המאה ה-19, תקופה של שגשוג ספרותי, נראה שכמעט בכל מקום. לאנגלים היה את צ'ארלס דיקנס ואת לואיס קרול, לצרפתים את ויקטור הוגו וז'ול ורן, לאמריקאים את מארק טווין, לרוסים – את דוסטויבסקי, אך מעניינת מכולם היא הספרות הגרמנית באותה תקופה – המכונה הרומנטית, הביאה על כנפיה משהו חדש לעולם הספרות – את החופש לחלום. ולחלום באמת, או שמא מילה יותר מתאימה היא"להזות", שכן סיפורי הפנטזיה שנפוצו באותה תקופה בכל רחבי הקונפדרציה הגרמנית נדמים לעיתים כמשוללי כל קשר למציאות, כאילו (ואולי אכן) נכתבו בהשפעת סמים, ללא מעצורים. כן, על דברים רבים סיפר לי את"א הופמן, מהסופרים החושבים באותה תקופה וזה שכתב את ששת הסיפורים המאכלסים את אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי. סיפר לי על ממלכת הסלמנדרים אשר בלב האוקיינוס, על בנות-נחש המכשפות נערים תחת שרביטו של מלך-חבצלות, על אדם אשר איבד מכר את צילו לשטן וטייל לו ברחבי העולם עד הגיעו לאיטליה, שם נשבו עיניו בעיניה של בת-אלים פלאית. על זמרת יפייפיה שנגזר עליה לשיר רק פעם אחת בשנה עד צאת הנשמה. ועל איש-חול, היישר מסיפורי האימה, החוזר ושב בלילות, מזרה חול על עיניהם של הילדים הישנים וחוטף אותם על מנת להאכיל את גוזליו הקטנים שעל הירח.
הזוי? מפחיד? מטורף? נכון. אבל לא רק. אם חוקרים את הסיפורים המופלאים לעומקם, מגלים בהם גם דעות, ולעיתים אף ביקורת קשה על החברה. כך, בסיפור "איש החול", למשל, מתאהב הגיבור, הסטודנט הצעיר נתנאל באולימפיה, היפה, אותה הוא רואה במגוריו בארץ-ניכר, ושוכח בגללה את קלרה ארוסתו הנלבבת. הוא נישא לאולימפיה, אך למרבה חרדתו מגלה לא יותר מאשר בובה מכנית – כלי בידיו של "אביה", כביכול, מדען מטורף המבקש באמצעותה, להערים על העולם. נתנאל התמים מתפעל מיופיה של אהובתו הנצחית. כאשר הוא מדבר אליה וזו לא עונה לו, הוא משכנע את עצמו שהכל בסדר, שלפעמים השתיקה אומרת הכל, ושאולימפיה היא בסך הכל שתקנית במקצת. בצורה זאת מותח הופמן ביקורת על עולם הגברים, המתייחס אל דמות האישה כאל חפץ, ושם לב רק לחיצוניותה.
הופמן היה חייב להיות גאון, או אדם בעל מחשבות מוסריות המקדימות את דורו, אם הצליח להבחין באפליה בתקופה שבה הוא חי. וזה לא שחי במחתרת , אדם מרדן השונא את תרבותו. בימים היא חבר מועצה בבית המשפט, אדם עובד לכל דבר ועניין, אך בלילות, הו! בלילות כמו פרחה נשמתו מעבר לבורגנותו ושגרת חייו האפורה אל עבר ממלכתם האינסופית ברב-גוניותה של הסיפורים. לאורה של המנורה היה מפליג בדמיונו, עם נפשו, נותן לעצמו להיסחף. הוא האמין אמונה שלמה בדואליזם - אמונה פילוסופית הרואה בכל אדם שתי ישויות, לעיתים מנוגדות זו לזו וחיות יחדיו בנפשו, והוכחה לאותה אמונה היו שני האנשים שחיו בתוכו: הופמן איש העובדה והמסמכים, והופמן של הלילות – או כפי שנהג לכנות את עצמו בסיפוריו, "הנוסע בעל הנפש הנלהבת". ולא רק בחייו היווה הוכחה לדואליזם הכרוני, כי גם אם בסיפוריו עוסקות הדמויות בבעיות של פיצול אישיות ומלחמה פנימית בין כמיהה למקומות שונים ומנוגדים. לעיתים זו הכמיהה לאישה פלאית מושכת, כלשהיא ("איש החול", "הנסיכה בראמבילה") מול האהבה לאישה הארצית, האנושית והאהובה, ולעיתים זוהי הכמיהה לעולם הרוח מול הביסוס שבחיים הרגילים – סיפוריו של הופמן, אם כל מוזריותם, מהווים מראה ברורה למדי לחייו הרגשים של הסופר, ועם הקרע שאיתו נאלץ לחיות בין עולם הפנטזיה ועולם האמת. נראה שהסופר החשוב, הגאון הזה, פרק על הדף את כל עולמו הסוער, כמעט כאילו כתב יומן , אלא שדמיונו הפורה, משולל הרסן, עשה את כל ההבדל, והשפה, סגנון הכתיבה שמתבלים בחום את הסיפורים האקזוטיים. בסופו של דבר, גדולתם נמצאת בעובדה שלקרוא את הופמן זה לא "סתם" לקרוא סיפור טוב – זה לקרוא בן אדם מטורף.
לעוד ביקורות אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/
