בהותר לפרסום נסים משעל , הכתב הפוליטי שהחל את דרכו במסדרונות הכנסת ב-1979, ולאחר מכן הגיש את מוקד, היה מנהל הטלויזיה, ולאחר מכן הנחה את משעל חם עם ישראל סגל וחיים הכט, מביא את הסיפורים ואת הראיונות עם מנהיגי ישראל בשלוש העשורים שחלפו.
החל מפגישה עם משה דיין, מחת הסרטן בא לקה וסופו הטרגי, כולל ביקור בגן שלו בו היו העתיקות ששדד.
פגישה וראיונות עם רבין חודשיים לפני הרצחו, ועוד קודם לכן שהדליף לנסים משעל את טיוטת ספרו פנקס שירות ובו כונה פרס חתרן בלתי נלאה.
על הצורך של פולטיקאים -פרס שיאהבו אותו, על תחושת הרדיפה שלהם - ברק, נתניהו ,דרעי.
על כך שדרעי אף ניסה לומר למשעל , עראקי במוצאו שגם הוא חש מקופח.
על צניעותו של בגין, מדידת הזמנים שהיה מבצע עם מזכירו המסור יחיאל קדישאי להעברת מסריו וכן על התעלומה הבלתי פתורה של פרישתו מהחיים הפוליטיים.
על שרון שהיה קורא מדפים מסרים שהיו נכתבים לו ומתעלם משאלות שהופנו אליו ועל דאגתה הבלתי פוסקת של לילי שרון לבעלה.
גם על רפול.

בנוסף יש את הראיון המאלף עם ברק בפרשת צאלים ,ראיון אישי (ומעולה לטעמי) עם גדול האמנים שהיה לנו , יוסי בנאי,
וכן טיסות למוסקבה ולסין (הראשון בטלויזיה שדיווח משם -1988 ו1989 (בעת הטבח ביכר טינאנמן).

בסה"כ ספר מעניין, אך אילו הפרק הראשון וכן הראיון העצמי שנתן לאילנה דיין היו מופיעים בתחילת הספר, אז אולי הספר היה מעולה.
יש תחושה שנסים משעל תמיד נוהג בחוסר הוגנות (עם הנגיד פרנקל למשל) וביוהרה כלפי מרואייניו, התחושה מתעמעמת בסוף הספר.
בסה"כ נחמד לקרוא

צבא,ממשל ופוליטיקה תמיד עניינו אותי. משהו בדינמיקה ובהתנהלות במוסדות הביורוקרטיים העייפים האלה סקרן אותי. בספר הזה קיבלנו הצצה (קטנה מדי) לחדרי החדרים של הפוליטיקה הישראלית. מנהיגינו הפכו לרגע לבשר ודם. פגישותיו וראיונותיו של המחבר עם אישים אלו חשפו את המציאות הישראלית של אותה תקופה לעיני הצופים ואולי גם הכתיבו מעט את דעת הקהל באותה העת.
פלוס: סה"כ ספר מעניין, במיוחד הפרקים על פרס ורבין.
מינוס: כתיבה לקונית. תמלילי שיחות ארוכים וטרחניים מדי (אולמרט). שילוב ביוגרפיה עצמית מוגזם של המחבר. הייתי רוצה לקבל מעט יותר צבע ופחות תיאור ענייני של הדברים.
מדויד 1-10: 6

ספר די מיותר. ניסים משעל די "מלא" מעצמו. הציטוטים של הראיונות שלו ממלאים דפים רבים של הספר ודוקא הם ההם הקטעים השווים דילוג. הרבה יותר מעניין לקרוא את הלפני והאחרי ואת הרקע. את הראיונות האלו כבר שמענו בעבר ואין מה לחדש בהם מעבר להתפארות שלו עליהם והרצון עוד פעם להתחמם באור הזרקורים והמחמאות. ניסים משעל מבליט שוב את הצד האגרסיבי שלו כמראיין תוקפן שהרבה פעמים לא עושה חשבון וגם לא תמיד נותן כבוד מינימלי למרואיינים שלו - צריך לזכור הם לא חברים שלו, ואם כל הרצון והצורך לתקוף ולחלץ מהם סקופ - יש איזשהו משהו מאוד לא נעים בראיונות האלו. בקיצור, רפרפתי בספר הזה ולא ממש קראתי את כולו כי זה פשוט לא היה זה.

ספר מאכזב ללא ערך מוסף.
באוירה של פסק הדין במשפט אולמרט, אומר כי היסוד הנפשי של עיתונאי אינו היסוד הנפשי של סופר.
עיתונאי רודף סקופים וסנסציות וזה נכון לכתיבה ופירסום באמצעי תקשורת בתנאי שהיא נעשית במידה.
סופר וספר נדרשים לפחות למימד אחד יותר מכתבות עיתונאיות.
ציפיתי כי עצם כתיבת הספר, תאפשר לעיתונאי או כל אדם , להתבונן על עצמו , סביבתו בעין יותר מפוכחת, ברספקטיבה רבת ממדים ועם תובנות חדשות. אחרת הקריאה דומה לאכילת איטריות ומרק קר.
וכזה הספר של משעל. מין מדריך לעיתונאי מתחיל, רכילותי שאינו מוכן להפרד מרגעי התהילה וחום הזרקורים באולפן.עד כדי כך שהוא מצטט קטעים "מפנתיאון" השיחות האלמותיות עם כל מני מרואיינים, זוויות צילום ועוד מני שיעמומים "בלתי נשכחים" כאלו.
גם ההסתכלות על אישיות מסויימת לא עברה ביקורת על הצגתה באמצעי תקשורת אחרים וכיצד זה השפיע עליו. מין סיפור אגוצנטרי סביב מר ניסים משעל.
והסתייגות אחרונה מדברי, אני חושב כי משעל הוא עיתונאי טוב.