• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

מאת דלית אורבך

הביקורת של ענת

תמונה של ענת
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

מאת דלית אורבך

הביקורת של ענת

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ענת
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
מיכל הרטשטיין
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“ספר מצויין וחזק. מרתק וכתוב מעולה. הבעיה היחידה שהסופרת קצת נסחפה עם תיאורי המחשבות. אמנם זה חלק”

24/53
ביקורות על בדידותו של קורא המחשבות
הבאה
היפיפיה הנרדמת
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

במילה אחת - וואו!
קצת יותר ממילה אחת?
למרות הסוף הקצת מאכזב (בעיניי), זה בהחלט ספר מיוחד.
סביר להניח שלא כולם יתרשמו מהספר באותה צורה. דלית אורבך כתבה ספר קצת אחר, במובן ה... כן, אפילו ביזארי של המילה "אחר".
צריך אומץ בשביל לכתוב ספר שלם, שנכתב מזווית של קורא מחשבות. אומץ וכשרון. אורבך הוכיחה את שניהם.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רון שחר
רון שחר
ש
שילה
תמונה של שוקולדה
שוקולדה
תמונה של מיה  אליה
מיה אליה
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של נמנם
נמנם
8קוראים|גיל ממוצע54|75%נשים

על המבקרת

תמונה של ענת

ענת

ותיקהעורך
חברה מזה 19 שנים
102 ביקורות•4 נבחרות•226 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של ענת
ענת
ותיקהעורך
חברה באתר מזה 19 שנים
ביקורות102
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבלה226
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת45ספרות מקורית23מדע בדיוני ופנטזיה10

דיון על הביקורת

5 תגובות
שוקולדה
שוקולדה•לפני 15 שנים

ספר מאד מעניין אך לעיתים מעייף

בכמות הטקסט לעמוד אחד... היו מקרים של פסקה אחת על עמוד. המילה מתיש מאד חזקה! בסך הכל רעיון מצויין וביצוע לא רע בכלל - אולי פשוט ההגה היתה גרועה.
שין שין
שין שין•לפני 16 שנים

סיקרנת אותי-מתכוונת לקרוא

אגב, גם הכריכה יוצאת דופן ומעניינת בעיניי.
ג'יהאן
ג'יהאן•לפני 16 שנים

ענת תודה על התשובה.

ענת
ענת•לפני 16 שנים

תשובה לגיהאן

לא כתבתי מה הסוף... יכולים להיות 1,000 סופים אפשריים, לא? גם ציינתי שבעיניי(!) הוא היה מאכזב. אני יודעת בוודאות מלאה, שהיו קוראים אחרים שדווקא אהבו את הסוף. ולמרות זאת זה מסוג הספרים, שהסוף שלהם - כפי שכתבתי - לא פגם, לדעתי, בכל הספר כולו. השיקול האם לקרוא אותו או לא נשאר שלכם... אני עדיין ממליצה עליו!
ג'יהאן
ג'יהאן•לפני 16 שנים

ענת שאלה?

למה באמת להגיד מה הסוף? זה סתם מוריד את החשק לקרוא. אני למשל מסוג האנשים ברגע שאני שומעת שהסוף מאכזב אני פשוט מחליטה לא לקרוא הרי אני יודעת מרואש שהסוף יאכזב.
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ענת

איילת השחר

איילת השחר

איריס בת יעל

ספר קטן - פשוטו כמשמעו - ולכן נוח לקחת אותו בתיק לכל מקום כדי לקרוא, וכדאי לקרוא אותו.
"איילת השחר" מתאר היבטים של המציאות הישראלית (בעיקר), דרך עיניו של אלוהים, באמצעות דיאלוגים עם אישה בשם תהילה... ואנחנו לא תמיד נראים כל כך טוב בעיניו. אולי משום שאנחנו באמת כאלה?
למרות הנושא הלא-פשוט, הספר כתוב בצורה צינית ומושחזת, שהופכת את הקריאה לקלה יותר מחד, ומעוררת מחשבה עלינו (כישראלים) מאידך.
בהחלט שווה למצוא כמה שעות פנויות - כאמור, ספר קטן - ולקרוא אותו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ענת
מתחת לכיפה השקופה

מתחת לכיפה השקופה

סטיבן קינג

כבר ידעתי ספרים יותר מוצלחים של סטיבן קינג.
צריך להיות אמריקאי כדי להתחבר טוב יותר לחלק מהדמויות. הדמות של ביג ג'ים רני, למשל, מבוססת על אדם אמיתי - דיק צ'ייני... מי שלא חי ונושם את הפוליטיקה האמריקאית, לא יכול להבין את הניואנסים שבדמות (כנראה שבאמת היה לי פה כשל).
הרעיון לכשעצמו טוב - מה בעצם גרם לכיפה השקופה לכסות יום בהיר אחד עיירה שלמה, בדיוק בגבולותיה? היישום קצת ארוך מדי, אבל ניתן לצלוח את הקריאה בקלות יחסית, הודות לסגנון הכתיבה המוכר והידוע של קינג.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ענת
שאטר איילנד (עטיפת הסרט)

שאטר איילנד (עטיפת הסרט)

דניס ליהיין

לא ראיתי את הסרט, אבל כן קראתי את הספר (עם כריכת הסרט... זה מה שהיה על המדף בספריה, אז לקחתי; יש גבול גם לבררנות. חוץ מזה חשוב התוכן, לא הקנקן).
דניס ליהיין הוכיח שוב - מבחינתי - שהוא סופר גדול. "שאטר איילנד" הוא ספר מרתק, שמומלץ רק למי שלא הרס לעצמו את עלילה וראה כבר את הסרט.
מדובר ברומן מתח פסיכולוגי מרתק, תרתי משמע, שקשה להניח מהיד. לא מדובר בספר אימה, אבל האמת שנחשפת מעוררת חלחלה נפשית; לא מהסוג של מתקפת חייזרים או רוח רפאים זדונית, אלא יותר מהכיוון של פחד קמאי שאולי מקנן בכולנו... יותר מזה יהיה ספוילר וגם... לכו תקראו את הספר. מקסימום תחליטו שהוא לא היה לטעמכם. אלא אם אתם מראש לא בעניין של פסיכולוגיה, אז תוותרו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ענת
מייסטרים דגולים

מייסטרים דגולים

תומס ברנהרד

אזהרה:
מדובר בפיסקה אחת ויחידה שמתמשכת על-פני 170 עמודים!
אין פרקים, אין מרווחים לנשימה, אין הפסקות.
פיסקה אחת א-ר-ו-כ-ה ומתמשכת, ולמען האמת גדושה בהכל מכל וכל (פילוסופיה, אמנות, חיים ומוות ו... זה רק על קצה המזלג), עם דמות ראשית - רגר - יוצאת דופן בהשקפותיה על העולם.
אז אם גם אתם חיים עם הפרעת קשב וריכוז, הרי שצפויה לכם חוויית קריאה מזוכיסטית להפליא; סבל מענג בצורה מעוותת להפליא.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ענת
מגנוס

מגנוס

סילבי ז'רמן

"מגנוס"... מה אפשר לכתוב על הספר?
אפשר לסכם במילה אחת, לאוהבי הביקורות הקצרות -
מטלטל!
ובהרחבה -
"מגנוס" מטלטל את הקורא מכל היבט אפשרי. והכוונה לספר, ולגיבור, הבוחר לשאת שם זה במהלך חלק מחייו. כך שיש טלטלה כפולה.
אם רק מאפשרים פתיחות מחשבתית, "מגנוס" (שניהם) משנים משהו בדרך המחשבה הרגילה. במיוחד מההיבט היהודי-נפגע-שואה. ולא משום שהספר מבטל/פוסל את הזווית הזו; להיפך. אבל הוא מציג גם זווית אחרת. זווית שצריך open mind כדי לעכל אותה נכון, לחשוב אותה כראוי ולאפשר לה לחדור למקומות הקוגניטיביים הראויים לה.
ולאורכו ולרוחבו, "מגנוס" (שניהם - כבר ציינתי?) מטלטל רגשית. קשה שלא להיטלטל ביחד עם הגיבור, אלא אם תופסים את עמדת הצופה הנייטרלי. ובמקרה של הספר הזה, זה אפשרי (כמו תמיד), אבל אז מאבדים משהו חיוני.

אני לא אוהבת להשתמש באמירה "ספר שחייבים לקרוא"... אין חובות מלבד בשיעורי ספרות.
אבל "מגנוס" הוא ספר שצריך לקרוא. בשביל עצמך. לא בגלל חובה כלשהי.
ולו רק משום שסילבי ז'רמן בראה דמות בלתי נשכחת, בתוך עלילה מהממת (מלשון shocking) כאשר הקיטועים הדוקומנטריים רק מדגישים את הצורך לעצור מדי פעם, לקרוא קטע כזה או אחר שנית ולהמשיך הלאה מתוך ידיעה, שעבורי זה ספר שעוד אחזור אליו בעתיד, ויותר מפעם אחת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ענת
משהו קרה (1993)

משהו קרה (1993)

ג'וזף הלר

כשסיימתי לקרוא את "משהו קרה" הבנתי ש... משהו קרה!
ראוי לציין שהספר לחלוטין לא מתאים למי שמחפשים ספרים "נקיים" - הלר משתמש בשפה גסה ובוטה, שאומנם חיונית לעלילה (אם אפשר לקרוא למה שקורה בספר 'עלילה'), אבל בהחלט לא מתאימה לעדיני הנפש, רכי הנשמה וכאלה שלא יכולים להסתדר עם אהמ... נוכחות מרובה מדי של האיברים האינטימיים בספר שהם קוראים (כולל השימוש באיברים הללו).
אם מתגברים על המשוכה הזו, מי שהדבר מהווה משוכה עבורו, אפשר לצאת למסע אל תוך עולמו הפנימי של בוב סלוקום, גיבור הספר.
וזה מסע מפרך... כזה שמתואר ללא כחל ושרק, בלי לייפות את המחשבות, דעות, רגשות ושאר המרכיבים שיוצרים את עולמו הפנימי של האדם.
וכשקוראים את "משהו קרה", אפשר להתחלחל לעתים מהדמות של בוב סלוקום, אבל אם מסירים לרגע את המרחק שבין "האני הקורא" לבין "הדמות שבספר" ומאפשרים לכנות לבצבץ מגלים, שיש הרבה מאוד קווי דמיון בין אותה דמות פיקטיבית שברא ג'וזף הלר, לבין כל אחד ואחת מאיתנו - בתחומי חיים שונים, כמובן.
מה שעשויה להיות מחרידה היא, הכנות שבה הלר מגיש את הנושאים לקורא. אולי מצב של כנות יתר; חשיפת יתר.
זו הכתיבה המיוחדת כל כך, של סופר מוכשר להפליא, שיכולה "לשחק" כך עם הקורא. אם הקורא מוכן לשתף פעולה.
שווה לצאת למסע הזה, למרות התרגום המיושן קמעה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ענת
מקום לאהבה אחת

מקום לאהבה אחת

כלנית וסר-אוחיון

"בגלל" הספר הזה הלכתי לישון כמעט ב-6:00... לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. הייתי חייבת לדעת איך הוא מסתיים.
שלושה סיפורים של שלוש נשים, שמסופרים כולם בגוף ראשון.
שלוש הנשים (נעמי, תמר וסשה) לא שייכות בדיוק למיינסטרים החברתי של המציאות הישראלית, וכל אחת מהן מספרת על החיים בשוליים מנקודת המבט שלה. וגם - כיצד כל אחת מהן רואה את השתיים האחרות, הן ביחס לעצמה והן ביחס לסביבה.
זהו ספר ביכורים של וסר-אוחיון, אך מדובר בספר בשל ובוגר. הפרקים קצרים וקלים לקריאה, בניגוד לעלילה; הניגוד הזה מטעה לפעמים. הוא לא ממש קל לעיכול - אבל שווה כל דקה של קריאה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ענת
נקמתה של מימי קווין

נקמתה של מימי קווין

שירלי קונראן

אני נהנית לקרוא רומנים הסטוריים, משום שלפעמים זו דרך מרתקת ללמוד קצת הסטוריה (תלוי עד כמה המחקר שערך המחבר היה יסודי) - השילוב בין עלילה בדויה לבין רקע הסטורי אמיתי מאפשר טעימה מ"פעם" בדרך שאינה מכבידה, לעומת ספרי עיון.
ולכן, הספר הזה משך את תשומת ליבי, מהיותו רומן הסטורי.
ויש בו את המוטיב הזה, בלי שום ספק - הרקע של התפתחות הבידור לקהל הרחב (תאטרון, קולנוע וכו') בתחילת-אמצע המאה ה-20.
אבל, לדעתי, עד כמה שהעלילה מבטיחה בהתחלה, אפשר היה לקצר את 579 העמודים של הספר ל-300 בערך. מ"רומן הסטורי" מתפתחת אופרת סבון דביקה ומעייפת, וכל הרקע ההסטורי הולך לאיבוד.
מצאתי את עצמי קוראת ותוהה "למי זה אכפת בכלל?"...
וזה כמעט מעצבן, משום שבבסיס יש פוטנציאל למשהו טוב, אבל הוא מתמוסס ככל שהעלילה מתארכת ונמתחת.
אמת היא, שאני אלרגית לאופרות סבון, ואולי מי שאוהב את הסגנון הזה יצליח גם להתחבר יותר לספר.
לדעתי מדובר בהחמצה אחת גדולה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ענת
משחק הדמים

משחק הדמים

דיויד מורל

טוב לדעת שהספר הזה הוא הבסיס לסרט "רמבו: משחק הדמים". זה המקום להתוודות - לא ראיתי ולו סרט אחד מסדרת הסרטים של "רמבו". ובהתחשב בספר, אין לי ספק שהעיבוד הוא עיבוד חופשי מאוד (גם לא הייתי רוצה לראות את סילבסטר סטאלון רץ בעירום מלא בכל מיני מקומות, אבל זו אני...).

"גיליתי" במקרה את הספר בספריה, וקפצתי על התגלית משום שאני אוהבת לקרוא את דיוויד מורל.
זה ספר הביכורים שלו. ראשון מבין רבים וטובים. וכבר כאן אפשר לראות בקלות את סוד הקסם של מורל.
בניגוד לספרים אחרים ששייכים לז'אנר, קשה לומר מיהו בעצם הגיבור של הספר. יש פה שניים. תרתי משמע.
מאבק המוחות הוא בין שני גיבורי מלחמה:
ויל טיסל, מפקד המשטרה המקומית שזכה בעיטור כבוד על פעולה במלחמת קוריאה, ומנגד ג'ון רמבו שזכה בעיטור כבוד בעת שלחם בווייטנם.
אבל יותר ממאבק מוחות, כמובן שמתנהל פה גם מאבק על החיים.
ונשאלת השאלה "למה?"... וגם "האם כל זה הכרחי?"
כדי לענות על השאלות הללו, צריך להכיר את טיסל ורמבו. משום שאם היה שם אחר שראוי לספר, הרי ש"משחק המניעים" מסביר הרבה יותר.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ענת

ביקורות נוספות על "בדידותו של קורא המחשבות"

בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

דלית אורבך

****



נניח שהייתי יכול לקרוא מחשבות. האם זו היתה ברכה, או שמא קללה?

מהשרוול הייתי עונה - ברכה. כי במקרה כזה, אין יותר בולשיט. האמת, כידוע, היא המלכה. עכשיו אתה יודע מה באמת חושבים עליך החבר'ה בעבודה, ואם אתה באמת נחת או אכזבה להורים שלך, ואם אשתך אוהבת אותך מהלב או שהיא רק מחכה להזדמנות לברוח עם המדריך יוגה שהיא פגשה לפני שבוע בפגישה אפלטונית לחלוטין. אתה לא צריך את חיים הכט שיגיד לך אם עובדים עליך במוסך או אם רופא השיניים מנסה לעשות עליך קופה, ואם הבחור בעל החזות ה"מזרח תיכונית" שממולך רוצה לדקור אותך או את הקשישה לידך. תכל'ס, בלתי אפשרי לנקנק אותך יותר. זהו. אפשר להגיד מזל טוב בישראלית, כי רשמית, אתה בדיוק ההיפך מפראייר.

אבל בדיוק אחרי עשר שניות של מחשבה, ברור לחלוטין שזו קללה. קודם כל הרעש. לצאת לרחוב ולשמוע מה חושבים באוטובוס, מה הולך בקניון ומה דעתם של כל העוברים והשבים? בשביל זה יש פייסבוק וטוקבקים בוויינט. אבל יותר מזה - מי רוצה לדעת את האמת? ראבק, אני אולי חושד שעובדים עלי, ושמאחורי הגב מלחשים שאני חתיכת דרעק. אולי מפריעים לאשתי יותר דברים אצלי ממה שהייתי רוצה להאמין. אבל אני לא רוצה לדעת באמת!! ממש לא, גאד פורביד. אפילו לא מה אשתי חושבת עלי מתחת לפסאדה האוהבת. מי צריך את זה? זה נשמע כמו מתת האל הכי איומה שיכולה להיות, סוג של מגע מידאס אכזרי במיוחד, ומתכון די בטוח להתאבדות אקסטרווגנטית. לא, לא הייתי רוצה להיות מסוגל לקרוא מחשבות. הכמה טובות הנאה הספורות שזה היה מאפשר, בטלות בששים לעומת השיט שזה היה גורר איתו. אז לא, לא תודה.

וזה די ברור, לא? ברור ש"קורא המחשבות" יהיה בודד ולא מאושר, מנותק ובעל קושי אדיר ליצור קשר אמיתי עם... כל אחד. גם אם אתה יודע שמישהו אוהב אותך באמת, הרי ברגע שהוא פתוח בפניך, ואין לו סודות, אז בעצם אין אתגר ולא תעלומה. כל המהות בקשרים בין אנשים בעיניי היא במסתורין, במה שמגלים יחד לאורך הדרך, ובאפשרות להיות מופתעים, לטוב ולרע. איזה מין כיף יש בלשחק משחק מחשב בלי האפשרות להיפסל, בלי האפשרות לטעות, כשהיתרון שלך הוא מהמם וחסר גבול? לא, זה לא כיף. ובגלל זה, יש משהו כמעט מובן מאליו בספר הזה. למרות שדלית אורבך לקחה את הנתון הבסיסי ותפרה סביבו סיפור חביב, שום דבר לא הפתיע אותי בו. הוא היה פתור מראש, ואין בו התפתחות אמיתית, או קונפליקט אמיתי. יש קורא מחשבות. הוא קורא את מחשבותיהם של כל האנשים סביבו, חברים, משפחה, אהובות-לרגע, אנשים ברחוב. כולם חשופים סביבו, ואין לו למעשה שום מנוס אלא מלסבול, מגירוי יתר - או לחילופין משיעמום איום ובלתי נדלה.

לא הגעתי לסוף הספר. בלי להיות קורא מחשבות או מחשב קצים או מנחש ניחושים, לא האמנתי שייפתח בפניי איזה נתיב חדש כאן. כל מה שקראתי היה מוכר וצפוי, פטפטני וקצת חופר. המחשבות של האנשים בנאליות ודוגמטיות (באמת? סטיות מיניות ומחשבות על העבר? וואו. יש את זה ביותר פרויד?) וקצת ברורות ופיגורטיביות מדי בשביל להיות אמינות. לפחות במקרה שלי, המחשבות שלי הרבה יותר מעורפלות ואמורפיות מאשר הסיפורים הארוכים שנדמה שדלית אורבך מחברת, ואני חושד שאני לא היחיד שמחשבותיו הן כאלה. הכתיבה לכשלעצמה לא רעה, אבל גם היא לא הובילה אותי למחשבה טריה על הקיום שלי כאן, למעט הכמה הרהורים המתבקשים על מה הייתי עושה אילו, וה"לא, תודה" המזדנב. זה לא ספר רע, אני חושב, אבל למעט תמונת הכריכה המסקרנת לא קיבלתי ממנו שום זווית חדה על החיים, והחווייה הפושרת שלי ב-200 העמודים הראשונים לא הספיקה כדי להמשיך הלאה, אפילו לא כדי לדעת מה יקרה בסוף.


****

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

דלית אורבך

טלפתיה. מה היה קורה לו היינו יודעים מה חושבים עלינו? או על דברים אחרים? האם המוכר של האוטו באמת מתכוון לזה כשהוא אומר שלא הייתה שום תאונה ושהאוטו לא רואה מוסך? האם המראיין במקום העבודה החדש באמת מתכוון לכך כשהוא אומר שאין צורך שנתקשר אליו, הוא כבר יתקשר אלינו? האם המורה של הילד באמת מתכוונת לכך כשהיא אומרת שהוא כשרוני וחכם ואם רק יתאמץ וירצה הוא גם יצליח? האם היא באמת חברה, או שהיא רק מעמידה פנים ומרכלת מאחורי הגב?.... ותימנע מאיתנו המבוכה העתיקה בעולם: כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת? והמשטרה! רק תחשבו על זה. כמה חקירות מתישות היו נמנעות. כמה חשדות שווא היו נמנעים! כמה העבודה הייתה יכולה להיות יעילה אילו רק היה קורא מחשבות בצח"מ.

נרי, הלוא הוא אבנר, גדל עם היכולת הייחודית הזאת, לקרוא את מחשבותיהם הכמוסות של כל הסובבים אותו. ולכאורה זה לא עושה לו טוב. הוא בודד, הוא חי על רגשותיהם של אחרים, הוא לא מצליח לזכות באהבתו של אביו. המיומנות הזאת משיגה לו פרנסה ככתב עיתון, אבל לא מספקת לו חומר לכתבות. זה בהתחלה. אחר כך נראה שהוא בכל זאת מצליח למנף את יכולותיו לטובת האנושות. הוא אמנם לא הופך להיות פסיכולוג, ובכל זאת הוא מנסה לסייע לחבר בחקירה מסובכת. אלא שגם זה מסתבך, ובשביל השאר תצטרכו לקרוא את הספר. על מה כולם חושבים כל הזמן? אז הנה לכם הפתעה: קצת על אבא ואימא, והרבה על הפרשות, ועל הדרכים השונות להחלפת נוזלי גוף. נראה לכם שחלק ניכר מהמחשבות שלכם עוסקות בדברים אחרים? אז אתם משלים את עצמכם. פרויד אמר, דלית אורבך מקיימת, ושלא תהיה לכם טעות.

לקרוא? לשיקול דעתכם. הנה לכם רשימה:
* ביום שהמוזיקה מתה
* אשתו של הנוסע בזמן
* טעמה העצוב של עוגת הלימון
קח אנשים רגילים, תוסיף להם תכונה שלא באמת קיימת, תכניס למבחנה, תוסיף קורט דילמות מציאותיות, תערבב היטב, ותראה מה קורה. וכמו לאופיר טושה גפלה, לאודרי ניפנגר ולאיימי בנדר, גם לדלית אורבך קרה אותו דבר. כנראה שהמעבדה נסגרה לפני הזמן, או שהלבורנטית התחילה עיצומים, או שסתם נגמרה הסבלנות. והתוצר בהתאם. מתברר שרעיון מקורי אינו מספיק כדי להחזיק על כפיו רומן שלם. התפרים נעשו בגסות ובחופזה והקשיים הנרטיביים צצים ומתבלטים מביניהם. כך גם בדידותו של קורא המחשבות: מדובר למעשה בשני ספרים, עם שתי עלילות. האחת, משנת 2000, טובה למדי. אפילו טובה מאוד. השניה, משנת 2006, הזויה, לא ברורה ומבולבלת. ויש את נושא הכתיבה עצמה. קשה מאוד לכתוב ספר אמין בגוף ראשון. אני לא יודעת אם ספר מהסוג הזה, העוסק במחשבות ובקריאת מחשבות יכול להיכתב שלא בגוף ראשון, אבל זו משוכה שצריך מיומנות רבה מאוד כדי לעבור אותה בהצלחה, ודלית אורבך לא מצליחה. זה בנוסף לקושי של כותבת-אישה הכותבת בשם גיבור-זכר, והקושי של מילוי כל כך הרבה עמודים במחשבות, ובמחשבות על מחשבות.

בקיצור- להחזיר לתנור. או לאינקובטור. עיבוד נוסף. או ספר חדש. מי שבכל זאת רוצה יכול להפסיק חופשי באמצע. ברגע שעוברים ל-2006.

לפני 11 שנים•נצחיה
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

דלית אורבך

לדעתי ספר מעולה.
במעט מאד ספרים שקראתי יש רעיון מעולה (קריאת מחשבות) שמגובה בהתפתחת עלילתית שממשיכה להפתיע ויכולת כתיבה ותיאור כ"כ עשירים. "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה הוא עוד ספר כזה אבל אני לא מכיר עוד הרבה ספרים שכאלה (בטח לא בעברית). הספר ממש מרתק בהתפתחות העלילתית שלו ותיאורי התחושות שבו ממש מדהימים. למשל: "התת מודע האנושי זורק מלמטה גושי אבן ענקיים, היישר לחלונם של הלא מודעים לקיומו. כשידו חלושה, יגיעו רק חלקיקי חול ספורים לחלון ויזעזעו את זגוגית המודע. כשהתת- מודע קצת יותר אלים ושרירי, ועוצמת הזריקה שלו חזקה, האבנים הללו, שהן למעשה מאגרי המידע שהמודע לא סובל, עשויות לנפץ את הזגוגית בחלון שלהם. ומזכוכית שבורה נחתכים, ומאבן בראש לא קמים. ככה אנשים נכנסים לדיכאון. התנפצות האבן בחלונם מספרת להם דברים שהם לא רוצים או לא מסוגלים נפשית לדעת".
בקיצור כדאי לקרוא, רק קחו בחשבון שזה ספר מאד אינטנסיבי. לא הצלחתי לקרוא יותר מכמה עשרות עמודים בכל יום בגלל הקצב של תיאור המחשבות ותתי המחשבות וכו' (במיוחד כששני קוראי המחשבות נמצאים זה מול זו אז זה ממש סחרחורת).

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אסף
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

דלית אורבך

וואו. זה קודם.

נרי בן-שלום הוא קורא מחשבות. לא הפכו אותו לצ'יקו ודיקו, אין שום מופע מכניס כסף סביבו, הוא לא מופיע בטלויזיה ו(כמעט) לא יודעים על תכונתו זו. נרי נולד כממזר לאחר שאמו בגדה באביו במשך חודש. הוא נולד כמלאך שבדי תכול עיניים ובלונדיני לאב כהה. המשפחה כולה היתה צריכה לחיות עם עובדה זו בלי לדבר עליה כלל. החיים עם עובדה זו לא היו קלים, עם ובלי קשר לבדידותו של קורא המחשבות.

כקורא מחשבות נרי מפתח חיים שהם לרוב חיים שהרגש שבהם הוא רגש של מישהו אחר, רגש שנגנב כמחשבה שנגנבה, ללא שום כוונה תחילה.

שנתיים ישב נרי מאחורי אביתר בידרמן בכיתה ביסודי. לאחר מכן נפרדו דרכיהם. אביתר בידרמן אהב לקשור קוקיות לשערותיו, להשתמש בקוסמטיקה של אמו וכך גם נתפס פעם על חם ע"י אחד מאחיו הגדולים. עשרים שנה מאוחר יותר אביתר נעצר על רצח עמיתו לעבודה. נרי קורא על כך בעיתון ומתחיל לגלות עניין בשביל אביו. איך כל זה מתקשר? פשוט. האב הוא שוטר תנועה מתוסכל, כזה שקיווה להיות בלש ידוע, אך מגבלה כלשהי מנעה ממנו. העניין שלו בסוגיות קרימינליות לא פתורות לא ידעה שובע. הרצון של נרי לזכות באהבה של אביו לא ידע שובע. איך זוכים באהבת אב? למשל במתן מידע על דבר המעניין אותו, מידע על סוגיות קרימינליות לא פתורות. לשם כך הולכים ויושבים בבית המשפט ומביאים מידע מנבכי נפשם של המשתתפים לשוטר המתוסכל, לאב הלא אוהב, בלי לגלות לו על תכונת קריאת המחשבות ועם זכייה בבדל אהבה.

ביקור בבית המשפט בו מתנהל המשפט מוביל לקריאת מחשבות של כל הנוכחים בכלל ובפרט של עורך הדין ויינגרטן ושל אביתר. נרי מוצא שאביתר אינו הרוצח ועוה"ד, הסניגור, אינו בעל יכולת למצוא קו שיוציא את מרשו לחופשי. הוא מציע את שירות קריאת המחשבות שלו לויינגרטן וזה האדם הראשון היודע על תכונה זו. לא שקל לו עם זה, אבל מה לא עושים עם יתרון מדהים שכזה.

מכאן, וגם עד כאן, מתחיל, וממשיך, ספר שהמתח שלו לא חדל כמעט לרגע, שחכמתו רבה, שהרעיון בבסיסו בנוי היטב והתובנות הפסיכולוגיות אינסופיות. קשה להניח את הספר מהיד גם שחלקו האחרון מעט מאולץ, אבל ניצל בשל הטוויסט הסופי, טוויסט פולחן האביב. סקרנים? לכו לקרוא.

עד עכשיו לא אמרתי כלום. דלית אורבך רקמה כאן סיפור שמזכה אותה בצדק מלא בקטגוריית ספרי הוואו. לא קל למשוך סיפור כזה לכמעט 300 עמודים. בסיפור כזה קל ליפול לקלישאות, להפוך אותו לסיפור פנטזיה, לעוד ספר גימיק ו"נראה מה יצא מזה". שאפו, זה מה שיש לי לומר.

נתחיל מזה שאורבך לקחה אדם שנולד עם תכונה שאיש לא יודע שהיא קיימת. נמשיך עם זה שהמישהו הזה, נרי, חי עם דבר שלמעשה הורס לו את חייו הרגשיים ונגמור עם תקווה לא מתקתקה, בלי שקיעה באופק ובלי מוזיקת מעליות.

הרעיון שאורבך רקמה בסערת רגשות גאוני. הכתיבה חכמה, העברית מצויינת, המתח נשמר ברובו, התובנות נטועות היטב בהוויה האנושית ונשמעות חקוקות בסלע. הישג גדול.

מי שלא קרא את הספר, לא יודע כמובן על ההתפצלות בהמשך, התפצלות מרתקת בפני עצמה, גאונית לא פחות. אי אפשר למסור שום פרט מסגיר, רק להמליץ לרוץ ולקרוא את הספר הבלתי אפשרי הזה לסקירה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מורי
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

דלית אורבך

רעיון טוב שהופך לאחד הספרים הכי מעצבנים ומנדנדים שנתקלתי בהם בזמן האחרון.
נרי, הדמות הראשית, קורא מחשבות. זה הופך אותו לבודד. מי רוצה לבלות את זמנו לצד אדם שיודע כל דבר שעובר לך בראש? ומצד שני, איזה עניין אדם כזה יכול לפתח באנשים, כשכל צפונות ליבם פרושים לפניו? בנוסף, הוא גם נושא בתוכו רגשות אשם שהוא עצמו לא מבין את מקורם. עד כאן רעיון מעניין וספר מבטיח. אלא מה? למרבה הצער נרי לא רק קורא מחשבות אלא גם מפרש ומנתח אותן משל היה זיגמונד פרויד בכבודו ובעצמו.

התוצאה היא שלקורא אין סיכוי להספיק לחשוב מחשבה עצמאית אחת על אף דמות בסיפור ועל אף סיטואציה, לפני שהמחברת, בתיווכו של נרי, מגיעה עם שני טון אבחנות פסיכולוגיות ומתחילה להאביס אותו בתובנותיה. רובו ככולו של הספר מורכב מהגיגים וניתוחים ארוכים ויומרניים של הטבע האנושי, הטבע הנשי, הטבע ההורי, השד יודע מה. פה ושם מבצבץ איזה רעיון מעניין ("דווקא האנשים הטובים יותר, אלה שעוזרים לאחרים ותמיד קופצים ראשונים להעביר זקנה את הכביש, דווקא אלה מלאים בתוכם באלימות ומחשבות רעות"), אבל לרוב מדובר בסתם הכללות וקלישאות ("אישה לא מקנאה בגודל. היא מקנאה בקיומו של האיבר עצמו. מכיוון שאין לה פין היא עושה הכל כדי שיהיה לה") שנערמות זו על זו וקוברות תחתיהן את הדמויות והסיפור.

אף אחד לא אומר שלום בספר הזה מבלי שאנחנו נשטפים מיד במפל של הסברים ואנליזות על איך ההורים שלו לא אהבו אותו מספיק ואיך זה השפיע על הביטחון העצמי שלו. כל פעולה הכי פשוטה, בין אם להתקלח ("לנקות מעליו את כשלונו היומי") או לפרום חוט מחולצה ("הדחף להרוס היה חזק ממנה") או סתם ללכת יחף בבית ("ניסיון להעניש עצמה על חטאיה") זוכה לפרשנות חד-צדדית ומרחיקת לכת, ולקורא לא נשאר שום דבר להבין בעצמו ואין מקום לשאלות.
ואם זה לא מספיק מרגיז, אז מדי כמה עמודים המחברת גם טורחת לשתף אותנו לפרטי פרטים גם בהפרשות הגוף ובפעולות המעיים של גיבוריה, כאילו שאם לא נזכה לתמונה מדויקת במוחנו של איך בדיוק נראה חיטוט באף או "ליחה צמיגית", לא נצא נשכרים עד הסוף מהחוויה.

בקיצור, להגיד שלא התחברתי יהיה האנדרסטייטמנט של המאה, והשאלה היחידה שלא הפסיקה לטרוד את מוחי במהלך הקריאה, היא למה לעזאזל אני ממשיכה לקרוא את זה, אם זה מעצבן אותי כל כך? לזה באמת אין לי תשובה. כנראה ההורים שלי אשמים...

לפני 16 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

דלית אורבך

"אני מכיר כל כך הרבה אנשים עצובים, שכמה מילימטרים מתחת לעור שלהם אין טיפת עצב. פעם הם התחפשו לאנשים עצובים ונשארו עם התחפושת כל החיים"(עמ' 54). משפט צבעוני זה הוא רק אחד מרבים השזורים בסיפורו העצוב של קורא המחשבות.

מאז שנרי היה ילד קטן, הוא יכול היה לשמוע את המחשבות של האנשים סביבו. זה דווקא עזר לו לפתח קרבה לאמו, שהייתה שם בגופה אך לא בנפשה, כי כך הוא תמיד יכל לעקוב אחר מחשבותיה ולברוח עימה לעולמות הפנימים שהיא בנתה לעצמה. אביו, בניגוד לכך, מעולם לא קיבל את נרי ואת שונותו. עד יומו האחרון נרי ניסה למצוא דרכים לקנות את אהבתו של אביו, שלא ניסה להסתיר מעולם, אגב, עד כמה הוא מעדיף את אחותו על פניו. הילדות וההתבגרות של נרי היו כצפוי קשות. כשהמחשבות של כולם שקופות לך, זה קשה עד בלתי אפשרי ליצור קשרים משמעותים או למצוא חברים.

נרי משתדל לחיות בשולי החברה ולא להתערות בה מעבר לנדרש,הוא מוצא עבודה ככתב בעיתון מקומי ומסתפק בחיים שקטים. אך כאשר אדם שהוא מכיר מילדותו מואשם ברצח שלא ביצע, נרי מחליט להתנער מקליפות ההגנה שבנה סביבו, להתערב במשפט ולעזור לו. מקרה זה ואחרים מובילים לכך שדווקא נרי הופך להיות החשוד העיקרי בסדרת רציחות וכעת עליו לחשוף את כל סודותיו לזרים כדי לנסות להוכיח את חפותו. לעזרתו נחלצת חוקרת משטרה מסתורית אשר גם לה לא מעט סודות. יחד הם מנסים לגלות את האמת שמאחורי הרציחות, אך לפני שיוכלו לעשות כן עליהם לגלות קודם כל כמה תעלומות אשר הם שומרים אפילו מפני עצמם.

מחברת הספר לא רק מספרת סיפור אלא יוצרת יצירת אומנות מלאת מטאפורות והיא מצליחה לתאר בשפה ייחודית את מחשבותיו של נרי.

ככלות הכל, הוא קורא המחשבות היחיד בעולם ולכן צורת החשיבה שלו,שפתו וראיית עלמו שונים מאוד מאלו של אנשים רגילים.

הספר יוצא דופן ולדעתי לא כולם יתחברו אליו, אך שוה לנסות לפתוח את הראש ולתת לעצמכם להכיר את דמותו של קורא המחשבות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ורדית
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

דלית אורבך

אחד מסוגי הספרים החביבים עלי הוא סיפורים שבבסיסם עומדת נקודת פנטזיה (יכולת לנסוע בזמן, לקרוא מחשבות, להיות צעיר חזרה) וסביבה נרקם סיפור אנושי אמיתי ואמין. לפי זה, "בדידותו של קורא המחשבות" היה צריך להיות מושלם.
ובכן- לא. הספר ממש לא מוצלח.
בשלב כלשהו הבנתי שהסופרת כותבת מתוך נקודת מבט פרוידיאנית מובהקת ומכאן חסרונותיו הרבים של הספר, שכבר צוינו לפני. הנטיה לפרש כל שביב מבט ופיסת מילה, קיבעון האב המתכחש והאב האבוד, אובססיה למוות ומין ועוד ועוד. דומה שאין אף מאפיין מובהק מתורתו של אותו וינאי נרגן (כמו שקורא לו נעם שפנצר ב"פסיכולוג הטוב") שלא נכנס לספר- קיבעון אנאלי, תסביך אדיפוס, משאלות מוות ועוד ועוד.
התוצאה מעייפת. מונולוג בלתי נגמר של רגשות נחיתות והתבוססות במחשבות נוראות של כולם. התפיסה הפרוידיאנית ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" הופכת את קריאת המחשבות לספר מלא בכל היצרים והתאוות האפשריים ואין אפילו לו לרגע רגשות של אהבה, חרטה, רצון אמיתי וכן לתיקון ולשיפור. נראה לי שזה החלק שהפריע לי יותר מהכל- הקריאה לא רק מתישה אלא גם דוחה.
וחוצמזה- אם כבר מחוננים אדם ביכולת קריאת מחשבות, לא כדאי להגביל אותה מעט? יכולת שאין לא אף מגבלה הופכת לא אמינה אף יותר. אני מעדיפה את גרסת ביאור ההכרה בהארי פוטר. לפחות שזה ידרוש מאמץ.
בקיצור- רעיון שהיה יכול להיות מוצלח, כתיבה שהפכה אותו לכושל.
לא מומלץ.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מירב
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

דלית אורבך

מאז ומתמיד האמנתי שהשפה היא אחת ההמצאות הגדולות שהקפיצו את האנושות. התקשורת המתאפשרת באמצעותה מביאה לחשיבה ולחילופי רעיונות שאחראים לחלק גדול מהקדמה האנושית. אחת התקוות שהיו לי שיהיה ניתן לשפר את התקשורת האנושית באמצעות קריאת מחשבות ובכך האנושות תוכל לקפוץ עוד צעד גדול באבולוציה. המחברת מפתחת מאוד יפה את רעיון הקריאת מחשבות ולמה הוא עלול להביא והורסת לי מעט את התקווה שלי לקפיצה האנושית הקרובה. תחילת ואמצע הסיפור יפים בעייני אם כי על גבול הטרחנות (כי אולי זה ככה בחוט המחשבות האנושית של כולנו) אך הסיום קצת מקלקל (ואותו לא אספר).

בסך הכל לא רע בכלל !!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•7ספרים
בדידותו של קורא המחשבות

בדידותו של קורא המחשבות

דלית אורבך

אורבך לא מאכזבת ומביאה ספר שהוא כמעט הרהורים נטו. אי אפשר לעצור באמצע, ראו הוזהרתם. כותבת ביד מוכשרת עלילה מבריקה עם דמויות מעוררות אמפתיה. מומלץ בחום רב.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•shortcuts
דירוג
4.0
לפני 12 שנים

“נרי בן שלום , קורא המחשבות, דרכו עושה המחברת ניתוחים למצבים נפשיים, ותודעתיים ומגישה לנו אותם גלויים”