כשהפסקתי להגיע באופן מסודר לשיעורים בתיכון היה מקצוע אחד שהקפדתי לא לפספס. זה היה פיזיקה, אבל הייתי שם לא בגלל המקצוע אלא בגלל מי שהיה המורה שלי, אבא לביאש קראו לו. הוא היה ניצול שואה, חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות שבשלב מסויים, השלב שבו היה צריך להשכיב את ילדיו בבית הילדים וללכת לישון בבית אחר, עזב את הקיבוץ ועבר לקריית חיים, שם גדלתי. בשיעורים שלו, למרות התוכן היבש לכאורה שצריך היה להיות בהם, אפשר היה לדבר על החיים. וזה לא היה על חשבון לימודי הפיזיקה. זה היה תוך כדי. הוא היה מספר על החיים שלו, על הקשיים שלו, על משמעות החינוך עבורו. דיברנו איתו על הקיבוץ, על חברות, על יהודים וערבים, על משפחה. והיה לו אכפת. פעם בשבוע הוא היה מגיע לבית הספר אחר הצהרים כדי שכל מי שלא הבין משהו יוכל לשאול ומי שלא הצליח במבחן יוכל להיבחן מחדש כמה פעמים שירצה עד שיצליח, העיקר שידע ויבין. וכשביקשנו שיהיה המורה שילמד אותנו לבגרות הוא הסביר שאינו עומד בזה, שהעומס הנפשי שיש בזה, לעבור מתלמיד לתלמיד לתלמיד ולוודא שכל אחד מהם מבין הכל ויודע ומתאמן ולעזור לכל מי שצריך כמה שצריך, כל זה קצת יותר מידי בשבילו בגילו.

נדמה לי שההחלטה ללכת ללמוד פיזיקה באקדמיה התחילה שם. היה בזה הרבה מאד יופי, במקום שהיית יכול לברר את התשובות לשאלות של למה ואיך. ואם לא ידעת או שלא היית בטוח יכולת לנסות, להוכיח שמשהו עובד כפי שנדמה לך שהוא צריך לעבוד, שיש איזה רציונל מאחורי דברים שקורים.

רק שמאוחר יותר במהלך הלימודים החיבור הזה בין החיים לבין מה שמסביר אותם התחיל להתרופף. לאט לאט התפוגגו האינטואיציה ומה שהעין רואה והמימדים הפכו להיות קטנים יותר ויותר עד שאפשר היה רק לדמיין אותם אם ממש ממש מתאמצים, גם זה בקושי ולא באמת, והתברר לך שאתה לא יכול לשאול את כל השאלות אלא רק כאלה שדלית מתוך סל השאלות הספציפיות שמותר לך לשאול ואין בו שאלות שיש בהן מושגים כמו רע וטוב אלא בעיקר כוחות שפועלים וחבורות ומודלים ועל אף שגם זה היה מעניין זה היה רחוק מאד מהדברים שהטרידו אותי באמת ושנטעו בי את התשוקה למקצוע הזה.

בסולאריס יש הרבה מזה, מההבנה של מגבלות היכולת שלנו להסביר את המציאות, מהקושי לפענח אותה, מהאדישות שיש במדע שמתקדם בלי שום קשר לשאלה של מה עושים איתו, איך משתמשים בו ולאילו צרכים, מהיהירות שעשויה לאפיין את מי שמנתק אותו מהיותנו אנשים, כלומר מרגשות, מסולידריות וממוסר. העדר הקשר הזה שיכול להוליד עולם שאין בו פידבק או שהפידבק היחיד שיש בו הוא אתה עצמך, המחשבות שלך והתפיסה שלך, לאן הוא יכול להוביל את האדם היחיד ואת כלל האנשים.

סולאריס מתאר מציאות בה קבוצת חוקרים שנמצאת על כוכב לכת רחוק פוגשת בישות זרה שאין כל סוג של דמיון בינה לבין ישות כלשהי המוכרת להם. הגיבור הוא פסיכולוג ואיתו נמצאים מדענים, כל אחד משטח אחר וכל אחד מהם מנסה להשתמש בכל הכלים שיש לו על מנת לנסות לפענח את טיבה של הישות שפגשו תוך שהוא נעזר בכל הידיעות שנאספו לגביה וההשערות שליוו אותן. ההתמודדות הזו שיש בה היסוד הכל כך אנושי לפיו אנחנו מניחים ביחס לאחר את מה שנכון לגבינו, ההתמודדות הזאת היא כל כולה אלגוריה לדינמיקה של החיים שלנו.

מה לעזאזל קראתי? כמה פעמים אצטרך לקרוא שוב כדי לנסות לפענח? זה מדע בדיוני? מותחן-אימה? הגות ומוסר או אולי כולם ביחד?

האנושות סוף סוף מצאה חיים מחוץ לכדור הארץ, אבל לא איזה אי.טי חמוד או סופרמן (חייזרים דמויי אדם שאפשר לתקשר איתם) אלא אוקיאנוס כביר ומסתורי בכוכב הלכת סולאריס.
אינספור ניסויים נערכו על הברייה, שערערה את כל המדע שהכרנו, אך כל ניסיונות התקשורת עלו בתוהו. לא ברור האם האוקיאנוס מגיב אלינו, לועג או אולי בכלל לא מבחין בקיומנו בעודו מהרהר מקומו ביקום.

קריס קלווין נשלח אל סולאריס בעידן בו האנושות התנכרה לו, המדע לא היה מסוגל להתמודד עם הכישלון ומשמעותו. קלווין אמור להצטרף כחוקר לשלושה שכבר מאיישים את הפלנטה, אך עם נחיתתו מגלה, שאחד מהם כבר לא בחיים.
אם זה לא מספיק נדמה שהאוקיאנוס התעורר ומנסה לעמת את החוקרים עם האנשים שהם פגעו בהם בחייהם, בין היתר, עם זוגתו המתה של קלווין. האם האוקיאנוס עושה זאת בתמימות או במזיד? במודע או שלא? ואם כן, מה ניתן להסיק ומי בעצם הוא החוקר והנחקר.

לא ארחיב מחמת ספוילרים, רק אציין שהערכתי מאוד את התהיות המוסריות והפילוסופיות שהספר מעלה ואת הביקורת של לם על האנושות ועל צורכה להאניש הכול, חרף מגרעותיה וטרם השכילה לפענח את עצמה.

תהיתי לעצמי האם קלווין עצמו אינו אלא אורח שהאוקיאנוס זימן לזוגתו לשעבר או שהאחרון מנצל אותו כדי שיוציא אותה מסולאריס ובכך יסייע ליישובו את היקום (אולי על חשבון האדם).

היצירה ראתה אור בשנות השישים ויוחסה בין היתר גם כביקורת על הקולוניאליזם והמלחמה הקרה. לם מתברר כיוצר בחסד וכמבקר מקורי של האדם.

אבקש לסיים בציטוט – "איננו רוצים בכלל לכבוש את החלל, כי אם להרחיב את גבולות כדור הארץ. לעולם יהיו בעינינו כוכבי לכת מסוימים צחיחים כמדבר סהרה, אחרים קפואים כמו הקוטב או חמים כמו הג'ונגלים של ברזיל. אנחנו הומניים, נאורים, אצילי נפש כביכול, איננו שואפים לשעבד גזעים אחרים, אנחנו רק רוצים להעניק להם את ערכנו ולקבל בתמורה את מורשתם. איננו מחפשים אלא בני אדם, בני אדם כמונו. אין לנו צורך בעולמות אחרים אלא במראות. איננו יודעים כלל מה לעשות עם עולמות אחרים, די לנו בעולם האחד שלנו, וגם אותו קשה לנו לבלוע."

ספר שצריך לקרוא פעמיים,
ארבעה וחצי כוכבים.

ספר מדע בדיוני צלול, חד באופן ההצגה של הנושאים שלו. מדע בדיוני, כשהוא במיטבו, מעלה שאלות שנוגעות לקיום האנושי, להכרה האנושית, ולם עשה את זה ב"סולאריס" באופן מבריק ומקורי.

עוד ספר נהדר של סטניסלב לב.
המקוריות בספר זה היא שהחייזר הינו אוקיאנוס המתקשר עם בני אדם דרך התת מודע שלהם.
יצרתי לעילא

סטניסלב לם

אחרי קריאת הספר נשארתי עם ההרגשה שמשהו חמקמק וממזרי ברח לי ,לא ירדתי לסוף דעתו ואולי גם לא לתחילת דעתו של גאון זה. ברור לגמרי שיש כאן אמירה /זעקה עמוקה ,אבל מה היא ?
קריאה נוספת נדרשה כדי לחשוף רובד שהשאיר אותי המום וחסר מילים ,מאיפה סטניסלב לם
לקח את עוז הרוח והחוצפה שאין למעלה ממנה , מעולם לא פגשתי בכזאת התרסה , הבחור הזה עשה דבר שבזמנים אחרים היה עולה בגינו על המוקד ויחד עם זה מציב אותו יחד עם ענקי הרוח בעולם.
לכאורה יש כאן סיפור של האנושות הניגפת בפני תעלולי האוקיאנוס החי המוזר והבלתי צפוי.
האנושות פרצה והתפשטה למרחקים בלתי נתפסים כבשה עולמות ומרחבים ,סיפור הצלחה בקנה מידה קוסמי והינה פגשה במין יצור בדמות אוקיאנוס חסר מובן ופשר שלא ניתן לתקשר אתו.
עשרות שנים של מחקר אלפי חוקרים ומשאבים אדירים לא קידמו כהוא זה את הבנת האנושות את האוקיאנוס החי , מבוי סתום.
מהן העובדות בשטח שכן הוכחו:
- האוקיאנוס הוא יצור חי ושורד במשך עידנים (מצאו אותו בזכות יכולת השרידות שלו שמשנה את מסלול הכוכב באופן שאינו מובן).
- האוקיאנוס שונה לחלוטין ובכול אספקט מהיצורים המבוססים על הביולוגיה שלנו.
- האוקיאנוס מתקדם כול כך ביחס לאנושות שההשוואה ביניהם בלתי קבילה.
- האוקיאנוס הוא אחד ואינו מתפשט ביקום, האנושות מצאה אותו ולא ההפך.

מנגד מתוארים החוקרים האנושיים המתוסכלים שכבר הגיעו להחלטה קטלנית בסגנון הכיבושים שידענו מההיסטוריה האנושית העקובה מדם (ראה האדם הלבן בחדירתו לאפריקה ולאמריקה). אותם חוקרים עסוקים אובססיבית גם בפעילות מינית (ויחד עם זה אכולי בושה ומסתירים אחד מהשני את העדפותיהם המיניות).
סטניסלב לם מעמת כאן שתי אסטרטגיות הישרדות האחת היא הביולוגיה שלנו הדרוויניסטית שהמין וההתפשטות היא הטקטיקה שלהם ולעומתו האוקיאנוס שפועל אחרת יש כאן רעיון אחר לא מובן אבל עובד.
אמנם האסטרטגיות שונות אבל מטרת השרידות ידועה וברורה והיא לנצח את הזמן ולשאוף ל נֵ צָ ח וכך אמנם הם נפגשו אחרי עידני עידנים כאשר שתי האסטרטגיות עמדו עד עכשיו במשימה.
סטניסלב לם מתריס כאן לא כנגד האנושות או ההתנהלות האנושית אלא כנגד מה שברא אותה ,הטבע או האלוהים או מה שזה לא יהיה !!!

לשבת ולכתוב ביקורת על ספר בקאליבר של "סולאריס" היא משימה לא פשוטה בכלל; שהרי היצירה הקלאסית העצומה של גדול סופרי המדע הבדיוני (טוב, בין שלושת הגדולים) סטניסלב לם, שימשה מאז פירסומה מאות רבות של ביקורות, מאמרים, פירסומים ודיונים, רובם ככולם אקדמיים, שניסו לפענח את מסריה החבויים, לנתח את רבדיה העמוקים ולברר הן את מקורות השראתה והן את השפעותיה על כל מיני 'בעולם האמיתי'. לא מזמן נתקלתי במודעה ברחובות תל אביב שבישרה על "רב שיח בנושא הספר סולאריס - נבואה טכנולוגית ופרשנות פסיכולוגית"... אז מי אני בכלל, הלל הזקן מבאר-שבע, שהחל לקרוא באופן מסודר לפני מעט יותר מחצי שנה בסה"כ ?...

ועם זאת, כדאי לדעת - המבנה הסבוך של הספר, המורכב מעלילה מרכזית עתידנית ומדוחו"ת מחקריים (כביכול) המובאים בפני הקורא כמעין 'פאוזות' שנועדו להשלים את "ידיעותיו" לגבי כוכב סולאריס ולסייע לו להבין במה מדובר - לא רק שגרם לרבים להתייאש ממנו (מהספר), אלא שהוביל הפקה הוליוודית עטירת תקציב, לצעוד בדעה צלולה אל עבר כישלון קופתי ידוע מראש : בגירסתו הקולנועית האחרונה, זו שביים סטיבן סודרברג ושבה כיכב ג'ורג' קלוני בשנת 2002, הלך צוות המפיקים והבמאי על ורסיה "לקוראי הספר בלבד" ועל כך יעידו הסצינות הרבות שהראו 'מצב משתמע' ושלא ניתן היה להבינן מבלי לקרוא את הספר קודם לכן.

בסופו של דבר, גם מעריצי הספר בפרט ולם בכלל, הביעו מורת רוח רבה נוכח הפרשנות החופשית ושינויי העובדות שנטלו לעצמם יוצרי הסרט, לרבות שמה של רעייתו של הגיבור, הילד הקטן שמתרוצץ בחללית (במקום אישה שחומת עור בספר) ועוד ועוד.

כך או כך, אין ביטוי טוב יותר מבחינתי לתאר את ההכרח לקרוא את "סולאריס" מאשר "ספר חובה" : הוא בנוי בצורה מרתקת, הוא מעורר מחשבות לשבועות קדימה והוא בעיקר מטלטל אותך, כנראה ביודעין, מתחושת התעלות כאילו שאתה מבין הכל, להרגשה כבדה של אפסיות וחוסר אונים, שמכריחה אותך לחזור אחורה ולברר פרטים שונים בעלילה... רק העבודה על "הסטלגמיטים" האלה של כוכב סולאריס, שרפו לי איזה שלושה לילות נעימים...

לרוץ - ולא רק לאוהבי מד"ב...

כל כך הרבה אמת יש בסולאריס, כל כך הרבה לעג וביקורת כלפי האנושות, המכוונים אל הפער העצום, הבלתי נתפס בין שחצנותינו ויומרתינו לדעת, להבין ולשלוט בכל, לבין הפחדנות והניתוק המוחלט מהחלק האנושי שבנו, מעצמינו..
ההתפתחות הטכנולוגית, הסגידה למדע וקבלתו כאמת בלעדית ומוחלטת אמנם הובילה אותנו למחוזות רחוקים, אך למרבה האירוניה לא סייעה לנו במיל, להתמודד עם בעיות ושאלות ארציות הרבה יותר.
לם ממחיש זאת באופן מדהים, כאשר שולח את גיבוריו- מדענים המסמלים את פסגת הידע, אל כוכב סולאריס- מקום המרוחק מיליוני קילומטרים מכדור הארץ ומפגיש אותם עם פחדים "קשים ובלתי אנושיים" שמקורם, כך מסתבר, "קרוב" בהרבה מכפי שהעזו לדמיין...

למרות גאוניותו, סיפק לי הספר שעות של הירדמויות ארוכות בין המילים והדפים,
שלעיתים עמוסים בפרטים טכניים משמימים, אם כי בהחלט הכרחיים לעלילה.
אהבתי וגם רציתי שייגמר.

אי אפשר לדון בספר היפהפה הזה, "סולאריס", בלי לדון במדע. כיוון שזהו ספר מדע בדיוני שהמדע והטכנולוגיה תופסים בו מקום חשוב. אין ספק שהמדע תורם רבות להתפתחות האנושית, ולאיכות חייו של כל אדם. הטכנולוגיה היא כיום חלק אינטגרלי מחיינו. אבל האם יש למדע את כל התשובות? האם הוא יכול לסייע לנו להתמודד טוב יותר עם רגשות קשים? עם זיכרונות כואבים? האם הוא יכול לומר לנו, מה, לעזאזל, אנחנו עושים כאן, ומה המשמעות של כל זה?
אלו סוגיות כבדות משקל, וסופרים ואנשי רוח מנסים להתמודד אתן כבר שנים. הטובים שביניהם גם מצליחים, והנה דוגמא מוצלחת לכך לפנינו.
"סולאריס" הוא אמנם ספר מדע בדיוני, אבל יש לו השלכות לחיינו המציאותיים והאפרוריים.
זהירות – ספויילר! - העלילה מתרחשת בעידן עתידני, שבו יש לבני האדם את הטכנולוגיה לטוס בחלל ולגמוע מרחקים עצומים, והאנושות אכן מגלה כוכבי לכת חדשים וגלקסיות רחוקות. אחת התגליות המרעישות ביותר בתחום זה הנו כוכב לכת המקיף שתי שמשות, ולפי חוקי הפיסיקה, הוא חייב להיבלע בתוך אחת מהן ולהיות מושמד. החוקרים נדהמים לגלות שלא כך הדבר, וכוכב הלכת הזה ממשיך גם ממשיך לנוע סביב שתי השמשות שלו ללא רבב. חלליות שנשלחות לחקור את הכוכב מגלות כי כמעט כל פני הכוכב מכוסים באוקיינוס שחור, שהנו, כך נראה, יצור חד תאי עצום בגודלו, אשר מגיב לתשדורות שנשלחות אליו, וככל הנראה גם בעל יכולת לנתב את פני הכוכב שלו כך שלא ייבלע בשמש. התגלית הזו מטריפה את האנושות, אשר נדהמת מהאפשרות למפגש עם תרבות חייזרית.
הכוכב זוכה לשם "סולאריס" וענף חדש במדע מומצא – סולאריסטיקה, שבמסגרתו קמות פקולטות שלמות ברחבי העולם ומתפתחת ספרות ענפה שחוקרת את הכוכב המוזר והאוקיינוס השולט בו. יש רק בעיה אחת – אף על פי שהחוקרים מצליחים לתעד כל פעילות שמתרחשת על פני האוקיינוס ובתוכו, ולתת שמות יפים לכל הפעילויות הללו, הם לא מצליחים ללמוד שום דבר חדש על הנושא. הם גם לא מצליחים לנבא את תגובות האוקיינוס. למעשה, הם לא מצליחים לגלות כלום. מתואר קטע בספר שבו חוקרי סולאריס עורכים כנס ומתארים תופעות מדהימות שמתרחשות בכוכב, ואז ילדה קטנה שואלת "ולמה קורה כל הדבר הזה?" ואף אחד לא מסוגל לענות על כך.
החוקרים נעשים מתוסכלים, חלקם עד לכדי שליחת יד בנפשם וחלקם מפרסמים מאמרים בגנות האוקיינוס – מתארים אותו כ"טיפש" או "חולה סופני", אך זוהי פשוט נקמה ילדותית על כך שאיבדו את מיטב שנותיהם והקדישו את מוחם החריף לחקר משהו שאינו משתף עמם פעולה ומסייע להם לחקור אותו. בקיצור – חולשה אנושית.
גיבור הספר, פסיכולוג וחוקר סולאריס בשם קריס, נשלח לתחנת חלל קטנה שמרחפת מעל לפני האוקיינוס של סולאריס וחוקרת אותו. בתחנת החלל מתחילה להתרחש תופעה מוזרה ומטרידה – אנשים נוצרים שם יש מאין, והם עוקבים אחרי החוקרים, מדברים איתם ומטרידים אותם. אלו לא סתם אנשים, אלא דמויות מהעבר של החוקרים, כאלו שיש להם עמן סוגיות לא פתורות מן העבר. ה"אורחים הלא קרואים" הללו מוציאים מהחוקרים תגובות רגשיות קשות ביותר, ומוציאים אותם מדעתם. החוקרים מאשימים את האוקיינוס של סולאריס בהתרחשות הזו, וכעת נשאלת השאלה – מי חוקר את מי?
הספר הסופר אינטיליגנטי הזה מעמת את המדע עם משהו שהוא לא מצליח להתמודד עמו. העיסוק האובססיבי של האנושות עם סולאריס מגיע ממקום של תסכול – המדע לא מצליח להסביר אותו. האם המדע הוא פשוט דרך של בני האדם לכבוש יעדים? להגיד 'הצלחתי להבין את זה'? 'הצלחתי לפתור את החידה הזו'? ואולי מדענים נוטים להשליך את האנושיות שלהם על מושא המחקר. במקרה הזה, מושא המחקר, הלא הוא האוקיינוס, משליך לעברם את אנושיותם חזרה, שמתגלה במערומיה – מלאה רגשות אשם, טראומות וזיכרונות כואבים. החוקרים לא מצליחים לבצע את עבודתם באופן אובייקטיבי עקב ההפרעות הללו, והחולשה האנושית מתגלה במלוא הדרה. מעניין גם שספר שמתחיל בפוטנציאל למפגש בין אדם לחייזר, מתפתח לספר שבו האדם פוגש בעצם את עצמו, ומגלה כמה שהוא חלש ופגיע.
זוהי יצירת מדע בדיוני קלאסית, שתגרום לכם לחשוב. מצד אחד לא עמוס בפרטים ומתוסבך, כמו ספרי מד"ב שיצא לי לקרוא בעבר, שיש להם את היכולת לגרום לקורא נקע במוח, ומצד שני – לא פשטני ורדוד כמו ספרי מד"ב אחרים שיצא לי גם לקרוא. הספר, כמובן, אינו מושלם לחלוטין. הוא קודר מאוד, ונטול הומור לחלוטין.
הצלחתו הפנומנאלית הובילה ליצירת שני סרטים על פיו. הראשון היה הפקה רוסית, עוד בתקופת ברית המועצות. השני הוא סרט אמריקאי מהשנים האחרונות, בכיכובו של ג'ורג' קלוני, והוא עד כדי כך גרוע שעדיף לא להרחיב עליו את הדיבור. כנראה שלא כל הספרים נועדו לקולנוע...

איני מרבה לקרוא ספרי מדע בדיוני משתי סיבות: ראשית מהסיבה הפשוטה שספרים רבים המשויכים לז'אנר הם בסופו של דבר ספרי הרפתקאות, ושנית, בשל נטייתם של סופרים חסרי מעוף להאניש ציביליזציות זרות (לאו דווקא בתכונות גשמיות).
סטניסלב לם יצר כאן משהו שונה לחלוטין - ספק ישות אינטליגנטית נעדרת רוח חיים, ספק מקור החיים עצמו - שבהיבט פילוסופי, ניתן להשליכו על קיומנו.
ספר מעורר מחשבות.