אנטוניו מוניוס מולינה, אני עפר לרגליך.
מי שמחפשת ספר מתח קולח - שתניח את זה חזרה על המדף בחנות הספרים.
אבל אם חפצתן בהצצה אל תוך נפש האדם, על הפגיעות שבה, האכזריות, ההשתוקקות, הויתור, הרוע, הסבל, הכמיהה, היופי והחמלה, אם יש לכן סבלנות ושהות להיכנס ולצלול, נכונות לאפשר לשפה הלירית לחלחל בכן - אל תוותרו עליו.
וכן, יש גם עלילה - רצח אכזרי, תיאורים גרפיים, מפקח משטרה עצור אך אובססיבי, סיפור אהבה מפתיע, וברקע - ספרד המשוסעת בין הזיכרון הטרי של שלטון פרנקו לבין אימי המחתרת הבאסקית.

הספר הזה יושב אצלי על המדף כבר שנים. אין לי מושג איך הגיע לשם בכלל.
לולא מגיפת הקורונה קשה לי להאמין שהייתי מגיעה אליו. אבל חנויות הספרים נסגרו, וחיים ממה שיש בבית. וכך גיליתי את "הכלה השודדת" ועוד כמה ספרים שחיכו עשר, עשרים שנה להיקרא.
מרגרט אטווד היא אשפית הנפש והמילים. אין צורך להכביר מילים על כך.
שלוש הגיבורות הראשיות של הסיפור משורטטות בפירוט, בסבלנות ובמורכבות רבה. ההיסטוריה של כל אחת מהן נפרשת במלואה, ואפשר לעקוב אחרי האירועים המכוננים שלהן ולהבין את הנשים שהפכו להיות.
הגברים בחייהן, שנמצאים ברקע, חלשים ובוגדניים כל אחד בדרכו שלו. ו-זיניה, "הכלה השודדת", הדמות שאליה כולן מתייחסות, מלאה במסתורין ובמניפולציות. מה נגלה עליה כשייפרש הסיפור?
טוב, "ייפרש" היא מילת המפתח כאן. 560 עמודים, חברים. חצי "מלחמה ושלום" (שלא קראתי). צריך סבלנות. סגר ימי הקורונה בהחלט יכול לעזור כאן. התרגום של יואב לוי די מזעזע, אבל אפילו הוא לא הצליח להרוס.
אני התענגתי, אם כי לא יכולתי להתגבר על המחשבה שהבליחה מדי פעם, שאני מבזבזת המון זמן על סיפור לא ממש עמוק וחשוב. אבל הכתיבה, החיות של הדמויות, והרצון לגלות מה קרה קודם ומה יקרה אחר כך - ניצחו.

אני לא מאוד גאה בזה, אבל כשאני קוראת ספר - מה ספר, כל טקסט, אימייל או פוסט בפייסבוק - הדבר הראשון שתופס אותי הוא השפה. לפני התוכן, לפני הסיפור. אם השפה לא עוברת את המבחן שלי, לא אצליח להתרכז בשאר. זו יכולה להיות שפה רזה או עשירה, ספרותית או מדוברת, קונסיסטנטית או מתחלפת, אבל אני חייבת לדעת שאני בידיים טובות, של כותב.ת יודע.ת ספר ובעל.ת מקצוע.
את המבחן הזה הספרון של אסולין עובר בגדול.
הגיבור, בחור צעיר, מספר על נסיעה גורלית לתל השומר, לקב"ן. זו נסיעה שהתרחשה כשהיה חייל סדיר, ויש כאן מלכודת. כי מדובר בבחור שיש לו עולם רוחני ותרבותי עשיר מחד, ומאידך, המציאות הצה"לית שהוא מתאר היא מציאות אפרורית ובנאלית במקרה הטוב. השפה המדוברת על ידי אנשי הצבא בסיפור מבטאת את העולם התרבותי הצבאי, כפי שהוא משתקף מעיני החייל המדוכא. גברית, כוחנית, רדודה, בזה לרגש. ומסביב לדיבור הזה ולהתרחשות הצה"לית המאוד מצומצמת, נפרש עולם הנפש. מסוכסך, מלא בורות ותהומות, קודר, לא תמיד מובן וממש לא ניתן להסבר לאחרים. בייחוד כשהם אינם רוצים להקשיב ולשמוע. אפילו לי, הקוראת האוהדת, היה קשה לעיתים לשמוע ולהזדהות - שלא לדבר על בני המשפחה והחברים בספר, ואפילו חלק מכותבי הביקורת כאן לפני, שמתקשים לשייך את עוצמת הדכדוך והייאוש למציאות הכל-כך מוכרת לנו שרובנו עברנו ושרדנו. וכל זה נמסר בשפה אותנטית. לא תמיד קוהרנטית; לעיתים עשירה, לעיתים זועמת, לעיתים מחפשת את המילים. אבל תמיד יכולתי לראות לנגד עיני בחור בן 18 או בן 22 שמדבר בדיוק ככה.
כאמא לחייל (שלשמחתי בורך בחוסן נפשי), לא היה לי קל לקרוא. כתב האישום כלפי החברה הישראלית, כפי שהיא מתגלמת בצבא ההגנה שלנו, קשה ובוטה. והמחיר שמשלמים ילדים בני 18 שנכנסים אל תוך המציאות הזאת קשה מנשוא. אבל בעיני זו קריאה חשובה.

לרגל פרישה מהעבודה, כמה ממוקירי זכרי בחרו לתת לי ספרים במתנה. איזה כיף.
חלק החלפתי, מודה. כי קראתי כבר, או שידעתי שלא אוהב, ובמקרה אחד אפילו קיבלתי את אותו ספר משני אנשים שונים!
את ארווין יאלום החלטתי כבר בעבר שלא אקרא שוב. מיציתי. (לא כולל ספרות מקצועית! הספר שלו על קבוצות הוא מהטובים).
אבל עם כל הסימליות בנושא הספר, ומתוך ידיעה שהקריאה תהיה קולחת, החלטתי ש - יאללה.
והנה תקציר החדשות: ללא שינוי מהספרים הקודמים.
ובהרחבה:
אני מאמינה שיאלום מטפל טוב. ושהוא יודע לכתוב. וגם שיש לו יכולת להתבוננות עצמית, מה שקוראים היום רפלקציה.
רק שני דברים קטנים.
אחד - כנראה שעוד לא נולד המנאייק שיכול לכתוב שוב ושוב על טיפולים ומטופלים בלי לחזור על עצמו, בלי ליפול על שטנצים, בלי להתאהב בעצמו ובלי להאדיר את כשרונו. טוב, אולי נולד. אבל יאלום הוא לא כזה. יש לו אגו, בהחלט. ומוסר ההשכל מרוב הסיפורים הוא שהוא חכם, בעל ידע רחב, צנוע, נכון - לא חף מטעויות, אבל מה? מפורסם, יוקרתי ויקרן.
שני - חייבים להסביר ליאלום (טוב, אולי לא חייבים. בגילו, שייהנה, למה לא) שלא כל מי שכותב ספרים הוא "סופר". יש ליאלום תובנות ופואנטות, אבל הספרים שלו מגוייסים ולכן חסרי ערך אמנותי. "כשניטשה בכה" ריתק אותי, אבל ספרות גדולה זאת בטח לא. "הריפוי של שופנהאואר" עוד פחות טוב, ו"בעיית שפינוזה" כנ"ל. (יחסית לאחת שלא קוראת את יאלום, קראתי כמעט את כל הספרים שלו).
עם הכל - אם עדיין לא קראתם שום דבר של יאלום, עשו לעצמכם טובה וקחו ספר או שניים ליד. והסתפקו בכך.

כשהספר הזה נפל לידי בחנות של ספרים מיד שניה, החלטתי ללכת עליו.
מאיה ערד יודעת לכתוב. בזה אין ספק. וכשהיא בחרה בסוגת הרומן הבלשי - היא עשתה את שיעורי הבית שלה ועמדה בכל כללי הרומן הבלשי, כפי שמתאר באריכות גיבור הספר, המומחה לספרות בלשית, זוהר בר.
הדמויות - דמויות. התעלומה - אפילו שתי תעלומות. אתר ההתרחשות - לפי כל כללי אגתה כריסטי. והכתיבה מצויינת.
רק מה? כמה דברים קטנים הפריעו לי.
חלק מהדיאלוגים בספר ארכניים, מייגעים ולא הגיוניים. מאחר שאנחנו גם נחשפים לאורך הספר להרצאות בהן מתוארים כל כללי הרומן הבלשי, ברור שחלק מהם נועדו להסחת הדעת. אבל העומס הזה יוצר שיעמום. רציתי להגיד למאיה: בסדר, הבנו את ענייני הגיאולוגיה של חיפושי הנפט. בואי נתקדם!
הדמויות, כפי שהעירו קודמי, אינן מעוררות הזדהות. קצת קשה לשרוד ספר כשאין שום דמות מסקרנת, מעניינת וחיובית.
אבל המינוס העיקרי הוא שכשאני כקוראת פתרתי את התעלומה בעוד שהגיבור הסתום ממשיך קדימה עם הראש בקיר ולא רואה ממטר - זה כבר ממש מעצבן. וזה המצב בערך ברבע האחרון של הספר. אז אמנם בסוף יש עוד פתרון קטן שבאמת חמק ממני (ומרוב הקוראים, מסתבר). אבל בחיאת, אל תזלזלי בי, מאיה.

קניתי את הספר בעקבות ביקורת מצויינת ב"הארץ". ואם "הארץ" כתבו, אני קוראת!
טעות. ולא בפעם הראשונה.
לטובת הספר אפשר לומר שהוא קריא ביותר ודי קולח (בעיני לפחות. ראיתי שכאן רבים כתבו שהוא לא זז בכלל). הפרקים קצרים,המשפטים פשוטים, וכל פרק נגמר בטיזר שמושך לפרק הבא.
אבל, אבל גדול. איזו רדידות. דיאלוגים לא אמינים. דמויות פלקאטיות. מיזוגניה. שמנופוביה. עלילה מלאה חורים.
קשה להאמין שסופר יכול לאפיין דמות אישה כ"זנותית". שאדם מבוגר, לוזר בעליל, שגר עם אמא שלו - מתואר רק ככה, כלוזר. בלי שום עומק.
אישה שהואשמה ברצח ואושפזה במחלקה פסיכיאטרית סגורה החזיקה במשך שנים יומן שאיש לא גילה אותו? אתה רציני, מיכאלידס?
ויש עוד המון דוגמאות בספר הזה.
מי שאוהב מתח, תעלומה ופתרון - ימצא את סיפוקו בספר הזה. אבל לקרוא לו "מותחן פסיכולוגי" זה עלבון למותחנים ולפסיכולוגיה גם יחד.

מועמד ב short list של פרס ספיר. חביב המבקרים. חביב מבקרי "סימניה". ורק אני, למרות נסיונות הירואיים, לא הצלחתי לצלוח את הספר הזה. הולך בעיגולים, חוזר על עצמו, לא מעניין, או במילים יותר מפורשות - אותי הוא פשוט שיעמם. סיפורי הילדות בירושלים מתארכים ומתארכים, האפיזודות נלעסות ונטחנות עד הפרט האחרון, הדיאלוגים לא אמינים (ככה מדברים ילדים בני 13?).
אבל כולם נהנו! ושיבחו! והתרגשו. טוב, כנראה שאצלי משהו דפוק. את ניר ברעם אעריץ לנצח בזכות "אנשים טובים" ו"צל עולם" המונומנטליים. אבל כאן פרשתי בעמוד 230.

אוף, מה הוא רוצה ממני, אנטוניו מוניוס מולינה? מה זה התיאורים המפורטים האלה של האדם הנס על נפשו, בין ערים וארצות? רשימות החפצים, עדויות האנשים שפגשו בו. את מי זה מעניין? ואיך זה קשור לסופר המבוגר שכותב את הספר כעת, ולסופר הצעיר שמחפש את דרכו ככותב, כאב וכגבר? מוניוס מולינה כבר לימד אותי ב"פרש הפולני" שצריך סבלנות. אם אין - עדיף לא לגשת. אט אט, בלי רעש וצלצולים, הסיפור נפרש ומתברר מיהו הנמלט ולמי הוא קשור. ולמה כל זה קשור לליסבון, ולכתיבה.
והכתיבה של מוניוס מולינה היא מלאכת מחשבת. גם בסיפורי המצאי המשטרתי המפורטים אין מילה מיותרת. בתיאור היחסים עם בת הזוג והילדים הקטנים הוא אינו חס על עצמו. הדמויות הנקרות בדרכו של הנמלט, על תפקידיהן השוליים, עשירות ומסקרנות. כדאי לקחת את הזמן ואת האוויר בשביל זה.

אודה ואבוש שלא קראתי אף ספר של רונית מטלון, למרות שכמה מידידי היו מוכנים לנשק את הקרקע שדרכה עליה. אז החלטתי להתחיל בקטן, וכנראה טעיתי - כי לא קיבלתי תיאבון להמשיך לספרים הגדולים שלה. העלילה קצת סתומה, הדמויות קצת מגוחכות, ואת הסיום מי יסביר לי.