קארי בל היא בת 23 שחיה כל חייה במדיסון, ויסקונסין, עובדת בעבודה חסרת השראה כספרנית באוניברסיטה - משרת סטודנטית שהפכה קבועה. היא חיה חיים משמימים וחסרי סיפוק, את כל חבריה היא מכירה בערך מגן הילדים, החבר שלה הוא החבר מהתיכון והיא רוצה שינוי. בתאונה טפשית החבר שלה נפגע והופך משותק, ומסלול חייה משתנה ומוסט לכיוון חדש. היא מנסה חיים אחרים אבל מתברר לה שהחיים אינם בגד שאפשר להחליף: החיים זה משהו שצריך להתאים לך, ואם לא הם ממתחילים להתפרק בשוליים, וחותרים נגדך לתקן את עצמם.

פאקר מדגישה מאד את החיים הפרובינציאליים במערב התיכון, את חוסר התיחכום, את "כולם מכירים את כולם" את השיעמום ואת החיים הצפויים שמהם חלק מהצעירים רוצה להימלט, ויש להם בחירה בין שתי אפשרויות: להיטמע בעיר הגדולה ולהעמיד פנים שהם משהו שהם לא, או להרגיש שהחיים הנחשקים שם אינם חייהם, ולהשלים עם החיים שדחו. היא מעלה שאלות רלוונטיות המעסיקות את כולנו - כמה אתה מחוייב לחיות את חייך בהתאם לציפיות החברתיות ממך? מהי חברות? ועד כמה האדם מחוייב להגשים את עצמו ולמצות את יכולותיו?

היה לי קשה לכתוב ביקורת על הספר הזה. מצד אחד ספר ביכורים שהסופרת עבדה עליו עשר שנים, מחייב לפחות הצדעה למאמץ שהשקיעה, במיוחד כי הוא כתוב היטב. מצד שני 516 עמודים שמוקדשים לרגשות אשם? כל כך הרבה פעמים כתוב הביטוי "אני מצטער/ת" על הטיותיו השונות, שביקשתי להגיד לקארי בל (שם שהזכיר לי דמות מקומיקס...) "הפסיקי להתנצל ולהצטער. נסי להתקדם ולברר מה את רוצה לעשות..." אבל היא לא שעתה לעצתי, והמשיכה להתנצל על מה שעשתה, על מה שלא עשתה, וגם על מה שמישהו אחר עשה...
אפשר להבין מדברי שלא אהבתי את הספר אבל זה לא נכון: הוא כתוב טוב וכבונוס יש שם תאורי אופנה משובבי נפש. אבל לא אהבתי את הגיבורה ולא הזדהיתי עם אף אחת מהדמויות המתוארות. חבל. "לא ממצה את כישורייך" - משפט של המורה שלי ביסודי.

לפני מספר חודשים סערה הרשת הוירטואלית בארץ. אשתו הצעירה של חייל צה"ל שנפצע קשה מאוד סיפרה שנמצאה הדרך שבה הוא יעניק לה גט, והיא יוצאת לדרך חדשה, בניסיון לחיות את חייה. כדרכם של סטטוסים נפיצים, גם הפוסט הזה קיבל תהודה רבה, והמפרסמת שלו נאלצה להתמודד עם הרבה תגובות עוינות התוקפות אותה איך "כשקצת קשה, כבר עוזבים?" בלי לחשוב לשנייה על משמעות החיים בנוכחות פגוע ראש שרק לומד ללכת ולדבר.

קארי בל דומה לאותה אישה צעירה, וגם שונה. היא לא נשואה, אבל היא ומייק חברים מגיל 13, ושמונה השנים שהם ביחד פלוס טבעת האירוסין שעל אצבעה מהווים מחויבות לא פחותה. הם יחד, אבל קארי הרגישה מפקפקת ומשועממת כבר תקופה. ואז מייק קופץ מהמזח ונפצע בצורה קשה, וקארי מסתבכת בין תחושות נאמנות, רצון לברוח, וייסורי מצפון. וזה, פחות או יותר, הספר. בחורה צעירה שנתקלת פתאום בחיים. בשאלה אם מה שהיא אהבה היה מייק, או שמא השיגרה והוודאות שבזוגיות איתו, החברה שמספקת לה המשפחה הגדולה שלו, או דברים אחרים. קארי יוצאת למסע חקירות ומגיעה לצורך זה ממדיסון המשפחתית והמנומנמת אל ניו-יורק העיר הגדולה.

בעיני גרעין הספר היה מעניין, אבל הרגשתי קצת כשל בפרטי הביצוע. המון מחשבות של קארי על עצמה וסביבתה, ומעט מדי פיתוח של קונפליקטים כואבים וצורבים. קצת תחושה של ספר שנכתב באמת לאורך עשר שנים, אבל לא לטובה. לגיבורות נשים שמתמודדות עם עצב עמוק יש תרפייה מסוגים שונים - אפייה, או בישול, או טיולים בטבע. אצל קארי זו תפירה, והספר מלא בתיאורי בדים וגזרות ותיאורי תפירה. התוצרים כנראה אמורים גם להיות סימבולים למשהו בעלילה, אבל לא הבנתי את הסימבוליות.

קראתי את הספר ברכבת בנסיעה צפונה, וגם קצת ברכבת דרומה חזרה (כשהיה מקום לשבת), והוא באמת מתאים טוב לזמן נדידה מהורהר כזה. מאחלת לכל הנשים והאנשים שלא יידרשו לדילמות כגון אלה, ושיחליטו אם להמשיך או להיפרד בנסיבות בריאות וטובות לשני הצדדים.

הכתיבה קלילה ואוורירית ומתארת תמונת מצב קשה,מחניקה ומאיימת.
רוב הזמן הרגשתי כטובעת במעמקים,מנסה להאחז במשהו שיעזור לי לצוף כלפי מעלה ולנשום טיפת אויר.
גיבורה צעירה מנסה להתמודד בבדידות עם דילמות מוסריות ורגשיות כבדות.
תחושת המחנק שלי נובעת בעיקרה ממצבו חסר האונים של בחור צעיר בתחילת חייו שבשבריר שנייה משתנה גורלו המבטיח אוקיינוס של אפשריות למצב סטטי וחסר אונים.
ובנוסף לכך,הגיבורה בספר שמרגישה לכודה בקשר טרם הטרגדיה ועכשיו נידונה לשקול את החלטותיה לגבי עתידה בהתחשב בגורמים שאינם תלויים בה.
האם עליה לשנות את מהלך חייה רק מתוך תחושה של מחויבות לחיים שלא רצתה בהם מראש ורק השתהתה...
מעצלות,מפחדנות,מחוסר בטחון.
אני מרגישה שהנה,היא עומדת לפרוח ולהגשים את תשוקותיה,משאלותיה ומהותה הפנימית...
והכול קופא ועומד במקום.
ועדיין היא מדשדשת בפרוזדור.
אילו היו הפריה,אהבה ועושר זוגי במהות הקשר,לא הייתה נוכחת בי תחושת המחנק על הישארותה [הכפויה לטעמי] לצד בן-זוגה.
אהבה היא אהבה.
ואהבה נמצאת בלב גם כשהגוף קורס.

הנאה צרופה.
הספרות האמריקאית במיטבה.
הסופרת הקדישה 10 שנים מחייה לכתיבת הספר - ויש תוצאות.
הרמה הספרותית גבוהה ביותר, ועם זאת הספר קל לקריאה ונקרא בנשימה אחת.
הסופרת יוצרת דמויות שלמות ואמינות המעוררות הזדהות, והסיפור ארוג במארג נפלא ואינטילגנטי.
במיוחד הזדהתי, כמובן, עם הגיבורה, העוברת התלבטות מוסרית קשה - אותה מתארת הסופרת בכנות נוגעת ללב.
מייד רצתי לחפש ספרים נוספים של אן פאקר, אך הצטערתי לגלות שזהו היחידי, בינתיים.
ספר חובה.

אני רוצה להכיר את אן פאקר.

לא, באמת. משום מה יש לי הרגשה שלדבר איתה יהיה אחד הדברים המעניינים שאעשה אי פעם.

את אן פאקר לא בטוח שאני אצליח להכיר, אבל את קארי בל אני מכירה ועוד איך.

קארי בל, ספרנית בת 23 ממדיסון, עובדת בספרייה ולא אוהבת את החיים שלה.
וזו רק העלילה, כי שאומרת מיס וולף.

כל הספר, לא ידעתי אם אני אוהבת את קארי, או מרחמת עליה. האם רוסטר וג'יימי צודקים או לא, ובוא לא נדבר על
(ספוילר!)

קילרוי וסיימון ומייק וגברת פלטשר וכל אחת מהדמויות שמופיעות פה, כל אחת עם הבעיות שלה.

(סוף אזהרת ספוילר)
בכלל, הספר מלא באי וודאויות, שגם בסוף רובן לא נפתרות.

זה ספר מוזר. וקצת קשה. אבל הוא באמת (כפי שאמרו כבר לפני) נקרא בנשימה אחת, ולפי דעתי, ממש ממש ממש מומלץ.

עוד דבר, אולי קצת מוזר, אבל כשסיימתי את הספר הייתה לי הרגשה שקארי ממש דומה לקטניס (או קטניס לקארי, יותר מתקבל על הדעת.).


בסופו של דבר, זה ספר שלא בטוח תאהבו, אבל אותי הוא שינה, ואני חושבת שאולי גם אתכם הוא ישנה.


מומלץ.

נכנסתי ל - יוטיוב לחפש שיר , ותוך כדי צפייה בקליפ , הבזיק בראשי שם הספר הזה .
קראתי אותו כשהוא יצא , וכבר עברו 8 שנים , אבל אני עדיין ממשיכה לחשוב על קארי , ועל מייק , ומקווה שהם עשו את הבחירות הנכונות ,ושטוב להם בחייהם .
במהלך פיקניק,,בחברת כמה זוגות חברים , מייק מחליט לקפוץ אל מימיו של האגם , וכך , הקפיצה הזו תשנה את חייהם , תסיט את מסלול חייהם אל עבר מחוזות אחרים , שונה מכל מה שהם תכננו .
אן פאקר כתבה רומן מהודק , קולח , דמויות שממשיכות לעורר בך מחשבות , כל כך מהחיים.
ממליצה.

אתחיל מזה שזה ספר מאוד נשי שממש לא התחברתי אליו. עד כדי כך נשי, שיכול היה בקלות להיות מובא בהמשכים כסיפור מהסוג שהיו נותנים פעם בעיתון "לאשה"... אלא שפה מדובר בספר עב-כרס (מעל לחמש מאות עמודים). קארי היא בחורה מעיר קטנה בתחילת שנות העשרים שלה וקרא לה אסון נורא. אהובה נפצע קשה, והפך להיות משותק. כיצד היא מתמודדת עם זה?... יש פה לדעתי בסיס לסיפור קצר וגם זה בקושי... אבל בספר הזה הסופרת מותחת את העלילה כמו מסטיק וכשנדמה שגם העניין זה כבר נגמר, וכבר אין לה מה להוסיף לסיפור, דווקא אז לוקחת הסופרת את גיבורת הספר לניו-יורק הכרך הגדול, וממשיכה את הסיפור משם... לומר את האמת חשבתי כמה פעמים להפסיק את הקריאה אלא שתמיד קיוויתי שבפרקים הבאים אולי יתחדש משהו. ייתכן שאשה תתחבר לספר טוב ממני כי העיסוק של הגיבורה בתפירה ובבדיקה של שמלות... ממש גרם לי כמעט להפסיק את הקריאה... בנוסף לכך מתנהגות הדמויות כולל הגיבורה הראשית בצורה שאיננה אמינה בעיניי. אני לא מאמין לתפניות השונות בעלילה אינני רוצה לעשות כאן ספוילרים אבל לדוגמה כששומעת הגיבורה סוד נורא שקשור בעבר של אחד מגיבורי המשנה של הסיפור, היא פורצת בבכי מר. שלא לדבר על כך שאותו "סוד נורא" לא היה צריך בכלל לדעתי להשפיע על התנהגותה של אותה הדמות... למען האמת אני מתקשה להבין מדוע ראתה הוצאת "עם עובד" המכובדת, צורך להוציא ולתרגם את הספר הזה.

ספר יפה נוגע ללב על התלבטויות של קארי לא יודעת מה לעשות עם עצמה. עוברת מקום מנסה חוזרת פשוט חיה את היום עד שתחליט מה עדיף בשבילה ועבורה, בינתיים משלימה עם חברים מבינה את אמא שלה. החברים בניו יורק, אוהבת לעזור לכולם. ספר מעניין ונותן חומר למחשבה. דרך אגב יש סרט.

בתחילה חשבתי שזה רומן אמריקאי רגיל, אני כבר הכנתי את עצמי לספר ארוך (500 עמודים חבר'ה) שבו מהטריגר הראשון - הקפיצה - לא קורה שום דבר ממשי ויש בעיקר חיבוטי נפש הלוך וחבוט.
אבל הספר הפתיע אותי, והעלילה מתקדמת מהר, ובקצב יפה. וככה זה ממשיך. כל הציפיות שלי - שנוצרו מהעטיפה, מהתיאור על הכריכה, מהכתיבה של הפרקים הראשונים - כל מה שחשבתי שהספר הזה יהיה - הוא אכן היה, במידה מסוימת, אבל לעיקר לא ציפיתי. לכתיבה העדינה, לדמויות הרגילות אך הבנויות היטב, ובעיקר לכך שהספר הזה סוחף, ממכר, זרוע משפטים מעוררי מחשבה, ובשלב מסוים קשה להניח אותו מהיד.
בדיוק כפי שמתארת אחד מהדמויות של הספר את הגיבורה: "את בת עיירה רגילה שלא מפסיקה להפתיע".
או עפ"י המדד האמין מכל - היו דמעות כשהספר נגמר?
היו דמעות.