ספר פשוט מעולה, קראתי אותו בקריאה אחת רציפה (ואני בהחלט לא מסוג האנשים שקוראים מהר בד"כ).
הספר מספר את סיפורו של איי-ג'יי, אלמן צעיר, בעל חנות ספרים קטנה על אי מרוחק. מאז שאשתו נפטרה הוא נוטה לשתות את עצמו למוות, העסקים לא משהו, ולא נראה שיש לו יותר מידי סיבות לחיות. הוא איש עקשן, זעפן ונרגן, לא נחמד ללקוחות שלו,לא מנומס לזרים ובאופן כללי הוא פשוט לא אדם נחמד.
לילה אחד, אחרי שכתב העת הכי יקר שהיה ברשותו גם הוא נגנב בנוסף לכל, הוא יוצא לריצה מסביב לאי מבלי לטרוח אפילו לנעול את החנות. כשהוא חוזר- הוא מגלה לא רק שלא נגנב משם שום דבר- מישהו השאיר לו ילדה בת שנתיים לגדל בחנות, כי הילדה חכמה מאוד והאם רוצה שהיא תגדל בסביבת ספרים.
מכאן מתחיל סיפור אהבה אמיתי, ליבו הכאוב והקמוץ של איי-ג'יי נפתח , ראשית לילדה ובהמשך לאהובה שאי שם מצאה את דרכה אליו.
מצאה חן בעיני השפה האמיתית של הספר. אין יומרנות, הסופרת מספרת מאוד בפשטות סיפור על איש אחד , בעולם מקרי, ומה קורה לו בדרך. כל הסיפור כולו נסוב סביב חנות הספרים, אהבת הספר והמילה הכתובה. יש הרבה אזכורים לכותרים, לשמות של ספרים, סיפורים וספרים, ודרך הדעות של הדמות הראשית ושאר הדמויות על ספר זה או אחר, היא מבססת את האופי של הדמות.
הספר ימצא חן בעיני כל מי שיש לו חיבה לספרים, לחנויות ספרים ולמילה הכתובה. הספר רגיש, עצוב במקומות הנכונים ומצחיק במקומות הנכונים, הדמויות המשניות מעניינות גם כן, ולמרות הנושאים הכואבים כמו מוות, נטישה ואובדן, הספר לא כבד ואפשר לקרוא את 249 העמ' שלו בנשימה אחת. מומלץ בחום.

לסילברברג יש את היכולת המופלאה להבין את המוח האנושי ולתאר בדיוק רב את הרגשות ואת גווניהן, כאשר אדם נכלא למצבים מורכבים ורוחו נבחנת אל מול אתגרים קשים. ואכן בספר זה, הגיבור נמצא במצב מאתגר ושאינו פשוט כלל. הוא גם לא נמצא במיקום שנוכל למצוא על גבי המפה בימינו. או בזמננו. הספר מתאר את סיפורם העגום של אסירי תחנת הוקסביל, שפשעו פשעי מדינה וכעונש נשלחו לגלות מילארדי שנים אחורה בזמן, בקו חד כיווני, ולעולם לא יוכלו לשוב לחייהם ולראות את המציאות כפי שהכירו אותה.
הגיבור הראשי בסיפור, בארט, היה חבר מחתרת רוב חייו, וכעת לעת זקנתו הפך למנהיג התחנה בעל כורחו, שכן הינו כריזמטי, בעל תושיה, וכנראה בין היחידים שהצליח לשמור על צל של שפיות נוכח הגורל המר שנגזר עליהם. הוא מחפש דרכים להסיח את דעתם של דרי תחנת הוקסביל כדי לשמור על השקט וכן על שפיותם. הוא שולח אותם למסעות מחקר וחיפוש, משלחות דיג (עדיין לא התפתחו דגים, רק מיליוני סוגים של רכיכות), טיפול בחולים האחרים ואף ריגול אחר הבחור החדש שהגיע, אפוף מיסתורין בנוגע לעברו ולסיבות גלותו.
דרך סיפורו של בארט אנו מתוודעים להווה המר שחי בו, משטר אדיש אחד הוחלף במשטר דיכוי אחר, והמציאות הפכה יותר ויותר קשה מנשוא לתושבים בעלי דעות מוצקות ומחשבה חופשית. בפלאשבקים לעבר מסופר כיצד כנער הצטרף למחתרת יותר בשביל הבחורות, ופחות בשביל הפוליטיקה, בעידוד חברו הקיצוני. כיצד התאהב ומבלי משם אהבה זו התחילה שרשרת אירועים שהביאה לכליאתו וכיצד הפך מעמדו ותפקידו בקבוצת המחתרת ליותר ויותר רם עם הדרדרות הממשל לשימוש בכוח ברוטלי, עד כי זכה להישלח לתחנת הוקסביל.
לסיכום, הספר יוצא דופן ומקורי, טרם נתקלתי בשימוש במסע בזמן לשם עונש, גלות ודיכוי. הכתיבה של סילברברג מאוד קולחת, הספר מותח אך אינו כבד או מדכא למרות העובדה שמתרחש במחנה גולים. על אף התנאים הקיצוניים שהם נמצאים בהם, קל להבין את הדמויות והמניעים שלהן ואף להיקשר אליהן ולהזדהות עימן.

"כל הדברים מחוברים זה לזה על ידי סיפורים. זה כל מה שמחבר בינינו, סיפורים וחמלה".

ציטוט זה פותח את הספר, ולדעתי יכול גם לסכם אותו.

קשה להגדיר בדיוק במה או במי הספר עוסק, מפני שהוא נפרש על פני מספר לא מועט של דמויות, מיקומים, סיפורים, זמנים ומיתוסים.

אני אוהבת ספרים שמסופרים ע"י דמויות שונות במקומות שונים, ולאט לאט העלילה נרקמת והמיסתורין נחשף, עד הסיום שבו כל הנקודות מתחברות . לדעתי רק סופרים מוכשרים במיוחד יכולים להרשות לעצמם לכתוב באופן זה, כי קל מאוד ללכת לאיבוד ולאבד ריכוז בסבך הדמויות וסיפורי המשנה.

בהחלט ניתן לומר שדה לינט הוא סופר מוכשר ולמרות העומס הרב של הפרטים בספר, הקו הכללי נשמר, הספר מתובל בהומור וסיפורים מקוריים וריבוי הדמויות מוסיף עניין וצבע אך לא תלוש מהעלילה הראשית.

הספר נפתח בסיפורו של האנק, נהג מונית פיראטית, אדם מחוספס וקשוח אך טוב לב, מודע לעסקים המפוקפקים סביבו אך לא מתערב בהם יותר מידי. לא מעורה ולא ממש חי בעולם הזה, משתדל להתרחק מצרות ולא להסתכל ימינה ושמאלה. אך כאשר הוא רואה אישה מותקפת, לילי, הוא לא יכול לעמוד מנגד והוא בוחר לעשות מעשה ולעזור לה. הוא לא יודע את זהותו של התוקף או עד כמה הוא מסוכן עד שנהיה מאוחר מידי. הוא מסתכל למוות בעינים ולפתע מופיעות משום מקום שתי נערות צעירות, מתגברות על התוקף ללא כל קושי ומצילות אותם.

תקרית זו מגרה את סקרנותו של האנק לחקור את המיתוסים והסיפורים שהוא שמע על "נערות העורב" מפי ג'ק מספר הסיפורים ולתהות כמה אמת גלומה בסיפוריו שעד כה חשב לדמיוניים. לילי היא צלמת שיצאה לחפש את אותן נערות העורב ואנשי החיות, ויחדיו הם חוברים במסע לגילוי האמת מאחורי המסתורין.

דרך סיפורם של האנק ולילי אנו נחשפים לעולם מקורי ומסקרן, מלא דמויות צבעוניות ומיוחדות כמו נערות העורב, ילדות תמימות ומתוקות עד שמישהו מהמשפחה שלהן בסכנה. אנני, מוזיקאית רדיקלית שמקדישה את כל חייה לאומנותה. קרי, נערה הנושאת את סודות עברה העצוב על כתפיה וג'ק מספר הסיפורים המסתורי המתגורר באוטובוס בקצה המגרש.

לא מדובר כאן בעוד ספר פנטזיה העוסק בטוב נגד רע, שחור ולבן. זהו ספר שעוסק באנשים והחיים אליהם הם נקלעו, בכוח הטמון בסיפורים ובחשיבות לספר אותם וביופי הגלום באמת הפשוטה של אמונה וקבלה עצמית.

קשה לי להסביר מדוע הספר הזה משך אותי כל כך. לכאורה, העלילה לא נשמעת מעניינת במיוחד. ספרן משועמם עוזר לאיש מזדקן למצוא שעון עתיק. מה כבר יכול להיות מעניין בזה?

מסתבר שהרבה מאוד. הדמויות, אפורות ככל שהן נשמעות, קורמות עור וגידים ואי אפשר שלא להזדהות עימן ולהיקשר אליהן.
איך אפשר שלא להבין לליבו של אדם שאיכשהו התגלגל לחיים אפורים ומשעממים,חי מיום ליום כשעול אכזבותיו וטעויותיו מצל מעליו בכל רגע, ופתאום נכנס אדם לחייו ומפתה אותו מהתרדמת שהוא שורה בה?
אלכסנדר שורט הוא ספרן בספריה ראשית בניו יורק. הוא נשוי לאמנית צרפתיה וגר בחלק הגרוע של העיר.
יום אחד ניגש אליו גבר מסתורי שנראה כאילו יצא מהמאה ה-18 ומציע לו הצעה.
הוא ישלם לו הרבה כסף אם יעזור לו לאתר שעון עתיק, את מקורותיו ואת הספר שנכתב עליו. ושלא ישאל הרבה שאלות.
הצורך של אלכסנדר באתגר איטלקטואלי,פתיחות מחשבתית ויציאה מהשממון שהוא מוקף בו, בהחלט ניתנים להבנה.
הוא מסכים למרות שלא ממש ברור לו מה מצופה ממנו. מעסיקו הינו אדם אינטלקטואל והם חולקים תחומי עניין רבים ומבלים את זמנם המשותף במסע חיפושים זה בנעימות.
סיפוריו השנונים של אכלסנדר על ההווי והאווירה בספריה, על מסעות החיפוש אחר ספרים הזויים, ועל הבירוקרטיות והפוליטיקות הפנימיות שספרן ממוצע אמור לסבול רק כדי להרוויח את לחמו בשקט, נתנו הצצה לעולם פנימי שמעולם לא חשבתי עליו כמרתק ומאתגר קודם לכן.
דמותו מאוד דינמית והוא מתפתח ומתבגר במהלך הספר. מאדם פסיבי הכורע תחת נטל השגרה הוא לוקח את המושכות על חייו לידיים שלו ותופס פיקוד על עתידו.

הספר נקרא "מסביב לשעון" אך לדעתי שם המתאר אותו יותר טוב הוא "מסביב לספרים"
הספר יעניין כל אדם האוהב ספרים ויכול להבין את האושר במציאת ספר שחיפשת או חיכית לו הרבה זמן,
את החופש הטמון בכתיבת הסיפורים שלך,
ואת השחרור הנובע מלקיחת אחריות על החיים שלך

ספר מקסים. התחלתי לקרוא אותו בעקבות ההמלצות החמות שהוא קיבל כאן והן אכן היו מוצדקות.
הספר כתוב כאסופת מכתבים בין ג'ולייט אשטון, סופרת מתחילה המתגוררת בלונדון, לבין העורך שלה, חבריה ומכריה. על רקע סיום מלחמת העולם השנייה היא מחפשת נושא לספר חדש ובמקרה מתחילה להתכתב עם תושבי האי הבריטי גרנזי אשר הקימו מועדון ספרותי כדי להתמודד עם המצב הקשה שנקלעו אליו בזמן המלחמה.
אומנות כתיבת מכתבים היא אומנות שכבר עברה מן העולם, ובספר זה אנו מקבלים טעימה נוסטלגית לגבי איך הדברים היו פעם, לפני שהיינו כפר גלובלי ולמכתב לקח יום-יומיים-שבוע להגיע ליעדו. עולם שבו כדי להתעדכן ולשמור על קשר עם חברים , מכתבים היו הכלי העיקרי ולא פייסבוק, וחברות הייתה מבוססת על תוכן ולא על Like.
תחילה חששתי שקריאת מכתבים, הנכתבים כל פעם ע"י דמות אחרת, עלולה להיות מסורבלת ולקטוע את רצף העלילה, אך הסופרות משתמשות במכתבים ככלי ספרותי לכל דבר, לכל דמות מעניקות סגנון כתיבה שונה האופייני לה והמלמד דברים נוספים על הדמות גם ללא לומר דברים אלו מפורשות.
דמותה של ג'ולייט, אישה בלונדון של שנות החמישים, מאוד מעניינת ומורכבת. דעותיה לגבי גברים, נישואין, קריירה ומהם הדברים החשובים בחיים נחשפים בין המכתבים ומעוררים הערכה וכן היו דמויות נשיות דומיננטיות נוספות בספר.מצאה חן בעיני העובדה שיש בספר נוכחות נשית חזקה.
מתוך המכתבים של תושבי האי גרנזי עולים סיפורים על המלחמה, זוהי נקודת מבט שבד"כ איננו נחשפים אליה, כי הרי כתור תושבי מדינת ישראל הדבר היחיד שמלמדים אותנו בתיכון לגבי מלה"ע השנייה היא השואה.
למרות הסיפורים על המלחמה הספר מצליח לשמור על קו כללי של קלילות והומור במקומות הנכונים, יש בו הרבה אופטימיות , והעיקר בו הוא סיפורים על אומץ , אהבה, חברות והטבע האנושי.

הספר עוקב אחר סיפור התבגרותה של רוז, נערה מיוחדת במינה. כאשר היא טועמת מאכל היא מסוגלת לדעת הכל על האנשים שהכינו אותו. מה הם הרגיש באותו רגע, מה קורה בחיים שלהם, מה המקורות של האוכל והיכן מרכיביו נוצרו. זה אולי נשמע כמו כישרון מוזר, הרבה פחות מעיק משמיעת מחשבות של אנשים אחרים, למשל. אך זה בהחלט נטל כשאת מגלה את כל הסודות על האנשים סביבך ומרגישה בעוצמה רגשות של אנשים אחרים, רגשות שלא ביקשת ולא רצית.

עד גיל תשע, רוז הייתה ילדה רגילה, רק עוד חלק ממשפחה פרברית בעיירה מנומנמת. אך ביום הולדתה התשיעי הכשרון התפרץ במלוא עוצמתו. כאשר טעמה מעוגת הלימון המופלאה שאמה הכינה לה ,עוצמת הבדידות שנחתה עליה כמעט ועילפה אותה. לפתע היא יכלה להרגיש כמה אמה לא מאושרת, כמה אחיה לא באמת נמצא כאן וכמה חסר אבחנה אביה יכול להיות. בהתחלה היא מנסה לשתף את משפחתה בכשרונה יוצא הדופן, אך הם מפרשים זאת כהפרעת אכילה מוזרה. היא נאלצת לבלוע את הגלולה המרה ולהעמיד פנים שאינה יודעת את הפרטים הכי אינטימים על האנשים סביבה.

היחיד שמאמין לה הוא חברו הטוב של אחיה הגדול, אשר מגלה סקרנות מדעית לגבי כישרונה ומעודד אותה לפתח את יכולותיה. אך עדיין, לרוז אין ברירה אלא לאכול רק מזון שמיוצר באופן תעשייתי ללא מגע אדם, כך שטעמו יהיה נסבל. היא נאלצת להתבגר בבת אחת מפני שכבר בגיל צעיר היא מרגישה ומבינה דברים שלא הייתה אמורה לדעת. גם בהמשך נערותה, רוז היא העוגן של המשפחה, היחידה שיכולה להבין את כולם ולנסות לגשר בין הפערים. היא משתדלת להשלים עם המצב ולמרות שכשרונה מבודד אותה מאנשים אחרים היא מנסה לשמור על גישה מעשית לחיים.

הספר מקורי ומיוחד. יש בספר עצבות אך הוא אינו מדכא וסגנון הכתיבה מאוד קולח. למרות האלמנטים הפנטסטים שבו הספר מזכיר יותר מכל רומן התבגרות של נערה עם תכונת אופי המייחדת אותה מהאחרים, סיפור שרבים יכולים להזדהות עימו.

הספר מאוד מקורי ומעניין, אבל סגנון הכתיבה לא מספיק קולח לטעמי.הסופר יכל לתת הרבה יותר עומק לדמויות, אבל למרות כל האירועים שהן חוות קשה להזדהות איתן או להיקשר אליהן. אין מספיק אינפורמציה על המחשבות, הרגשות, האופי באופן כללי. הן לא דמויות חזקות או מרשימות.
נהניתי מהשיחות הפילוסופיות והספרותיות והרפרנסים התרבותיים בספר, אבל במקומות מסויימים ההופעה שלהם היתה מאולצת מידי והם לא תמיד הופיעו במקומות הנכונים בספר, דבר שהפריע לזרימה של הסיפור. היה לי קשה מאוד לצלוח את מאה העמודים האחרונים.
מומלץ לחובבי הז'אנר בלבד.

אין ספרים שאני סולדת מהם יותר מאשר ספרי הדרכה ל"חיים נכונים". כל הספרים שמנסים ללמד אותנו איך לחיות , איך להתעשר, איך לנשום. לכן בהתחלה כשחברה המליצה לי על הספר, התנגדתי. אך לאחר שקראתי את העמוד הראשון הבנתי שלא מדובר בעוד ספר פילוסופיה בגרוש, אלא בספר מלא תובנות העוסק ביזמות ובזיהוי הזדמנויות בעולם העסקים.
סיליג, ד"ר למדעי המוח ומנהלת תוכנית היזמות בסטנפורד, מתארת משימות שונות שנתנה לתלמידים שלה ומה היה המסר של כל אחת מהן. לדוגמה, הסטודנטים קיבלו משימה להרוויח כסף רב ככל האפשר מהשקעה ראשונית של חמישה דולר, תוך ארבעה ימים. הסטודנטים הפעילו את הצד היצירתי שבהם, זיהו צורך או בעיה סביבם אשר לא קיים לה פתרון ומילאו את הצורך הזה. הסטונטים מצאו דרכים פשוטות להרוויח כסף, גם ללא אותם חמישה דולרים. מטרת התרגיל הייתה להראות שקיימות סביבנו אינסוף הזדמנויות, אם רק נפתח את העיניים ונחפש אותן .
סיליג מעלה את השאלה מדוע רוב בני האדם אינם מתייחסים לבעיות כאל הזדמנויות, ומדוע אותם סטודנטים חיכו למשימה שלה כדי להרחיב את גבולות הדימיון שלהם.לדבריה רוב המנהלים אשר פנו אליה לא קישרו בין הבעיות בעולם המקצועי שלהם לפתרון בעיות יומיומיות והאמינו כי יצירתיות יכולה להתקיים רק במסגרת קורסים מיוחדים. אך גישתה של סיליג הינה שאדם יכול להפיק רווח עצום כאשר הוא מזהה את הבעיות המצויות בדרכו ואז עובד ללא לאות כדי לפתור אותן, תוך שהוא מטיל ספק בהנחות היסוד המקובלות.
הספר כתוב בשפה קלילה ועניינית. סיליג מציגה את הדילמות והגישות השונות לפתרונן באופן סיפורי ולא כאלגוריתם יבש. היא מביאה הרבה דוגמאות מחייה ומחיי יזמים מצליחים כגון סטיב ג'ובס וג'ף הוקינס.
זהו ספר חשוב במיוחד לדעתי לסטודנטים לקרוא, מפני שההוא מעורר השראה לקום ופעול. לכולנו יש חלומות שהבטחנו לעצמנו שנגשים "יום אחד כשנהיה גדולים". אבל תמיד החיים עומדים בדרכנו. הספר הזה מזכיר לנו שהיום הזה הגיע, הזמן הוא עכשיו, ושאם אנחנו נחליט להתחיל לפעול ונפסיק לחכות שמישהו אחר ירשה לנו -אין מטרה בעולם שלא נוכל להשיג.

היינליין הוא אחד מהסופרים האהובים עליי. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שקראתי ספר מספריו ונהניתי לחזור לסגנון המוכר. הספר קליל, זורם ומשעשע, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם מול הספר בתחנת אוטובוס וכל האנשים סביבי נעצו בי מבטים.
הספר מספר את סיפורו של גורדון, אשר התגייס לצבא ארה"ב מחוסר ברירה, נלחם במלחמה באסיה (לא נאמר מפורשות אך ברור לכולם באיזו מלחמה מדובר), נפצע ומשוחרר. מסיבות בירוקרטיות כאלה ואחרות הוא לא מקבל את מענק השחרור המגיע לו ומוצא את עצמו נופש באירופה עד שהעיניינים הכלכלים ייסתדרו. בצרפת הוא פוגש בחורה יפיפיה ומסתורית אשר מהר מאוד מתגלה כרופאה,קוסמת, מכשפה, נסיכה, מנהיגה, לוחמת, נערה צעירה ואישה קשישה,הסוחפת אותו מחיי ההמתנה לתוך הרפתקאות בעולם אחר.
גורדון, המכנה אותה "כוכב", יוצא איתה למסע בין עולמות מקבילים להשבת אוצר גנוב. יחד עם משרתה רופו שלושתם נלחמים ביצורים מוזרים, רוחות רפאים, עכברושי ענק ודרקונים, עוברים בעולמות בהם התפיסות החברתיות הרגילות שונות מאלו שגורדון רגיל אליהן ולסרב לשכב עם אישה נשואה נחשב לעלבון גדול לה ולמשפחתה.
על פניו, נראה כי מדובר בעוד ספר הרפתקאות פנטזיה במסווה של מד"ב. לכוכב יש הסבר מתמטי מדעי כלשהו לכל אלמנט פנטסי אשר גורדון נתקל בו, והיא הייתה מסבירה אותו לגורדון אבל זה לא באמת חשוב.
העלילה מזכירה סרט אקשן זול בו לגיבורים לא ניתן אפילו רגע אחד לנשום או לחשוב מה הם בכלל עושים כרגע ואם כל זה בכל מתחיל להיות הגיוני.
זו נקודת החולשה של הספר לדעתי והסיבה שבגללה הספר הוא אמנם מהנה אך לא יותר מכך. ההתנהגות של הדמויות לא תמיד הגיונית לדעתי ודמותה של כוכב הרומן המתפתח בינה לבין גורדון לא אמין בהכרח.
בנוסף לכך, כוכב היא אולי לא העלמה במצוקה הסטנרדטית, היא אישה לוחמת ומנהיגה חזקה, אבל היא עדיין נתונה לפעמים להערות שוביניסטיות מצידו של גורדון ומקבלת אותן בהבנה ואהבה. עם זאת צריך לזכור כי הספר נכתב בשנת 1963 ולכן כל ביקורת על השוביניזם בו צריכה להעשות בהקשר לתקופה. בתקופה זו כל סופרי המד"ב הגדולים התייחסו לנשים בערך כמו לחתולים-יצורים מופלאים שעושים מה שבא להם והחיים של הגברים הרבה יותר יפים כשהן שם, אבל עדיין, הן בסה"כ חיות מחמד אקזוטיות ולא מעבר לכך. באותה תקופה היו מעט מאוד דמויות נשיות ראשיות בספרי מד"ב (לדוגמה סילברברג ממעט לכתוב על נשים). לכן כשבאתי לקרוא את הספר השתדלתי לשם את הגישה הפמיניסטית הביקורתית בצד ופשוט להנות מהספר.
נקודת חולשה נוספת של הספר היא הביקורת הברורה נגד ארה"ב, המלחמה והדמוקרטיה באופן כללי. אין לי בעיה עם דעותיו של היינליין וביקורת על ממשלת ארה"ב היא תמיד חשובה וקיימת ברוב אם לא בכל ספריו, אך בד"כ היא יותר מעודנת וגלומה באופי ובהתנהגות של הדמויות. קשה לי כשסופרים מאכילים את הקורא בדעות שלהם בכפית וזה פוגם באיכות הספר.
בשורה התחתונה הספר מהנה אך לעיתים נדרש מאמץ מסוים לקבל את הדמויות והעלילה כפי שהן ולזכור שזהו ספר שנכתב לפני 50 שנה ולכן יש לשפוט אותו בהתאם לתקופתו ולא בהשוואה לספרים בימינו.
גם בהשוואה לספריו האחרים של היינליין, נהניתי ממנו פחות. אם אתם מצליחים למצוא את ספרו "הדלת המוליכה אל הקיץ"-הוא מומלץ בהרבה.