• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של נעמה 38

תמונה של נעמה 38
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של נעמה 38

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של נעמה 38
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1993
סדרה:ספריה לעם #399
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
בנצי גורן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני שנה

“"אם אקרא סיפור טוב – ארצה לכתוב. אם אקרא סיפור רע – אהיה בטוח שאני יכול לכתוב טוב ממנו." כך אמר פעם”

4/10
ביקורות על שנים-עשר סיפורים נודדים
הבאה
מייק
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

התאכזבתי למרבה הצער. באתי אליו כמו לבקר אהוב נפש ומצאתי בית נטוש עם רוחות רפאים של סיפורים, למרבה הזוועה חלק ידעתי לנחש מה יהיה בסוף לפי הכותרת, חלק לא הבנתי מה הרעיון,מעט מאוד נגע בי , אף אחד לא יכל לטלטל. עזבתי במפח נפש .

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של בר20
בר20
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של חלבי
חלבי
תמונה של חוגי
חוגי
תמונה של אנקה
אנקה
5קוראים|גיל ממוצע56|60%נשים

על המבקרת

תמונה של נעמה 38

נעמה 38

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
93 ביקורות•5 נבחרות•1,373 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•לימודי נשים
תמונה של נעמה 38
נעמה 38
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות93
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה1,373
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת30ספרות מקורית10לימודי נשים3

דיון על הביקורת

4 תגובות
נעמה 38
נעמה 38•לפני 14 שנים

קשה לתת ביקורת מאוכזבת

אבל ממש נעצבתי שהוא חתום על הספר הזה. תודה לכולכם שהסכמתם איתי
חוגי
חוגי•לפני 14 שנים

תיאור מדויק, נעמה.

ללא ספק אחד המאכזבים של הסופר הענק הזה, אבל אפשר לסלוח לו, ולו רק בגלל "מאה שנים של בדידות" שהעניק לנו...
omriqo
omriqo•לפני 14 שנים

לי זכור במיוחד הסיפור עם הזקנה שמאמנת את הכלב שלה לבכות על קברה

ככה זה אצל הטובים - מתרגמים כל פליטת קולמוס שלהם והרבה ממנה בוסרית וחסרת ייחוד.
אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

כך הרגשתי לגבי ספרו "זכרונות מהזונות העצובות שלי"

או כמו שמורה אומרת לילד מוערך בכיתה : ממך ציפיתי ליותר.
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נעמה 38

יארמה וקיילה

יארמה וקיילה

יצחק בשביס-זינגר

כמה חיכיתי לקרוא את הספר הזה, כמה זמן הוא ציפה לי על המדף כמו יין טוב שנשמר לאירוע מיוחד. והנה הגיע ראש השנה חג ומועד ולחיי נכנסת קיילה.
קיילה היא אחת הדמויות הטרגיות ביותר שיצא לי להכיר בעולם הספרות, מארקס והזונות העצובות שלו או האשה השבורה של דה - בובואר מתכתבות עם היגון שלה , אבל באנו לדבר פה על קיילה.
לפני כמה חודשים התאבדה בתלאביב זונה שלא נותר לה כלום בעולם מלבד היכולת למכור את גופה והיא החליטה לסיים את ייסוריה ולהמית את עצמה. גם קיילה זונה, אין לה טיפה של הערכה עצמית, אמון ביכולותיה או אפשרות ממשית לשנות לטובה את חייה ועדיין היא נאחזת בציפורניה בחיים הארורים שלה.
לעיתים זה הרגיש לי כמו לראות סרט טבע בנשיונאל ג'אוגרפיק על איילה נטרפת בידי להקת צבועים.

קיילה נכנסה לתעשיית הזנות בגיל 15. וניצלת לכאורה ממנה בעזרת בעלה יארמה גנב בטלן והומוסקסואל בארון, שמעדיף לסרסר באשתו בעוד היא נאחזת בצפורניה בתפקיד עקרת הבית החסודה כדי אולי לחפש לעצמה טיפת כבוד והתחלה חדשה.
די מהר צבוע חדש מופיע לנעוץ בה את שניו והיא נקלעת לזרועותיו של מקס שהוא גם סרסור גם אנס וגם פדופיל.
לשום אשה בוורשה של אותה תקופה אין סיכוי להינצל ממלתעותיו , אך הגורל משתעשע בקיילה ומעביר אותה לזרועות של בן הרב השכונתי העונה לשם בונם, בונם בשל גילו הצעיר מתנהג כמו גור צבועים ומחזיק אותה כמאהבת ומוציא ממנה כל טיפה של תקווה או שמחת חיים .
בשביס לא עושה הנחות, אין פה לטעמי טיפת רומנטיקה, העצבות של קיילה , הרוע המתחלף בטמטום של הגברים בחייה לא נותן לה מנוח לא בוורשה ובטח שלא בניו יורק .
מה שכו קיבלתי ובשפע היא מנה יפה של פסימיזם מפוכח בכל הנוגע לגורלן של נשים בתעשיית הזנות /קורבנות אונס ואלימות או סתם נשים מוחלשות במצוקה.
נתראה בשמחות.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
אמא ומשמעות החיים

אמא ומשמעות החיים

ארווין (ארוין) ד. יאלום

אמא ומשמעות החיים. כותרת מעולה לא? השילוב בין ההזדמנות ללמוד מיאלום ולסגור את הפינה השחורה הזו עם אמא שלי. מי צריך יותר מזה באמצע החיים.
באורח פלא, או בתבונה האינסופית של הגאון הזה, גיליתי שיאלום ממש מכיר את אמא שלי אבל בעצם הוא תאר את אמא שלו.
עם אמא כזו קשה להתמודד אז בעיקר חולמים, ויאלום אספן ופרשן חלומות מהטובים ביותר שיש. בזכותם הוא משיג גישה לדלתות נעולות ברבדים הקבורים של מטופליו. החלומות ילוו אותו כמשרתים נאמנים לכל אורך הספר, אך את האמא קוברים דיי מהר לטובת התמודדות עם אחד הנושאים הכואבים ביותר שיש בטיפול נפשי והוא עבודת האבל.

התהליך מכונה לעיתים בשפה הטיפולית "עבודה " ,מכיוון שהוא מביא למבחן את יכולת האדם להתמודד עם מציאות חייו שהשתנתה, בין אם אותו אדם גוסס ממחלה או אבל על אדם אהוב שאיבד בנסיבות טרגיות. תוצאת המבחן תלויה רבות ברמת הבריאות הנפשית החיובית שיש לאותו מטופל.
יאלום מתאר את הדרכים בהם בחר ללוות את אותה עבודת אבל. במיוחד במקרים בהם האבל הפך ללא נורמטיבי. מקובל שתהליך נורמטיבי של אבל נמשך כשנה אך הוא יכול להמשך יותר ולהגיע אף לשלוש שנים. יאלום מספר על מקרים בהם העסוק בעיבוד האבל ובעיסוק קוגניטיבי ורגשי במת הפסיק להיות מועיל והיתה קיימת סכנה אמיתית כי אותם אבלים יוכלו אי פעם להיפרד רגשית מהאדם שאבד כדי לחזור לאיזון נפשי תקין.

יאלום מתאר את הליווי הטיפולי הנחוץ בכל שלב בעבודת האבל. בראשון- כשהאבל בשיאו, תפקיד המטפל הוא בעיקר להיות לצד האדם האבל, לתמוך בו ולפשר לו ככל שניתן להכיל את הכאב. הכלת הכאב אפשרית כשנותנים לאדם לבכות, לדבר על הנפטר, לכאוב את הכאב במלוא עוצמתו מבלי להיבהל מהביטויים הרגשיים. בלי לנסות לבלום או להסיט אותו מכאבו.
בשלב הבא, כשחלה רגיעה בעוצמה הרגשית המלווה את האבל – מטרת הטיפול היא לעזור לו להתארגן מחדש בחיי היום - יום ולחזור בהדרגה לשגרה. כאן העזרה יכולה להיות אקטיבית ויאלום אכן בא בדרישות מאותם מטופלים - כמו ארגון הבית, פינוי חפצים, התמיכה והחיזוק מתקשרים גם לשינויים הצפויים שמזרזים את תהליך הפרידה מהנפטר. למשל, לחזור לצאת לבילוי בלי להרגיש אשמה .
למרות כל הקשיים שהיו מייאשים אולי מטפלים אחרים, יאלום מצליח גם בשיאי החושך אליו הגיעו מטופליו, לאפשר לאבל מקום "בטוח", שבו יוכל לשתף את המטפל בעולמו הרגשי ולעבד את הקשר הנמשך עם הנפטר. לא פעם תוך ניתוח ועיבוד קשרים נוספים עם דמויות משמעותיות שהאדם איבד במהלך חייו.
המשותף לכל המקרים המתוארים בספר מלבד עבודה טיפולית עם חלומות, הוא היכולת להמשיך את הטיפול ואת הברית הטיפולית גם במקרי קיצון בהם בכל תחומי החיים בולטת איזושהי קריסה, התפרקות המלווה בתגובות אבל וטראומה אינטנסיביות, עם ההלם וההצפה של כאב עמוק.
היכולת של יאלום להביא אותם אחרי טיפול ממושך לחוף מבטחים המבטיח הפנמה של האובדן השליטה במצב תושג רק כאשר יבשיל הרגע בו יהיו , שזורים החיים עם המת בעולם הפנימי לצד החיים בעולם החיצוני בלעדיו.


לא קל לקרוא על אבל, למדתי בעבר על עבודת האבל באספקט הטיפולי, אבל איכשהו מצאתי את הדרך, לייצר איזו הפרעת קשב / הסחת דעת, מיהרתי לשים את חומר הלימוד ומטלות הקורס מאחורי. אבל יאלום ברגישות והתבונה האינסופית מעביר את המסר שלו לכל המטפלים והעוסקים בדבר.

המסר העולה מכוון לסביבה הקרובה ולסביבה הטיפולית והוא שיש לקבל ולכבד את השונות של האבלים. תפקיד הסביבה הטיפולית הוא לעזור לכל אדם ולכל למצוא את המודל והנוסחה המתאימים להם להתאבל. למרות הקושי לאפשר את ההזדמנות או הלגיטימציה להתאבל באופן גלוי, להרגיש חלש וניזקק. אך תוך ליווי וקבלת תמיכה מקצועית מתאימה. מקום בטוח שבו יוכל לדבר לבכות, להתגעגע, אל האדם שאבד מבלי שינסו לעצור אותו ומבלי שיפחדו מהרגשות החזקים שהוא מעלה.

ובדיוק שנגמר לכם האוויר במעבר מהיר, אולי כמחווה ל"בהמות" חתולו המיתולוגי של בולגקוב יאלום משתף אותנו בסיוט על חתול דעתן ונקמני במיוחד עם רפלקציה עצמית מרשימה. וכיצד טיפול פסיכולוגי ממוקד , מצליח להפשיר גם שלגים של כעס אצל חתולים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
עפר ותשוקה

עפר ותשוקה

יורם קניוק

בדמי ימייך

קניוק כותב מתוך אהבת ציון, מתוך געגוע וערגה לארץ ששינתה פניה.
חזות האנשים נתקשחה והיוהרה שסיגלנו לעצמינו גזרה עלינו גורל מתיש. יש רגעים בהם ארץ ישראל יפה בעיניו ויש רגעים בהם היא אכזרית. פני תושביה מבוצרים ומלומדי כאב והם חוזרים ובונים שוב ושוב ישובי "חומה ומגדל". אבל מצרפים להם מסעדות יוקרה, ערבי בידור לוועדי עובדים עם תשלומים אסטרונומים למפורסתמים למינהם, ונבחרי ציבור שמהדקים חגורות של אחרים.
כבר אז בעיניו הוא צפה בתושבי הארץ הזו לובשים חולצות וורודות, נוסעים מאה חמישים קמ"ש, בונים וקונים ומוכרים ומרמים וכועסים.

ירושלים של ספדי.

קניוק כותב על משה ספדי שהיה אחד מהארכיטקטים שנבחרו לבנות ולתכנן את ירושלים. הוא הוא כותב על ספדי ועל ירושלים מתוך אהבה גדולה וכמיהה . ארץ ישראל זורמת בדמו של ספדי במידה דומה של עפר ותשוקה כפי שהיא חיה וזורמת אצל קניוק. כל האנשים עליהם בחר לכתוב , דומים לו, בעלי אותה השקפת עולם ולכולם אין מקום ונחלה בישראל של שלהי חייו של קניוק.
ספדי האמין שנחוץ יחס ישיר בין ביתו של אדם לחלום שלו . יופיים של הבתים נובע על ידי שאיפות האנשים החיים בהם. אדם רוצה עץ, מרחב, מקדש פרטי וחברה. ביתו של אדם אנו פרק חתום אלא תהליך, סדר חדש לאנשים שיצאו מכפר קטן ומצאו עצמם בערים גדולות, גדולות מדי.
ספדי שאף שהרובע היהודי בעיר העתיקה , צריך להיות מקום בו גרים, מגדלים ילדים ולא מוזיאון לעבר. רחבת הכותל הייתה צריכה להיות מוקפת גם במוסדות חילוניים כמו בית משפט כדי שהחלל ייצג את כל העם.
תנועת העבודה
יופייה של ארץ ישראל הוליד פער ושחיתות המציפה את אדמתה, אנשים שקופים שאינם מתעניינים בחלוצי הארץ. אותם אנשים כבר אינם חיים בקיבוץ אלא בשכונות מלאות עשרות אלפי עמלים שאין להם די כסף לשים על השולחן לחם, סוכר ביצים וחלב.
כבר אז כשכול זה רק החל לבצבץ , היה צריך להתרחש חשבון נפש של תנועת השמאל, כבר אז הם היו לדברי קניוק ספוגים שומן רב מדי , והתפעמות עצמית מוגזמת.
קניוק השכיל לראות את חוסר היכולת של שר הנוסע לחו"ל על חשבונו של הפועל מהשכונות, לראות או להתעניין בעוני, הכעס והזעם שהחל מצטבר בקריית מלאכי, ירוחם ובעצם בשישים אחוז משטחה של ארץ ישראל.
השמאל כשל לראות איזו אש לכודה בתוך השנאה של אותם תושבי הפריפרייה הרואים כיצד נגמרו הסוכריות שזרקו להם בעוד שהאחרים התחלקו בנדל"ן ובאוצרות הטבע.
כבר אז, הקיבוצים נותרו עם חזון עשוק ושכונות העוני שקעו בניוון אכול ייאוש. בארץ בה אף אחד לא רוצה לבטח אותה בביטוח חיים.


שבטי ישראל

יש ביננו אנשים שונים ודיעות שנות, אבל כאשר פורצת הסכנה אנחנו מתגבשים למשפחה אחת. והמשפחה הזו שוב ושוב מחליטה להפוך את הייאוש להדר ולהמר על קלף אחד שוב ושוב, כי בדרך הזו אולי נזכה בכל או בלא- כלום.
את קניוק זה הפחיד, המשפחה אהובה עליו , אך שום עיר או ארץ אינה שווה את הדם הנשפך בשבילה. הוא קורא להלך בפיקחון בין סלידה ותועבה שפיתחנו לעצמנו כעם עברי של שלהי אושוויץ. לכל אחד מאיתנו יש דעה משלו לגבי איבת ערבים, לגבי השלום ולגבי דברים שעשינו. הדמוקרטיה שומרת עלינו בשארית כוחה כדי שיוכלו לחיות פה לדבר ולבקר את מי שהוא אתה ואתה הוא.
גם אז וגם היום, מלחמה תמיד תישאר דבר עיקש משולל לקח, מיותר ובלתי רצוי. אנחנו רוצים לנצח במלחמה שאין בה הגיון. אבל לניצחון אסור להיות , כפי שהיה בעבר הקרבה נשגבת שבשבילה מוכנים אנשים צעירים למות שוב ושוב על רקע צלילי דמגוגיה וסיסמאות המייצרות דור לוחמים חדש ספוג כבוד עוצמה והקרבה הכרחית.
הדור הבא של הלוחמים שלנו צריך לחיות עם זיכרונות נטולי דמגוגיה וראיית עתיד נטולת מניפולציות והדם צריך להישאר קדוש בתוך הורידים ולא ספוג ברגבי האדמה.

עפר ותשוקה
ספר של פוקנר. צרוב במילותיו של קניוק. שניהם סופרים שכל חייהם ניסו לספר אותו סיפור. האיש הקשור בכל עבותות אהבתו ויראתו לאדמה קשה וזועמת המהלכים בה בריות נשגבות ומסכנות שמהם ואליהם ברח כל ימיו.

ספר חובה? לא. מומלץ לקרוא? אם אתם מתגעגעים לקניוק ולדור הנפילים שכבר לא יהלכו פה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
האחוזה

האחוזה

יצחק בשביס-זינגר

סוף כל סוף הוליכו אותי דרכיי לספרו של בשביס "האחוזה". אם כבר מחפשים דיל טוב לחופשת הפסח. הקדשתי יותר זמן להבין ולעכל מה התהליך שעבר על בשביס בפרק הזמן בין בריאתו של קלמן גיבור האחוזה להרמן ומרעיו מספריו המאוחרים יותר.

בראשית ברא בשביס את קלמן.
קלמן יהודי טוב, שומר ומוקיר את המסורת אבל לא עילוי בתורה או קרוב לזה. מכיוון שיש לו חוש עסקי לא רע בכלל הוא נבחר להיות בעליו של ארמון יאמפולסקי לאחר שבעלי האחוזה סולק .
מה שמוזר הוא שיש לו אשה תקנית( לפי התקן) שעונה לשם זלדה וארבע בנות . בגיל ארבעים הצרה הכי גדולה שלו היא שהוא היהודי העשיר ביותר באיזור.

כל קוראיו המסורים של בשביס כבר יכולים לחוש בקצות אצבעותיהם שמשהו מוזר הולך פה..
אבל זכרו שבשביס כאן רק בתחילת דרכו מבחינת עיצוב הזהות הגברית בכתביו, ולכן הסממנים המאפיינים מופיעים כדמויות אורח, שמלוות את קלמן כברת דרך, נוגעות לא נוגעות , משאירות את חותמן ומתפוגגות לאופק לא ברור.
בשביס לא חוסך ברמזים, הדמויות עוסקות כל אחת בדרכה בתורת האבולוציה של דארווין , והצורך להתקדם למודל של עולם משכיל ומודרני נוסח פאריז ואירופה המערבית.
כנראה מתוך אהבת גויים עמוקה , הגברים הגויים הם הדרעקים האמיתיים והם חסרי הקסם או הבינה שיש לדמויות הגבריות היהודיות . גם הקידמה מבחינתם מתועלת ל אחוזי וודקה שערורייתים והשקפה זוגית פמינסטית כי מוצא נשותיהם מן הקוף, ימיי הביניים עברו אז אין טעם ללבוש שחור וצריך להפוך את פולניה להרים של זבל מלאכותי וארובות!הם גם הראשונים שמסגלים לעצמם את המנהג הבשביסי הכל כך מוכר לאסוף סביבם שלל מאהבות חלקן כמעט ילדות ולשקר לכולן.

אבולוציית הדמות הגברית /יהודית על פי בשביס מתחילה בקולגה עיסקית בשם ואלנברג שהצליח די טוב בזכות עצמו ואפילו וויתר על יהדותו על הדרך( אבל קלמן עוד לא מפותח מספיק להבין את הרמז שבשביס שותל לו וממשיך בחייו. ) הכסף קונה לקלמן חיים טובים , עיקר עניינו בשידוכים משובחים לבנותיו . ובדאגה ממה שלא ניתן למנוע – כלומר מהתהליך האבולוציוני שאותו יהיה חייב לעבור. אז כל מה שנותר לו לעשות הוא להמשיך למלמל ולהאנח" הסר שטן מלפנינו " בתקווה כי זה מה שיעצור את הרהורי החטא.
לכאורה נראה כי קלמן מצליח לא להיכשל , לא מתפתה למשרתות, בוחר בעל למופת לבתו הבכורה ויש האומרים אפילו קונה לעצמו מושב בגן עדן עם הממון שבכיסיו.

אבל אז הוא בוחר להכניס למשפחתו נער צעיר בשם עזריאל לעזריאל יש ניחוח רע של אפיקורסות , הוא תוהה לעצמו האם הקרפיון שנפרס לארוחת ערב שבת חש ייסורים באותה שעה. עזריאל גדל בתחושה בה עדיף לו ללמוד כיצד נברא העולם מאשר את כתבי הקודש . והוא חושק בנשים אחרות אבל שומר אמונים לבתו של קלמן לה הוא נשוי. וקלמן שלנו באדיבותו של בשביס לאן שולח אותו ? הרחק הרחק מעולם היהדות המסורתית ומסגנון חייו של קלמן ומשפחתו , לחיקו של שותפו העיסקי ואלנברג המומר כדי שיעלה אותו על הדרך המהירה לאן שקלמן כלכך חושש להגיע אליו.

לכאורה יוחנן חתנו השלישי חולק עם קלמן את אותה השקפת חיים . הוא עילוי בתורה , וזוכה להערצת החסידים ומשרה מבוקשת במארישנוב. הרי זה הפנטזיה הקלמנית בשיאה! לא משנה כי זה לא יעזור לו, יוחנן מתנגד לתואר זה כאילו הציעו לו לבלות את חייו להיות סגור בכלוב של דובים רעבים. ומעדיף להשחית את מירב זמנו בצלילה כפייתית במקווה .

אי אפשר שלא לשים לב לדפוס, קלמן דוחף במו ידיו כמעט את כל מי שבסביבתו לאורח חיים "שערורייתי" המפנה גב לסגנון חיים שבהם הוא מנסה להיאחז בצורה מעוררת רחמים.
כדי להסביר לאחרון המפקפקים כי המודל הגברי החדש כבר בדלת יחד עם בשורת הקידמה המערבית , אנו נתקלים בתיאור גסיסתו של הרבי הגדול ממארישנוב על ערש הדווי:" לפני האור היה חושך.סמאל קודם לבראשית... מי את ? נעמה? להתחתן איתך? איננו זיווג.."אומנם הרבי לא שורד את התוהו ובוהו שניגלה לו ומי באמת רוצה לגלות דקה לפני מותו שהשדים והחושך מחכים לו אחרי מאות שנות לימוד תורה ?

אבל בנקודה זו קלמן "הגולם" בוקע מסבך התנגדויותיו ומציג לנו את אשתו השניה קלרה. אם קלמן לא יהפוך לפרפר , אז לפחות יש לנו את קלרה . כן היא דמות נשית אבל , ראו איך בשביס מתאר אותה: " קלרה הצעירה המושכת ובעלת המוח הגברי". התאווה מנחמת אותו שגורלו נגזר משמיים לשאתה לאשה . ומכאן ואילך קלרה פורסת כנפיים גדולות ומציגה לעולם בצבעים עזים כיצד דמות הגבר של בשביס מתנהג , חושב וחושק.
וקלמן ? קלמן גולם מלא געגועים לזמנים קדומים.." בכל זאת, הרהר קלמן, היו גם חטאים. כיצד יתכן הדבר לא יכול להבין.."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
אי הארגמן

אי הארגמן

מיכאיל בולגקוב

בולגקוב חובש הפעם את הכובע השני שלו , כובע המחזאי אולי האהוב עליו ביותר. אי הארגמן הוא פרודיה ארוכה מדי ולעיתים מתבוססת בבוץ של עצמה, בתקופה בה עדיין לא ממש מומלץ לירוק על המנהיג הרוסי הקרוב למקום מגוריך ישר בפרצוף ( התקופה הזו מסתבר עדיין לא הגיעה עד עצם היום הזה).

העלילה ברמת המאקרו משעשעת ולא מחטיאה את מטרתה, נציג האליטות מגיע לאי הארגמן השוכן באיזו פריפרייה לפגוש את המקומיים המורכבים מאתיופים, אוכלוסיה של לבנים ועוד אוכלוסיה בעלי גוון בלתי מוגדר. למנהיג יש לפי מיטב המסורת וחוש ההומור האלוהי כנראה , שם מטופש עם ניחוח מוכר סיזי בוזי.
אם אמשיך לחתוך את עוגת הרבדים הבלתי נדלית של בולגקוב , נמצא פה רובד נוסף של קבוצת אירופאים המקיימים יחסי דיפלומטיה ומסחר עם אוסף פראים שבראשם עומד המנהיג סיזי בוזי . הגרמנים היו פה והתייאשו, אחר כך הצרפתים ואז הלורד התורני. כשאוכלוסיית הפראים תוססת עקב חוסר שביעות מהשלטון הנבחר, כל מי שהוא לא אתיופי מבקש להימלט להתגורר באירופה, אך לתהליכי הגירה יש הגיון משלהם ולא אלאה אתכם בפרטים המייגעים.

משום שבולגקוב רוצה להפוך את העלילה הזו לעוגת שכבות, אז יש פה עוד יציקה של תככי התיאטרון הרוסי. מי המממן , מי כותב את המחזה ומי קובע איך יציגו את דמותו של המנהיג על הבמה וישארו חיים למחרת בבוקר. אבל מכיוון שהרעיון הוא לכתוב פארודיה על חלטורה תיאטרלית הקורא לטעמי נופל בין הכיסאות. זאת מכיוון שבולגקוב כל כך התאמץ אז הוא כתב מחזה גרוע במיוחד ואז עטף אותו בשכבת פארודיה. וכל זאת על מנת להעביר את הקורא תהליך של צנזורה עצמית כדי למצוא חן בעיני המצנזר הרשמי, וכך הכותב מסרס את עצמו ומעלה מחזה מגוחך בעל ניחוח מזלזל מתוך כניעה לטעם הקהל ולמדיניות הצנזור.

אני באופן אישי סולדת מצפייה בקרבות מכל סוג שהוא, ובולגקוב פה הזכיר לי את כל הגאונים שרואים מיקרופון בכל תרחיש ציבורי כלשהו , ופתאום הם מצמיחים להם כנפיים של רד בול ועפים על עצמם והמיליה שלהם , כמה הם מתת האל לאנושות וכמה זמנם של האחרים קצוב והם לא שייכים וזה רק עניין של זמן שכל מי שהוא לא אני פשוט יתאדה מפה .
בלגקוב מנהל קרב בצורה של עוגה שמותירה לקוראיו טעם רע בפה. העלילה מסורבלת ועיסתית קצת, אין מערכת יחסים אמינה בין דמות נשית לגברית, בולגקוב מוסיף פה כל מיני חומרי גלם לא קשורים ולא אופה אותם עד הסוף ואז מנסה להאכיל את הקהל עוגה שאני חושדת שלא ניסה לטעום אותה בעצמו.

אבל ויש אבל , הסופר הזה גאוני . ולכן אסלח לו על הטעם הלא אפוי ואמשיך את חיי בפריפריה עם סיזי בוזי והר הגעש בו אנו חיים.

לפני 11 שנים•נעמה 38
סיפורן של הקורטיזנות

סיפורן של הקורטיזנות

סוזן גריפין

ספר שישב לי על השולחן יותר מחודשיים עד שהתיישבתי לכתוב עליו, הספר הזה זמזם לי באוזן לא להתעלם , יותר נכון הוא זמזם לי קטעים נבחרים משיר של אפרת גוש בשם "קרב איגרוף" אבל אני עוד אחזור לקטע הרלוונטי לספר בסוף הסקירה .

ספר על קורטיזאנות. שכולו נסיון ראוי לעצב נרטיב חדש למגזר שלם של נשים שגודלו להסתמך על היכולות שלהן וכל מה שאלוהים העניק להן כדי לזכות בבטחון פיננסי והזדמנות להמלט מחיי עוני ודיכוי.
אלו נשים שהצליחו לצבור כוח והשכלה בתקופה שחלק ניכר מהמגדר עסקו בעבודות שחורות כמשרתות ומנקות או בילו את כל חייהן כרכוש של אביהן ובעליהן.

להבדיל ממעמדן הבעייתי כיום , בין המאות ה16- 18 באירופה נשים אלו הצליחו להגיע להישגים נאים ביותר כבעלות השפעה ניכרת בתחום הפוליטיקה , ניהול עסקים וצבירת רכוש נדל"ני ברחבי אירופה., לדוגמא את יחסי הציבור למרסל פרוסט ניהלה העלמה לור היימן שקישרה אותו לאנשים הנכונים בזמן הנכון.
לואי החמש- עשרה אף הוא בחר להתייעץ ברוב חוכמתו עם מאדם פומפדור בענייני פולטיקה ויחסי חוץ. נשמע מעשה חכם יתר מלהחזיק את שולה זקן או את הקיסרית המשוגעת מקיסריה לא??

ז'ון מוריס כותב בספרו "העולם של וונציה" שבסוף המאה ה- 16. היו 2900 אצילות ו11600
קורטיזאנות בעיר. כנראה שהן ידעו מה הן עושות ואם כך הדבר נשאלת השאלה , למה הן זכו לתואר המפוקפק זונות צמרת,
למרות שהן לא חיו בבתי בושת, אלא בזוגיות אלטרנטיבית בדירות פאר או טירות עצומות עם גברים בעלי הון והשפעה ומעמדן היה במרבית המקרים זהה לנשים נשואות.

רגע, יכול להיות בגלל שהן לקחו לעצמן חופש ועצמאות מינית??? האם בגלל זה הן מוכתרות כזונות? האם זה התואר שתקבל אשה שעומדת על רצונותיה האישיים לעצב את חייה בדרך עצמאית ונועזת כשמליוני נשים אחרות מדוכאות עד עפר?
נכון את המשאבים הכספיים הן קיבלו מבני זוגן אך הטיבו לנהל ולהגדיל את הונן הרבה אחרי שמערכת היחסים הסתיימה או במקביל להונו של הגבר.
אולי היתה להן אז אופציה אחרת להשיג משאבים כספיים, כאשר כל המשאבים מרוכזים באותה תקופה אצל הגברים? לא הא.. אז מה פה הבעיה תסבירו לי?

עכשיו בואו תעשו איתי קפיצה להווה, אני יכולה לספור בחברה הישראלית אי אלו נשים שחיות להן עם גברים אמידים, והן דמויות בולטות בתקשורת , בבידור בדוגמנות מה לא.
פה יש לי בעיה קטנה, אני חוששת שחלק מן הנשים יפות האלו גודלו להתבסס ולמכור את היופי שלהן כדי להשען כלכלית ו"לתפוס בעל עשיר" . אם הן נשארות ברמת הצעצוע זו תופעה מעצבנת אחרי עשרות שנים של מאבק פמינסטי מתמשך. אבל אם ניקח לדוגמא אשה מסוימת שעלתה לארץ בחוסר כל וחיה לה כיום עם אוליגרך , המאפשר לה לנהל עסקים ולהתפתח כאשה עצמאית וחביבה למדיי ( לחלוטין לא בבון) אז בואו נחסוך ממנה תארים מפוקפקים ומתנשאים , נזכור שהיא שייכת כנראה לזן הקורטיזאנות ונברך אותה בברכת הדרך YOU GO GIRL.
או כמו שאפרת גוש מטיבה לנסח: .
"בכל כוחך...
תצחקי, תשאגי, תפגעי
תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד.
תילחמי, תהלמי, תצעקי,
תשגעי, תדרשי, תכבשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

שני ענקי דור נפגשים על מנת לסייע זה לזה. ברוייר רופא מחונן וככל הנראה אבי אבות הריפוי בדיבור , או כפי שהוא מכונה כיום פסיכואנליזה ובימים ההם באוסטרית עממית ניקוי ארובות.
מכיוון שפסיכואנליזה נחשבה אז כרעיון חסר תקדים ותועלת שותפו הנאמן של ברויר הוא עוזרו הנאמן (פיליאס פוג הוינאי) הידוע כזיגי או כפי שקהל קוראיו הנאמן של יאלום מכיר אותו פשוט כפרויד, רק שאז ברויר לא יודע שהוא גם על סיפה של מהפכה היסטורית בתולדות הטיפול באנשים וגם מטפח את פרויד כעוזרו הנאמן.

וכך אל סף דלתו של של ברוייר מובל במניפולציות נשיות משובחות גאון נוסף הפילוסוף פרידריך ניטשה. המאמין כי המוטו "דע את עצמך" היא תכלית בפני עצמה. ומבלה את חייו כמסע מייסר של ביקורת עצמית נטולת פשרות שהתבטאה מן הסתם במיגרנות מזעזעות.

שני הגברים מתחילים לדבר את עצמם כמעט עד מוות, הם מביטים ארוכות בתהום רק כדי לגלות כפי שניטשה יודע שהתהום מביטה בהם חזרה. ולא רק ניטשה בוכה שניהם בוכים , על כל מה שדפוק בימים ההם ובזמן הזה.
ברוייר בוכה כי הוא במשבר גיל ה40, נמאס לו מאשתו, נמאס לו לערוך ניסויים קלינים ביונים, והוא חושק במטופלת צעירה, רק שאין לו את האומץ להעז והוא מסתפק במזמוזים רפואיים.
גם ניטשה בוכה בעודו חושב ( אבל באמת) מחשבות ברומו של עולם, על אמת, מוסר וחינוך מגיעה אותה עלמה יפיפיה ומלמדת אותו מה זאת אהבה אבל מהסוג הרע של המתרס והשאירה אותו שבור לב ומיואש.
אבל מכיוון שהבחור גאון הוא מבלה את שארית זמנו בלחשוב על עוד 100 סיבות אחרות למה החיים שלו לא שווים פרוטה הוא מוצא את הנחמה הגדולה באופציית ההתאבדות..

אין פה עזרה ממשית לאף אחד מהצדדים, ההצלחה משקרת לשניהם, ברוייר אישיות מבריקה בזכות עצמה , מוצא את הדרך שלו להמשיך את חייו בהשראת שיחותיו עם ניטשה .
אני כקוראת חשתי שקיבלתי שחרור משיעורי טיפול של יאלום ונשארתי לקרוא ספר בספריה . וניטשה המסכן שלנו שכלכך אוהב נשים ( " בבואך אל האשה הבא את השוט") בוכה כי גם אלוהים אין לו , והייאוש שידיעה זו העניקה לו טלטל את עולמו עד קץ חייו. ומה על התקווה? היא התגלמות הרוע כי היא רק מאריכה את ייסוריו.
כבר בטיפול הראשון הטיפול הפסיכואנליטי מקרטע אפעס , נקודת המוצא היתה ותמיד תהייה בין השאר הרצון להיות טובים יותר, לסלק את השעמום , לזכות בהערכה עצומה גם מצדם של מי שלא מעניינים אותנו בכלל, לזכות ולכבוש בסערה את לב האשה שכבשה אותם ולהיות מסוגלים לא לרצות דבר מכל מה שהוזכר פה. ולכן לטעמי זה מסע של מילים, ( או משחק של דמעות אם תרצו) מסע עם נופים מעוררי השרה אבל ניטשה כבר כתב את הסוף:" כל פילוסופית חיים של בן אדם מסתירה פילוסופיית חיים אחרת, כל דעה היא מקום מחבוא, כל מילה עוטה מסכה."

לפני 11 שנים•נעמה 38
אובלומוב

אובלומוב

איבן גונצ'רוב

אוי אני בבעיה רצינית. על הספר הזה כתבו סקירות מספר אנשים שדעתם חשובה בעיני במידה כזו שהמלצה שלהם שולחת אותי כמו זומבי מוכה ירח לקרוא במלוא תשומת ליבי כל ספר שימליצו עליו בחום.

והנה הגעתי בנחישות לספריה, וביקשתי שיביאו לי את אובלומוב. ואז שתיקה , 3 הקשישות החביבות נועצות בי מבט חצי מתרשם לטובה, חצי מובך והאמיצה שבינהן שואלת אותי בהתנשאות : אובלומה? ואני בהתנשאות מהולה בשמחה לאיד, אובלומוב זו קלאסיקה רוסית מהמעלה הראשונה. זה גרם להן לשבור שיא בחיפוש ולאתר לי את הספר תוך דקה ורבע במדף שכוח אל.

די מהר הבנתי שלא רק הספרניות שלי מעבירות את זמנן במצב רדום אלא גם יש משהו רדום מאוד בממלכת אובלומובקה.
אובלומוב גיבורינו הוא צמח יקר ונדיר, אבל עדיין צמח והאובלומוביות הזו דבקה בי כמו קורי עכביש עבשים המבקשים לכסות כל חלקה טובה של אש הבוערת בי. כאילו הייתי דיירת בבית שהזמן חדל מלבקר בו.

כן ב2014 כולם רצים כמו סוסים באמוק , כן הכול אצלנו הפך להיות אינסנטנט כמו שאומר אישי היקר, כן אנחנו מביטים בחיים דרך מסך הסמארטפון שלנו אבל, האובלומוביות המשתקת הזו המתהלכת על סיפה של שקיעה בקומה לא בריאה לאנשים!! עזבו לא בריא זה מפחיד.

גונצ'רוב לא התעלם מהמימד המשתק והחולני באובלומוביות, הרי הוא ברא את שטולץ הגרמני רק כדי לגרור את אובלומוב בכל דרך אפשרית מקוריו המשתקים . שטולץ לדעתי מייצג אותנו הקוראים, הוא עסוק בצד החומרי של החיים בצבירת הון ועשייה חברתית ותרבותית כדי לקטוף את מה שאנו מגדירים כמנעמי החיים.
אם כך אובלומוב לעומתו , מה הוא מייצג? האם זו אסקפסטיות חיננית ?האם אובלומוב הוא מודל כיצד לשבור את הכלים ולא משחקים? לדעתי לא. האווירה בספר ספוגת שיתוק וריפיון, איש אינו נוקט יוזמה, לפתוח מכתב לוקח להם שבוע מהחשש שטיבו האמיתי של רצון האדם ישפך להם מתוך דפי המכתב.

אין בי כעס או בוז לאובלומוב, רק חמלה לבן אדם טוב, אבל גם בטלן ביש מזל , שלרגע אחד לא יכול לשרוד מחוץ לדפי הספר . כפי ששישקין סיכם באופן מבריק אובלומוב הוא האיש שהתאבד באמצעות ספה..

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
עושה הנפלאות מלובלין

עושה הנפלאות מלובלין

יצחק בשביס-זינגר

יאשה מאזור עושה הנפלאות מלובלין , מתיימר להיות קוסם. הוא מעולה בפריצת מנעולים, להטוטי קלפים וההתמחות הכי מרשימה שלו לכאורה היא הליכה על חבל מתוח. על סמך העלילה ולפי שיעורי ההצלחה שלו הגאון עושה זאת בעיניים עצומות ואם זה לא מספיק הוא גם מתיימר לקפצץ על החבל .
טוב פה טמונה הבעיה, בשביס לא תומך נסיון זה בשום עדות מעוררת רושם , בפועל הרושם הנוצר הוא של שלימזל (כנראה יפה מראה וחביב על הנשים), אבל בטח לא גרויסע מציעה בעולם ההקסמים. הודיני הוא לא .
יש לומר כי, יאשה למד דבר אחד או שניים במהלך חייו, ופרש לעצמו מתחת לחבל הדק שהוא בעצם סגנון חייו מספר לא מועט של רשתות בטחון .פעם היו שם שש , מה שתרם רבות לבטחונו כעושה נפלאות, בעת התרחשות העלילה פרושות לו רק 3.1רשתות.
מי שלא בקיא מוטיבים של בשביס, בשלשות מגיעות רק נשים ואכן כל רשת שיאשה מתח לו מתחת לחבל הדק והבלוי , היא בעצם בת זוג . ואני מקווה שיסכימו איתי הקוראים , כאשר בונים על אשה שתהייה אחת משלוש רשתות , מה הפלא שברשתות של יאשה יש יותר חורים מרשת .
כמובן שכל נשותיו מודעות לקיומן של נשים אחרות חשובות יותר בחייו רק כפי שכבר ציינתי לכל אשה יש חור או פגם משמעותי המונע ממנה להיות האחת בחייו.
אשתו אסתר נאמנה ומפרנסת חרוצה רק שהיא עקרה. המאהבת המופלאה שלו אמיליה משאת חלומותיו היא שיאנית החורים לדעתי, היא רק רוצה שיתחתן איתה יעשה לה ילד יקנה לה בית באיטליה אה ושיתנצר אם הוא רוצה סקס מתישהו על הדרך. מאגדה הרשת השלשית היא שוליית הקוסם , היפייפיה הזו שעומדת בבגדים מינימלים לצד הקוסם מכירים? אז במקרה של יאשה היא אנורקטית שופעת חטטים , אבל היי אמא שלה בשלנית מעולה . וכסייד קיק (3.1 זוכרים?) בצד על הגבעה עומדת פילגש עגונה שיאשה מסייע לה להגיע לעיר הגדולה ויבוא יום בו היא תצליח ביג טיים , אולי בגלל שהיא זו שנתנה זינוק בעיניים פקוחות ונחתה לא רע בכלל.
דרך אגב ההישג הכי גדול של יאשה בחלק הראשון בעלילה הוא טביעת המושג:
Haven’t the Jewish People Suffered Enough? או בגרסתו המקורית:
"איני מתכוון לעשות שותפות איתם הם שרפו די יהודים בספרד" (וזאת בתגובה על התור להסתפר.) " זה אסוני.." כך הוא מסכם את החוויה.

עכשיו כל הפארסה הזו מובילה לתוצאה שדיבורים לחוד ומעשים לחוד . כל העלילה היא בעצם סדרת קפיצות כושלות של יאשה מחבלי חייו והתרסקויות מפוארות בקרעים והחורים הנפערים חדשות לבקרים , ברשתותיו העייפות והפגועות. כל נפילה כזו זורקת אותו אל תחתיות השאול לתהומות חייו עד שהגיעה הנפילה שבה כנראה בשביס ריחם על הבחור כי הוא החשיך לו את המסך. אחרי ההתרסקות המופארת ביותר ממנה כבר אפשר לקפל את החבל סופית דקה לפני שיהפוך לחבל תלייה .
בשביס רוקם באיפלוג רשת בטחון בטכנולוגיות של סיעתא דשמייע וספרות ההלכה היהודית , ועוטף אותה סביב יאשה המרוסק כמו רשת קורי עכביש .אולי בתקווה שאם יאשה יהיה קשור בחבל הוא יחסוך מכולנו את הקפצוץ הבא .
לסיום בחרתי לשתף בשיר של דודו טסה שרץ לי בראש כשניסיתי להבין מה עובר על יאשה
בסוף מתרגלים להכל

מילים: דודו טסה וטלי כץ

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להיפגע
נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה

עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד הוא גומר אותי
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להירגע
נשאר קצת אוויר לסיבוב אחרון
ואני לא רואה איך אני יוצא מזה
איך אני הופך את זה לאהבה
עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד, הוא גומר אותי
כוסות ריקות, דמעות זולות
מלך, בלייצר חיים
חזרתי מציד, כתמי הדם נעלמים עם בוא השמש
נורא, כמה זה נורא
בסוף מתרגלים להכל

לפני 11 שנים•נעמה 38

ביקורות נוספות על "שנים-עשר סיפורים נודדים"

שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

גבריאל גרסיה מארקס

הגעתי לספר הזה משלוש סיבות עיקריות: ראשית, האכזבה מספרה של אולגה טוקרצ'וק "נדודים". חיפשתי חוויה מתקנת לנושא הנדודים, רחב ומעורפל ככל שיהיה. נושא זה נראה לי מעניין ולמרבה הצער רלוונטי, במיוחד במקום בו אנו חיים. שנית, רציתי להתרענן באסופה של סיפורים קצרים. שלישית, רציתי לקרוא משהו מפרי עטו של מרקס. עברו שנים רבות מאז שקראתי ספר שכתב סופר נפלא זה. התגעגעתי ליכולת המופלאה שלו, בעיני, לשלב מציאות ובידיון למקשה אחת, ללא תפרים גסים.

ההקדמה המעניינת של מרקס בהקדמה אודות תהליך יצירת האסופה הציבה עבורי רף גבוה של ציפיות: 18 שנים חלפו מאז החל מרקס לכתוב את הסיפור הראשון (1974) ועד לפרסומה של האסופה (1992). מרקס עיבד שוב ושוב את הסיפורים ואף טרח לבקר שוב בערים בהם התרחשו סיפוריו כדי לבדוק את זכרונו. לביקורים אלה היתה תוצאה מבורכת, בעיני: "..יצאתי איפוא לנסיעה קצרה כדי לחזור ולהתוודע אל ברצלונה, ז'נבה, רומא ופריס. כולן עד אחת לא היתה להן עוד זיקה לזכרונותי:...הזכרונות המוחשיים נראו לי רוחות-רפאים, והזכרונות הכוזבים נראו לי אמיתיים כל-כך, עד שתפסו את מקומה של המציאות. לא אוכל איפוא עוד להבחין בקו הגבול שבין האכזבה לגעגועים". מצב עניינים זה הביא את מרקס למסקנה: "....בגלל החשד המועיל , שאולי כל מה שחוויתי באירופה אינו נכון, לא הייתי צריך לשאול את עצמי היכן מתחילים החיים והיכן הדמיון". לדבריו, של מרקס, בשלב האחרון, 18 החודשים האחרונים לפני פרסום הספר, הוא נכתב כמקשה אחת: "...מאחר שכתבתי את כל הסיפורים בעת אחת...הצילה אותי הראיה הכוללת...מן הצורך בהתחלות רצופות ומייגעות, ועזרה לי לצוד גודש מיותר וכפילויות קטלניות".

קסמה של האסופה הזו הוא, בעיני בשילוב שבין האינדיבידואלי לבין הקולקטיבי: מחד, כל הסיפורים קשורים זה לזה באופן תמטי: הם עוסקים בנדודים; במהגרים מאמריקה הלטינית המתגוררים באירופה או כאלה אשר שהו בה תקופה מסוימת וחזרו למולדתם. אך כל אחד מהסיפורים האלה עומד בפני עצמו, הן מבחינת העלילה והן מבחינת גיבורי הסיפורים, מאידך. על כך יש להוסיף את יכולתו המרהיבה של מרקס לספר סיפורים: כל אחד מהסיפורים קולח ומהווה קריאה מהנה (אם כי לא כולם משובחים); התיאורים צבעוניים ואמינים; הדמויות בנויות נפלא ובאופן אמין.

גורם מושך נוסף הוא האוסף המגוון של גיבורי הסיפור: גברים ונשים, כאחד: מנשיא מודח ("דרך צלחה, אדוני הנשיא") ובת משכילה למשפחה מיוחסת (דמך בשלג") ועד לאיכר קשה-יום מקולומביה, הנושא את גופת בתו בת ה-7 שלא הושחתה במשך עשרות שנים ("הקדושה"), ולנערה מברזיל שנמכרה לזנות בגיל 14 וכת מתכננת את מותה בספרד ("מריה דוס פרזרש").

גם מה שאין בספר עורר אצלי עניין. למעט סיפור אחד ("דרך צלחה, אדוני הנשיא"), וגם זה בנסיבות מיוחדות, לא זכור לי סיפור שיש בו יש דיון כלשהו בעניין הגעגועים למולדת הישנה. כל אחת מהדמויות מוצאת את מקומה בחברה החדשה. לא כולן חיות באושר ועושר: נדודים – יש געגועים – אין.

חלק מהסיפורים קשור לאחרים באמצעות נושא משותף. כך אירוע טבע קיצוני משנה את מהלך העלילה: גשמים עזים ומכונית שנתקעה משנה את מהלך חייה של צעירה מכסיקנית יפיפיה שכל רצונה היה להודיע לבעלה שהיא תאחר ("באתי רק לטלפן"); נחשול ענק גורם למותה של אשה הנמחצת במכוניתה. זה אגב, הוא היחיד שמתחיל מסופו ("אני חולמת בשכר"); ומה מעוללת הרוח הצפונית העזה לתושבי ברצלונה ולמבקרים בה ("רוח צפונית").

שני סיפורים מוקדשים למקומו של האפיפיור בחיים של הקתולים פשוטי העם: כך מרגריטו דוארטה, איכר מקולומביה מגיע לרומא כדי לשכנע את האפיפיור להכיר בבתו המתה כקדושה ("קדושה"); לאלמנה האדוקה פרודנסיה לינרו מריואצ'ה שבקולומביה יש רק בקשה אחת לאחר שהתאלמנה – לראות את האפיפיור ("שבעה עשר אנגלים מורעלים").

שלושת הסיפורים שהסבו לי את ההנאה הגדולה ביותר הם: "מריה דוס פרזרש", המתאר את חייה של אותה אשה שהתפרנסה מזנות. הדמויות מרשימות והסוף מושלם. הסיפור השני הוא "האור דומה למים", מהסיפורים הקצרים שבקובץ אודות שני אחים במדריד החושקים בסירה כפרס על הצטיינותם בלימודים. היכולת של מרקס ליצור עולם סוריאליסטי מזכירה סצינות ב"מאה שנים של בדידות". הסיפור השלישי הוא "באתי רק לטלפן", שהוזכר קודם, סיפור קפקאי מעולה.

הסיפור שפחות הרשים אותי הוא "המטוס של היפיפיה הנרדמת". על פגישה מקרית של המספר עם יפיפיה בשדה התעופה ובמהלך טיסה ארוכה.

ואיזה סיפור חסר באסופה? מרקס מזכיר בהקדמה שהאסופה כללה 18 סיפורים ביניהם סיפור המבוסס על חלום שחלם אודות השתתפותו של הסופר בלווייתו שלו. למרות שהמשתתפים לבושים בבגדים קודרים, הכל נראים שמחים ובמיוחד הנפטר שכן הוא זוכה להיות במחיצת חבריו האהובים ביותר....מרקס זנח את הסיפור משום שלדבריו לא הצליח לתאר חגיגת רעים כמו זו שראה בחלום.

השורה התחתונה: אוסף מגוון של סיפורים שמחד, שונים זה ומזה ומאידך, קשורים לנושא כללי. הסיפורים קולחים, הדמויות מכל שדרות החברה מעניינות מאד. הספר ענה על כל הציפיות שלי מאסופת סיפורים.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•דן סתיו
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

גבריאל גרסיה מארקס

"אם אקרא סיפור טוב – ארצה לכתוב. אם אקרא סיפור רע – אהיה בטוח שאני יכול לכתוב טוב ממנו." כך אמר פעם גבריאל גרסיה מארקס.

ספר זה של מארקס הוא קובץ של 12 סיפורים קצרים שפורסם לראשונה ב־1992. מדובר באוסף סיפורים שכתב מארקס במשך שנים רבות, אך רק לבסוף אסף וערך אותם יחד לקובץ אחד. חלקם התפרסמו במקור בעיתונים או מגזינים. המכנה המשותף של כל הסיפורים הוא שכולם מתרחשים מחוץ לדרום אמריקה, בעיקר באירופה ומכאן כנראה השם סיפורים נודדים. הסיפורים נעים בין מצבים יומיומיים לכאלה עם גוון מיסטי או סוריאליסטי – כמו האישה שמקצועה הוא לחלום, גופה של ילדה קדושה שממשיכה לא להזדקן, או הסיפור שבו בחורה צעירה מוצאת את עצמה נשכחת במוסד פסיכיאטרי, סיפור שעוד אחזור אליו בהמשך. למרות שמדובר בסיפורים קצרים, כל אחד מהם כתוב בקפידה, מלא באווירה, בדמויות חיות ובפרטי חיים שמארקס מיטיב לתאר.

כמו בכמה ספרים אחרים שלו שקראתי, גם קובץ סיפורים זה שזור לכל אורכו באהבתו של מארקס לספרות עצמה. מארקס מזכיר כאן סופרים אהובים עליו כמו פבלו נרודה, יאסונרי קוובטה וגם את ויניסיוס דה מוראיס ("האהבה היא נצחית כל זמן שהיא נמשכת" – משפט לפנתיאון). אחד הסיפורים בספר די מזכיר את הסגנון של פרנץ קפקא ובהחלט ניתן לומר שהוא סיפור קפקאי: "באתי רק לטלפן".

סיפור זה מתאר קומדיה של טעויות ההופכת לסיוט. גיבורת הסיפור מריה נלכדת באשפוז כפוי רק משום שעלתה במקרה לאוטובוס הלא נכון. מארקס משלב כאן יסודות ריאליסטיים עם תחושות של אובדן זהות ומתאר לנו כיצד האדם הקטן מתנגש במוסדות אטומים – ונשבר. האם יש יותר קפקא מזה? הגבול בין רציונל לאבסורד מיטשטש ואנו מלווים את הדמות במאבקה חסר הסיכוי מול הממסד.

מארקס מביע הרבה חמלה כשהוא כותב על גיבוריו. כך בסיפור הפותח את הספר "דרך צליחה אדוני הנשיא", מספר מארקס על אדם שהיה נשיא רודן המגיע לשווייץ לצורך קבלה של טיפול רפואי. שם, הוא פוגש באיש פשוט – הומברטו, נהג אמבולנס מקומי ממוצא קריבי שמזהה אותו, אך לא מגלה זאת. הומברטו מרחם על הנשיא לשעבר ומתחבר אליו מתוך תחושת חמלה. הוא ואשתו מציעים לו עזרה, מגישים לו אוכל, מלווים אותו לבית החולים ותומכים בו לכל אורך התהליך באצילות פשוטה ובלי אינטרסים.

ענין החמלה בולט גם בסיפור "מריה דוס פרזרש', סיפור על זונה מזדקנת המתחילה בהכנות לקראת מותה הקרב ובא. בכלל נראה לי כי מארקס מייטיב לכתוב ולתאר את אלו שנדחקו לשולי החברה.

חשוב לי לומר כי לא כל הסיפורים כמובן אחידים ברמתם, אך רובם טובים ואלו הופכים את הספר לשווה קריאה.

לפני שנה•
★★★★★
•בנצי גורן
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

גבריאל גרסיה מארקס

מארקס מבהיר בפתיח לא קצר, מדוע כמות כזו של סיפורים, כרבע ממה שצבר, היכן מיקם אותם ועוד פרטים כדי למקם את הקורא. האם זה הופך אותם למיוחדים במינם?
מארקס יודע לכתוב היטב. אין שומן מיותר וככל כותב מיומן של ספרים מלאים, גם סיפוריו הקצרים כתובים היטב, אבל ככל כותב מיומן אחר, הוא שב ומוכיח כי מי שמיומן בכתיבת ספרים באורך מלא, אין הדבר מבטיח את איכות הסיפורים הקצרים. לרוב מדובר בכך שאין ממש פאנץ' ליין והקורא נותר כשחצי תאוותו בידו כפול מספר הסיפורים הקצרים כמעט.
באחד הסיפורים שני ילדים קטנים בכיתות א' ו-ג' מבקשים מאביהם סירה. הם גרים במדריד, מקום סחוף רוחות וחם, נטול נהר או ים. אבל את בקשתם הם מקבלים לאחר שהוכרזו מצטייני השכבה. בסופו של דבר הסירה הועלתה בקושי לקומה החמישית ואף זכתה לשוט... הנזק היה רב.
בסיפור אחר צעירה נתקעת ברכבה השכור ובעידן נטול סלולארים היא לא מצליחה להודיע לבעלה שתאחר והוא צריך לצאת להופעה כקוסם לבד, ללא אשתו העוזרת לצדו. אוטובוס עוצר לידה ולוקח אותה למקום בו מצוי טלפון, אך לטלפן היא לא זוכה, ולא רק לטלפן. המקום הוא בית משוגעים ולכל אחד בקשות משונות. לאחר שבועות בעלה מצליח לארגן ביקור, ביקור שגם ממנו היא לא נחלצת מבית המשוגעים.
וכך הלאה.
הסיפורים מלאי חן, נטולי סוף משכנע ואינם נראים כתרגילי כתיבה כמו סיפורים קצרים רבים מאת סופרים נודעים למעט, טדאאאם... צוויג. צוויג בהחלט משכנע בקצרים ובארוכים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•מורי
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

גבריאל גרסיה מארקס

גרסיה מארקס היה עיתונאי יש לו הכשרון לדווח כעיתונאי.
"מאה שנות בדידות" הידוע שבספריו מבוסס על דיווח ארוע אמיתי שהתרחש בחופים הקריביים של קולומביה. על מאה שנות בדידות קבל נובל לספרות.
אני מעדיף את הספר הזה, בעיני גדולתו של סופר באה לידי ביטוי דווקא בספור הקצר.
אין מקום למילים מיותרות "מיטב המילים במיטב סידרן"
כך כתבה לאה גולדברג כשהסבירה את המונח שירה-כך אני רואה את אומנות הספור הקצר.
הספר הזה מכיל ספורים קצרים על דמויות החיות במציאות הזויה .
הוא מציין שמצא אותם במאמרים בעיתונות .
כשמארקס משפץ זוהי בריאה מחדש, הכתיבה שלו-נקיה מאד.
לקח כתבות ועשה מהם פנינים ספרותיות.
אני אהבתי את הספור הראשון "דרך צלחה אדוני הנשיא"
הוא מתאר שם נשיא של מדינה דרום אמריקאית הנאלץ לגלות מארצו-בעיקבות הפיכה.
בדרום אמריקה כמו בדרום אמריקה.
מסתובב כגולה לא בריא, רדוף. ונרדף ידי מחשבותיו.
בסך הכל איש קטן זקן וחולה ולקראת הסוף "מהפך" חוזר לנשיאות בארצו.
בהחלט לא בילתי אפשרי במקומותיהם.
מארקס מלווה אותו והקוראים רואים אותו מבחוץ וחודרים לנפשו - כמו צילום רנטגן.
ספור נוסף מדהים ובעיני טרגי מאד הוא הספור האחרון "נתיב דמך בשלג" תאור מסע של צעירה מדממת שרק נישאה- עד לסופו הטרגי.
בחרתי שניים אבל גם שאר הספורים נפלאים.
הוא "זורם" בכתיבה-זה "יוצא לו" בקלות.
מצליח לפענח צפונות נפש בעיקר של טיפוסים דרום אמריקאים
כך שכל קורא יכול להבין ולהזדהות אתם.
כשאני קורא בספריו ברובם (ישנם פוליטיים מאד אותם אני פחות אוהב.) יש לי תחושה שאני עומד אחרי גבו של הגיבור ומסתכל דרך העיניים שלו.
אני רואה אותו, את מעשיו ותגובותיו מבחוץ.
אבל גם נמצא בפנימיותו ומבין מה קורה לו בראש באותה העת.
זה קסם האומנות שלו בזה הוא מיוחד כל כך.
הספר הזה והספורים שבו בדיוק משקפים את היכולות
המופלאות של הסופר הענק הזה.
אם להשוות את מארקס למוסיקאי-זהו מוצארט ספרותי.
לא צריך להיות מבקר או פרשן ספרותי כדי לראות זאת.
כל אחד יגלה זאת אחרי מספר עמודים שהאיש הזה הוא באמת ענק ספרותי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מייק
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

גבריאל גרסיה מארקס

ללא ספק אחד הספרים המשובחים שיש לי בספריה! מטלטל, עוצמתי, מצחיק, מרגש, נע ממקום למקום ומשנה סגנונות בהתאם ומוכיח את הוירטואוזיות האדירה של מארקס. מומלץ בחום

לפני 15 שנים•ציון
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

גבריאל גרסיה מארקס

גבריאל גרסיה מרקס אינו סופר, מרקס מספר והעלילה נשפכת קולחת כמים זורמים , בספרו זה לדעתי מגיע לאחד משיאי הספרות יותר מספרים כמו מאה שנות בדידות הידוע בספריו.
מרקס מצליח לצייר "מניטורות" מושלמות בסיפורים בספורים קצרים אחרי קריאת כל אחד מהספורים נשארת תחושה נגיעה בנפש כמו אחרי האזנה למוסיקה איכותית. לא להחמיץ!!!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

גבריאל גרסיה מארקס

שניים מתוך השנים עשר היו טובים יחסית ("הקדושה", "אני חולמת בשכר"). כולם עם קצת פנטזיה,
והמוטו - גורלם הלא ממש מוצלח של בני אמריקה הדרומית ביבשת אירופה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אגב
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

גבריאל גרסיה מארקס

מעולה, מדהים, מרגש, מפחיד, מצחיק, הסיפורים הקצרים הכי טובים שנכתבו אי פעם. לקרוא לקרוא לקרוא, פשוט ספר מעולה, ספר חובה לכל דבר. ללא ספק עולה על מאה שנים של בדידות ועוד יותר על אהבה בימי כולירה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•shortcuts
שנים-עשר סיפורים נודדים

שנים-עשר סיפורים נודדים

גבריאל גרסיה מארקס

כטבעו של קובץ סיפורים חלקם טובים ומענינים וחלקם טובים פחות אבל הכתיבה של מארקס כיפית כרגיל.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•רוני pery
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“גרסיה מארקס היה עיתונאי יש לו הכשרון לדווח כעיתונאי. "מאה שנות בדידות" הידוע שבספריו מבוסס על דיווח”