ספר שהתקשיתי להניח מהיד, קראתי ברצף תוך כמה שעות.
הודו איננה הנושא של הספר וגם לא האשראם.
זהו ספר הנוגע בצלקות שמותירות בנו חוויות חיים.
גיבורת הספר היא אשה שחוותה התעללות בילדותה, למרות שהיא זוכה לאהבת גבר,
היא חשה כל הזמן שאיננה ראויה לאהבתו.
היא מסתפקת בפרורים ומתכווצת לפינה, בעוד הוא משתלט על המרחב בצורה אגוצנטרית.
גם כשברור לה שהוא מפלרטט עם נשים אחרות,היא אינה עומדת על שלה.
גם הגניקול

בע"ה
And the years have proved / to offer nothing since you've moved / you're long gone /  but I can't move on
And I miss you / like the deserts miss the rain
~

אתם מכירים את הספריות שמופיעות בכל מיני מקומות לא צפויים? הספריות של הרכבת מוכרות יחסית, נדמה לי; אבל גם במסעדות ומשרדים וגנים  ומבני ציבור אקראיים, אתה עשוי לפגוש ספריה. מסתבר שגם בבסיסי צה"ל.
הציפיות שלי מספריות כאלה אינן גבוהות

שני היא בחורה שהגיעה מבית עם רקע קשה.
שסבלה בילדות,נגררה אחרי אהבת חייה,הרבה שנים.
כל הזכרונות שלה על אהבתה היא זיכרונות מעיקים ומכאבים.
ובכל זואת משכה את זה שנים,היות ולא היה לה לאן לחזור.
ספר עצוב שנוגע בסוגיית ילדים ונוער בסיכון גבוה.
קראתי אותו ביממה,מרגש ועצוב.

הודו הודו. ברור למה הספר הזה התגלגל למדף הספרים שלי. גם אני פליטת הודו אכולת נוסטלגיה. נפלתי שדודה לתקציר הספר, לשמו ולמראה כפות הרגליים היפות, המשוחררות והמלוכלכות שבכריכה. לצערי תכולתו של הקנקן לא ענתה על ציפיותי.
הגיבורה של הספר היא שני, בחורה צעירה שבהווה חצתה כנראה את השלושים. הספר הינו בסגנון של פרקים קצרצרים משולבים זה בזה אשר קופצים בין ההווה לעבר ומספרים למעשה שני סיפורים שונים על קורותי

לא התחברתי לספר,ספר סתמי ומיותר בהחלט.