי, לצלצל לסבתא, בעצם לבקר את סבתא, לנסוע למוזיאון חיל הים כי הוא בחיפה, לנקות חלונות, לשמוע את הפסקול של המילטון שוב ושוב עד כדי יכולת לדקלם את כל קטעי הראפ, לחדש את המנוי שלי לספרייה הלאומית ולחזור ליחסים טובים עם המדף ההוא, שנמנעתי מלהסתכל עליו במשך חודשים.
אז הנה אני ומנהרה בשחקים. זהו, רבותיי, סיפור על הישרדות, על אנשים שעומדים מול מה שלכאורה מעבר לכוחותיהם, אבל הרוח האנושית תמיד מנצחת, והם משקיעים את כל כוחותיהם במאמץ אדירים וכולם מקבלים מאה במבחן, וִיוָה לה אוניברסיטה!

כלומר, זה הסיפור שחלמתי עליו אתמול בלילה, כשבמקרה ישנתי, אני לא יודעת למה או איך. לרוברט יש סיפור יותר טוב.
הוא מספר על בחור צעיר ולא הכי מבריק, שניחן בסגולה אחת נפלאה (שששש, ג'ק) - נכונות להקשיב לאנשים חכמים ממנו. וזה מפתח לא רע להישרדות. אולי יותר טוב מאינטליגנציה, אפילו. הוא רוצה לקחת איתו נשק קטלני לכוכב הזר שהוא צריך לנחות בו כבחינה מעשית בהישרדות; אחותו, מפקדת וחיילת מנוסה, מייעצת לו לרדת מזה, ויש לו את השכל וחוסר היומרה לשמוע לה. וכן, אולי לג'ק אין בררה אלא לחבוט את המציאות בפרצופו, אבל אחר כך הוא באמת מתנהג בהתאם!
(ג'ק, אגב. אני מתכוונת, ג'ק. רק אני מאוהבת בג'ק וחושבת שהיצור הזה הוא הדבר הכי מקסים שהלך על האדמה הזאת? כלומר, לא זאת ספציפית. האדמה. כל אדמה. מכירים את הדמויות האלה שעצם קיומן הופך ספר למקום טוב יותר לסבול בו קונפליקטים, לגווע בו ברעב, למות בו אם אתה דמות משנית או לבצע בו מעשי גבורה נועזים אם אתה לא? הנה דמות כזאת. אני רוצה אחת כזאת בחיים שלי.)
מבין השורות ובלי ספויילרים, זה סיפור - לעתים ציני, לעתים כמעט רומנטי - על הישרדות, על חברוּת, על פוליטיקה ודמגוגיה, על חוויות שאי אפשר לחלוק אותן עם מי שלא חווה אותן, על כל מה שנפלא באדם ועל טפשותה של האנושות. אז נכון, לא הבנתי את כל החלק הטכני לגבי שערי מעבר, אבל בכנות, לא אכפת לי, וזה היה ספר מעולה גם בלעדיו, ושבע כוסות קפה זה כנראה יותר מדי ואני מתנצלת שנאלצתם לסבול את כל זה.
אני מפחיתה לאט. בעוד חודש וחצי, בעצם ב16.8 בדיוק, זה יהיה אחת ביום.

בכל אופן. אם מדברים על פוליטיקה, the room where it happens נהדר, כדאי לכם להקשיב לזה. ושרלוק באמת סדרה נפלאה. לא הייתי מחפשת דרארי בגוגל, אם אתם לא יודעים מה זה אתם בהחלט לא רוצים לדעת. לא באמת ביקרתי במוזיאון חיל הים אז אין לי מושג מה הולך שם אבל זה עשוי להיות מקום נהדר כמעט כמו מיטה (מיטה אמיתית, אתם יודעים, עם שמיכה וכרית והכל. לא הדבר הזה שנרדמים בו מעל המקלדת והסיכומים, נו איך קוראים לזה, שולחן).
בכל אופן, תקראו את מנהרה בשחקים, הוא ציני ומקסים וראוי לביקורת טובה יותר. אני חושבת שאני הולכת להתעורר בעוד חודש וחצי ולשאול את עצמי מה לעזאזל חשבתי כשכתבתי את כל זה.
גאד, לפעמים אני שונאת את שפת האם שלי, כל כך קשה לא לספיילר בה. אני לא יודעת איך עשיתי את זה. אני רוצה קפה. הלכתי.

(סליחה, אורי. אני מצטערת. זה ספר טוב. ממש. נהניתי לקרוא אותו. פשוט לא ישנתי כבר שבוע כמו שצריך ויש לי מבחן ביום ראשון והראש שלי מלא בשירים ודברים לא קשורים בעליל ועכשיו, פיהוק, אני הולכת לפתוח את המוּדל.)
(איזה מזל שזה לא בעל זבוב.)
(אף אחד לא ישכנע אותי שסטובור הוא לא שם קוד ליובל נח הררי.)

ספר מדע בדיוני קצר, קליל למדי, שבמרכזו טכנולוגיה המאפשרת העברת אנשים וציוד ממקומות שונים ביקום דרך חורים במרקם של היקום.
גיבור הספר הוא נער צעיר, בתחילת גיל ההתבגרות, שמשתתף בתכנית לימודים הכוללת משימת הישרדות קיצונית למדי - להיות משוגר יחד עם בני ובנות כיתתו דרך חור כזה, אל עולם חדש ולא מוכר שלא מופה מעולם וכף רגל אנושית לא דרכה בו אי פעם, ולשרוד שם משך זמן קצר.
גיבור הסיפור ובני כיתתו נתקלים, כצפוי, באיומים כאלו ואחרים בעולם פראי ודמוי ג'ונגל, אך כראוי לספר מדע בדיוני חברתי, האיום האמיתי מצוי בקרב הילדים עצמם, שנאלצים להסתדר יחד למרות יריבויות וחוסר הסכמות, ובסיכומו של דבר ליצור יחד חברה אנושית.
הסיפור מעניין, מזכיר לרגעים את "בעל זבוב", בעיקר בקטעים הכוללים יריבויות ויצירת מחנות בקרב הנערים.
נכתב לדעתי בשנות הששים ורוח התקופה, על הסלנג הביטניקי ותפיסת האהבה החופשית, שורה שם על הכול.
רוברט היינליין אוהב מאוד להתעסק עם עלילות צבאיות ומלחמתיות, וגם כאן יש מקום של כבוד לצבא ולתפיסת עולם צבאית, וכמו ביצירות אחרות שלו, גם כאן נדרשים הגיבורים לקחת חלק בפעילות אברסיבית, מסוכנת, שמאתגרת את הסדר האנושי ואת הנורמות החברתיות הבסיסיות, על מנת שיוכלו להתקדם בחברה.
בסה"כ ספר חביב, מצליח להעביר כמה רעיונות חברתיים בלי לחפור על זה יותר מדי, אם כי ברגעים מסוימים לא מצליח להימנע מחפירות.
כמו ספרי מדע בדיוני רבים אחרים לא עומד במבחן הזמן, והסלנג המיושן והנורמות החברתיות השוביניסטיות של פעם פוגמות בתחושת האמינות והיכולת להתחבר לסיפור.
אך בסך הכול - מומלץ.

נ.ב: ביקורתי הראשונה ב"סימניה", מקווה שעמדתי בציפיות.

כל ביקורת אני צריך לחשוב מחדש איך אני מתחיל? מה תהיה שורת הפתיחה שלי, שלא תגרום לאנשים לסגור את האתר בפאניקה?
אחת הפתיחות שאני כל פעם מונע ממני להשתמש בהם היא - "ספויילר קטן - יום אחד כולנו נמות", ומכיוון שאני קורא מד"ב זה מתאים כמעט לכל ספר שאני כותב עליו ביקורת. אני מאוד אוהב המשפט הזה, הוא מסכם לא רע את תמצית קיומנו הן כתור אתאיסט והן כתור תאיסט. אחרי הכול, הסוף באמת כולנו נמות. ( וחלקנו נחזור לתחייה על פי הרמב"ם, בסדר, אני שם את זה בצד כרגע ) במקום זה אני אצטט את אחותו של הגיבור בספר, קצינה בצי - "קצב המיתות שלנו הוא כמו של כולם... מוות אחד לאדם, במוקדם או במאוחר."
יש לסופרי מדע בדיוני לדבר על עולם רע. אחת היא סיבות שעולם טוב משעמם מדי ( אלא אם הסופר הוא האחים סטרוגצקי ), וסיבה שניה שסופר מדע בדיוני רוצה להעביר ביקורת על הסביבה ( אלא אם הסופר הוא האחים סטרוגצקי ) ואז אפשר לעשות את זה בעזרת עולם רע שנבע כתוצאה מהסביבה.
עוד הקדמה קצרה - היינלין היה פשיסט. זה מתבטא בכל הספר "עריצה היא הלבנה', בחלק מהסיפורים בספר "הגבעות הירוקות של ארץ" ( "הביאו ארון מתים מעופרת". זה סיפור כל כך עצוב, ואפילו הצלחתי לא לספיילר לדעתי ), וכמובן גם בספר "מנהרה בשחקים". אני חש כאב עמום מהרעיונות הפשיסטים שבספר כיוון שפשיזם זה לא כמו דת. על פשיזם, בניגוד לדת, אני חש צורך בסיסי להגן וזה לא ממש תורם כשהיינלין מביא טיעון "גריפינדורי" מטומטם ומציג אותו כאידיאל פשיסטי. והחלק הבאמת עצוב, הוא גם צודק.
המשך ההקדמה - היינלין הוא הגיבור של הספר - רוד. היינלין הוא רומנטיקן, כל רומנטיקן שכאשר הוא עף מהצי הוא הפך להיות סופר.
כאשר רוד מדבר עם המאסטר לגבי לימודי ההישרדות שלו, המאסטר שלו אומר:
"אני חושב שאתה רומאנטיקן. התקופה הנוכחית היא מאוד רומאנטית, כך שאין בה מקום לרומאנטיקנים. היא מזמינה אנשים מעשיים. לפני מאה שנה היית נעשה בנקאי או משפטן או פרופסור והיית יכול לשחרר את הרומאנטיות שלך בקריאת אגדות מלאות-דמיון ובחלומות מה היית עושה לולא נולדת, לרוע מזלך, בתקופה יבשה כחרס? אבל זו תקופה שבה הרפתקאות ורומאנטיקה הן חלק מחיי יום-יום. כמובן, כדי להתמודד עם זה דרושים אנשים מאוד מעשיים... במידה מסוימת אתה אמוציונאלי מדי, רגשני מכדי להיות טיפוס השורד האמיתי".
היינלין עף מהצבא בעקבות מחלה, רוד לא. רוד היה חולה ונלחם כי הוא היה חייב, והחיים שלו היו תלויים בזה, לא הייתה לו שום ברירה אחרת. היינלין לא. היינלין רומאנטי מדי מכדי להיות בצבא, אז הוא כותב אגדות על אנשים שנולדו בתקופה הנכונה. רוד הוא הגרי-סטו של היינלין.
וחלק אחרון בהקדמה - העלילה זה החלק הכי פחות חשוב בספר. העלילה היא פשוט כי היה צריך כמה דברים בין לבין, ובמקרה לא הייתה ברירה אז היא גם מעניינת. העלילה זה הלק הכי פחות חשוב בספריו של היינלין, וההוכחה על כך היא ספרו "לוחמי החלל" שאם יש בו עלילה זה רק בטעות ללא שום כוונה מחוברת.
ועכשיו תקראו את הביקורת של פפר, כי אני הולך לדלג בערך על כל העלילה כי היא לא חשובה בעליל.
אחת השאלות הבסיסיות שקוראים ספר מדע בדיוני - מה היה לפני הספר? מי הרג את מי, מתי, ואיך?
במנהרה בשחקים הרקע הוא מלחמת עולם שלישית על רקע לא פוליטי בעליל, כהגדרתו - "העניין היה דומה יותר לקטטה של שני קבצנים על פת לחם".
על פי היינלין, בדומה למה שהוא אומר ב"אזרח הגלקסיה", לכל היצורים החיים יש דחף רק להתרבות ולשרוד, שכל, ידע, תרבות ופוליטיקה זה דברים נלווים שאפשר להתייחס עליהם במקרה הצורך. גם בעריצה היא הלבנה - העיקרון של אכדכאח ( אין כזה דבר כמו ארוחות חינם ) בא על חשבון התרבותיות. כשתרבות ורעב נפגשים, הרעב מנצח. אלא אם כן אתה ברנאר ורבר, וזה טריק ספרותי מלוכלך, ואני לא סולח לו על זה.
אדם גאון הצליח ליצור שער שמאפשר מעבר מיידי בין מקומות, וזה מה שגורם למה שמתואר ב"תיאוריית הספר".
אנשים עזבו את כדור הארץ,לקחו חמור וערימת דברים והלכו לחפש את מזלם במקומות אחרים. אנשים שצריכים לפרוק את הזעם שלהם, אנשים יותר מדי רומנטים, אנשים שאין להם גרוש על הנשמה ושום דבר מה להפסיד, פשוט לקחו את מעט הדברים שיש להם והלכו. בבת אחת הכל השתרר, כל הלחץ, הרעב והמגיפות נפתרו ע"י פתרון כסף. הבעיה נפתרה. הללויה והושע נא.
בדילוג זריז על כל הדברים הלא חשובים בעליל - יש קורס בקולג' ובאוניברסיטה בנושא השרדות - כיצד לשרוד בכוכבים זרים, פלוס מבחן מעשי בהישרדות על כוכב זר ללא שום ידע מוקדם, פשוט זורקים אותך לכוכב עם כמה דברים ואתה צריך לשרוד עד שמחלצים אותך ( פתאום המבחן המעשי ב"מעבדה בLAN ו WAN" נראה נורמלי ). ההנחיה היחידה שהם מקבלים זה להזהר מהסטובורים. וכאן מתחיל הבלגן וכל הספויילרים - בעקבות ארוע בעייתי קלות, אי אפשר לחלץ אותם, והם צריכים לשרוד לבד. בהצלחה להם. רוד אוסף סביבו אנשים, וביחד מקימים מחנה ומתגוננים מפני הסטובורים. באמצע יש מרד, הוא לא מדוכא כמו שצריך ( איפה טוביה ביילסקי כשצריך אותו? ), המורד משתלט ויש מנהיגות חדשה. כאן הספר לא הופך להיות בעל זבוב, וממשיך בשיא המהירות לבעיה הבאה - המנהיג החדש לא יודע לנהל את המחנה כמו שצריך, המחנה מושמד, כמעט כולם מתים והמנהיג מקריב את עצמו כדי שהשאר יחיו. רוד, המהיג המקורי, מצא מקום אחר ורצה שיעתיקו לשם את המחנה אבל אף אחד לא הקשיב לו, תופס את מקומו כמנהיג ומכריז שלא עוברים למקום החדש, אלא נשארים באותו מקום ומגנים עליו עד הסוף המר, ובעצם מפגין את הפשיזם של היינלין. הם נשארים שם, מקימים קבוצה חזקה ואלימה, שולטים ומפתחים דברים ( בעיקר סוגי נשק ) ובעצם חיים במדינה משל עצמם, ללא קשר למין האנושי, וטוב להם. הם לא רוצים שהמצב ישתנה, ואם ישחררו אותם הם לא יחזרו. האומנם? לא ממש, משחררים אותם, והם חוזרים הביתה. כולם. למעט רוד. רוד הוא האנרכיסט הרציונלי האידאלי של היינלין, הוא לא יחזור הביתה מרצון, הוא ישאר על האדמה וישלוט בה. הוא יקים את האומה הבאה, הוא לא זה שיחזור לממסד. תושבי כדור הארץ רוצים את השטח? הם מוזמנים למשא ומתן. אבל, כמו כל שלטון רודני טוב, זה לא עובד לא, האזרחים מורדים והוא נשאר בודד. הוא חוזר בודד לכדור הארץ, ואז יש סוף שמח והכל בא על מקומו בשלום.
אבל יש נקודה מעניינת, תושבי המושבה ששרדו פיתחו לעצמם תרבות. תרבות פראית אולי, אבל תרבות הכרחית. ואז מגיעים בני האדם המתורבתים, הרומנטים, הנאורים, ורואים אדם ולא בהמה. מה בני האדם הנאורים שלנו עושים? הופכים אותו לבהמה, כדי שהסיפור יימכר טוב יותר, ויהיה לו רייטינג גבוה. תודה לפפר שהעירה את תשומת לבי לתופעה.
רוד חוזר ויש סוף טוב, נכון? לא נכון! הסוף טוב רק מבחינת רוד.
יש שני דברים שהיינלין מנסה לומר בספר, ובשום צורה אין סוף טוב.
א. היינלין אומר שתיאוריית הספר נכונה. הוא בעצם משלב אותה עם הגישה הפשיסטית שמלחמה מקדמת את העולם. הסטובורים לא אמיתיים, זה פשוט ההפך מRobots, הם יצורים שיש בכל מקום וחיוניים להתקדמות, כי אנחנו בני אדם.
ב. הסוף סוף עצוב. ובשביל זה אני אחזור שוב ואתר את דמותו של רוד לעומת הדמות של היינלין. היינלין היה חייל אבל גורש, ניסה להיות מנהיג אבל נכשל, במקום להלחם ולצאת להרפתקאות הוא כתב ספרים על מי שכן. רוד הוא לא הגרי סטו של היינלין, הוא בדיוק ההפך. רוד היה חיל, רוד הצליח להיות מנהיג, רוד יצא להרפתקאות ולא כתב עליהם.
עד שזה מגיע לסוף. הסוף עצוב, רוד חוזר הביתה, רוד הוא לא כמו היינלין, שבסוף כל מה שהוא חלם עליו לא הצליח. היינלין ניסה ללכת שוב לצי אבל לא נתנו לו. מה לדעתכם יקרה לרוד שהולך לצבא מחדש? מה היינלין אומר בזה?

לעיתים אני מתקשה לקרוא ספרות "כבדה", לעיתים אני טרוד, לעיתים אני קורא בטיסות (ורעש המטוס מפריע לי לקרוא משהו "כבד"). בעיתות כאלה אני מעדיף לקרוא משהו פשוט ולא רציני מידי, רומן רגעי, לא משהו שצריכים לחשוב או להתעמק בו, או רחמנה לצלן, ספר שכל פסקה בו יש לקרוא אותו שוב ושוב על מנת להבין או לדמיין את הסיטואציה או המיקום.

במצבים מעין אלה, אני מתאהב מחדש ברוברט היינלין, קל, מותח, חמוד לא רציני מידי(=דגש חשוב, חלק מספריו עמוקים מאוד, מאוד, מאוד).

מגב הספר :"מחר, עם שחר, תידחף דרך שער קוסמי הנפתח לתוך עולם שמימיך לא ראית. אינך יודע אם העולם שאליו אתה עומד להיכנס הוא קפוא או לוהט, מדבר או ג'ונגל. ייתכן ותמצא עצמך בתוך בצה קדמונית השורצת זוחלי-ענק; אולי תחליק על קרחון של עולם עתיק הגווע תחת קרניה של שמש עתיקת-יומין ובודדת".
'מנהרה בשחקים' של רוברט היינליין הוא סיפורה של כיתת-שרידה בעתיד שבו – באמצעות מנהרה על-חללית – יכולים בני-אדם מכדור-הארץ להיזרק לכל כוכב-לכת בערפיליות האינסופית של היקום.

סיפור שבו הושלכו ספינות-החלל לערימות הגרוטאות והצלחות המעופפות הן אגדות של סבתות לא-אינטליגנטיות.

הרעיון המנחה בספר היא העבודה הפשוטה שהאדם גילה\יצר שער בין ממדי אשר "עוקף" באלגנטיות את מגבלת המרחק\זמן. ניתן להגיע בכל שבריר שניה לכל מקום ביקום, הדבר כמובן מייתר את ספינות החלל, וסיפרנו מתאר כיתה צעירה של סטודנטים אשר נבחנת ב"שרידה" ועוברת לכוכב לכת עוין למשך שבוע לערך ומתן ציון לסטודנט האמיץ (אלה ששרדו כמובן, שהרי מדובר על משימה מסוכנת). הכוכב "המוגרל" לטובת הבחינה הוא אקראי לחלוטין (למעט העבודה שיש בו את התנאים הבסיסים להתקיימות חיים).ומכאן הכל פתוח, חיות טורפות, קור מקפיא, מתחרים עוינים (כן, כן מזכיר את סצנות משחקי הרעב שנעשו כמה עשרות שנים לאחר מכן).

מכאן הספר מתפצל לשני כיווני עלילה, האחת היא החלק הגלוי בו על כיתת השרידה למלא אחר המשימות היום יומיות על מנת לשרוד, מים, מזון, אש ומחסה הם אבני הבניין של האדם המנסה לשרוד במקום לא נודע. חלקו הסמוי יותר של הספר מדבר על חברה, חוקים, בחירה מרצון או כפיה, נישואין וזוגיות, ובעצם משמעותה הכוללת של הקמת חברה אנושית במקום חדש לגמרי והמשמעויות שלה.

היינלין תוקף כמעט בכל ספר את "המוסד" החברתי , מתחת לרובי הלייזר (לוחמי החלל), לסכין המבריקה (מנהרה בשחקים), הסופר מעמת אותנו עם הדעות הקדומות שלנו על אנושיות וחברה, מזכיר אגב במידה מסוימת את הספר "בעל זבוב" , אולם לא "פילוסופי מידי ועמוק כמו ב"די זמן לאהבה"
ספר לא רע בכלל.

הוצאת מסדה 1955, 203 עמודים.

בתור חובב מד"ב מושבע, לקחתי אותו בשביל אתנחתא קלה לאחר כמה ספרי דרמה כבדים,
לצאת קצת מכדה"א להרפתקאה חוץ כוכבית רחוקה- להתוודע לתיאוריות פילוסופיות, מדיניות ופסיכולוגיות מורכבות, להילחם ברעים ובגזעים לא מוכרים של בני אנוש או צורות חיים אחרות, קצת טכנולוגיה עתידנית, מסעות בזמן, חורים שחורים ועוד...

בסופו של דבר הרגיש לי כאילו אני קורא תואם בעל זבוב, רק שבמקום אי בודד, מדובר על כוכב מרוחק ובמקום חזירי בר ישנם "סטובורים", העלילה הרבה פחות אכזרית והנושא נוגע יותר בשיטות ממשל ופחות בבעיות חברה ונפש האדם.

אפילו תרגום הספר נכתב בשפה ארכאית וטרחנית כבבעל זבוב.

לסיכום: קולח, אך קצת מאכזב.

אני חייב להודות וקראתי את הספר הזה רק בגלל עבודה בספרות, אבל הוא לא רע בכלל!
מעמוד 110 העלילה מתחילה להיות קצת פחות מעניינת אבל הרעיון של היינליין לספר היה טוב.
חוץ מזה הספר היה מעניין.
נ.ב.- (נראה לי שחלק מהספר לא ממש מעניין צעירים ובתור מישהו שמחשיב את עצמו "ילד" או "נער" אני נותן לספר הזה 4 כוכבים)

הספר מעביר תחושה שלהיינלין יש קטע קצת מוזר עם נישואים, אבל זה לא גורע מההנאה. ובנוסף - התרגום מצוין.