****



נניח שהייתי יכול לקרוא מחשבות. האם זו היתה ברכה, או שמא קללה?

מהשרוול הייתי עונה - ברכה. כי במקרה כזה, אין יותר בולשיט. האמת, כידוע, היא המלכה. עכשיו אתה יודע מה באמת חושבים עליך החבר'ה בעבודה, ואם אתה באמת נחת או אכזבה להורים שלך, ואם אשתך אוהבת אותך מהלב או שהיא רק מחכה להזדמנות לברוח עם המדריך יוגה שהיא פגשה לפני שבוע בפגישה אפלטונית לחלוטין. אתה לא צריך את חיים הכט שיגיד לך אם עובדים עליך במוסך או אם רופא השיניים מנסה לעשות עליך קופה, ואם הבחור בעל החזות ה"מזרח תיכונית" שממולך רוצה לדקור אותך או את הקשישה לידך. תכל'ס, בלתי אפשרי לנקנק אותך יותר. זהו. אפשר להגיד מזל טוב בישראלית, כי רשמית, אתה בדיוק ההיפך מפראייר.

אבל בדיוק אחרי עשר שניות של מחשבה, ברור לחלוטין שזו קללה. קודם כל הרעש. לצאת לרחוב ולשמוע מה חושבים באוטובוס, מה הולך בקניון ומה דעתם של כל העוברים והשבים? בשביל זה יש פייסבוק וטוקבקים בוויינט. אבל יותר מזה - מי רוצה לדעת את האמת? ראבק, אני אולי חושד שעובדים עלי, ושמאחורי הגב מלחשים שאני חתיכת דרעק. אולי מפריעים לאשתי יותר דברים אצלי ממה שהייתי רוצה להאמין. אבל אני לא רוצה לדעת באמת!! ממש לא, גאד פורביד. אפילו לא מה אשתי חושבת עלי מתחת לפסאדה האוהבת. מי צריך את זה? זה נשמע כמו מתת האל הכי איומה שיכולה להיות, סוג של מגע מידאס אכזרי במיוחד, ומתכון די בטוח להתאבדות אקסטרווגנטית. לא, לא הייתי רוצה להיות מסוגל לקרוא מחשבות. הכמה טובות הנאה הספורות שזה היה מאפשר, בטלות בששים לעומת השיט שזה היה גורר איתו. אז לא, לא תודה.

וזה די ברור, לא? ברור ש"קורא המחשבות" יהיה בודד ולא מאושר, מנותק ובעל קושי אדיר ליצור קשר אמיתי עם... כל אחד. גם אם אתה יודע שמישהו אוהב אותך באמת, הרי ברגע שהוא פתוח בפניך, ואין לו סודות, אז בעצם אין אתגר ולא תעלומה. כל המהות בקשרים בין אנשים בעיניי היא במסתורין, במה שמגלים יחד לאורך הדרך, ובאפשרות להיות מופתעים, לטוב ולרע. איזה מין כיף יש בלשחק משחק מחשב בלי האפשרות להיפסל, בלי האפשרות לטעות, כשהיתרון שלך הוא מהמם וחסר גבול? לא, זה לא כיף. ובגלל זה, יש משהו כמעט מובן מאליו בספר הזה. למרות שדלית אורבך לקחה את הנתון הבסיסי ותפרה סביבו סיפור חביב, שום דבר לא הפתיע אותי בו. הוא היה פתור מראש, ואין בו התפתחות אמיתית, או קונפליקט אמיתי. יש קורא מחשבות. הוא קורא את מחשבותיהם של כל האנשים סביבו, חברים, משפחה, אהובות-לרגע, אנשים ברחוב. כולם חשופים סביבו, ואין לו למעשה שום מנוס אלא מלסבול, מגירוי יתר - או לחילופין משיעמום איום ובלתי נדלה.

לא הגעתי לסוף הספר. בלי להיות קורא מחשבות או מחשב קצים או מנחש ניחושים, לא האמנתי שייפתח בפניי איזה נתיב חדש כאן. כל מה שקראתי היה מוכר וצפוי, פטפטני וקצת חופר. המחשבות של האנשים בנאליות ודוגמטיות (באמת? סטיות מיניות ומחשבות על העבר? וואו. יש את זה ביותר פרויד?) וקצת ברורות ופיגורטיביות מדי בשביל להיות אמינות. לפחות במקרה שלי, המחשבות שלי הרבה יותר מעורפלות ואמורפיות מאשר הסיפורים הארוכים שנדמה שדלית אורבך מחברת, ואני חושד שאני לא היחיד שמחשבותיו הן כאלה. הכתיבה לכשלעצמה לא רעה, אבל גם היא לא הובילה אותי למחשבה טריה על הקיום שלי כאן, למעט הכמה הרהורים המתבקשים על מה הייתי עושה אילו, וה"לא, תודה" המזדנב. זה לא ספר רע, אני חושב, אבל למעט תמונת הכריכה המסקרנת לא קיבלתי ממנו שום זווית חדה על החיים, והחווייה הפושרת שלי ב-200 העמודים הראשונים לא הספיקה כדי להמשיך הלאה, אפילו לא כדי לדעת מה יקרה בסוף.


****

טלפתיה. מה היה קורה לו היינו יודעים מה חושבים עלינו? או על דברים אחרים? האם המוכר של האוטו באמת מתכוון לזה כשהוא אומר שלא הייתה שום תאונה ושהאוטו לא רואה מוסך? האם המראיין במקום העבודה החדש באמת מתכוון לכך כשהוא אומר שאין צורך שנתקשר אליו, הוא כבר יתקשר אלינו? האם המורה של הילד באמת מתכוונת לכך כשהיא אומרת שהוא כשרוני וחכם ואם רק יתאמץ וירצה הוא גם יצליח? האם היא באמת חברה, או שהיא רק מעמידה פנים ומרכלת מאחורי הגב?.... ותימנע מאיתנו המבוכה העתיקה בעולם: כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת? והמשטרה! רק תחשבו על זה. כמה חקירות מתישות היו נמנעות. כמה חשדות שווא היו נמנעים! כמה העבודה הייתה יכולה להיות יעילה אילו רק היה קורא מחשבות בצח"מ.

נרי, הלוא הוא אבנר, גדל עם היכולת הייחודית הזאת, לקרוא את מחשבותיהם הכמוסות של כל הסובבים אותו. ולכאורה זה לא עושה לו טוב. הוא בודד, הוא חי על רגשותיהם של אחרים, הוא לא מצליח לזכות באהבתו של אביו. המיומנות הזאת משיגה לו פרנסה ככתב עיתון, אבל לא מספקת לו חומר לכתבות. זה בהתחלה. אחר כך נראה שהוא בכל זאת מצליח למנף את יכולותיו לטובת האנושות. הוא אמנם לא הופך להיות פסיכולוג, ובכל זאת הוא מנסה לסייע לחבר בחקירה מסובכת. אלא שגם זה מסתבך, ובשביל השאר תצטרכו לקרוא את הספר. על מה כולם חושבים כל הזמן? אז הנה לכם הפתעה: קצת על אבא ואימא, והרבה על הפרשות, ועל הדרכים השונות להחלפת נוזלי גוף. נראה לכם שחלק ניכר מהמחשבות שלכם עוסקות בדברים אחרים? אז אתם משלים את עצמכם. פרויד אמר, דלית אורבך מקיימת, ושלא תהיה לכם טעות.

לקרוא? לשיקול דעתכם. הנה לכם רשימה:
* ביום שהמוזיקה מתה
* אשתו של הנוסע בזמן
* טעמה העצוב של עוגת הלימון
קח אנשים רגילים, תוסיף להם תכונה שלא באמת קיימת, תכניס למבחנה, תוסיף קורט דילמות מציאותיות, תערבב היטב, ותראה מה קורה. וכמו לאופיר טושה גפלה, לאודרי ניפנגר ולאיימי בנדר, גם לדלית אורבך קרה אותו דבר. כנראה שהמעבדה נסגרה לפני הזמן, או שהלבורנטית התחילה עיצומים, או שסתם נגמרה הסבלנות. והתוצר בהתאם. מתברר שרעיון מקורי אינו מספיק כדי להחזיק על כפיו רומן שלם. התפרים נעשו בגסות ובחופזה והקשיים הנרטיביים צצים ומתבלטים מביניהם. כך גם בדידותו של קורא המחשבות: מדובר למעשה בשני ספרים, עם שתי עלילות. האחת, משנת 2000, טובה למדי. אפילו טובה מאוד. השניה, משנת 2006, הזויה, לא ברורה ומבולבלת. ויש את נושא הכתיבה עצמה. קשה מאוד לכתוב ספר אמין בגוף ראשון. אני לא יודעת אם ספר מהסוג הזה, העוסק במחשבות ובקריאת מחשבות יכול להיכתב שלא בגוף ראשון, אבל זו משוכה שצריך מיומנות רבה מאוד כדי לעבור אותה בהצלחה, ודלית אורבך לא מצליחה. זה בנוסף לקושי של כותבת-אישה הכותבת בשם גיבור-זכר, והקושי של מילוי כל כך הרבה עמודים במחשבות, ובמחשבות על מחשבות.

בקיצור- להחזיר לתנור. או לאינקובטור. עיבוד נוסף. או ספר חדש. מי שבכל זאת רוצה יכול להפסיק חופשי באמצע. ברגע שעוברים ל-2006.

לדעתי ספר מעולה.
במעט מאד ספרים שקראתי יש רעיון מעולה (קריאת מחשבות) שמגובה בהתפתחת עלילתית שממשיכה להפתיע ויכולת כתיבה ותיאור כ"כ עשירים. "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה הוא עוד ספר כזה אבל אני לא מכיר עוד הרבה ספרים שכאלה (בטח לא בעברית). הספר ממש מרתק בהתפתחות העלילתית שלו ותיאורי התחושות שבו ממש מדהימים. למשל: "התת מודע האנושי זורק מלמטה גושי אבן ענקיים, היישר לחלונם של הלא מודעים לקיומו. כשידו חלושה, יגיעו רק חלקיקי חול ספורים לחלון ויזעזעו את זגוגית המודע. כשהתת- מודע קצת יותר אלים ושרירי, ועוצמת הזריקה שלו חזקה, האבנים הללו, שהן למעשה מאגרי המידע שהמודע לא סובל, עשויות לנפץ את הזגוגית בחלון שלהם. ומזכוכית שבורה נחתכים, ומאבן בראש לא קמים. ככה אנשים נכנסים לדיכאון. התנפצות האבן בחלונם מספרת להם דברים שהם לא רוצים או לא מסוגלים נפשית לדעת".
בקיצור כדאי לקרוא, רק קחו בחשבון שזה ספר מאד אינטנסיבי. לא הצלחתי לקרוא יותר מכמה עשרות עמודים בכל יום בגלל הקצב של תיאור המחשבות ותתי המחשבות וכו' (במיוחד כששני קוראי המחשבות נמצאים זה מול זו אז זה ממש סחרחורת).

וואו. זה קודם.

נרי בן-שלום הוא קורא מחשבות. לא הפכו אותו לצ'יקו ודיקו, אין שום מופע מכניס כסף סביבו, הוא לא מופיע בטלויזיה ו(כמעט) לא יודעים על תכונתו זו. נרי נולד כממזר לאחר שאמו בגדה באביו במשך חודש. הוא נולד כמלאך שבדי תכול עיניים ובלונדיני לאב כהה. המשפחה כולה היתה צריכה לחיות עם עובדה זו בלי לדבר עליה כלל. החיים עם עובדה זו לא היו קלים, עם ובלי קשר לבדידותו של קורא המחשבות.

כקורא מחשבות נרי מפתח חיים שהם לרוב חיים שהרגש שבהם הוא רגש של מישהו אחר, רגש שנגנב כמחשבה שנגנבה, ללא שום כוונה תחילה.

שנתיים ישב נרי מאחורי אביתר בידרמן בכיתה ביסודי. לאחר מכן נפרדו דרכיהם. אביתר בידרמן אהב לקשור קוקיות לשערותיו, להשתמש בקוסמטיקה של אמו וכך גם נתפס פעם על חם ע"י אחד מאחיו הגדולים. עשרים שנה מאוחר יותר אביתר נעצר על רצח עמיתו לעבודה. נרי קורא על כך בעיתון ומתחיל לגלות עניין בשביל אביו. איך כל זה מתקשר? פשוט. האב הוא שוטר תנועה מתוסכל, כזה שקיווה להיות בלש ידוע, אך מגבלה כלשהי מנעה ממנו. העניין שלו בסוגיות קרימינליות לא פתורות לא ידעה שובע. הרצון של נרי לזכות באהבה של אביו לא ידע שובע. איך זוכים באהבת אב? למשל במתן מידע על דבר המעניין אותו, מידע על סוגיות קרימינליות לא פתורות. לשם כך הולכים ויושבים בבית המשפט ומביאים מידע מנבכי נפשם של המשתתפים לשוטר המתוסכל, לאב הלא אוהב, בלי לגלות לו על תכונת קריאת המחשבות ועם זכייה בבדל אהבה.

ביקור בבית המשפט בו מתנהל המשפט מוביל לקריאת מחשבות של כל הנוכחים בכלל ובפרט של עורך הדין ויינגרטן ושל אביתר. נרי מוצא שאביתר אינו הרוצח ועוה"ד, הסניגור, אינו בעל יכולת למצוא קו שיוציא את מרשו לחופשי. הוא מציע את שירות קריאת המחשבות שלו לויינגרטן וזה האדם הראשון היודע על תכונה זו. לא שקל לו עם זה, אבל מה לא עושים עם יתרון מדהים שכזה.

מכאן, וגם עד כאן, מתחיל, וממשיך, ספר שהמתח שלו לא חדל כמעט לרגע, שחכמתו רבה, שהרעיון בבסיסו בנוי היטב והתובנות הפסיכולוגיות אינסופיות. קשה להניח את הספר מהיד גם שחלקו האחרון מעט מאולץ, אבל ניצל בשל הטוויסט הסופי, טוויסט פולחן האביב. סקרנים? לכו לקרוא.

עד עכשיו לא אמרתי כלום. דלית אורבך רקמה כאן סיפור שמזכה אותה בצדק מלא בקטגוריית ספרי הוואו. לא קל למשוך סיפור כזה לכמעט 300 עמודים. בסיפור כזה קל ליפול לקלישאות, להפוך אותו לסיפור פנטזיה, לעוד ספר גימיק ו"נראה מה יצא מזה". שאפו, זה מה שיש לי לומר.

נתחיל מזה שאורבך לקחה אדם שנולד עם תכונה שאיש לא יודע שהיא קיימת. נמשיך עם זה שהמישהו הזה, נרי, חי עם דבר שלמעשה הורס לו את חייו הרגשיים ונגמור עם תקווה לא מתקתקה, בלי שקיעה באופק ובלי מוזיקת מעליות.

הרעיון שאורבך רקמה בסערת רגשות גאוני. הכתיבה חכמה, העברית מצויינת, המתח נשמר ברובו, התובנות נטועות היטב בהוויה האנושית ונשמעות חקוקות בסלע. הישג גדול.

מי שלא קרא את הספר, לא יודע כמובן על ההתפצלות בהמשך, התפצלות מרתקת בפני עצמה, גאונית לא פחות. אי אפשר למסור שום פרט מסגיר, רק להמליץ לרוץ ולקרוא את הספר הבלתי אפשרי הזה לסקירה.

רעיון טוב שהופך לאחד הספרים הכי מעצבנים ומנדנדים שנתקלתי בהם בזמן האחרון.
נרי, הדמות הראשית, קורא מחשבות. זה הופך אותו לבודד. מי רוצה לבלות את זמנו לצד אדם שיודע כל דבר שעובר לך בראש? ומצד שני, איזה עניין אדם כזה יכול לפתח באנשים, כשכל צפונות ליבם פרושים לפניו? בנוסף, הוא גם נושא בתוכו רגשות אשם שהוא עצמו לא מבין את מקורם. עד כאן רעיון מעניין וספר מבטיח. אלא מה? למרבה הצער נרי לא רק קורא מחשבות אלא גם מפרש ומנתח אותן משל היה זיגמונד פרויד בכבודו ובעצמו.

התוצאה היא שלקורא אין סיכוי להספיק לחשוב מחשבה עצמאית אחת על אף דמות בסיפור ועל אף סיטואציה, לפני שהמחברת, בתיווכו של נרי, מגיעה עם שני טון אבחנות פסיכולוגיות ומתחילה להאביס אותו בתובנותיה. רובו ככולו של הספר מורכב מהגיגים וניתוחים ארוכים ויומרניים של הטבע האנושי, הטבע הנשי, הטבע ההורי, השד יודע מה. פה ושם מבצבץ איזה רעיון מעניין ("דווקא האנשים הטובים יותר, אלה שעוזרים לאחרים ותמיד קופצים ראשונים להעביר זקנה את הכביש, דווקא אלה מלאים בתוכם באלימות ומחשבות רעות"), אבל לרוב מדובר בסתם הכללות וקלישאות ("אישה לא מקנאה בגודל. היא מקנאה בקיומו של האיבר עצמו. מכיוון שאין לה פין היא עושה הכל כדי שיהיה לה") שנערמות זו על זו וקוברות תחתיהן את הדמויות והסיפור.

אף אחד לא אומר שלום בספר הזה מבלי שאנחנו נשטפים מיד במפל של הסברים ואנליזות על איך ההורים שלו לא אהבו אותו מספיק ואיך זה השפיע על הביטחון העצמי שלו. כל פעולה הכי פשוטה, בין אם להתקלח ("לנקות מעליו את כשלונו היומי") או לפרום חוט מחולצה ("הדחף להרוס היה חזק ממנה") או סתם ללכת יחף בבית ("ניסיון להעניש עצמה על חטאיה") זוכה לפרשנות חד-צדדית ומרחיקת לכת, ולקורא לא נשאר שום דבר להבין בעצמו ואין מקום לשאלות.
ואם זה לא מספיק מרגיז, אז מדי כמה עמודים המחברת גם טורחת לשתף אותנו לפרטי פרטים גם בהפרשות הגוף ובפעולות המעיים של גיבוריה, כאילו שאם לא נזכה לתמונה מדויקת במוחנו של איך בדיוק נראה חיטוט באף או "ליחה צמיגית", לא נצא נשכרים עד הסוף מהחוויה.

בקיצור, להגיד שלא התחברתי יהיה האנדרסטייטמנט של המאה, והשאלה היחידה שלא הפסיקה לטרוד את מוחי במהלך הקריאה, היא למה לעזאזל אני ממשיכה לקרוא את זה, אם זה מעצבן אותי כל כך? לזה באמת אין לי תשובה. כנראה ההורים שלי אשמים...

"אני מכיר כל כך הרבה אנשים עצובים, שכמה מילימטרים מתחת לעור שלהם אין טיפת עצב. פעם הם התחפשו לאנשים עצובים ונשארו עם התחפושת כל החיים"(עמ' 54). משפט צבעוני זה הוא רק אחד מרבים השזורים בסיפורו העצוב של קורא המחשבות.

מאז שנרי היה ילד קטן, הוא יכול היה לשמוע את המחשבות של האנשים סביבו. זה דווקא עזר לו לפתח קרבה לאמו, שהייתה שם בגופה אך לא בנפשה, כי כך הוא תמיד יכל לעקוב אחר מחשבותיה ולברוח עימה לעולמות הפנימים שהיא בנתה לעצמה. אביו, בניגוד לכך, מעולם לא קיבל את נרי ואת שונותו. עד יומו האחרון נרי ניסה למצוא דרכים לקנות את אהבתו של אביו, שלא ניסה להסתיר מעולם, אגב, עד כמה הוא מעדיף את אחותו על פניו. הילדות וההתבגרות של נרי היו כצפוי קשות. כשהמחשבות של כולם שקופות לך, זה קשה עד בלתי אפשרי ליצור קשרים משמעותים או למצוא חברים.

נרי משתדל לחיות בשולי החברה ולא להתערות בה מעבר לנדרש,הוא מוצא עבודה ככתב בעיתון מקומי ומסתפק בחיים שקטים. אך כאשר אדם שהוא מכיר מילדותו מואשם ברצח שלא ביצע, נרי מחליט להתנער מקליפות ההגנה שבנה סביבו, להתערב במשפט ולעזור לו. מקרה זה ואחרים מובילים לכך שדווקא נרי הופך להיות החשוד העיקרי בסדרת רציחות וכעת עליו לחשוף את כל סודותיו לזרים כדי לנסות להוכיח את חפותו. לעזרתו נחלצת חוקרת משטרה מסתורית אשר גם לה לא מעט סודות. יחד הם מנסים לגלות את האמת שמאחורי הרציחות, אך לפני שיוכלו לעשות כן עליהם לגלות קודם כל כמה תעלומות אשר הם שומרים אפילו מפני עצמם.

מחברת הספר לא רק מספרת סיפור אלא יוצרת יצירת אומנות מלאת מטאפורות והיא מצליחה לתאר בשפה ייחודית את מחשבותיו של נרי.

ככלות הכל, הוא קורא המחשבות היחיד בעולם ולכן צורת החשיבה שלו,שפתו וראיית עלמו שונים מאוד מאלו של אנשים רגילים.

הספר יוצא דופן ולדעתי לא כולם יתחברו אליו, אך שוה לנסות לפתוח את הראש ולתת לעצמכם להכיר את דמותו של קורא המחשבות.

אחד מסוגי הספרים החביבים עלי הוא סיפורים שבבסיסם עומדת נקודת פנטזיה (יכולת לנסוע בזמן, לקרוא מחשבות, להיות צעיר חזרה) וסביבה נרקם סיפור אנושי אמיתי ואמין. לפי זה, "בדידותו של קורא המחשבות" היה צריך להיות מושלם.
ובכן- לא. הספר ממש לא מוצלח.
בשלב כלשהו הבנתי שהסופרת כותבת מתוך נקודת מבט פרוידיאנית מובהקת ומכאן חסרונותיו הרבים של הספר, שכבר צוינו לפני. הנטיה לפרש כל שביב מבט ופיסת מילה, קיבעון האב המתכחש והאב האבוד, אובססיה למוות ומין ועוד ועוד. דומה שאין אף מאפיין מובהק מתורתו של אותו וינאי נרגן (כמו שקורא לו נעם שפנצר ב"פסיכולוג הטוב") שלא נכנס לספר- קיבעון אנאלי, תסביך אדיפוס, משאלות מוות ועוד ועוד.
התוצאה מעייפת. מונולוג בלתי נגמר של רגשות נחיתות והתבוססות במחשבות נוראות של כולם. התפיסה הפרוידיאנית ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" הופכת את קריאת המחשבות לספר מלא בכל היצרים והתאוות האפשריים ואין אפילו לו לרגע רגשות של אהבה, חרטה, רצון אמיתי וכן לתיקון ולשיפור. נראה לי שזה החלק שהפריע לי יותר מהכל- הקריאה לא רק מתישה אלא גם דוחה.
וחוצמזה- אם כבר מחוננים אדם ביכולת קריאת מחשבות, לא כדאי להגביל אותה מעט? יכולת שאין לא אף מגבלה הופכת לא אמינה אף יותר. אני מעדיפה את גרסת ביאור ההכרה בהארי פוטר. לפחות שזה ידרוש מאמץ.
בקיצור- רעיון שהיה יכול להיות מוצלח, כתיבה שהפכה אותו לכושל.
לא מומלץ.

מאז ומתמיד האמנתי שהשפה היא אחת ההמצאות הגדולות שהקפיצו את האנושות. התקשורת המתאפשרת באמצעותה מביאה לחשיבה ולחילופי רעיונות שאחראים לחלק גדול מהקדמה האנושית. אחת התקוות שהיו לי שיהיה ניתן לשפר את התקשורת האנושית באמצעות קריאת מחשבות ובכך האנושות תוכל לקפוץ עוד צעד גדול באבולוציה. המחברת מפתחת מאוד יפה את רעיון הקריאת מחשבות ולמה הוא עלול להביא והורסת לי מעט את התקווה שלי לקפיצה האנושית הקרובה. תחילת ואמצע הסיפור יפים בעייני אם כי על גבול הטרחנות (כי אולי זה ככה בחוט המחשבות האנושית של כולנו) אך הסיום קצת מקלקל (ואותו לא אספר).

בסך הכל לא רע בכלל !!

אורבך לא מאכזבת ומביאה ספר שהוא כמעט הרהורים נטו. אי אפשר לעצור באמצע, ראו הוזהרתם. כותבת ביד מוכשרת עלילה מבריקה עם דמויות מעוררות אמפתיה. מומלץ בחום רב.