• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

מאת אופיר טושה גפלה

הביקורת של מירב

תמונה של מירב
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

מאת אופיר טושה גפלה

הביקורת של מירב

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של מירב
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2005
סדרה:כתר - סדרה לספרות יפה
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
כלנית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 14 שנים

“זהו ספור אפל. אפל מאוד. והוא אמיתי. ראו הוזהרתם ! לאה נכנסה לחיי בכתה ז'. משפחתה עברה לחולון והיא”

5/15
ביקורות על הקטרקט בעיני הרוח
הבאה
רחל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•2 דקות קריאה

"הקטרקט בעיני הרוח" הוא הספר השלישי של טושה-גפלה שאני קוראת, וללא ספק המוזר מכולם. איפה שהוא יש פסיכולוג שעושה המון כסף מתסביכי המוות שלו, ואנחנו בינתיים קוראים ספרים משונים מאוד.

הספר הזה משלב בצורה הכי גסה משלושת הספרים שקראתי בין חיים ומוות, ובגסה אני מתכוונת לתפרים לא מוצדקים ולא ממש ברורים. כל חלק בספר נפתח בסיפור של איש אחד, בדרך כלל נורמלי, שמתחיל לכתוב ספר חדשני כלשהו. הספר נתקע, הסופר בפוטנציה נוסע לבית הארחה לסופרים ואז נרצח. בדרך הוא עובר חוויות הזויות למדי של התגלות רוחנית ומשברים נפשיים מסתוריים שתופסים את הקורא לא מוכן ולא ממש מבין. דמויות מסתוריות ששולטות בחיינו, דמיונות שלא נעלמים, בגידות, היפנוזה ועוד שלל אמצעיים ספרותיים פנטסטיים שיוצרים עומס רב מדי. יש כשמונה סיפורים כאלה ברצף, ועד החצי אין שום קישור בין אחד לשני. אלמלא הבטיחו לי שילוב מרתק בין ז'אנרים ספרותיים שחור-על-גבי-כריכה, הייתי נוטשת באמצע.
הסיום חושף למולנו את הרוצח בטקסט מזעזע ומוצלח למדי שכאילו נשלף מכל אותם מותחני פסיכופתים נפוצים. חושף הרוצח אמנם מפתיע ואפילו חיובי (עניין נדיר בספר) אבל ברוצח עצמו אין הפתעה, לצערי. יש בסוף הספר סוג כלשהו של קתרזיס, אבל אין ממש הצדקה לסוראליזם של הספר.

שלא יובן לא נכון- אני די מחבבת את אופיר טושה גפלה ואני חושבת שיש לו כישרון. ספרו הראשון "עולם הסוף" היה מפתיע ומרתק, והוא בהחלט השתפר ב"ביום שהמוזיקה מתה" ביכולת לשלב דמיון ומציאות בצורה חלקה ונעימה לקורא. בספר הזה, הרגשתי מחסור קשה בדמויות חיוביות וברצף עלילתי, התקשיתי להתחבר לסיפור ודי התאכזבתי.
חובבי הז'אנר המותחני-פסיכולוגי ו/או ספרי מוות כנראה יאהבו את הספר. אנשים שסתם אהבו את הספרים האחרים שלו- אפשר לדלג. לא ממש שווה את המאמץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קוראת הכל
קוראת הכל
תמונה של יפעת
יפעת
תמונה של עולם
עולם
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של חלבי
חלבי
6קוראים|גיל ממוצע58|67%נשים

על המבקרת

תמונה של מירב

מירב

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
254 ביקורות•17 נבחרות•2,027 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של מירב
מירב
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות254
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבלה2,027
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת98ספרות מקורית66מתח ריגול והרפתקאות27

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מירב

הניקס

הניקס

נייתן היל

לאמריקאים יש את המושג של "הרומן האמריקני הגדול", זה שיצליח להכיל את המורכבות ואת גדולתה (לפחות בעיני עצמה) של האומה האמריקאית, או משהו כזה, וזה שלכאורה כל סופר מתחיל שואף אליו. יומרה כזו היא כמובן סיכון לסופרים שעשויים לקפוץ גבוה ורחוק מכדי יכולתם וכישרונם ולהיכשל בהתאם - בספר גדול, עבה ורחב בכל המובנים, שיקרוס לתוך היומרנות שלו-עצמו. וכך "הניקס", שהחשיבות העצמית מבצבצת מכל עמוד שלו, לא משאיר לקוראים אלא לשפוט אותו לפי אמות המידה שהציב להם בעצמו.

קו העלילה העיקרי של "הניקס" עוסק בניסיונו של סמואל, הסופר המבטיח לשעבר והמרצה המשועמם והמכור למשחקי מחשב בהווה, להתחקות אחרי סיפור החיים הנעלם של אמא שלו, שעזבה כשהייתה ילד ללא הסבר, ולהחליט האם היא ראויה לסליחתו ולעזרתו ברגע הקריטי שבו מצאה את עצמה, או שמא זו דווקא ההזדמנות שלו לנקום בה על השנים האבודות. עם זאת, המקום שניתן בספר ליחסי אם-בן ולתסביכים פסיכולגיים הולמים הוא שולי יחסית ואקראי למדי; 700 העמודים של הספר עוסקים בעיקר בזיכרונות הילדות של סמואל, בחייה של אמו פיי ובחייהן של עוד כמה וכמה דמויות רלוונטיות יותר ופחות. כאן אורכו המוגזם של הספר הופך אותו בעל כרחו ל"רומן אמריקני גדול" ומכשיל אותו פעמיים: ראשית, כיוון ששאלת עברה המסתורי של האם נפתרת ברובה בערך בשני שליש הספר ומשם הוא בעיקר נמרח, בזמן שמקום רב מן הדרוש מוקדש לחבר הילדות המפוקפק של סמואל או לעמיתו למשחק הדרקונים הממוחשב, בלי שיתברר לנו למה הם נחוצים לסיפור ולמה יש להעלות אותם באוב בכל הפוגה מיותרת מסיפורה של פיי ולגזור עליהם מיני מיתות משונות. שנית, כיוון שלאורך העמודים האלו הסופר מתעקש להתייחס בנימה רצינית למחצה וסאטירית כביכול לכל סוגיה שעל סדר היום האמריקאי: רשתות חברתיות, הוראה בקולג'ים, המלחמה בטרור, קפיטליזם תאגידי, תרבות הנגד ההיפית של שנות השישים, ווריאציות לא מתוחכמות על דונלנד טראמפ ומיילי סיירוס ועוד ועוד.
מובן שאין שום סיכוי לומר משהו מעמיק או מקורי על כמות רבה כל כך של נושאים, וודאי שלא לקשר אותם לנרטיב העיקרי של הסיפור על בחירות בחיים והצדדים השונים והמנוגדים באישיות של כל אחד מאיתנו (מקורי, אני יודעת). אבל חמור מכך, כשמצמידים את כל הסוגיות החשובת כשלעצמן יחד לסיפור בן חמישים שנה שכרוך ישירות באירועים ציבוריים ולאומיים, נוצר הרושם כאילו אכן נאמר משהו 'חשוב', בזמן שזו רק הצגה של מסר, המקבילה של סטטוס בפייסבוק לדעה אמיתית. כך למשל המחאה ההיפית כנגד המלחמה בויאטנאם מתוארת באותה פרטנות חלולה של הלוחמים בעירק, בלא שאמירה של ממש תעלה מהעיסוק בהן אלא באופן שיקל על כל קורא לראות בדיוק את מה שהיה מצפה לראות ולהנהן בנחת. מזווית אחרת, הספר עוסק באובססיביות בשפע החולני של תרבות הצריכה האמריקאית בזמן שהוא בעצמו הוא שוק בלתי נדלה של התייחסויות לכל תקופה, רעיון ונושא שאפשר להעלות על הדעת ואפילו לא ידעתם שאתם צריכים ברומן פסיכולוגי על הורות והתבגרות. ועוד לא הזכרתי את המיתולוגיה הנורווגית התמוהה, את היומרה המיותרת לכתוב מתוך תודעתו של המשורר אלן גינזברג ואת פרק הסיכום בן עשרים העמודים (פרופורציוני לאורך הספר) שמלא בקלישאות על קבלה עצמית והתחלה מחדש שתלושות מכל מה שהיה לפניהן.

*

הספר כתוב נהדר, והוא מעניין וסוחף. אבל אם אתם רוצים ספר עב כרס שכתוב בווירטואוזיות ומבטיח להגיד משהו על אמריקאיות אבל לא ממש מקיים, תקראו קודם את "טוהר" של ג'ונתן פראנזן, שהוא בכל זאת המקור השנון של הספר הזה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
מפגש עם חוליית הבריונים

מפגש עם חוליית הבריונים

ג'ניפר איגן

"מפגש עם חוליית הבריונים" הוא מהספרים שכבר כמה שנים אני מרימה מהמדף בספרייה ומחזירה כמעט מיד, לרוב אחרי ששוב נתקלתי בתקציר על גב הכריכה בגבר השמן והמיוזע שהוא, כך נראה, דמות מרכזית בסיפור. לאחרונה בכל זאת צלחתי את התקציר המוזר, השבחים הדרמטיים והעטיפה הכעורה ושאלתי את הספר וגם קראתי אותו (די מהר, כי אחרי הכל זה ספר קצר של עם עובד בפונט מוגדל) ומה אני אגיד לכם.

הספר מלווה כמה דמויות שבין שנות השבעים של המאה הקודמת לשנות העשרים של המאה הזו היו קשורות כך או אחרת לתעשיית המוזיקה ואחת לשנייה, וכל פרק הוא מין סיפור קצר על אחת הדמויות כשדמות אחרת עומדת ברקע ואנחנו כבר יודעים, או שנדע בסיפור הבא, מה עבר על הדמות המשנית בזמן שהיא מתקיימת ברקע של זו שהיא כרגע הדמות הראשית. זה אולי נשמע מתוחכם אבל למעשה מדובר במעבר בין המזכירה של המפיק המהולל לבין המפיק המהולל בימיו ככוכב רוק, לבין חברו המוכשר של אותו כוכב רוק בלהקת הנעורים שלהם, לבין הבחורה שמאוהבת במוזיקאי ועוד 20 שנה תהיה המזכירה שלו וכו'. הסיפורים נחמדים כשלעצמם, מספרים נרטיב אמריקאי קלאסי על הגשמה עצמית וכישלונות ואמונה לא רלוונטית ברוקנרול, אלא שהנחמדות הזו לא מתכנסת לשום דבר. זו חכמה מאוד קטנה לכתוב על הגיבורים שלך רק ברגעי השיא של חייהם ולנטוש אותם במשך 20 השנה המשעממות עד לשיא הבא, בזמן שאנחנו כקוראים לא למדנו דבר על ההתפתחות שלהם והסיבות שהם השתנו (או לא השתנו) בין לבין. למרות היומרה של הביקורות המצוטטות בגב הספר, אין לזמן תפקיד משמעותי כאן יותר מבספר ממוצע, ועל התחזית האפוקליפטית למחצה של הפרקים המאוחרים מוטב לא להרחיב את הדיבור.

אם כן: קריאה מהנה, מעטפת אמריקאית נוחה, לא לסמוך על החותמת של פרס פוליצר בפעם הבאה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
שטוקהולם

שטוקהולם

נעה ידלין

בספרה השלישי נעה ידלין מתייצבת כסופרת בעלת סגנון מובהק: היא כותבת על האליטה הלבנה הישראלית, מה שפעם היו קוראים אחוס"לים והיום היא משהו אשכנזי-חילוני-תל אביבי (או ירושלמי מסוג מאוד ספציפי) ומזדקן למדי, ונחושה בדעתה להעמיד אותה במקומה. דווקא מכיוון שהאליטה הזו פרנסה את כל גדולי הספרות שלנו ודווקא מכיוון שידלין (כך נראה לי) יצאה מתוכה, היא רוצה להפוך את כל ערימת הפריבילגיות הללו לבני אדם, עם חולשות מביכות ותכונות קטנוניות כמו לכל הלא-פריבילגים שעליהם האליטה נוהגת להתנשא. במציאות של ישראל 2017 זה מהלך פופולרי אבל גם מתבקש, כי בסך הכל את הזווית של העמוס עוזים למיניהם קראנו די והותר. ב"חיי מדף" שלה, שהוא מין פרודיה על מוסף הספרים של "הארץ", זה היה מדי ברנז'אי; ב"בעלת הבית" הירושלמי למחצה זה היה טוב דיו כדי להעניק לה את פרס ספיר, ואני עצמי מאוד נהניתי ממנו. "שטוקהולם" בעיקר יוצר את הרושם שהיא מיצתה את הז'אנר.

במרכז הספר עומדת חבורה של בני כמעט שבעים, כל אחד ומקצועו החופשי והמכובד, שמוצאת את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית כאשר ארבעה מחברי הקבוצה מנסים להסתיר את מותו של החמישי כדי לאפשר לו לזכות בפרס הנובל שהוא אמור לקבל בעוד שבוע. לכל אחד מבני החבורה החשבונות האישיים שלו עם הנפטר ועם האחרים, הרווחים הפוטנציאליים מהמוות ו/או מהזכייה, וגם חובות היומיום שמאיימות להפר את הסוד. הבעיה עם התרחיש החביב הזה היא שהוא נשמע מדי מוכר לקומדיות שחורות למיניהן על זקנים (הסרט הישראלי "מיתה טובה" או אפילו "הזקן בן ה-100 שיצא מהחלון ונעלם", כמו גם הנרטיב הקלאסי של איאן מקיואן על אנשים מהוגנים מכל בחינה שנתקלים בדילמה מוסרית מורכבת) והבעיה עם הספר שלמרות המצע המוצלח לקומדיית טעויות או לחשבון נפש נוקב של חמישה חברים ותיקים זה פשוט לא עובד. הספר אמנם עוסק יפה בשמירת טינה, עלבונות ישנים והניסיון המבעית של פנסיונרים להשיג "פרק ב'" ו"להמציא את עצמך מחדש", אך הם מובלעים במסגרת מעייפת למדי. שני הגברים מתך ארבעת החברים החיים דומים מכדי שאצליח להבחין ביניהם, הדיאלוגים הריאליסטיים קצת מתישים מדי וציר הזמן של העלילה, לאורך שמונת הימים בהם נדרשה הסתרת הגופה, מבלבל ומלא בחורים לא מוסברים. חוץ מזה, ידלין נופלת בבור הניים-דרופינג הקלאסי של סופרים ישראלים (ראו מיליון ביקורות קודמות שלי) שממנו הצליחה להיחלץ בחן ב"בעלת הבית", ולא משכנעת בניסיונה לשים בפי הגיבורים המזדקנים תובנות על דור ה-Y והפייסבוק.

למעשה, השילוב של פירוק חסר חמלה של הגמוניה ישראלית באמצעות עלילה כמו-בלשית הזכירה לי את ספריה של מאיה ערד, שגם ספר הקשישים הפחות מוצלח שלה ("חשד לשיטיון") היה מעניין ושלם בהרבה מ"שטוקהולם", כנראה מכיוון שערד מעוניינת יותר במנגנון הפנימי של הדמויות שלה ופחות בניסיונות לנתח את ההקשר החברתי. קראתי השבוע שהספר של ידלין יעובד לטלוויזיה, ונקווה שזה יהיה הסימן שלה לפנות בספר הבא לכיוון אחר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
סווינג טיים

סווינג טיים

זיידי סמית

לפני כמה שבועות קראתי שוב את NW של זיידי סמית, וחשבתי איך סיפור ההיחלצות של אחת הגיבורות משכונת העוני של צפון לונדון ומאבקה המתמשך להחזיק חזות של מי שמעולם לא נאלצה להמציא את עצמה מחדש מזכיר את הרומנים הנפוליטניים המהוללים של אלנה פרנטה ואת סיפורה של הגיבורה אלנה. כמובן, חלק מן הגאונות של פרנטה הוא שהיא זיהתה את המנגנון של המצאה עצמית בקרב נשים רבות מספור, גם כאלו שלא הגיעו ממצוקה ממשית, וגרמה לי לזהות אותו בשפע ספרים ובכלל בחיים. בכל אופן, כשניגשתי לספר הנוכחי והחדש של סמית, קשה היה להימנע מהתחושה שיש כאן "החברה הגאונה" בגרסת צפון לונדון. סמית שיקעה בגיבורה שלה מאפיינים ביוגרפיים מובהקים - בת לאם שחורה מג'מייקה ואב לבן ותושבת השכונות המתנדנדות על קו העוני והפשע בצפון לונדון, וכמ פרנטה מיקמה את הסיפור סביב הציר של חברות בין שתי ילדות, האחת היא גיבורה עכברית למדי והשנייה זוהרת ומסוכנת. בניגוד לפרנטה (ואני מבטיחה שזו השוואה אחרונה בין השתיים), החברות בין השתיים הופכת מהר מאוד לסיפור רקע ומשאירה את השאלה האם סמית התכוונה למחווה הזו או שיש כאן מנגנון עלילתי פשוט, ולמה בעצם הוא נועד.

לגיבורה של הספר, כמו שהבנתי רק כשהתחלתי לכתוב את הביקורת הזו, אין שם. היא עסוקה בתמרון זהיר בין אימה האקטיביסטית (בהתחלה רק בתיאוריה ואחר כך גם במעשה) לבין אביה הנוכח-נפקד ובין חברתה הזוהרת טרייסי, כוכבת שיעורי הריקוד, כמו גם בין הערצתה הפרטית לפרד אסטר ומחזות זמר ישנים ובין חוסר כישרונה שלה בריקוד. אימה של הגיבורה נחושה להפוך את ביתה לדוגמה ומופת של חינוך ומדעות חברתית שתתעלה מעל כל מחסומי הגזע ואי השוויון ומכיוון שטרייסי עושה צרות והמשפחה שלה היא צרה בפני עצמה, האם מקפידה להרחיק אותה מהסטריאוטיפ המסוכן שהוא טרייסי. הגיבורה אמנם לא הולכת בעקבות חברתה הרקדנית והבעייתית אבל בהחלט מורדת בהשקפת עולמה הנחושה של האם, שאינה מסוגלת להעביר שיחת חולין בלי ניתוחים היסטוריים וכלכליים למציאות כפי שהיא. בגיל צעיר הופכת המספרת לעוזרתה האישית של כוכבת פופ תואמת מדונה ובזה מתנתקת גם מהדרישה למרוד בקפיטליזם המדכא וגם מהציפייה להצטרף לחצי המדוכא של מורשתה. היא מבלה את חייה בשירותים קטנוניים לכוכבת עד שידה הארוכה של האם גורמת לה למצוא את עצמה מסייעת לפרויקט פילנתרופי של הכוכבת במערב אפריקה, שמנסה לייסד בית ספר לבנות המקומיות. הגיבורה שלנו לא מגלה את האור הגזעי פתאום; במקום זה היא נשאבת לתהליך ארוך ומבלבל של הערכה מחדש של מה שהיא מניחה כהכרחי ואפשרי בחייה ושל אישיותה המושתקת והפסיבית.

יחסית לסמית, הספר כתוב בבהירות ובישירות שקצת משעממת בפרקים הראשונים והוא גם נעדר דמויות שליליות מובהקות. עם זאת, כמו בספריה הקודמים, הספר עמוס רפרנסים לתרבות פופולרית ובעיקר למוזיקה שחורה - מריקודי עם אפריקאים עד מייקל ג'קסון - ובניגוד למה שמייקל שייבון, נניח, עושה בספרים שלו, הרפרנסים הללו משתלבים בטבעיות בעולמם של הגיבורים ומוסיפים לתפיסה שלנו את החיים שלהם. בסופו של דבר הסיפור מעלה את השאלה עד כמה אלמנטים מורשים כמו גזע, מצב כלכלי והתנהגות הורית משפיעות על התפתחותו של האדם ועל יכולתו למרוד בערכים האלה ולהיות אדם חדש, נקי מהשפעות ומהחלטות שהוחלטו עבורו. אני עוד לא לגמרי בטוחה מה בדיוק סמית ניסתה לטעון בסופו של דבר (אם בכלל), ועד כמה ההשוואה הגסה עם טרייסי הייתה נחוצה. בעיקר מפריעה לי קטיעת הספר מיד אחרי המעשה האקטיבי הראשון של הגיבורה, בלי רמזים מספיקים לאופן שבו היא עשויה להתפתח מכאן. לכן אני לא יודעת אם זה הספר הכי טוב של סמית עד כה כמו שקראתי במקומות מסוימים, אבל הוא בהחלט תוספת מעניינת למערך של סיפורי חיים מורכבים שהיא יצרה ויוצרת וגם התחלה טובה למי שמחפש לנסות.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
ארבעה אבות

ארבעה אבות

אמיר זיו

אינספור פעמים כבר כתבתי שספרים ישראליים הם בעיה, בייחוד בז'אנר הפופולרי, אלו של אמצע הדרך. במקום להיות קריאים ומהנים, עם סיפור טוב וקריאה זורמת, הם כמעט תמיד נופלים לשתי מלכודות סותרות לכאורה ובכל זאת מופיעות לא פעם ביחד: מצד אחד, כתיבה מסוגננת מדי, שמתאמצת להוכיח את בקיאותו של הכותב בעברית גבוהה ובמליצות תנ"כיות, ומצד שני מבול של פרטי יום יום ישראליים שדוחקים בקוראת - נכון את מכירה את הרחוב הזה? נכון את אוהבת את השיר הזה? נכון האזכור הפוליטי הזה ממש מחוכם? מה שמעניק לספר ארומה של כתבה בעיתון.
אבל יש תקווה לשינוי, כי אמיר זיו כתב ספר שהוא ממש לא כזה.

'ארבעה אבות' מתחלק לשלושה חלקים, שבמידה רבה עומדים בפני עצמם: שכן נרגן בתל אביב של שנות ה-60 מתלונן לעירייה במה שהופך מבירוקרטיית מרפסות לווידוי חושפני; וטרינר ירושלמי ואב לילדה בת 6 מגלה שמשפחתו התפרקה למעשה, ואולי לא הייתה קיימת אף פעם; ובלוגרית מתבגרת חושפת את הסבך המדכא של ילדותה והתבגרותה. בניגוד למה שהיה אולי מפתה סופר אחר (אהמאשכולנבואהמ), החלקים השונים מתחברים רק בקצוות, בעדינות, ובאופן שלא הופך את הסיפור על ראשו בעמוד האחרון. במקום זה, כל קטע נכתב בצורה מחוכמת מספיק כדי לשמור על מתח פנימי ולעשות את מה שהיה עשוי להישמע כמו סיפור בנאלי לפיסה מסקרנת למדי של חיים (ומגביר את החשד שהספר התחיל כשלושה סיפורים קצרים). החיים האלה הם אמנם ישראליים, אבל אין בהם ניים דרופינג או משהו מהמשולש שואה/סרטן/פיגוע, שאף הוא חביב על סופרים ישראליים. באווירה כזו, אפילו האנקדוטות היפות-מדי של הווטרינר מתקבלות בסלחנות בתוך הרצף הסיפורי. המחאה היחידה שלי, שהוזכרה כאן בביקורת נוספת, היא היחס המזלזל כלפי עובדות סוציאליות במסווה של אותנטיות, שמשרת שיח בעייתי גם ככה בחברה הישראלית.

אז אולי אין בספר חידוש גדול (קראתי התייחסויות לעיצוב המעניין של הדמויות הגבריות שבו, על אף שבספרות הישראלית דווקא היו לא מעט גברים רגישים לאורך השנים) אבל הוא כל מה שאפשר לצפות מספר כזה: קריאה כיפית, זורמת ומסקרנת, דמויות שלמות ושבריר של מחשבה לסיום. וחוץ מזה, פגשתי את הסופר בשבוע הספר והוא היה מאוד נחמד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
אמריקה אמריקה

אמריקה אמריקה

איתן קיינין

השאלה הכי נחוצה והכי מאוסה בתקשורת של חצי השנה האחרונה היא "איך יכול להיות שהאמריקאים בחרו בטראמפ", ובפרט איך יתכן שאנשים עניים ומובטלים בחרו דווקא באדם שיבטל, למשל, את זכותם לביטוח רפואי בסיסי, שבלעדיו (כך קראתי לאחרונה) תוחלת החיים בערים מסוימות בארה"ב של המאה ה-21 יורדת. הספר הזה הוא מ-2008, כלומר רגע לפני אובמה ומה שנראה כמו הניצחון המתוק והסופי של הדמוקרטים והליברלים, ובכל זאת הוא מספק כמה תובנות עקיפות בעניין.

זהו סיפורו של קורי, נער ממשפחת פועלים בעיר פועלים היסטורית במדינת ניו יורק, שכמו ערים רבות אחרות במדינה הוקמה, התפתחה ושגשגה בזכותה של שושלת קפיטליסטית שתחילתה בשום-מקום מרוד בסקוטלנד וסופה באחוזת פאר של משפחת מטרי. העובדה שבהיסטוריה של משפחת היזם/תעשיין/פילנתרופ יש כמה רגעים מכוערים בכל מה שנוגע ליחסי עובדים-מעסיק לא מפריעה לעיירה כולה לקבל את הסדר החברתי לפיו יש פטרון נדיב ויש פועלים פשוטים שמסתפקים בזכותם להקים איגוד עובדים, כמו אביו של קורי בן ה-16. כשקורי מקבל הצעה לעבוד באחוזה המשפחתית של מטרי משל היינו באנגליה הוויקטוריאנית ולא באמריקה של שנות ה-70, הוא קופץ על ההזדמנות והופך למשהו בין שרברב לנהג ואפילו מצליח להתחבר עם בנותיו של הפטרון הנדיב שמדבר איתו בגובה העיניים ואוהב להתעסק עם כלי העבודה בעצמו. כאשר מטרי מכניס תחת מטריית הפטרוניות שלו סנטור דמוקרטי מבטיח, "ידידו הטוב ביותר של האדם העובד", שרץ לנשיאות כנגד ניקסון המושחת והמדשדש בוויטנאם, קורי זוכה להצצה לא רק אל עושר אלא גם אל הכוח הפוליטי, או לפחות אמור.

הבעיה העיקרית עם הספר היא התחושה שהכותב מצייר איזו אידליה של עיירת פועלים, של אנשים שאוהבים לעבוד בכל מצב וזוכים להגיע לגיל 100 ואפילו נזקים בריאותיים קשים (כמו אובדן יכולת הדיבור עקב עשורת שנים של ניסור אבן) הם מבחינתו בעיקר הרמה להנחתה לבדיחה מתנשאת (הפועל לא יכול לדבר אז הוא צריך לכתוב! בשגיאות כתיב!). כדי להמשיך את הדמיון לרומן ויקטוריאני, קורי אמנם אוהב לעבוד יותר מכל דבר אחר ואף פעם לא מתלונן על עבודה פיזית מתישה ואינסופית, אבל כאשר הפטרון שולח אותו לפנימייה יוקרתית מיד הוא מגלה את אוצרות הידע, מתנפל על ספרייה מלאה בספרים קלאסיים ועל עיתונות פוליטית באותה התלהבות לא סבירה. מה הפלא שקורי הבוגר הוא מו"ל של עיתון מקומי מכובד ונחוש (קלאסיקה של גבר-לבן-דמוקרט-מצר על האינטרנט ועל מה שנהייה מהעולם) שמפזר ציטוטים לכל עבר רק כדי להראות שהוא יכול. באידיליה הליברלית של הכותב, שאמורה להיות מלאה באנשים בעלי רצון טוב לעזור לחלשים ולתקן את העוולות האמריקאיות, אין נשים פעילות, שחורים שמוציאים משפט או עניים אמיתיים, ומכיוון שרוב הספר מתרחש בחנייה של אחוזה, אין בו קמצוץ של שחזור תקופתי ראוי לשמו מלבד ניים-דרופינג של עיתונאים ופוליטקאים שיחזקו את תדמיתו של הכותב ושל הנער שברא בדמותו כחלק משרשרת מכובדת של גברים ליברלים שדואגים לצדק ולשוויון. אמנם הכתיבה טובה כשלעצמה, אבל השערוריה הפוליטית הגדולה שחציו הראשון של הספר בונה מתח בלתי נגמר לקראתה היא טרגדיה בנאלית שאין לה שום תרומה להבנה של הקוראת איזו מן הדמויות. כפי שהעירו פה לפני, מדובר בסופר שמדריך את סדנת הכתיבה בה"א הידיעה ולפיכך יודע איך לייצר ספר שיהיה קצת מרגש, קצת מותח וטיפה פילוסופי, על אף שלתוצאה המתקבלת בסוף יש טעם של פלסטיק.

אז מה היה לנו: דמוקרטים שמאמינים בשוויון אבל לא מסוגלים לדמות לעצמם איך נראים חייהם של אנשים קצת פחות פריבילגיים מהם, שלא לומר לתת להם קול ותפקיד; קינה על מותו של סדר חברתי היררכי וברור בלי להניח שיש אנשים שהרוויחו דווקא מההתערערות שלו; והבנה שלמרות כל זאת עדיין קל לאמריקאים להאמין במי שיקח על עצמו את תפקיד הדוד המיטיב ולעזאזל השלדים בארון.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

אלנה פרנטה

אני לא בטוחה למה לא כתבתי עד עכשיו על הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שהם תופעה ספרותית די חריגה בספרות מבוגרים. אולי דווקא בגלל הבלגן סביבם, אולי כי קראתי את הראשון באיחור, בולעת אותו בתדהמה בליל שבת אחד, ואחר כך את השני בשבת אחת בודדה בבית מלון בחו"ל, מתענגת על מה שהוא סיפור זר ועם זאת מוכר להפליא. בכל מקרה, הצטרפתי בלי היסוסים להתלהבות בנוסח הארי פוטר של מתי כבר יצא הספר הבא ואולי כדאי לקרוא באנגלית ואוקיי הזמנתי מראש את הספר ברגע שיצא והנה אנחנו כאן.

למי שבכל זאת לא קרא, אלנה פרנטה, סופרת ידועה ומסתורית שעיתון כלשהו חשף רק לאחרונה את זהותה האמיתית (כנראה), מספרת בארבעה ספרים את סיפורן של אלנה ולילה, שתי חברות משכונת עוני בנפולי שחייהן וחיי הסביבה שלהן נפרשים בפירוט ססגוני, יומיומי לכאורה ומרתק להפליא. אלנה היא מי שמספרת את הסיפור, לכאורה מתוך הצלחתה המרשימה להיחלץ מהשכונה ומהמצוקה שהיא משליטה ולהיעשות לסופרת מצליחה, אך ליבו של הסיפור של אלנה הוא בעצם הסיפור של לילה (או לינה), המבריקה, המעורערת, שלא קיבלה את ההזדמנויות-בקושי של אלנה, ומבחירה או מכורח שומטת כל הזמן את הקרקע מתחת לדמיון הבלתי נדלה, ליצירתיות הבלתי צפויה ולרגשנות רבת הפנים שלה עצמה.

הספר הקודם הסתיים כשאלנה לכאורה הגשימה את חלומה – סיימה לימודים אוניברסיטאיים, התארסה לבחור טוב ממשפחה עוד יותר טובה ופרסמה ספר מצליח, בעוד לילה הייתה בתחתית אומללה עוד יותר מזו של השכונה שבה השתיים גדלו. הספר הזה, כמו הספרים הקודמים, מתבגר עם הגיבורות שלו ועומד כולו בסימן התבגרות והתפכחות: אלנה מגלה שהצלחתה האישית והמקצועית היא זמנית ורעועה, נשענת על יסודות שהיא לא היטיבה לחזק מספיק ומתערערת עם השינויים ההכרחיים בחייה. ברגע יפה במיוחד מבינה אלנה שכל חייה התאמצה ללא הרף "להפוך להיות", ועכשיו ש"הפכה להיות" לא ברור לה מה המשך המשפט – להפוך להיות סופרת? אישה מודרנית? בת זוג, אם, פעילה פוליטית, פמיניסטית, קומוניסטית? אלנה כל כך התרגלה לאמץ רעיונות ודפוסי מחשבה מסביבתה שעל אף הצלחתה המרשימה מבחוץ, היא מתקשה לבטא ולממש את מה שהיא באמת מבפנים (ובלי ספוילר, זה כנראה מסביר את המהלך הנמהר בסוף הספר). ולילה, כמו לילה, היא תמונת המראה של אלנה, הופכת להיות כל כך הרבה דברים ובו בזמן נשארת מקורית בתכלית עד שנראה שאלנה איבדה את היכולת לקרוא את לילה מתוך המעשים שלה, והקשר בין השתיים כמעט ומתנתק. ועם זאת, הפער המתמשך שהתהווה בין מקומן בחיים של השתיים בספר הקודם, מגיע כאן למעין איזון הפוך, כשאלנה עושה את הסיבוב מהצד השני ומוצאת עת עצמה (כמעט) באותו מקום שבו לילה הייתה.

מבחינה סגנונית, גם הספר השלישי שומר על הנטייה של קודמיו לתאר בפרוטרוט ועל פני עשרות עמודים אירועים של יום אחד ואז לדלג בכמה עמודים על כמה וכמה שנים, וכמו קודמיו זה עדיין מדהים לקרוא כיצד אפשר להקים את היום יום לתחייה, ולא כקלישאה. עם זאת, בספר הזה יש תחושה שהאבחנות והרגשות לגבי הדמויות הן קצת יותר מדי ישירות ומפורשות ולא מתירות די מרווח לפרשנות של הקוראת, דווקא כשאני מכירה אותן כל כך טוב. יחד עם ההתבגרות הכללית של הסיפור, חוויית הקריאה בספר הזה היא הרבה יותר עגומה והרבה פחות רומנטית מאשר בשני החלקים הראשונים – כמו החיים, כנראה. ומכיוון שאנחנו כבר כל כך עמוק בחיים של אלנה ולילה ואת הסוף של הסיפור יודעים כבר מפתיחת הספר הראשון, אין אלא לחכות עוד שנה ולראות איך הן הגיעו לשם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

ג'ונתן ספרן פויר הוא סופר כוכב, במובן שהוא נקרא ע"י מגוון רחב של אנשים ומתווך באמצעות ראיונות וביקורות במידה לא אופיינית לרוב עמיתיו לתחום. זה גם אומר שכיוצא ספר חדש שלו כולם (בגבולות הז'אנר) קוראים והציפיות בשמיים, אבל גם שלא ברור האם הציפיות הללו צריכות להיות מעולמות רב המכר הפופולרי או מעולמות יקיר טקסי הפרסים - ויש מעט סופרים שחולשים על שני התחומים. הבלבול הזה הוא כנראה הסיבה לכך שהתחושה העיקרית שעלתה בי אחרי הקריאה סותרת את ההנאה מהקריאה עצמה.

כמו שהובהר בשלל הראיונות לקראת צאת הספר, יש בו מידה רבה של אוטוביוגרפיות - ספרן פויר מתאר בו נישואים שמתפרקים, בדומה לאלו שלו עם הסופרת ניקול קראוס, ופורש לאורך מאות עמודים לא רק את נבכי נפשו של ג'ייקוב, הסופר היהודי המסובך, אלא גם את אלו של אשתו, ילדיו, אביו וסבו ועוד ועוד. החלק הזה של הספר, למעט התחושה הלא נעימה של מציצנות, הוא בהחלט מעניין, מורכב ואף מרגש לעיתים. אפילו ההנאה המופגנת של פויר מתיאור דמויות של ילדים בוגרים מכפי גילם משתעשעים ומתבטאים בפורמטים בלתי צפויים (משחק של מציאות מדומה וירטואלית, למשל), עוד נסבלת בחלקו הראשון של הספר, וכך גם נטייתו לתיאור אינספור טקסים זוגיים, מנהגים משפחתיים ושאר טריקים קלים שנועדו לגרום לקוראת להתרגש ולהיקסם מהדמויות הרגילות אך החד פעמיות לכאורה.

הבעיה העיקרית בספר קשורה בהיבט היהודי שלו, שהוא לכאורה מקור המשיכה הראשי של ספרן-פויר לקהל הקוראים הישראלי. אלא שבניגוד לסופר היהודי-אמריקאי המקביל אליו שנסקר כאן לפני שבועיים, ספרן פויר לא מצליח להוציא מהחווייה היהודית שהוא מתאר מימד רגשי כנה, שמהווה חלק טבעי ואמין מהחווייה שלהן ושל הקורא, ובמקום זה יוצא מגדרו בניסיון לספק קיטש יהודי-ישראלי אותנטי. אמנם התיאור שלו את החווייה היהודית-אמריקאית והמפגש עם הקרובים הישראלים אמין ומשכנע, אלא שהוא מרוצף בשפע של 'וורטים' מוצלחים יותר ופחות, על הגבול הדק בין הסברה לקהל הלא-יהודי לבין התחנפות לקהל הכן-יהודי, שמרגישים כמו עוד אמצעי שחוק וקיטשי בנוסח הסמסים בין ג'ייקוב לאשתו. וכשהוא מגיע ללב הספר, כלומר תיאור דיסוטופי של רעידת אדמה/מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה, מה שאמור להיות מרתק ומלחיץ ורלוונטי מרגיש כמו מותחן אמריקאי בגרוש על גיבורים מהמוסד. המתח לקראת "השמדת ישראל" נבנה ונבנה, מעוטר בשפע דרכים ספרותיות וניים דרופינג, אבל לא מגיע לשום סוף משכנע. הריחוק ממה שאמור להיות קרוב וכואב הופך את ההקבלה בין חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי למאולצת עוד יותר, ומשרה אווירה של חוסר סבלנות מטריד על הרבע האחרון של הספר.

אז השורה התחתונה היא שמה שאמור להיות מרגש ורלוונטי הופך למאולץ וטרחני, אבל השורה הזו כאמור סותרת את חויית הקריאה לאורך שלושה רבעים מהספר - ומדובר בלא מעט עמודים. כך שאני בהחלט ממליצה לחובבי רומנים משפחתיים מפורטים, ספרים על מערכות יחסים ויהדות ארה"ב לקרוא את הספר, ולקחת בערבון מוגבל מראש את התוספת הדיסוטפית המיותרת שצורפה אליו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
טלגרף אווניו

טלגרף אווניו

מייקל שייבון

ספר חדש של מייקל שייבון זה לא דבר שאני יכולה לעמוד בו, אז הנה, חזרתי. (לא חדש-חדש אגב, אלא החדש שתורגם לעברית. אני כבר מחכה לבא בתור.)

*

שייבון הוא מהסופרים שאני קוראת הרבה ושוב ושוב ואוהבת וחושבת עליהם, וכמו דויד גרוסמן או איאן מקיואן, אני מזהה את התמות שהוא חוזר ועוסק בהן, ואת הדמויות שבפניהן הוא חוזר ומעמיד את אותן הסוגיות. ומכיוון ששייבון הוא סופר רציני, אין מדובר כאן בשחזור של תבניות מצליחות אלא בניסיון כנה לנסות ולפענח את השאלות ש(ככל הנראה) מטרידות אותו. ומכיוון שהספר הזה שונה במקצת מקודמיו, ההכנה הזו הייתה מועילה כדי למצוא את החוט המקשר של מה שנראה כמו סבך עלילתי.

במרכז הספר הארוך והסבוך הזה עומדים שלושה זוגות של שחורים ולבנים בעלי יחסי ידידות/שותפות/אחר מורכבים, המייצגים את רוחה של אוקלנד - מין קצה מתפורר של עיר בשוליים של קליפורניה בעשור הקודם. ארצ'י וג'פי הם בעלי חנות תקליטים שפתיחת מתחם תאגידי ממותג ונוצץ מאיימת על קיומם הרעוע ממילא של מי שמסתמכים על אנשים שאשכרה רוכשים תקליטים, ועוד של ג'ז. גוון ואביבה, הנשים-של, הן צמד מיילדות שמנסות לשמור על המסורת (או שמא הטרנד) של לידות בית, עם ידיים מנוסות שתופסות את התינוק היוצא ולא בתעשייה שפוטת הביטוח הרפואי (לטענתן) של בתי החולים. ולבסוף, הצמד טייטוס וג'פי, שני נערים חנונים שמפתחים מערכת יחסים עקמומית שנעה בין אחוות אחים, ידידות חנונית וזוגיות מהוססת. ברקע יש עוד כמה וכמה דמויות מרשימות, בעיקר מהחלק השחור של השכונה, אבל לב הסיפור קשור בהתפתחויות הכאובות והנוגעות ללב (בעיקר בנוגע לצמד הנערים) של כל צמד בינו לבין עצמו, בהצלבה עם הצמדים האחרים, ועם שאר המרקם האנושי שמרכיב את אוקלנד ואת ההיסטוריה שלה.

קו עלילה שייבוני אופייני שמרכזי כאן הוא חיפוש האב (בעיקר של ארצ'י, אבל לא רק), על תחושת העלבון והכעס מחד ועל השאיפה התמידית לרַצות ולפייס מאיך, ועם שחזור הדפוסים ואימוץ תחליפי האב שנגזר מהחיפוש המתמיד הזה. קו אחר הוא העיסוק האובססיבי כמעט של שייבון בתרבות פופולרית וביכולתה לשמש מענה אמיתי למצוקות שאין בהן שום דבר זול או המוני, והפעם בדמות אינספור אזכורים לתקליטי והרכבי ג'ז, גיבורי על של מארוול וסדרות טלווזיה מהאייטיז, המכריחות את הקורא להפנות את מבטו ללא הרף אל הערות השוליים המבארות, וזה, אם להודות בכנות, די מתיש. יש כאן גם חברות שותקת בין גברים רדופי-עבר, זוגיות הומוסקסואלית עדינה של נערים ברגעי מפתח, פשע עם חן קלונועי ומשהו מרוחו הכללי של ספר הביכורים (המאכזב משהו) "מסתרי פיטסברג".
ההיבט היהודי, שהעיסוק המרתק והמקורי של שייבון בו בכל הספרים שלו שתורגמו לעברית עד כה היה לסיבה העיקרית שהתאהבתי בכתיבה שלו, נעדר כאן. ועדיין, השאלה בדבר הסיכוי שיופיע גיבור על או משיח מסוג כלשהו ויגאל את בני האדם הפשוטים מסבלם מהדהדת גם בספר הזה. שייבון מפנה את מבטו אל ההיסטוריה השחורה שאמנם יש לה כמובן קווי דמיון עם זו היהודית, אבל מעלה מעצם הבחירה תחושה לא נעימה של סופר לבן המנכס לעצמו אפילו את זכותם של השחורים לספר בעצמם את הסיפור שלהם. ועדיין, משהו בספר הזכיר לי יצירות מעניינות אחרות על תרבות שחורה שנתקלתי בהן לאחרונה (ו'נתקלתי', כי עדיין תרבות אמריקאית היא קודם כל לבנה), וחלקן נעשו בידי יוצרים לבנים - בעיקר "טרמיי" הנהדרת של דיויד סיימון על רובע הג'ז בניו אורלינס שאחרי הסערה הגדולה, אבל גם קצת מהעיבוד הטליווזיוני לגיבור העל השחור (המאוזכר בספר כמה פעמים) לוק קייג', ואפילו "Lemonade", האלבום הויזואלי היומרני, המרתק והיפהפה של ביונסה על הרבדים ההיסטוריים והחברתיים המשוקעים בקיום של נשים שחורות.

זאת כנראה הכתיבה השייבונית שמצליחה לגרום לספר להזכיר מוצר ויזואלי, כיוון ששייבון הוא אלוף של משפטים ארוכים ומתפתלים, עמוסי דימויים בלתי צפויים, שממש מכריחים אותך להתעכב על המשפט ולהרגיש את הצבעים והריחות של כל דמות, בגד, רחוב או מכונית שהוא מתאר. עם זאת, הכתיבה הזאת היא גם נקודת החולשה של הספר, כאשר שייבון לא מסוגל לראות טבעת בצל בלי להצמיד לה דימוי מתפייט, ואוהב להתחיל כל תת-פרק בשתי פסקאות שמתארות התרחשות בלי לספר לנו מי הגיבור שלה. ההתשה הזו, בצירוף גלריית דמויות מבלבלת במקצת וקונפליקט שנבנה לאיטו, קצת מקשה להיכנס לספר, ומצאתי את עצמי קוראת אותו הרבה יותר זמן מהצפוי. עם זאת, בערך במחצית הספר הדמויות מקבלות עוז פתאומי והעניינים נכנסים לתנופה מרגשת בניסיון של הדמויות לעמוד על שלהן, גם במחיר של איבוד החלקה הקטנה של כל אחת מהן בקהילה הרעועה של אוקלנד - וקהילה יכולה להיות גם חברות שברירית של שני אנשים שעומדת למבחן. ודווקא בגלל ריבוי הדמויות והתיאורים נדמה לי שזה יהיה ספר להתענג עליו בקריאות נוספות, שזה תמיד כיף.

בשורה התחתונה, אם כן, המאמץ לגמרי משתלם. כמו כן, מייקל שייבון, תכתוב לנו סדרת טלוויזיה כבר.

*

אגב: יופי של עטיפה, ומעניין שעם עובד הלכו לראשונה על הפורמט האמריקאי של דפים צהבהבים ודקיקים, שבהחלט מקלים על המאמץ הפיזי שבקריאת הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב

ביקורות נוספות על "הקטרקט בעיני הרוח"

הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

יש לי בעיה עם אופיר טושה גפלה.
כן, 'זה זה שאין לנקוב בשמו' הוא זה שכתב את זה - ובכל זאת, עם כל הדברים הטובים שיש בסופר המיוחד הזה, יש גם דברים פחות טובים. והדבר שבו אני רוצה לדון בסקירה זו, הוא הסופים של ספריו.
גפלה יודע היטב לשרטט עלילות. ולמה אני אומר "לשרטט"? כי כמו שתלמיד בבית ספר יודע היטב לשרטט משולש יפה על מחברתו, בצורה מדוייקת, ישרה ולא עקומה, ומאוד מאוד מחושבת, כך גם גפלה שטווה את עלילותיו, חושף פרט אחר פרט בפני הקורא בדרך מיומנת, שרואים שהושקעה בה המון זמן מחשבה ותיכנון. הוא יודע למתוח את הקורא, לקראת הסוף המותח, בתקווה לגלות שם את התשובה לשאלת השאלות: מה המסר הגדול של הספר? מה רצה הסופר החכם עם כתיבתו החכמה מהקורא, מאחורי העלילה הפנטסטית והקצת בדיונית ומופרעת?
אבל משהו בסוף של המשולש הזה שגפלה משרטט, קצת מתפספס לו. זה כבר לא משולש, אלא מדודה (מהמילה דו, שניים) - יש בו רק 2 צלעות: הצלע של ההתחלה, והצלע של האמצע.
מה קרה עם הצלע של הסוף? יש אמנם סוף, אבל הוא יצא קצת קטוע, לא ממש ישר ומדוייק כמו 2 הצלעות האחרות: הבעיה שלו היא שלקראת הסוף, נראה שגפלה מנסה כמה שיותר להרשים את הקורא, וליצור סוף מתוחכם, מעורר התפעלות, עם הרבה סיבוכים ותפניות בעלילה, עד שזה יוצר אצל הקורא דווקא פעולה הפוכה - משהו כמו: "טוב, נו, שיהיה" - ואז זה מרגיש כאילו הסוף קצת הרס להתחלה ולאמצע, שבאמת היו מצויינים.
כמו שאמרתי, זה לא קורא אצל כל ספריו, וב'עשותונות', למשל, זה עבד יופי. אך הפעם החלטתי לספר על התופעה, כי 'הקטרקט בעיניי הרוח', הוא לא עוד סתם ספר שלו, אלא ספר מתח. ובספר מתח, לפעמים הסוף חשוב יותר מכל השאר.

***

אז כמו שהבנתם, את הסוף פחות אהבתי, אף על פי שהיו בו רגעים מאוד מותחים ומלאים באקשן, שנבעו בעיקר מהתקווה שהסוף יהיה מפתיע ויענה על הציפיות. הציפיות אמנם נפלו לרצפה בעקבות הסוף המוזר - שאולי קוראים מתוחכמים יותר ממני יוכלו לפענחו ולהבין מה בדיוק המסר שרצה גפלה להעביר בכך - אבל מה שכן, הספר עצמו, כמו כל ספר של גפלה, הותיר בי רושם רב, ולכן גם על 2 חלקיו הראשונים והמוצלחים של הספר - ההתחלה והאמצע - ברצוני לדבר.


מכירים את הספר/הסרט "זה" של סטיבן קינג? אז כמו שב'זה' יש ליצן שמפחיד את ילדי השכונה במגוון דרכים מעוררות חלחלה ולאחר מכן הורג אותם, כך גם כאן - הספר עוקב אחר מספר דמויות, שמסיבות שונות החיים הביאו אותם לכתוב ספר ובכך הם הפכו לסופרים מתחילים. בשלב מתקדם בתהליך כתיבת סיפורם, הם מגיעים למקום כלשהו בצפון הארץ, שנקרא "בית הארחה לסופרים", מקום שבו מתכנסים כל מני סופרים מתחילים על מנת לכתוב בשקט וללא הפרעה את יצירותיהם . שם הם פוגשים אדם, העונה לשם "צייד כשרונות", שמראה עיניין ביצירותיהם, ואומר שהוא יכול לקדם אותם מבחינה סיפרותית. דיירי המקום מאמינים לו, יוצרים עמו קשר, ובסוף גופותיהם נמצאות מבותרות על ידיו.
הספר מתפקד כמו אוסף של סיפורים קצרים. כל פרק עוסק בסיפור חייה של דמות אחרת. כל דמות היא סופר או סופרת מתחילים, שמגלים את הרצון לכתוב עקב אירועים מסויימים ואישיים בחייהם (כל דמות והסיפור המרתק שלה). בסופו של כל פרק אותה דמות מגיעה לבית ההארחה לסופרים ונופלת בפח כקורבן ל"צייד הכשרונות". הקורא יודע מי הרוצח, אבל הוא לא יכול לעשות כלום בנידון. בכל פרק הוא מתוודע לדמות, מתחבר אליה ריגשית, והקטע המפחיד והעצוב הוא, שלקורא נשארת רק האפשרות לצרוח: "לא, לא, לא! אל תתפתו לפיתויו של צייד הכישרונות!!!", אבל אף אחד לא יישמע אותו - וכך, מעגל הרצח נמשך ונמשך עם כל פרק ופרק, כשהקורא מקווה שהפרק האחרון יהיה על הקורבן האחרון, ושהרוצח יחדול מיד ממלאכת הרצח השטנית ומעוררת החלחלה.


מה אהבתי בספר: הוא מעורר אימה בחלקים מסויימים. יש בו הרבה מתח. הקורא נחשף למגוון רחב של דמויות. אהבתי גם את העיסוק בנושא של הכתיבה, ואיך תיאור אורח חייהם של סופרים בא לידי ביטוי בספר זה, אולי כמראה למה שגפלה עובר בעצמו כסופר, וזה היה מאוד מעניין. וכמובן, יש בו את כל מה שאני אוהב ספרים של גפלה - העושר הלשוני, העלילתי, הדמויות המעניינות שהוא בורא והעלילה המשורטטת לעילא.

מה פחות אהבתי בספר: את הסוף. הוא מפוצץ במידע, שאולי גפלה ציפה שהוא יהפוך את קרביו של הקורא, אבל זה יותר עשה לו כאב ראש. תקראו ותבינו.


כן, כן, אמרתי "תקראו ותבינו". כלומר: אני מצפה מכם שתקראו את הספר. כי בשורה התחתונה, מדובר בספר שההנאה בו מרובה, הוא מיוחד ושונה בנוף של ספרות המתח העולמית, יש בו הרבה אלמנטים משוכללים. וגם אם לא תאהבו את הסוף, לא קרה כלום - כי מה שטוב בלהיות סופר או כותב, זה שתמיד אתם יכולים לכתוב סוף אחר משלכם...

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

ברוכים הבאים לחנות המוות של אופיר טושה-גפלה. איזה מוות תרצו לנסות היום? יש לנו רצח על ידי אבן כבדה, דקירה בלב, שיסוף גרון, חנק על ידי כרית... אפשר גם לקבל יריה מרובה צהל"י גנוב שמורחת לך את המוח על הקירות, זה נהדר... לא חייבים רצח, אגב. יש גם תאונות דרכים, חיידק טורף, פיצוץ פלילי... אפשר גם פשוט לנסות התאבדות. מה שתרצו. אחרי הכל, זה אופיר טושה גפלה ובספר הזה הוא מתפלש במוות כמו ילד בארגז חול. אין כל רע בכך, אבל בניגוד ל"עולם הסוף" שהיה באמת יצירה שלמה, פרועה אך מרתקת שעסקה במוות מזווית ייחודית, הפעם העסק קצת פחות דופק. הרעיונות יפים, כמו תמיד אצלו, אבל התוצאה הכללית לא מספיק מרתקת.

על גב הספר נכתב שזו "יצירה משוכללת". אכן, כל כך משוכללת היצירה הזו, שהיא מעייפת. כמו חידת היגיון ארוכה מדי. כמו תשבץ. בהתחלה בכלל שאלתי את עצמי אם לא נקלעתי לאסופה של סיפורים קצרים, נפרדים ועצמאיים. הקשר העלילתי בין הפרקים הראשונים כל כך קלוש שחששתי שזה לעולם לא יתחבר באמת. זה מתחבר. בסוף. אבל עד אז נדרשת סבלנות רבה. כל פרק עוסק בגיבור אחר, שלא מכיר בכלל את גיבורי הפרקים הקודמים, אבל שתולים בו כל מיני רמזים או רפרנסים לסיפורים האחרים שיוצרים תחושה מכוונת של בלבול. כך למשל, בפרק החמישי אחת הדמויות קוראת את הספר שייכתב רק בפרק האחרון. דמות שתהיה מרכזית בפרק השמיני דופקת הופעת אורח מסתורית בפרק השלישי. יש הרבה כאלה... תוסיפו לזה את העובדה ששמות הגיבורים הם סיכולי אותיות של סופרים מפורסמים (שגם קשורים בצורה זו או אחרת למה שמייצגת הדמות, כך הבנתי משיטוט באינטרנט **) ותקבלו חידת חמיצר במיטבה. חלק מהפרקים מבוססים על רעיונות טובים, אבל כמו שכבר קרה לטושה-גפלה בספרו "ביום שהמוסיקה מתה", עם הזמן הרעיונות ממצים את עצמם, והדמויות פשוט מתחילות לחפור לך במוח. בסופו של דבר מתקבל הרושם שהוא ניסה בכוונה תחילה לכתוב יצירה רבת רבדים ומעמיקה על כתיבה, מוות ומה שביניהם, אלא שזה נעשה בצורה כל כך שכלתנית ומתאמצת, שזה פשוט יצא לו מלאכותי מדי.

יחד עם זאת, יש כמה נקודות אור שנובעות מכך שאופיר טושה גפלה כותב יפה, ושאין סוף לרעיונות שלו. מעבר לזה שהם מתים בהמוניהם, משותף לכל הגיבורים שלו – שהם כותבים, או לפחות מנסים לכתוב משהו. אני לא חושבת שיש הרבה סופרים שהיו מצליחים להפיח חיים בתשע דמויות שונות של כותבים, ולתת לכל אחד ואחד מהם את הקול הייחודי שלו ואת ההברקות שלו. כל מי שניסה אי פעם לחבר סיפור ומצא את עצמו יושב מול דף לבן שסמן קטן מהבהב בפינתו הימנית ואין לו שמץ של מושג איך להתחיל, לא יכול שלא להכיר בוירטואוזיות הזו, ולא יכול שלא להתמלא קנאה במעיין הבלתי נגמר שממנו נובעים רעיונותיו המיוחדים.

עוד יאמר לזכותו שעל אף התחכום ומשמעויות היתר שהוא העמיס על העלילה, אין שמץ של התחכמות בכתיבתו. היא ישירה, נגישה, פשוטה אך לא פשטנית, קולחת ונעימה ולא מאומצת.

לסיכום, ספר בינוני של כותב טוב. למרות שבסך הכל הרעיונות שלו טובים, וכל העסק נסגר יפה בסוף, חסרה לי קלילות הדעת והנון- שאלנטיות שהקסימה כל כך ב"עולם הסוף". הספר עמוס מדי ומתאמץ מדי ולעיתים קצת טרחני. יחד עם זאת, יש באופיר טושה גפלה משהו כל כך שונה ומרענן, בהשוואה לסופרים ישראלים אחרים, שגם את ספריו הפחות טובים – שווה לקרוא.


** אגב: הצלחתי (גם בעזרת האינטרנט), לפענח את גבי טסנקין (סטפן קינג), דב סמקור (מקס ברוד), אורן פדגאל (אדגר אלן פו), גיל נימני (ניל גיימן) אבל לא הצלחתי את כל השאר (זוהר פלג, דגנית צוקר, רונה רביבי, מגדה פסיון, נאור מקופח) - מישהו יודע?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

אני זוכר שאורי פינק, צייר הקומיקס, סיפר פעם שבכל דמות שהוא מצייר יש משהו ממנו. ייתכן שאני טועה, אבל לדעתי בספר הארספואטי הזה, גפלה לא רק פתח לנו חלון לחדר הכתיבה שלו ולתהליך, אלא גם לרעיונות רבים שגנז ולצורות רבות שבהן הוא רואה את עצמו ככותב.
הספר עוקב אחרי מספר סופרים מתחילים שנרצחים לבסוף ע"י אותו רוצח סדרתי. לרוב אני לא מחסידי ספרי המתח, אבל כשמדובר בכתיבה של גפלה אני נהנה כמו תמיד. זה למעשה אוסף של סיפורים קצרים, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, כשהקשר בין הדמויות ובין הסיפורים הוא מינימלי- רק הרוצח ושאיפתם להוציא ספר. מדי פעם יש אזכור מפגש אקראי של דמות אחת עם דמות אחרת.
זה הספר הרביעי שאני קורא של גפלה ולדעתי הכי פחות טוב שלו, אבל זה רק בגלל ההשוואה לספרים האחרים שלו. הספר הוא מצוין בפני עצמו. למי שלא קרא אף אחד מספריו, אני מציע להתחיל מספר אחר.

דבר אחד קטן לסיום- כבר בסיפור השני גפלה רומז ששמות הנרצחים הם אנגרמות של סופרים מפורסמים. האתגר לא קטן אבל ההנאה מובטחת לחובבי חידות מסוג זה. עד עכשיו חסרים לי מספר שמות- וניסיתי הרבה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

זהו ספור אפל. אפל מאוד. והוא אמיתי. ראו הוזהרתם !

לאה נכנסה לחיי בכתה ז'. משפחתה עברה לחולון והיא הצטרפה לכתה שלי. לאה היתה אחרת. היא היתה רזה ותמירה. והיתה לה הצמה הכי ארוכה ועבה שאני ראיתי בחיי. הפכנו לחברות. לאה היתה הצעירה מבין שלוש בנות משפחתה. אמה – פסיכולוגית, ואביה – הידרולוג, וביתה הבית הכי שקט שאני הכרתי. אהבתי להיות אצלה, להקשיב ביחד לתקליטים (אצלה שמעתי לראשונה את התקליט "סע לאט"). לאכול עם משפחתה את ארוחת יום שישי עת אביה היה מבתר את העוף במזמרת כסף מיוחדת, לעיניי הסועדים, אחרי הקידוש.

הוריה היו ניצולי שואה, במקור מהולנד. ללאה לא היתה משפחה מורחבת כמו לי. ותמיד היא שמחה להצטרף אליי לביקור אצל סבתא וסבא שלי לאכול ארוחת צהריים כאשר היינו בורחות ביחד מבית הספר. פעם היא הציעה לסבתא שלי לאמץ אותה כ... סבתא. ומאז היא היתה נוהגת לבקר אותם, גם בלעדי.

כשעברנו,רוב הבנות, לתיכון חדש בחולון, לאה נרשמה, יחד עם הבנים, ל"אורט" למגמת אלקטרוניקה. כיוון שהיא לא נמנתה עם ההולכים ל"צופים" היינו נפגשות לעיתים רחוקות. היא הספיקה באותה תקופה גם לקצר את שיערה ועתה הוא עטר את ראשה כרעמת תלתלים פרועה ומחוצפת. היא היתה אחרת. לא הולכת בתלם. לא כמו כולן.

במהלך הצבא שמרנו על קשר רופף אך לחתונתי הזמנתי אותה. יום אחד היא הופיעה על סף ביתי וספרה שהיא הוציאה רישיון נהיגה לאוטובוס ועכשיו היא עוברת קורס מורי דרך ב"בית ברל". היו לה חברים פה ושם אני לא הכרתי אותם. באותה תקופה אני כבר נשאתי את בתי הבכורה בזרועותיי. ואפשר לומר שדרכנו נפרדו.

ככה מתחילים כל הספורים בספר הזה. כולם מתחילים כספור תמים. על אדם זה או אחר שחי במקום זה או אחר. חיים רגילים פחות או יותר. אבל כבר ברגעים הראשונים של הקריאה מבינים שטוב לא ייצא מזה. מתחת לפני השטח מפעפע משהו רע ואכזר שעוד יעלה ויצוף עד סוף הספור הקצר שחובר לספור קצר ועוד אחד. אני מודה שבאמצע הספר עשיתי הפסקה של כמעט חודשיים ורק אז חזרתי אליו בכוחות מחודשים לנסות לסיימו. כי היתה לי סקרנות עמוקה להבין לאן כל הכוחות האלה מושכים אותי. הספר הוא סוג של ארס פואטיקה – העיסוק באמן ובכתיבה. הוא מנסה לתאר את תהליך הכתיבה של הסופר ואת הלבטים הפנימיים ביצירת אמנות. מה מקשר את כל הספורים האלה. מהו החוט שאם נצליח לשים על קצהו את ידינו הוא יוביל אותנו מספור לספור בבטחה, כלשהי, אל הסוף. הספר מורכב מאוד לעיתים מורכב מדי. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דמויות, שבסוף מתלכדות אולם עד הסוף צריך לחרוש הרבה. והתהיה שנשארה אתי אחרי קריאת הספר. האם כל זה היה כדאי.

עברו שנים לא מעטות. ישבתי בסלון ביתי אוחזת בזרועותיי את בתי הרביעית. צופה בתוכנית אחר הצהריים של חדשות. לא ממש מרוכזת בחדשות כי הנקתי את בתי ותשומת הלב שלי היתה מרוכזת בה. אבל משהו בכל אופן משך את עיני. צילום של בית משפט ובשורה הראשונה אני מזהה את המשפחה של לאה. המצלמה עוברת מאחד לאחת. לאט, לאט. ואני מנסה לפענח את המילים של הכתב שמדווח, שנגזר דינו של האיש שרצח את אשתו ואת שני ילדיו והעלה את ביתם באש.

נסערת התקשרתי לאימא שלי להבין מה קורה. ואז התברר לי הרע מכל. לאה, חברת נעורי האהובה נרצחה על ידי בעלה, שחשד שהיא מנהלת רומן אינטרנטי. המפלצת עם המוח המעוות הזה אף רצח את שני ילדיו מתוך הטיעון העקום שלא יכול היה להשאיר אותם ללא אם. וכדי לכסות על פשעיו הוא הצית את הבית ושרף הכל. הכל.

עכשיו הוא יושב בכלא. מפעם לפעם הוא מנסה לקבל הקלות בתנאי הכליאה או קיצור תקופות העונש. את אימא של לאה אני פוגשת לפעמים במופעי מחול בהרצליה עם אחותה. החיים ממשיכים.לאה היא חלק מסטטיסטיקה של נשים שנרצחו על ידי בעליהן. לאה היתה חברה שלי שאיננה.

הבטחתי ספור אפל. קיימתי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•כלנית
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

הרשים אותי. הספר הראשון והיחידי בנתיים שקראתי של הסופר הזה ומתכוונת לקרוא עוד שלו. עושה רושם של סופר אמיתי, בהחלט שונה מהרבה אחרים.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•רחל
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

אחרי קריאת עולם הסוף וביום שהמוסיקה מתה,
פניתי לשני ספרי האמצע, הקטרקט ומאחורי הערפל.

את הקטרקט יש לקרוא בזהירות.

בכל פרק היבט אחר על ספרים וסופרים.
בכל פרק תובנה נוספת על החיבור אל המילה הכתובה.
ראוי לכל קורא ולכל כותב עתידי...

וחשוב להבין: "לאלפים יש מה לספר בעיני רוחם,
אבל לרוע המזל, כמוני וכמוך, הם סובלים מקטרקט נורא.
... משהו שמפריע לחלומות להתגשם,
משהו שמונע מהדמיון לצאת החוצה.

ומומלץ לקרוא מספר פעמים את הפרק "השגחה"...

אחד הספרים הטובים שקראתי...

גיל

לפני 15 שנים•
★★★★★
•1Q84
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

עבר הרבה זמן מאז שקראתי את עולם הסוף וכבר לא זכרתי למה לצפות מהספר הזה ולכן לא התאכזבתי, נכון כותב אחד המבקרים שהספר מעט "חופר" אבל זה בעיקר בחלק האמצעי ההתחלה והסוף מרתקים, הוא אפילו גרם לשונאת חידות כמוני לשבת ולנסות לעלות על שמות הסופרים המתחבאים בסיפור. בגדול נראה לי שזה ספר לקריאה איטית ומקוטעת , ברצף הוא קצת קשה לקריאה ומעמיס, בקיצור מומלץ להפסקות בעבודה, תור בקופת חולים, למי שמסוגל לקרוא באוטובוסים או למי שבאופן כללי לא קורא יותר מחצי שעה ברצף :).

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אביגיל
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

אהבתי את "עולם הסוף" של אמיר טושה גפלה ובמידה מעט פחותה את "ביום שהמוסיקה מתה" ואני חושב שהספר הזה הוא הפחות טוב מבין השלושה שקראתי. למעשה, הספר שימש כתרופה לנדודי השינה שלי יותר מפעם אחת.

כפי שהטקסט על העטיפה אומר, הספר הוא על רוצח סדרתי ההורג סופרים מתחילים. הסיפור מסופר כסדרה של פרקים, שכל אחד מהם מוקדש לקורבן אחד. יש מעט מאוד שמחבר את בסיפורים והם שונים למדי בז'אנר, בסגנון הכתיבה ובקצב. הסיפורים הם כביכול מלאי חידות והפניות - דמויות ורמזים מתוך פרק אחד מופיעים בפרקים אחרים והכל אמור להיות תעלומה אחת גדולה. עם זאת, עלי כל זה היה די מבוזבז. הסיפורים הפרטנים לר היו שלמים מספיק כסיפורים קצרים וסיפור המסגרת היה מסובך מדי מליצור עניין. אולי אם הייתי משקיע יותר הייתי מסוגל למצוא את הידיים ואת הרגליים שלי אבל ביותר ממקרה אחד פשוט נרדמתי בעודי מנסה.

אני עדיין חושב שהספר הוא קריאה ראויה, ולו בשל הדמיון והווירטואוזיות של המחבר. מוות רודף מוות באופן סוריאליסטי ואתה בהחלט תוהה היכן זה יגמר והסוף בהחלט מספק. אם רק הייתה עלילה יותר הדוקה כדי להחזיק את הכל ביחד וקצת פחות סיבוך מלאכותי הייתי נהנה מהספר הרבה יותר. 3 מתוך 5.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•Muhandes
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

ספרו הראשון של הסופר היה מעולה ומהנה ובגלל זה השתוקקתי לקרוא את ספרו השני "הקטרקט.." אך אין בפי קומפלימנטים כלפיו הפעם, במילה אחת ובשפת רחוב "חופר" ;)
אך היה שווה לסיימו
שורה תחתונה ומיועד לסופר: אם אפשר תתאמץ יותר פעם הבאה,ראינו שיש לך את זה! ;)

לפני 16 שנים•
★★★★★
•שלומי
דירוג
4.0
לפני 15 שנים

“הרשים אותי. הספר הראשון והיחידי בנתיים שקראתי של הסופר הזה ומתכוונת לקרוא עוד שלו. עושה רושם של סופ”