לפני כשבועיים חרב עלי עולמי, בתי הבכורה בת ה-14 נפטרה מסרטן לאחר שנתיים וחצי של מאבק קשה מנשוא. בתי האהובה, היפה והנערצת הייתה בעלת תעצומות נפש שקשה לתאר במילים, היא נלחמה עד לרגעיה האחרונים ולא הסכימה להיכנע ולא לרגע. האופטימיות והתשוקה לחיים היו חלק בלתי נפרד ממנה.אך את הגורל לא ניתן לשנות.
הספר מתאר ומספר על תהליך העזיבה, על הדרך בה עוברת הנשמה מעולמינו לעולם הנשמות. מוזכרים הרגעים לפני הפרידה
הסופית, הדרך בו מתכוננת הנשמה לפרידה ומקבלת רמזים מהעולם אליו היא אמורה להגיע, רגעים שחווינו גם אנחנו.
הספר חיזק אותי באופן אישי וגרם לי להבין שלמרות האבדה הבלתי נתפסת בתי הגיעה לשלווה ומנוחה לאחר ייסורים נוראיים, ושחיינו כאן, בעולם הזה הם למעשה רק תחנת מעבר. מן הראוי לציין שדר' קובלר-רוס היא אתאיסטית וממוצא שוויצרי כך שמניעים דתיים לא השפיעו על מחקרה המתבסס על למעלה מ- 25 אלף מקרים במהלך 20 שנה.
מכל מקום, המסר שהשאירה בתי היה די חד וברור ואני מרגישה צורך להעביר אותו הלאה, "ואהבת לרעך כמוך", נסו לדון כל אדם לכף זכות ולהימנע משנאת חינם.
מאחלת לכולם חיים טובים ומאושרים ומלאי סיפוק מעשייה טובה ונכונה.

ספר מדהים נהנתי מכל סיפור מחדש, הרבה מהסיפורים מרגשים מאוד
היא מסבירה למה כן צריך להיות ליד אותם אנשים שקרובים לחיינו לפני רגעי המוות ולא להשאיר אותם למות לבד.
וגם אם אפשר לומר את מה שעל ליבינו לאותם אנשים קרובים גם אם ויש לנו דברים לא טובים כלפיהם, רק כדי שלא יישארו הדברים הלא סגורים בינינו, כדי שלא נרגיש חרטה על כך שלא אמרנו את דברינו אליהם.

יותר מדי ספרים טובים מדי דורשים ממני שנים עד שאני מוכנה לקרוא אותם. כמו בכל מקרה של הכרות פטאלית אנחנו על אותו קרוןאל ברכבת. אני מגניבה מבטים אבל ברגע שיש סיכוי להצטלבות - הראש מופנה חזק לעבר השני. זה כנראה מבהיל מדי להתאהב, גם בספר. ועוד כזה. ועוד על מוות. בכיאת רבאק. לא מצאתם לעצמכם נושא אחר? אליזבת קובלר-רוס היא פסיכיאטרית שנולדה בשוויץ כאחת מתוך שלישיה זהה. חשה את עצמה מיותרת בתוך הקומפלס הזה ויצאה לנדודים ברחבי אירופה ופתאום הגיעה אל פולין, מיידנק. כל זה קרה עוד בשנות השישים, הרבה לפני שהמחנות ההשמדה היו מוצפים במתבגרים, מדריכים מחנכים ושאר תיירות שואה. קובלר-רוס פוגשת שם אשה יהודיה צעירה, שורדת שואה, שהמשיכה לחיות במקום. היא שואלת אותה אם היא לא מצאה לעצמה מקום יותר שמח לחיות בו, אבל האישה דווקא פותחת לה חשיבה על המקום ועל החיים, והשתיים מנהלות שיחות נפש שממשיכות ללוות את קובלר-רוס בדרכה, והפעם היעד ארה"ב.
כפסיכיאטרית בתחילת דרכה שמחפשת התמחות מוצאת את עצמה קובלר-רוס במחלקה פסיכיאטרית עמוסה, בתוך חיים אישיים משל עצמה - עמוסים גם הם אך בודדים, היא נדהמת לגלות שכאשר היא פונה אל המטופלים בשמם ומנהלת איתם משא ומתן על כמות הסיגריות והקולה שיקבלו (בהתאם לתפקודם) חלים שינויים מרחיקי לכת במצבם. אז מגיעה קובלר-רוס לעיסוקה המרכזי והמפורסם מכולם - ליווי משפחות ואנשים הנמצאים במצב סופני. נראה שאי אפשר להפריד את הדרך שעושה קובלר-רוס אל העיסוק המרכזי שלה, מבלי לחוש כמה אנושיות אגרה בדרך ככלי עבודה מרכזי, כמה ישירות - אם לא בוטות כנה - יש בדמותה ואעז ואומר שיש גם משאלה לתיקון עולם. משאלה להיטיב. קובלר-רוס פוגשת ילדים שהולכים אל המוות, ובדייקנות חותכת מנכשת את העשבים השוטים שאנחנו המבוגרים לא פעם מניחים כשאנחנו חסרי אונים להתמודדות. היא מניחה את הדברים כמות שהם למול הילד ובני משפחתו, וסוף סוף מאפשרת להיפרד באמת. היא פוגשת ילדים מבולבלים למול הורה או בן משפחה קרוב חולה, ומול הגמגום של ההורים, היא מוכנה לפתוח שיחה כנה על מה באמת קורה עכשיו בבית ואפילו להוכיח לנו שהילדים עצמם ידעו זאת, אבל למול הגמגום לא הצליחו לבטא ולהבין מה הם מבינים עד הסוף.

זה ספר השראה מטורפת לחיים. גם אם אין לכם שום בן משפחה חולה או טריגר אקטואלי לעיסוק במוות (רק אומרת קורונה, אבל שכחו מזה). בעיני זו הזמנה מופתית לחשיבה על החיים שלנו. על התבלינים שאנחנו צריכים לעדכן שם כדי להרגיש שאנחנו חיים את החיים שלנו כמו שאנחנו רוצים ויכולים, בלי להגביל ולמזער ולהחליש את הווליום. זה עבורי ספר מסע, שמזמין לטפל בכל הסוגיות שלא טופלו עדיין ויש עוד זמן וניתן. זה ספר השראה לחשיבה על עבודה, משפחה ועצמי.

ממליצה, כבר אמרתי?

אתם תמותו עליו ;)

ספר מדהים שמספר על המוות והחיים אחריו, ועל החיים כאן בכדור הארץ.
הספר הוא בעצם תמלול של כמה מהרצאותיה של הד"ר והפיכתם לספר, כשסיפור המסגרת הוא ילדותה וחייה של הסופרת כאחת מתוך שלישיה.
ממליצה לכולם לקרוא בראש פתוח. יכול מאד לעזור לחולים סופניים בהתמודדות עם המוות.
התבאסתי לגלות כי ד"ר קובלר רוס, נפטרה, קיויתי לכתוב לה ולספר לה על הרגשתי בעקבות קריאת הספר. אבל שמחתי שהיא חיה חיים ארוכים ובטח מאושרים. ולפי מה שהיא כתבה בספר, אני בעצם יכולה לכתוב לה והיא בטוח תקרא את זה, כי המוות הוא לא הסוף.
ספר מרגש, יקח לי זמן להיות מסוגלת לקרוא עוד משהו אחרי ספר שכזה.

ספר מרתק וממלא בהשראה. קובלר רוס הצליחה ללמוד איך להקשיב באמת, גם בסיטואציות הקשות ביותר. היא מתאראת עבודה עם ילדים גוססים, ועם ילדים שאחיהם או הוריהם גוססים, מתוך רגישות גדולה ואהבת חיים אמיתית.

אנו מפחדים מהמוות אבל יותר מפחדים מהחיים. אם נבין שהמוות הוא חלק תמידי והמשכי בעצם של החיים יהיה לנו הרבה יותר קל לשאת את החיים. כי מי שלא חי אותם באמת, איכשהוא לא חי והוא בעצם מת..הספר הזה חשוב למי שרוצה לקרוא אותו ולהבין שלחיות ממש ממש לא מפחיד.

הייתי בשוק מעצמי שבזמן הקריאה ללא שום התראה "הינה זה בא" הופרשה כמות קטנה של נוזל דמעתי על הספר.
ספר מדהים,שאין לי אלה להעריץ את הסופרת אליזבט רוס על עבודתה המסורה.
ממליץ לכל אדם שהוא בין חובבי זאנר הפנטזיה,דרמה,מתח,רומן,וכו..לא לפסוח על הספר הזה ולהכניסו לרשימת קריאה האישית.

ספר חובה לכל מי שמתמודד עם מוות של אדם קרוב. קובלר-רוס מספרת בדרך אישית וייחודית איך הגיעה לגישה הטיפולית שלה שמעודדת אנשים לקחת הביתה את קרוביהם הנוטים למות, כדי שייפרדו מהחיים בדרך חיובית יותר, ולא במחלקה כלשהי בבית חולים ציבורי. ספר חשוב מאוד גם לצוות טיפולי, ששוכח לפעמים שהמטרה אינה בהכרח להילחם במחלה, אלא לסייע לחולה - גם כשזה כרוך בהפסקת הטיפול התרופתי או הכירורגי והסתפקות בליווי רגשי ובמניעת כאבים. ספר מרגש ואפילו מטלטל (אם כי על החלק השני שעוסק בחיים שלאחר המוות הייתי מוותרת).