כשהתחלתי לקרוא את 'מבעד לעצי האשוחית' הופתעתי מעט, משתי סיבות: האחת היא שהכתה בי ההבנה שמעולם לא קראתי ספר העוסק בעם המאכלס את הספר הזה - באינדיאנים הילידים של יבשת צפון אמריקה - וזאת למרות הפוטנציאל הגדול והמובהק הטמון בהיסטוריה של העם המרתק הזה, ולמרות העיסוק המזדמן בהם במדיה הטלוויזיונית ובקולנוע; הסיבה השנייה היא שאפילו קריאה מקדימה של התקציר על גב הספר לא רמזה ולו במעט על השתייכותן של הדמויות הראשיות למוצא הנ"ל – אם בגלל השמות המערביים שלהם ואם פשוט בגלל העובדה הפשוטה שהפרט המשמעותי הזה פשוט הושמט...
העלילה מחולקת לפרקים המסופרים לסירוגין ע"י שתי הדמויות הראשיות – ויל ואנני בירד , דוד ואחייניתו - כאשר הראשון מגולל את סיפורו מתוך עולם הדמדומים בו הוא שרוי בעת שגופו מוטל בתרדמת על מיטת בית חולים בעיירה מוסוני שבצפון הרחוק של קנדה, ואילו השנייה סועדת אותו ותוך כדי מתארת לו את קורותיה בשנה החולפת, בתקווה שסיפוריה וקולה המוכר והאהוב ישיבו אותו אל עולם החיים.
הספר מתחיל לאט, כשלנגד עיני הקורא נפרשים - דרך מילותיהם של ויל ואנני - מרחבי קרח ושלג עצומים שבמרכזם נהר גדול וקפוא בחלקו, ומסביב עצי אשוחית היוצרים יערות וחורשות אשר ביניהם מתהלכים יצורי פרא, דובים, נמיות, בונים ומדי פעם נווד אינדיאני מתבודד. באמצע כל זה עומדת העיירה הקטנה מוסוני המאוכלסת ברובה ע"י שרידיהם המודרניים של השבטים האינדיאנים - עדיין לא רחוקים מספיק בזמן בשביל להיכחד, עדיין קרובים מספיק לקיים כמה ממה שנקרא בפיהם 'הדרכים הישנות'. בעולם המודרני ההזוי הזה שנוצר על חורבותיו של קודמו, האדם האינדיאני המצוי הוא אדם אבוד המתהלך על התפר שבין חדש לישן, מעשן לעתים קרובות ושותה לעתים קרובות אף יותר, מחלק את מילותיו בין השפה האנגלית לבין שפת אבותיו, נודד למחנות ציד ומוכר עורות מיובשים של חיות בר בחנות הכולבו המקומית כשהקצבה הממשלתית כבר אינה מספקת אותו. האדם האינדיאני המצוי הוא גם אדם פשוט - עולמו מושתת על המצרכים הבסיסים הדרושים למחייתו, על זיכרונות מחיים שהיו ואינם ועל הספר החודשי המומלץ של מועדון הספר של אופרה. ויל בירד הגיבור הוא התגלמות האדם האינדיאני המצוי: גבר ערירי בגיל העמידה שחי מן האדמה ומן היער, למוד סבל וצרות ושתיין ויסקי ותיק, חסר פניות אל העולם ואל האנשים; את חייו הפשוטים הוא חי בעיירה הקטנה שבחוג הארקטי, בבקתת העץ המבודדת שלו. במקביל, אחייניתו אנני עוברת דרך תפאורה שונה בתכלית על רקע הבניינים הגדולים, ההומלסים התימהוניים והרחובות הסואנים של הערים המרכזיות בצפון אמריקה, נשאבת אל תוך עולם הזוהר של חיי הדוגמניות בניסיון נואש לאתר את אחותה הצעירה הנעדרת, סוזן. גם ויל וגם אנני נתקלים במהלך העלילה במכשולים עליהם הם מתקשים מאד להתגבר: עולמו השקט של ויל מתהפך כאשר חבורת עבריינים צעירים מן העיירה מתחילה להתנכל לחייו, מחפשת אחר נקמה שמניעה אינו ברור, לא לויל ולא לקוראים. בניסיונה למצוא את סוזן, גם אנני מאבדת את דרכה כשהיא נבלעת בעולם אלים ומלא סקס וסמים, עולם של מועדונים ומגזינים מבריקים שהסכנות האורבות בו גדולות יותר מהטמפרטורות המקפיאות, חיות הבר והנהר השוצף של עיירת הולדתה. בתמימות וחוסר ניסיון מפתיעים של ילדה היא הופכת למין חיקוי של אחותה האובדת, מנסה להיכנס לנעליה וללכת בדרכה בתקווה למצוא אותה בסוף הדרך. שני הגיבורים מפגינים פגיעות בלתי צפויה ומנתצים בכך את המיתוס של האינדיאני השרירי והבלתי מנוצח שבכוחו לגבור על השחיתות והניוון של ימינו; בבואם להתמודד עם החדש והבלתי-מוכר הם אינם משכתבים את ההיסטוריה של בני עמם אלא דווקא חוזרים עליה באומללות: ויל, על אף היותו צייד מנוסה ועל אף הקשיחות והוותק שהעניקו לו היתקלויותיו הרבות עם אימא אדמה, חש זקן וחסר יכולת כשהוא מנסה להתמודד עם האכזריות והכוח הטמונים בצעירים ובמתקדמים ממנו, והפחד ותחושת הפרנויה העזה המציפים אותו משנים את חייו מן הקצה אל הקצה; ואילו אנני, מסונוורת מן האורות הבוהקים ומן ההבטחה של עולם הזוהר, אינה מצליחה לעמוד בפיתויים הרבים שמציעות לה הערים הגדולות וחבריה החדשים ומאבדת את היכולת להבחין במה שנמצא מתחת לאפה כל הזמן ובין טוב לרע. לכל אורך הספר נראה שהקדמה שוב מנצחת את הדרכים הישנות ומכריחה אותן להדחק בחזרה אל שמורה נידחת.
את המאבקים האלו ואת שאר קורותיהם הנפתלות של ויל ואנני מציג בוידן בשפה יפהפייה שאינה טורחת להתעכב על הפרטים יתר על המידה אך גם אינה מדלגת עליהם בחוסר רגישות – ויל ואנני אמנם לוקחים את הזמן לכאוב או לשמוח באירועים הרבים הפוקדים אותם, אך הם אינם מתישים את הקורא בהתבוססות בלתי פוסקת בצרות ובשמחות, וככל האנשים גם הם מוכנים להניח במהירות הכול בצד ולחזור לסדר היום, כשההישרדות נותרת ראש מעיינם. בנוסף, יש משהו נחמד בדרך שבה בוידן בוחר להציג לנו את העלילה המוזרה שלו: למרות שהיא חושפת לקורא את רובו הגדול של הסוף כבר מן ההתחלה היות והדמויות מדברות בלשון עבר, בהחלטתו לתת לדמויות שלו לספר את סיפורן ברטרוספקטיבה בוידן יצר מצב שבו הן גם נוטות לתאר את סיפורן באופן אגבי, כמו לבן משפחה שכבר מכיר את הרקע שלהן ואת עברן ואינו זקוק להסברים מקדימים; מסיבה זו המסתוריות והמתח עדיין נשמרים ברמה כלשהי – מטבע הדברים ויל ואנני מדלגים לעתים קרובות על מידע חשוב ומותירים את הקורא סקרן, עד לנקודות בהמשך העלילה בהן, לאט-לאט, מתגלה הכול.
ברומן של בוידן יש גם חסרון אחד בולט - הוא אינו חף מקלישאות ונראה שהתפתה ליפול לגימיקים נוסח 'פוקהונטס' ו-'אוואטאר' כשהוא מנקד מחוות שבטיות ופולט מילים בשפות אינדיאניות במעט יותר מדי מהמקומות הדרושים, אך מעבר ליתרון הגלום בקסם הברור והראשוני של הגימיקים האלה, יתרון נוסף טמון בכך שבוידן גם מרשה לעצמו להתבדח על חשבונם, כשהדמויות שלו בוחרות לעתים ביודעין לנצל את הקסם שהם מעוררים על האדם הלבן. בהומור הזה ובחכמת החיים הפשוטה של הדמויות שלו, בנוסף לחוויות המעניינות והזרות מאד שהם עוברים ולכתיבה העדינה שנותנת לנו את הפריבילגיה להתענג על הספר גם בקריאה איטית, 'מבעד לעצי האשוחית' כבש אותי כמעט כבר מן ההתחלה ושבה אותי על אף הכריכה הקדמית המעט זולה שלו, הרבה יותר מספרי איכות רבים אחרים שקראתי, והוא מומלץ בחום לכולם.
הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=532
