"הגורם הראשון במעלה נראה לי המשימה. אי־אפשר לה, למשימה, שלא תהיה מוגדרת בבהירות. פקודות משונות כפי שחווינו בעבר "תקוף וכבוש יעד מסוים אבל בזהירות ותוך שמירה על שלמות הכוח", נראו לי תמיד עמומות ואולי מחפשות "כיסוי" לנותן הפקודה. יתרה מזאת, הגדרה בהירה וניתנת לביצוע, פירושה גם הקרנה לפקודיך שהמשימה והשגתה הן המדד היחידי לבחינת היכולת שלהם" (עמוד 109). מי שיקרא את הציטוט הזה, עשוי לחשוב שמקורו בדו"ח וינוגרד או באחד התחקירים ודיוני הפוסט מורטם שהתקיימו בעקבות מלחמת לבנון השנייה. שכן, היעדר פקודות ומשימות שכאלו בלטו בה במיוחד.
אבל המילים הללו נכתבו שמונה שנים קודם לכן, בספר "אורות בערפל" (הוצאת ידיעות ספרים, 1998), מאת אלוף (מיל.) אורי שגיא, בעברו מפקד מפקדת חילות השדה (שמה הקודם של מפקדת זרוע היבשה) וראש אמ"ן. בספרו תיאר בעברית שאינה מצויה לרוב במקומותינו, את תחנות חייו ולא פחות חשוב מכך את שלמד במעלה הדרך. אין מדובר באוטוביוגרפיה סדורה, אלא שורה של שערים וחוויות שדרכם ביקש לפרוס בפני הקוראים את משנתו על פיקוד, מודיעין, טקטיקה ואסטרטגיה.
שגיא עשה את עיקר שירותו הצבאי בחטיבת גולני, מלוחם ועד למפקד החטיבה החומה. בגולני, כתב, "חונכנו לדעת וחינכנו להבין שאם האנשים אינם מאחורינו, אנחנו ניכשל. תמיד חשבתי שחובתי המוסרית היא לנסות ולהביא את כל הלוחמים לקו הגמר. לא הרשיתי להדיח אנשים, לנפות, לברור בשרירות־לב, גם משום שאי־אפשר היה להעמיד לנו תחליף טוב יותר, וגם מפני שבסופו של דבר הבנתי שהבעיה והאתגר הם בעיקרם שלי" (עמוד 42).
במלחמת ששת הימים פיקד על פלוגה ב' בגדוד 51, פלוגת החוד בכיבוש תל־עזזיאת, מוצב פלוגתי סורי מבוצר ברמת הגולן. בניגוד לקרב שהתרחש במקביל בתל־פאחר, ביצע גדוד 51 את משימתו בהצלחה מרשימה.
במלחמת ההתשה פיקד על סיירת גולני, בין היתר בפשיטה על מוצב החרוט שבירדן באוקטובר 1968. הכוח בפיקודו עבר בלילה את הגבול, חצה את נהר הירמוך, תוך שהוא נתקל במחבלים ששבו מפיגוע בישראל, והמשיך למשימתו. רגע לפני כיבוש המוצב התגלה הכוח והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. למרות האש, כתב, "נערכנו והתחלנו בטיהור המוצב" (עמוד 117).
הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לישראל לאחר שהרג חמישה־עשר חיילים ירדנים. הסיירת ספגה במבצע שני פצועים והרוג, סגן אהרון "רוני" שרון, בן למשפחה שכולה (שהסתיר מידע זה ממפקדיו). אחיו של שרון, עמוס, נפל כמה שנים קודם לכן. "לא יכולתי לסלוח לעצמי, למרות שעד אותו הרגע לא ידיעתי שהוא בן למשפחה שכולה" (עמוד 22), סיפר והוסיף שזהו צער שהולך אתו מאז ולתמיד.
כמי שהשלים מסלול פיקוד מלא בגולני (פלוגה, סיירת, גדוד 13 והחטיבה כולה) כמו גם פיקוד על חטיבת שריון ואוגדה 36 ועל מפקדת חילות השדה, אך טבעי שהקדיש חלק מן הספר לדמות המפקד בצה"ל. לשיטתו, מפקד בצבא נבחן פעמיים. ראשית, "הוא נמדד על סמך יכולתו להשיג את המשימה כשמירב חייליו יגיעו עימו לקו הגמר. זה המבחן העליון" (עמוד 109). המבחן השני מתקיים לאחר שסיים לפקד על היחידה. אם המפקד "השכיל להטמיע נכסי צאן ברזל בתחום הערכי והמקצועי, הרי שגם כשיישכח שמו ניתן יהיה למצוא אותם נכסים בקרב אותה יחידה" (עמוד 109).
מכאן, הסביר, שאם אין קמח אין תורה. "אי־אפשר לו לקצין הרצוי בעיני, מבלי שתתקיים בו רמה גבוהה מאוד של מקצועיות. נגמלנו, אני מקווה, מתחושת ה"יהיה בסדר" שבאמצעות רוח היחידה, אומץ הלב והאמונה בלבד אפשר יהיה לעמוד במשימות תוך שמירה מרבית על חיי חיילינו. שהרי המקצוע הצבאי, הוא נרכש ומצטבר ואי־אפשר להידרש אליו רק תוך כדי אמונה בכושר המנהיגות שהיא ככלות הכל אומנות" (עמוד 114).
ומעל לכל, קבע, ראוי שתתקיים במפקדים "הדוגמה האישית. היא התמצית של היכולת להניע את כל האנשים אל מול מה שלעתים הינו בלתי אנושי" (עמוד 88). לקום ולהסתער, הסביר, "עם תעצומות נפש, אל מול מה שנחשב בלתי אנושי – האויב שיורה – הוא דבר שאני מגדירו כבלתי־אנושי. אם תגידו לי אחרת אומר שעולם המושגים שלכם בלתי־אנושי. ובכל זאת אנשים מונעים, קמים ומסתערים" (עמוד 87). היכולת להניע לוחמים לעשות כן תלויה במפקדים.
בשנים 1976־1977 שימש כמפקד חטיבת גולני, ופיקד על כוח מן החטיבה במבצע אנטבה. במבצע "נוצרה דינמיקה, שתוך שעות ספורות הובילה לריכוז כוח שלנו יחד עם כוח הצנחנים וכוח סיירת מטכ"ל" (עמוד 75), לכדי כוח פשיטה אחד בפיקוד הקצח"ר, תא"ל דן שומרון. עם הנעת נוהל הקרב, כתב, "הגיעה שעתו היפה של צה"ל, שתמיד ידע להתכנס תחת מטרה מוגדרת ולהפיק מעצמו את המירב. הפקודות, התדריכים, התרגילים על מודל הביאו, תוך שעות ספורות ממש, להרגשה שאפשר יהיה לבצע את המשימה" (עמוד 76).
הכוח שבחר התבסס על מפקדים מכלל יחידות החטיבה לצד כוח מסיירת החטיבה. "במקרים כאלה עולה תמיד השאלה, האם לא נכון לשבץ למבצע כוח אורגני (פלוגה מאחד הגדודים, למשל) במקום ליצור נבחרות של מפקדים. אני סבור, היום כמו גם אז, שמבצעים מיוחדים מצדיקים בחירה של "נבחרות", גם אם יש לוותר לשם כך על השלמות האורגנית של הכוחות. חיל הרגלים בכלל, והמפקדים בפרט, אמונים במקצועם על צוותים שונים ומגוונים, ולאחר מספר תרגולים, תוך התבססות על תרגולות ידועות, מגיעים לרמה טובה מאוד. לא פחות חשוב מכך היה הרצון לטפח שדרת מפקדים ולהקנות לה ניסיון, כי חלק גדול מן המפקדים ממשיכים בשירות־קבע ארוך, ויש חשיבות עצומה לנסיונם המבצעי ולמורשת שהם צוברים. דומני שזה גם היה בסיס השיקולים של דן שומרון, כאשר בחר את היחידות המשתתפות במבצע" (עמוד 76).
זהו שיקול לגיטימי, אך הוא טומן בחובו סיכון שהכוח לא יהיה מאומן ומיומן ברמה שאליה יכול להגיע כוח אורגני, כפי שקרה לאחד הכוחות במבצע "כחול וחום". פתרון אפשרי הוא שכוחות מובחרים יצרפו אליהם לפשיטות גם מפקדים מגדודי החטיבות, בכדי שאלו יצברו ניסיון קרבי.
במבצע שימש הכוח בפיקודו כעתודה, ובנוסף הוטל עליו לאבטח את בני־הערובה בדרכם למטוסים לאחר שכוח סיירת מטכ"ל, בפיקוד סא"ל יוני נתניהו (שנהרג במבצע), השלים את ההשתלטות על מבנה הטרמינל הישן וחילצם.
רק עם הנחיתה בארץ החלו הוא ואנשיו להבין את משמעות הפעולה. "מבחינתי, זו הייתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של חיל האוויר. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל־ראש או מזלזל במבצע אנטבה, ברם יכולת ביצוע מורכבת נדרשה כבר בעבר, ולא הייתה טעונה הוכחה" (עמוד 79).
אגב המבצע, משנתו של המחבר, שעשה את עיקר שירותו בגולני ובשריון, היא כי "היחידה המובחרת באמת, שגם נושאת על גבה את עול הביטחון השוטף, כמו גם מסתערת בראש המחנה, הינה יחידה של חיל רגלים, בין שמדובר בגולני, בין בצנחנים, גבעתי, נח"ל ואחרים. מעולם לא הבנתי מדוע מבצעים מיוחדים של יחידות מיוחדות זוכים לקטגוריה של "מבצעי איכות", בעוד שהשאר, "סתם", חיילי חי"ר או טנקיסטים, כמו גם אנשי הנדסה והתותחנים, הינם בדירוג אחר, בהתאם לקביעה שרירותית של התקשורת. אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו" (עמוד 41).
בהמשך תיאר את רשמיו משירותו כראש אמ"ן. הפרקים שבהם הביא את הערכות אמ"ן השנתיות מתקופת כהונתו הם החלקים הפחות טובים בספר, משום שהם כתובים באופן טכני ומייגע ואפשר היה בלעדיהם. מנגד, רשמיו מתהליכים אסטרטגיים שבהם לקח חלק, ובהם תהליכי שלום ומבצעים מיוחדים, מרתקים לקריאה ומחכימים.
כראש אמ"ן, כתב, חש בדידות גדולה בתפקידו שבאה לידי ביטוי הן כשנדרש להציג הערכות מודיעין והן כשהיה מעורב בתכנון ואישור מבצעים. "בהיותי ראש אמ"ן היו נוהגים לומר בסיירת מטכ"ל, "הנה בא המ"פ של גולני..." לא התביישתי. להפך, ראיתי זאת כשבח, גם אם לא זאת היתה כוונת האומרים. בדקתי בדקדקנות את תפקידו של כל אחד בכוח, ערכתי ביקורים אצל הכוח המבצע, הרבה מעבר למה שמקובל וצריך אצל אלוף, ישבתי איתם אינספור שעות, ימים ולילות, בעיקר בשביל עצמי. זה עזר לי להיות בטוח בהחלטות שבסופו של דבר היו שלי בלבד" (עמוד 20).
בין האירועים שבהם היה מעורב ודומיננטי היה מבצע "עוקץ ארסי" לחטיפת מוסטאפה דיראני, מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. המשימה הוטלה על סיירת מטכ"ל, עליה פיקד סא"ל דורון אביטל, יוצא הצנחנים שנדרש לשקם את היחידה לאחר אסון "צאלים ב'". בתהליכי אישור המבצע, סיפר, ראש הממשלה, יצחק רבין, "הפך אבן אחרי אבן, על־מנת להיות משוכנע שהסיכון שהוא לוקח הוא סיכון מחושב. הוא היה איש צבא בכל רמ"ח אבריו, וידע בבירור את המשמעות – והסיכונים – הכרוכים במבצע כזה" (עמוד 14)
בליל המבצע, בעוד "הכוח שעליו הוטל להשתתף בחטיפת דיראני היה בשדה־תעופה בצפון הארץ, מוכן להמראה" (עמוד 14), התלבט ראש הממשלה רבין האם לאשר את הפשיטה וזימן את הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, ראש אמ"ן, שגיא, המזכיר הצבאי, אלוף דני יתום, ובכירים נוספים לדיון אחרון בביתו. ברק, בעצמו יוצא סיירת מטכ"ל ומפקדה לשעבר, וגם האחרים שראו את ספקותיו של רבין, הציעו לדחות את המבצע למועד אחר.
"התרחשה אז סצינה שכאילו נלקחה מסיפורו של אנדרסן, "בגדי המלך החדשים". אנשים השמיעו פתאום דברים שלא ציפיתי, לא יכולתי לצפות, שהם יאמרו" (עמוד 16). שגיא מצדו התעקש לבצע, משום שהאמין במהימנות המודיעין וביכולתה של היחידה לבצע את המשימה.
לבסוף שאל רבין את שגיא אם הוא אחראי? "אני אחראי" (עמוד 16), השיב. לדבריו, הבין באותו הרגע שראש הממשלה ביצע עליו ועל שאר הנוכחים בפגישה סימולציה. למעשה, כתב, "הוא רצה לבחון עוד ברגע האחרון עד כמה אני בטוח ושלם עם ההחלטה" (עמוד 17). המבצע אושר, כוח היחידה בפיקוד אביטל הוטס במסוקים לבקעת הלבנון, פשט על ביתו של דיראני וחטף אותו בהצלחה לישראל.
שגיא הוציא מתחת ידו ספר חכם וקריא מאוד. לעתים נתפס לחשבונות אישיים וחבל. גם הצורך שעולה לעתים מן הדפים להדגיש כי גולני עדיפה על יחידות אחרות (וכן, יתכן והעובדה שאני צנחן עשתה אותי רגיש לכך) מיותרת ומוטב היה להימנע ממנה. אם אתה טוב לימדו אותי, וגולני חטיבה מעולה, אין צורך לעסוק בטענות לקיפוח ובהשמצת אחרים, וכדאי גם להימנע מלהשוויץ כמה אתה שווה. גם כך וגם כך התובנות שלו חשובות ומוטב לחזור אליהן מפעם לפעם.
לאחר מלחמת לבנון השנייה הפך, הפעם במילואים, לאחד מיועציו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פקודו מגולני, שעליו הוטל להעביר את צה"ל אותו "אימון הקמה" ששגיא טען שדרוש לו לאור כשלי המלחמה. מתהליכים שקיים הרמטכ"ל דאז, ובכלל זה חזרה ליסודות בשפה, באימונים ובמקצוע הצבאי, ניתן להניח שהעצות שנתן היו ברוח התובנות שפירט בספר וטוב שכך.
