****




מה שמצדיק יותר מכול
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והיאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת.

בלילות בהירים האוויר צונן
ולפעמים בלילות מועבים גַמכּן,
ויורד גשם ויש חמסינים
וגופות יפים וגם פנים,
שעתים מחייכים ועתים לא,
לפעמים בגללה, לפעמים בגללו.

הגוף הוא פשוט וחסרערפילים,
מלאכים בסולם לא יורדים, לא עולים,
לפעמים שונאים, לפעמים אוהבים,
יש מעט ידידים ובעיקר אויבים,
אבל יש תשוקה חזקה לזרום,
כמו נהר, יחידי, לאור היום,
להישאר צעיר תמיד ולחלום
על קצב נועז לאור היום,
כמו נהר יחידי, לזרום, לזרום,
רק גופנו זקן מיום ליום.

מה שמצדיק יותר מכול
את החלום, את הייאוש הגדול,
את הידיעה שאין כל הצדקה
ואת חיפושה מחדש כל דקה,
את ההתפעמות ואת המועקה,
מה שמצדיק יותר מכול,
מה שמצדיק את הייאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת.

רק גופנו זקן מיום ליום,
ואנחנו נהר לאור היום,
לזרום יחידי, יחידי לזרום,
מה שמצדיק, שמצדיק את החלום,
מה שמצדיק את הייאוש הגדול,
מה שמצדיק יותר מכול.

(נ.ב.)
הלילות בהירים והאוויר צונן
יש עוצמה ויש מרץ ואהבה אין,
וכבר אין חיוך וכבר אין מלים,
מלאכים בסולם לא יורדים לא עולים
השירים כדרכם, אינם מגלים
אלא את הניתן להיאמר במלים,
ולכן את עצמם מראשצוק מפילים
אל הים הגדול, ושם הגלים
עולים ויורדים, יורדים ועולים.





(ייפוי כוח | דוד אבידן)

****



הנה, תראו. למרות שאני לא בנאדם של שירה, הייתי חייב לפתוח את הסקירה על הספר הזה בשיר. ושיר שמתאים כל כך. כי למרות שאני לא בנאדם של שירה, אני מת על שימבורסקה, ועמיחי עלול להצליח ללחלח את עיניי, ואבידן עם הקופירייטריות המניאקית למילים, וכי שירה, אחרי הכול, כשהיא מדוייקת, וכשמצליחים לרגע להבקיע אותה ולתפוש אותה לרגע, שהיא מפרפרת בידך, אין מדוייק ממנה וחותך ממנה.

כשלמדתי בבצלאל, הייתי צריך להשלים מכסה של נקודות "עיוניות". בין שיעורים על אסתטיקה וארכיטקטורה ותולדות האמנות, ראיתי ברשימת הקורסים שיעור על שירה עברית, בהנחייתו של אריאל הירשפלד. ולמרות שאני לא בנאדם של שירה, באמת שלא, החלטתי לנסות. אני לא בנאדם של שירה כי אני לא אוהב להתפלסף ולבלבל את המוח יותר מדי, לא משתגע על משקלים ועל חריזות, ובייחוד לא על להתפלצן. אבל המילה הכתובה והנאמרת, ראבק, לפעמים, למילה הכתובה הארורה הזאת יש כל כך הרבה, כוח וכובד והומור. והירשפלד, אתם צריכים להבין, למרות שזה קורס של שירה עברית, אין בו טיפה פלצנות ולא צל פלצנות, אלא אהבה לשפה ולעומק, לדיוק ולרגש, בדיוק מה שאני אוהב. למדנו איתו ביאליק וסוף סוף הבנתי, לראשונה מאז לימודי הספרות המשמימים בתיכון, כמה מרובדים ויפים שיריו, ואיך ייתכן שהוא המשורר הלאומי, ולמה צנח הזלזל ואת מי זה מעניין לעזאזל. קראנו אבידן וחזי לסקלי ועמיחי, והיה תענוג טהור. למדתי לקרוא שירה ולאהוב את זה, ואפילו, בלילות הראשונים של הפגישות עם אשתי כשעוד לא היתה אשתי, כשעוד לא התקלקלנו ועוד היינו תמימים, ישבנו במכוניתה בשעות לילה מאוחרות עם כמה בקבוקי בירה ומשהו לעשן וקראנו שירה. כלומר, אני קראתי, והיא רצתה ללכת לישון.

כאן, בספר הזה, יש בדיוק את זה. מדובר בפרוזה, אמנם, אך כזו שהיא קרובה מאוד לשירה, בדיוק שלה ובמילותיה היפהפיות. יש כאן סונטות מרגשות על ילדות תמימה ועל לבטים אמיתיים, על מוזיקה ועל מוות ועל פרידה מאהובים, על מחשופים ועל סקס ועל אלוהים ועל ירושלים ועל בנאליה של ציקדות וקיץ ודברים שאינם מעוררים את תשומת לבו של אף אחד כי הם יושבים היטב תחת הקטגוריה "המובן מאליו", יש כאן סרנדה משתפכת שכמותה לא קראתי על גפילטע-פיש, שאייל שני יכול רק לקנא כי אין לו את זה, ופה זה מהלב. הירשפלד, כשהוא מצליח, ובחלקים של הספר הזה הוא בהחלט מצליח - הוא מרגש מאין כמותו. איש אשכולות, צייר ומוזיקאי רגיש ומחונן, טבח מצויין ומשורר ומסאי וגם גנן נפלא.

אי אפשר שהסקירה הזו תיחתם בלי עוד משהו, עוד מאותה תקופה, שיר של עמיחי שפצע את לבי בימים הטרופים ההם של אהבות נכזבות בבצלאל.

כל זמן שהיינו יחדיו,
היינו כמספריים טובים ומועילים.

אחר שנפרדנו חזרנו
להיות שתי סכינים חדות
תקועות בבשר העולם,
כל אחד במקומו.


****