• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של ג'ניה

תמונה של ג'ניה
דירוגדירוג
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2000
סדרה:הספריה החדשה
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
דנצ'ית
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

קראתי אותו בגיל 21 בערך אחרי שקיבלתי אותו במתנה - ומיד הוא נהפך לספר האהוב עלי ביותר באותם שנים (בעצם ספר שלישי סה"כ שיצא לי לקרוא בעברית מתחילתו ועד סופו - הרבה שנים אחריו באו הרבה אחרים). ספר מרגש עד צמצורת על נאמנות ועזרה הדדית. על אהבה מאוד מאוד תמימה בין בני נוער. ספר על נאמנות אחים קיצונית מאוד.

ספר מדהים ומומלץ מאוד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של A N N A
A N N A
תמונה של מירב
מירב
2קוראים|גיל ממוצע36|100%נשים

על המבקרת

תמונה של ג'ניה

ג'ניה

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
122 ביקורות•8 נבחרות•659 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ילדים 7-3•ספרות מתורגמת•ספרות מקורית
תמונה של ג'ניה
ג'ניה
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות122
ביקורות נבחרות8
לייקים שקיבלה659
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ילדים 7-342ספרות מתורגמת22ספרות מקורית19

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ג'ניה

סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

ספר טיול.. מה זה בעצם ספר טיול?

היינו לקראת טיסה ללונדון. כמובן שבאתי מוכנה עם ספרים - טיול קצרצר, אבל שני ספרים , כי התחלתי את שניהם, ועל שניהם הייתה המלצה חמה פלוס, והרגשתי שהם לא באמת מדברים אלי.. אז קיוויתי שאיכשהו אחד מהם, כלשהו בסוף יהיה בסדר...

בכל זאת בחרתי להיכנס לסטימצקי, והתחלתי עם מבחן העמוד הראשון, והעמוד השני, והשלישי - כל כך התחברתי אליו.
לא - זה לא ספר טיול... זה ספר שאיכשהו בולע את הטיול. חוויית קריאתו לפעמים עולה על חווית הטיול עצמו. אתה חוזר לחדר במלון, ובלי להחליף בגדים צונח על המיטה להמשיך עם הסיפור.. לא - אין צל של ספק, שהוא ספר שלא מתאים לטיול..

בלעתי אותו בכמה ימים עמוסים בחוויות נהדרות - טבע סתווי אירופאי מפואר, קישוטי חג המולד, שווקים צבעוניים, אומנות רחוב, הצגות, יופי, שמחה, תענוג.. ואתה רק נכנס לחדר והוא ממגנט אותך אליו מיד שוב.. ספר כואב, כואב... עצוב עצוב..

נשאלת פה רבות השאלה האם הספרים של גרוסמן אמינים.. אורה מ"אשה בורחת מבשורה" שקוברת את הפנים לתוך בור שחופרת באדמה.. סטנדאפיסט בן להורים ניצולי שואה, עם הומור של ארס, זול ברובו וכנראה לא מצחיק... ואני, משונה לי השאלה עצמה.. ילד שהולך את רוב ילדותו על הידיים, בשביל לא לחטוף מכות ולשעשע את אמו שחיה בעולמה כלואה בעולמה שלה - הגזמה פרעית, פספוס נבזה ומזלזל בקורא הדקדקן שישים לב מיד שהכל ערימת שקרים.. ומילים יפות, והתפסלפות סרק.. או אולי בספר אקראי אחר - קבורה בבית קברות יהודי אחרי התאבדות.. נו, באמת?..

אבל לעניות דעתי זה פשוט תפאורה. מין שיח קוצני שאתה צריך לחדור דרכו ללב הסיפור עצמו..

הספר חצוף, מלא בשפה בוטה, אך עדין ורגיש להפליא.. ושוב ושוב תיאורי אהבה מהיפים שקראתי - בין אם זאת אהבתו וגאגועיו של המספר לאשתו שנפתרה מסרטן, מחסור אמיתי באדם אחר, שלא ניתן למלא.. בין אם זה היחסים הנפלאים בין ילד להוריו - משהו לא טריוויאלי בכלל, תיאור כל כך חם של בית, בית מעוות, ונוראי, חיי בתוך עווית של עצמו, אבל החום שמלווה את התיאור הזה הוא חום נדיר של אהבה כל כך עמוקה של ילד להוריו..

הספר מציב בפני הקורה את ההתלבטות הכה נפוצה - למה להמשיך לקרוא\לצפות - זה כה דרמטי, כבד - כולה באנו להינות... כך הקהל הנתנייתי המעודן חווה את ערב הסטנד-אפ שפתאום מתחיל "לחפור"... אוי, מילה נהדרת של השנים האחרונות. וכך גם הקורא עצמו, כולה בא לקרוא ספר, מה עכשיו, כל כך כבד, כל כך עצוב, דרמטי ללא תקנה.. ואולי גם מחוסר פואנטה. אולי גם , פשוט לקום ולנטוש?.. אני בספק אם גרוסמן לא בונה פה מטאפורה על קריאת הספרים שלו עצמו.

הספר כרגיל מציב את הקורה בפני נושאים רבים - בין קריקטורות רבות על סביבתינו או סיפורים בתוך סיפורים שגרוסמן פורש בפנינו:
- עובד חברת קדישא המפעיל את הלוויות בסרט נע, המזרז את המשתתף העיקרי בלוויה - יאללה, יאללה, רק לך מחכים...
- אנשי צבא הרבים ביניהם בקולי קולות, מי יסיע את הילד בגיל הטיפשעשרה להלוויה של מישהו מהוריו, כי "יאללה, כבר נסעתי השבוע לבאר-שבע, עזבו אותי...", "למה תמיד מטרטרים דווקא אותי" והכל לאזני הילד..
- אלימות איומה בעולם החי של החזקים בחלש - אה, בעצם בעולמינו אנו, לילד ש"דורש" התעללות ( גם כאן התפתחות השפה לא נחה, העברית משתפרת והנה כבר מבצבצת לה ההגדרה הנוחה, שלא דורשת מילים רבות "ילד כאפות" - כבר אמרנו ) ...
- אלימות של אותם ילדים , אחרי עשרים-שלושים שנה, מבוגרים "עם ברק בעיניים" כלפי מבוגרים אחרים, בריונים שחיים ממש סביבנו, גם בעיר היפה, נתניה שמה ( "עיר ללא אלימות" - כמו שפיירברג כתבה יפה בשלטים ), אבל גם בטח לא רק פה.
- הטרגדיה הנוראית שאם אתה לא מוציא ילד מבית אלים בזמן, והוא ממשיך להתבחבש בתוך זה כמה שנים יותר מדי - בסוף הוא ממשיך את עבודת הוריו בכך שהוא פוגע בעצמו.. בין אם פגיעות גופניות, מזוכיסטיות בהתנהלות אישית או בהתנהלות עם בני זוג, או ניסיונות התאבדות ממש... ואחרי שלב מסוים כבר מאוחר מדי, ואי אפשר להציל אותו, כי הוא בעצמו כבר מהווה איום לעצמו..
- הרצון של הילדים להיות כמו הילדים שמסביבם...
- פיתוח כשרון ההכחשה אצל הילדים שגדלים בתנאים לא תנאים.
- האם כשגם אתה ילד חלש - אתה אמור להגן על ילד חלש אחר..
- יכולת ההכחשה האינסופית, של בת יענה ממש של לחפור לך בור ולא לראות ולא לזכור דבר..
- המשך החיים כשאתה צל של עצמך, אחרי שהחיים שלך נגמרו..

הספר כתוב רבדים רבדים - כשיש את הסטנדאפיסט שמספר סיפור לעצמו, למספר ( שהוא חבר ילדותו ), לקהל, ובעצם כל זה מסופר גם לנו הקוראים. בדיחות המרפדות בשכבה דקיקה סיפור עצוב נורא. בדיחות שכמו שהן הכרחיות למשתתפים בערב הסטנד-אפ שלא ברור מאיפה ההתפשטות הרגשית הזאת נוחתת עליהם, כך הן גם מרככות קצת גם לקורא עצמו. והופכות את הסיפור לקיצוני וגרוטסקי, אבל לא באמת. למרות שחלקן מהבדיחות מוכרות ומשומשות מאוד, ההומור בספר הצחיק אותי מאוד. למרות שברור לי שחלק מהעלילה לא אמין - הספר היה לי מאוד אמין במהותו וב"עיקר" שבו. אפילו יותר אמין מאמין.. אבל אני אוהבת את גרוסמן. יש סופרים שאפילו עם כל הפרטים מטוקטקים היטב, נימת הכתיבה עצמה שלהם, בחירת המילים נשמעת לי מרובעת, מלאכותית, מבויימת. אולי דווקא ההידבקות שלהם למציאות עצמה, והניסיון לחקותה הופך את התיאורים לבלתי קריאים בשבילי כמעט בעליל ( מעט מאוד שניסיתי לקרוא מאשכול נבו, מישקא בן-דוד עם הסוסים שלו, ובטח עוד ).. גרוסמן מוריד מעצמו את המחוייבות ללכת עם המציאות. הוא בונה אותה לפי הצורך שלו - צריך ילד שילך על הידיים - קבלו אותו... צריך סטנדאפיסט אשכנזי עלוב בטירוף, חיים שלמים של לשחק אותה סטנדאפיסט כושל, שמדבר בשפה לא לו, שלא מצחיק איש, ועדיין עושה ערבי סטנד-אפ - אין בעייה, קבלו.. ערב סטנד-אפ זול שהופך לסיפור אישי שמספרים רק אצל פסיכולוג, אם בכלל אפשרי לספר את זה - אין בעיה... קחו, יש לי. בעצם כביכול יש לו את מה שהוא רוצה להגיד, וכל השאר הוא תפאורה בלבד.. תורידו את שכבות הבצל המיותרות וקחו... חיים שלמים של אדם שחושב ש"הרג" במחשבותיו אדם קרוב לו, כשבפועל הוא רק נתן לו במתנה הרבה הרבה שנות חיים, בכוחות ואינטליגנציה רגשית שלא ברור מאיפה היו לו. אבל בשביל להבין את זה על עצמך צריך שמישהו קרוב שיהיה איתך ויוכל להסביר לך את מקומך האמיתי בסיפור הזה, מישהו שאוהב באמת, מישהו שהפרוייקט שלו יהיה להציל את חייך.. להציל את עצמך מעצמך. לקחת אותך כמו ציפור שקפאה מקור, ולחמם אותך בין הידיים. הרבה הרבה זמן. בעצם כמה שצריך. לפעמים שנים. ולא לכל אחד יש את האדם או האנשים האלה שירצו לחבק ולהיות לך שם. כי אתה קפוא.. אתה הקפאת את עצמך ממש מזמן. החיים שלך הקפיאו אותך עוד מהילדות, אולי אף הקפיאו את הוריך להקפיא אותך עוד לפני שנולדת.. בין אם שואה, ובין אם בכלל לא. גם היום יש. ולגיבור שלנו האדם הקרוב הזה פשוט לא קרה. פספוס עצום של חיים שלמים.

ספר מקסים, כמו כל ספריו של גרוסמן שצלחתי ( אני מודה יש כאלה שלא .. ). למה ארבעה כוכבים - אולי בגלל שציפיתי לסוף מטורף.. ואין שם סוף. כל הספר הוא מין תיאור של סוף..
האם מומלץ - רק לאוהבי גרוסמן, או למזוכיסטים באשר הם..
האם אהבתי - לא בטווח של ההגדרה. הספר נהיה פשוט חלק מהגוף והנשמה. אתה כואב אותו, ודבוק אליו עד שעמודיו נגמרים, ואני מניחה שכמה ימים אחרי הוא בסוף גם עוזב אותך..

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
להעיר אריות

להעיר אריות

איילת גונדר-גושן

אין ספק שזהו ספר חזק - בטח לא סתם ספר.

להבדיל מכמה אנשים שכתבו פה על תחושת בלבול בעת קריאת הספר, דווקא בלבול לא הרגשתי. הרגשתי

דברים מוזרים אחרים שלא קרו לי כמעט מקריאת ספרים - אבל דווקא בלבול לא.

ההמלצה לספר הייתה חמה, ולא היה מצב שאעמוד בזה. יום אחרי כבר הייתי עם הספר ביד.
התחלתי, וישר הדברים התחילו להתבלגן. הוא רופא, ציני, מותש וממורמר מהמציאות סביבו, ממיקומו החדש (באמצע באר שבע, אחרי תפקיד בכיר בתל-אביב),

מהכל, סיטואציה שהופכת אותו למן אנטיפט כזה, לא אכפתי לעבודתו ( אוי, כל כך לא הייתי רוצה ליפול לרופא בית חולים במצב כזה.. ). כניגוד לאפטיה כללית שהוא שרוי בה מזה זמן, הוא עושה

משהו אנושי, מנסה לפרוק קצת מהמרמור שמשבש את נפשו בנסיעה מופרעת עם הג'יפ שלו בלילה במקום ריק לחלוטין במדבר.. אבל אין לו מזל. הוא, שחי חיים מרובעים למדי, ועושה הכל כחוק, על ההתפרעות הראשונה, דורס אדם. ולא סתם דורס, בתור רופא - הוא רואה שזה למוות, ושאין מה לעשות. ולא די בכך - הוא גם רואה שהאדם לא מת במקום, אלא ממשיך לדאוך ולדאוך וייתכן שהתהליך ייקח לו הרבה זמן. הוא עושה איזה חישובים מפוקפקים על הסיכויים שלו לצאת מזה בלי להיתפס, והרצון להכחיש מנצח מהר מאוד. הוא עוזב את המקום ונוסע..

חוזר הביתה, ישן חזק, קם למחרת, ושם מתחיל הבלגן האמיתי.. המוח שלו מתקתק לו "אתמול בלילה דרסתי אדם. למוות. ועזבתי". וככה בערך את אותו המשפט בהמוני ווריטאציות, פעם אחרי פעם, בכתיבה משונה שמעולם לא נתקלתי בה שהכניסה אותי לטראנס ממש. אולי לא קוראים דברים כאלה בלילה, כי המוח סופג חזק מדי את הפן הרגשי של הכתוב. זה היה מפחיד נורא, כאילו זה קרה חלילה לי ממש. נרדמתי ואחרי כשעתיים התעוררתי עם תחושת חנק פיזית.. נתקלתי רבות בכתיבה מאוד ממחישה, שגרמה לי להזדהות רגשית ולשנות מצבי רוח בהתאם למה שאני קוראת, אבל כזה עוד לא קרה לי בחיים. היכולת של הסופרת להעביר את החוויה של אדם רגיל, חי את המועקות הגדולות או הקטנות שלו, כשאירוע אחד, החלטה אחת דפוקה, אולי מאוד דפוקה, צירוף מקרים מחורבן באמת, בתוספת תהליך קבלת החלטות משובש לא פחות, דופק לו את כל החיים. והכל משנה צורות וצבעים - כל המועקות הקודמות מקבלות פרופורציות, בעצם הוא בכלל לא זוכר יותר שהן היו, והוא מבין שאפשר ממש לשחק במן משחק שחור\לבן - רגע לפני, רגע אחרי.. הבן אדם שלפני\ והבן אדם שאחרי.. כמו שהוא כותב "מה אומר עליך יותר - רגע אחד של נטישת אדם מת שדרסת או חיים שלמים של העברת זקנות בכביש?..".

איפשהו בשלב הזה שקלתי קשות לנטוש את הספר, כי העומס הרגשי היה קצת גדול עלי... אבל המשכתי.

יחסית לתחילתו המשך שלו שחור פחות..
אני חושבת שהמעשה הנורא שעשה חושף אותו לעולם שלם שלא היה נחשף לו, לרשימה שלמה של מעשים יפים שעשה אולי לא מבחירתו, אך בכל זאת עשה, וגם חלקם מבחירתו.
לא כעסתי עליו כלל, למרות שכנראה שהייתי אמורה. התבאסתי עליו שלא ידע להעריך את זה שנחשף למין "ניקוי" של הנפש שלו באיזו דרך-לא-דרך.. (על שנגעל ממטופליו החדשים).

במקביל לתיאורו של איתן, ואפילו יותר מתיאורו שלו, יש בספר תיאור נפלא של האישה האריטראית ואיך היא רואה את העולם, ומה ההבדל בעיני המתבונן כשהוא מסתכל בעיני אדם רעב או שבע (אבל לא שחור לבן וצפוי, אלא מבט מושכל, חכם, מן "מבט-כל-יודע" שכזה..).. מבט של אדם שחי חיי מותרות, מול אדם שחי חיי השרדות. תמיהה גדולה על מה ההנחות המוסריות שזה נותן והאם בכלל.

כל כך אהבתי את משל הברווזה מפי סירקיט. הברווזה שחיה לה חיים שלווים וכלואים בתוך כלוב ונועדה להישחט יום אחד על ידי הורי הילדה. כשהילדה מגלה זאת - באותו היום, למרות הפחד להיענש על ידי ההורים, היא פותחת לה את הכלוב לכל הלילה, משחררת לה את הרגליים הקשורות, ומאפשרת לה את כל החופש לברוח אם רק תשכיל.. בבוקר הברווזה עדיין בכלוב.. "רק לא להיות כמו הברווזה הזאת!!"- חושבת סירקיט... רק שלא יהיו כמו הברווזה הזאת חושבת גם אני - כן, ללא ספק אדם שחי חיי השרדות, אמור לנצל את הפרצות שמאופשרות לו... אחר זה נוגד אפילו את הטבע עצמו.

ללא קשר הספר שואל רבות את השאלה האם איתן( בגיבור המרכזי ) אמור להתוודות לאשתו על מה שעשה, על שקרה לו, ואולי אפילו על איך זה התגלגל הלאה. נראה שרבים הפעמים שהצופה מהצד יגיד - כן, מבחינה מצפונית - כמובן. באופן חד-משמעי אני חושבת אחרת. אם קרה לו מה שקרה לו, והוא מרגיש תחושת גועל שממלאה לו את כל איברי הגוף והנפש , והוא מסתובב כשכל זה משקשק לו בפנים ימים, שבועות או אף חודשים, האם באמת הייתה עליו חובה מוסרית לחלוק את התחושה הנהדרת הזאת איתה ??.. האם כשהייתה בידיו היכולת להחליט לחסוך בפניה את הידע ההרסני הזה - זאת לו בחירה אנושית ומוסרית הרבה יותר כלפיה לעשות זאת? נכון, אפשר לדבר על שאולי אם באמת אהבו אחד את השני הייתה יכולה לקבל אותו אחרי התגלית, להתגבר על הסיוט הזה ביחד, לסלוח... אני מדברת על המקרה השני - המקרה שלא. נכון - אפשר לדבר על כך שהסתיר ממנה את האמת בגלל שהוא פחדן, כי יותר קל תמיד לא להתגבר על האמת המרה - אבל הוא(איתן) והמניעים שלו בכלל לא מעניינים אותי בהקשר הזה.. אני מדברת רק על הצד שלה.

אהבתי את הספר. אני חושבת שהוא אותנטי, אמיתי, לא מתייפייף.. אני חושבת שהסוף מרשים ועם זאת לא מתיימר, בדיוק במידה שאני אוהבת..

קצת לא אהבתי את ההרהורים הרומנטים שפזורים בספר לטעמי קצת יתר על המידה, אבל יחסית לכל מעלותיו - זה קטנוניות.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
אדם הולך הביתה

אדם הולך הביתה

יורם עשת-אלקלעי

"כמו רעל סיסטמי חלחל לו הכעס בינינו, פעפע דרך העור ומשם לנימים הקטנים, שהובילו אותו לתוך הוורידים, והיישר אל הלב. אבל גם הלב איננו יכול לנקות רעלים חזקים כמו כעס של אבא מוטרף חרדות שמתיז אותו לכל עבר, אפילו אל ילדיו הקטנים: אליך, שהיית תינוק בן שנתיים כשכל זה קרה, ואליך, שראיתי אותך יוצא מהרחם אחרי שבע שנים ובכיתי כמו ילד.
כן, באמת ובתמים אין בי כל חרטה על שהלכתי למלחמה, ואינני מייחד ולו שמץ מחשבה למה שהיה יכול לקרות לולא הלכתי אליה. אני חושב שהשנים הקשות שלאחריה עשו אותי איש טוב יותר. אני בטוח שההתמודדות עם הקשיים הגדולים חישלה ועשתה אותי קשוב יותר, רך יותר וגמיש יותר. ופעם אמרתי לנגה והתכוונתי לכל מילה, שאם מישהו היה מציע לי לאפס את ההיסטוריה ולהחזיר אותי מהמלחמה בדיוק כפי שנכנסתי אליה, אינני חושב שהייתי קונה את העסקה. רק על דבר אחד אני מצר, והוא חותך בבשרי כאילו קרה רק אתמול על אף שחלפו כל כך הרבה שנים: על הפגיעה שפגעו כעסי בכם ובקשר שלנו."

בספר מדהים זה מתאר יורם עשת את מה שזוכר ממלחמת יום כיפור אליה יצא כאיש צעיר בתחילת דרכו בגיל 23, חסון, חזק ואמיץ, משאיר מאחוריו חיים מלאי עניין, תקוות ושאיפות, אישה וילד בן פחות משנתיים. הספר מתאר את את זוועות המלחמה שראה יורם בימים המעטים שהיה בה (הספיקו ימים בודדים של ממש), את פציעתו האנושה, ואת סיפור התאוששותו שלו ושל משפחתו.

הספר מדבר מרבדים שונים, ובקולות רבים.
יש את סיפור פציעתו בכ-6 קולות של אנשים שראו את הארוע, החובש, החברים שלו, הרופא המופלא (דר אברם אלירז) שהציל את חייו בהחלטה מטורפת של ל"בזבז" על אדם שנראה שכבר אין לו סיכוי את כל שארית האינפוזיות שהיו לו, ואח"כ פגישתם המקרית המרגשת עד דמעות של רופא זה אמו של יורם.

יש את הסיפור המרכזי כביכול של יורם שנכתבים בקולו שלו מהימים הרחוקים ההם ב-73, כשהיה חצי שנה בבית חולים. כמעט יום ביומה מתוארת תקופה זאת עם ההתגברויות הקטנות שלו, הצעדים הראשונים, שחזור יכולות מוטוריקה בסיסיות, הסתרת חוסר יכולתו לכתוב ולקרוא, ושחזור יכולות אלה בעבודה עיקשת ואינסופית.

מתוארים המוני אנשים נפלאים שעובדים את עבודת הקודש שלהם בבתי חולים ועוזרים לאנשים להשתקם מפציעותיהם כשהשיקום נראה בלתי אפשרי ממש.

לאורך כל הסיפור זרועים תיאורים קצרים של רגשות ומחשבות והתגברויות שעמדו בפני אשתו - מותירים את הקורה פעורי פה לנוכח כנות האמירות שנחשפת בהם. אין זה מפתיע שאישה הרגישה את מה שהרגישה - אך הייתי המומה מכך שנבחר לתעד מחשבות אלה ללא כל התייפייפות לאחר שנים.

מתוארים קשיים רבים שהמשפחה של שני האנשים הכה צעירים נתקלת בהם, כשעולמם כמעט חרב כהנפת יד הגורל.

הסופר רחוק מאוד מלהיות סלחן לעצמו, הוא קשוח נורא, כמו שניתן לראות מהקטע הראשון שהבאתי. הוא לוקח על עצמו כל אשמה אפשרית שהיה יכול רק לקחת על עצמו בדרכו. על שלא הציל אנשים שנראו לו הרוגים בימי המלחמה, שהרג חייל אויב, הוא מחשיב עצמו אב נוראי ובלתי נסבל למרות שקל לראות מתיאורים אחרים המבצבצים בספר בצניעות רבה שהיה אב נפלא לילדיו. שנים הוא הולך מתייסר על הדברים שחווה. שנים אין לו עם מי לחלוק את הדברים.

הספר חד מאוד. הוא מדבר רבות על הדברים שמאחורי הקלעים. על ההפרדה הדקה בין דיבור עם אדם, לדיבור עליו בנוכחותו ( איך שהרופאים התייחסו אליו בבית חולים ), על ההכרח או האפשרות המטורפת שלא להרוג את חיילי האויב כשאינם מהווים סכנה מידית ( איזו שוחרות שלום מחוסרת גבולות כמעט לאור מה שקרה, או בכלל). בספר אין האשמות ואין כעס. אין כל כעס על חיילי אויב ( בצורה מאוד מאוד מובהקת ).

כביכול המסר החיצוני של הספר הוא התמודדותו חסרת הפשרות מול נכותו, התגברותו על כל הקשיים ומעבר הדרך הבלתי אפשרית שעשה מאדם משותק עם מוח לא מתפקד, אדם שלא זכר פעולות חשבון בסיסיות, ועד היותו דוקטור לגיאולוגיה ופרופסור מן המניין באוניברסיטה הפתוחה. המלחמה בקשיי היומיום והדרך שעשה בשיניים ממש על מנת להתגבר על הקשיים.

אך מטרתו שלו בספר זה היא מוצהרת והיא אחרת. הוא מפנה את הספר לבנו הבכור שספג את השינוי שקרה למשפחתם בגילו הצעיר, ושלפי מילותיו של הסופר לא הצליח לבנות איתו קשר קרוב. כי לא מצא כלים. כי לא מצא מילים לספר את חייו ורגשותיו. מטרתו בספר זה היא בנניית גשר בינו לבין משפחתו הקרובה שתשמע מה קרה לו, ולהיפתח אליהם - דבר שלאורך כל חייו לא עשה.

הוא כותב במבטים מאותם חודשים ראשונים, ואז חמש, שבע, עשר שנים, וכך הלאה עד הימים שלנו.

אין ספק שהאדם גיבור. גיבור במובן הרחב של התגברות יומיומית, דבקות במטרות חייו, יכולת לראות גם את הדרך ולא רק את המטרה.

בספר זה מצאתי הכל - סיפור חיים מרתק של איש מרתק, אהבת הארץ ואנשיה, אהבה וצורך לכתוב את האמת בצניעות, ביקורת עצמית וכללית ( אך ללא כל יומרנות ), שפה מדהימה ועשירה מאוד, ועוד ועוד.. ( מאוד בא לי להוסיף את תיאורי הטבע הישראלי והאהבה אליו, אך ברור לי שזה החלק התפל בסיפור, ממש טיפה בים, אולי רק מטאפורה של השיקום לטיפוס הרים).


מומלץ מאוד מאוד, למי המעוניין לקרוא ספר ביוגרפי מרתק.

ואם בא לכם לראות מי האיש - הנה התמונה -
http://www.keter-books.co.il/product_author?c0=13462

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
מחר יקרה לנו משהו טוב

מחר יקרה לנו משהו טוב

אסתי ג. חיים

הספר לא קל בכלל. היה לי מאוד מאוד קשה לקרוא אותו. אחת הפעמים שהעובדה שאני קוראת לאט דווקא התנקמה בי חזק חזק. זה לא ספר שעוזבים באמצע ( הגיבורה אומללה מדי בשביל לנטוש אותה באמצע), אבל לחיות את האווירה המעיקה, האיטית והמתמשכת הזאת, שגם מחוסרת כל ווקטור של פתרון לאורך שבועות (של קריאה) לא עשה לי טוב בכלל.

הספר מחוסר עלילה. מחוסר עלילה לחלוטין, גם מחוסר תזוזה כמעט לגמרי. זאת בעצם דריכה במקום של אישה מבולבלת ( ועוד כמה דמויות מבולבלות ) שתקועים עמוק עמוק בתוך חוסר התכלית של חייהם, חלומות שהיו להם שלא מתממשים, ונראה שלא יכולים להתממש, כתוב בחוסר סדר נוראי של כוונות גיבורים, חוסר הגיון מעשיהם, וכן בלבול של תיאורי זמן שמוזז בספר הלוך ושוב, הכל באותו מקום בלי שדבר כמעט משתנה, וייאוש, ושיגעון מתועד ככל הנראה בשיטת זרם התודעה..

עם זאת חשוב לציין העברית בספר יפייפיה, עשירה וגבוהה. תיאורי הטבע והמטפורות מדהימות, ברמות מהגבוהות האפשריות. יש קטעים בטקסט שהם תגליות חדות מאוד של הסופרת, ממש שורות על גבי שורות לציטוט. כמו כן תיאורי המחשבות של הילד גם הם מבריקים ומרתקים ממש ( קצרים, מבריקים, מפתיעים, בעלי פואנטה ).
אבל כל זה לא מספיק. הבלבול, הדכאון והשגעון של הגיבורה הראשית שואב את הקורא פנימה כלתוך מערבולת. מאות עמודים המתארים את מחשבותיה ההולכות לאיבוד, ואת מעשיה ה"מוזרים" (בלשון המעטה) המתנתבים מהיותה שרועה במצב נפשי זה, עמוק עמוק, ללא כל ניסיון לתת למי מהסובבים אותה להוציא אותה ממצב נפשי מעורער זה. הספר לרוב הרגיש לי כמו ניסיון לשטוף חדר לא גדול בסמרטוט רצפה מאוד לא נקי. אומנם לא מסריח ( אתם מכירים את הריח שיש לחדר שכרגע נשטף בסמרטוט רצפה מסריח שנותר בחדר ובלתי נסבל ממש ) - כאן זאת הייתה חוויה אחרת . פשוט ניסיון נואש של שטיפה בסמרטוט שתבול במים עכורים ואפורים, שלא באמת מנקה כלום, אבל ממשיכים וממשיכים להעביר אותו על אותו חדר קטנטן ללא כל תוצאה.

עיקר הדבר שתסכל וביאס אותי בספר כמובן היה ההתנהלות שלה ביחסיה עם גברים, אך לא די בכך..

היא שקועה במשך שנים בביקורתיות סרק על בנה המתבגר ( ובעלה שרוי בזה עוד יותר ). ממש התחשק לי רבות לקחת ולנער אותה חזק-חזק בכל פעם שקיטרה על בנה ה"לא מוצלח". ילד נורמלי, חכם, רגיש, שכאילו הונחת בטעות במשפחה המבולבלת הזאת ( נכון הם אנשים מקסימים, מלאי שמחת חיים, שהחיים הביסו אותם פעם אחרי פעם עם המצב הכלכלי הירוד ) - אבל, ראבק! אני רואה מסביבי מספיק אנשים במצב כלכלי שלהם בערך, ברוך השם העדה שלי מספקת לי מספיק דוגמאות של מצב כלכלי זה, ושנשארים במצב נפשי מפוקס הרבה הרבה יותר. ברור שהסופרת מנסה לתאר שחייה של הגיבורה נהיים כה מסורבלים בגלל תסכולי המצב הבטחוני מסביבה, אך לדעתי הנושא מתפספס, כי כשאני נחשפת לגיבורה מסוג זה, ברור לי שגם אם היו מורידים את הקשיים בחייה, התסכול העמוק היה נותר, כי משהו בה מייצר אותו ללא צורך בהתערבות חיצונית.

אני לא "שנאתי" אותה, ולא "לעגתי" לה במהלך הקריאה. גם לא הרגשתי "סלידה", אבל כן הרגשתי דיכאון ואומללות, וחוסר יכולת להציל את עצמה, וגם כנראה פספוס המומנטום מצידה.
אין ספק שמבחינתי השיא היה כשהניקה את בנה בן ה-13, משדיה הריקות. תיאור שאולי יש בו הרבה משמעות מטאפורית, אך קשה לי בצורה בלתי נסבלת כמאט.

נגררתי ונגררתי אחרי הספר הלא זז הזה, קראתי אותו בכל הזדמנות, כדי שייגמר כבר. ואז כשהגיע לעמודיו האחרונים, כל כך ריחמתי עליה פתאום. וכל כך בכיתי, בשבילה ובשביל עוד המוני אנשים אבודים בעולמם שלהם, שנתנו לשיגרת החיים השוחקת לדרדר אותם לבור שאין ממנו מוצא, לבור של חוסר תקשורת עם האנשים שאהבו פעם, ושאהבו אותם, עם כל הסיכויים שפספסו, כל היחסים הלא רלוונטיים שדווקא אליהם נקשרו ( או המציאו לעצמם שנקשרים ), סוף ספר שלא עצוב באופן אובייקטיבי, אבל בשבילי היה ממש קורע לב.

ועכשיו לגבי הכריכה.

אני חושבת שהכריכה גאונית. להבנתי היא מתארת את איך שכולנו מתחילים את חיינו בתור ילדים תמימים על חול חוף הים. אולי לא מספיק חייכניים בגלל החום, או הידייים הדביקות ממיץ אפרסק, או כל סיבה אחרת למצב רוח ההפכפך של גיל שנה עד שלוש ככה. כשכל החיים עוד לפנינו. שלרגע לא מנחשים איזה אכזבות או אתגרים, או דכאונות החיים העתידיים תומנים לנו. או שמה אותו מבט רק על הילד שלנו בעודו קטן וקצת בכיין, כשאנו טרם יודעים מה החיים מכינים לו.

אז מה המסקנה שלי מהספר - קודם כל לאהוב את הילדים שלי בכל הכוח. ולסמוך על מה שהן, ולסמוך על דעתן, ולאהוב אותן כמו שהן, ולהפסיק לקטר ולהתעצבן כשלא צריך ( ובעצם כשחושבים על זה לרוב, לא צריך ). ועוד מסקנה, כנראה חשובה הרבה הרבה יותר - בתור היותי טיפוס דכאוני, לא לתת למצבי הרוח ההפכפכים לגרור אותי, לשום מקום. לתפוס את זה מהר ומוקדם. כי זה מדרון חלקלק, שיודעים איך נכנסים אליו, וממש לא יודעים איך יוצאים..

האם הספר מומלץ - ממש לא בטוח. בעיני הוא דכאוני מדי, לא זז מדי, נורא נורא מתסכל ( לרוב ללא סיבה אמתית ).

למה הציון הוא 4 - כי הוא בטח לא ספר רע, וגם בלתי אפשרי לסווג אותו כ"בסדר כזה".. הוא לא היה טוב בשבילי - אבל הוא כנראה ממש טוב במה שהוא ניסה להעביר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
כתובת אש

כתובת אש

יעל נאמן

אחד הספרים היפים ביותר שיצא לי לקרוא השנה. אם לא "ה". בעצם בטוח "ה".. או כמעט בטוח :)

זהו שילוב מנצח בעיני בין הכתיבה האותנטית, כתיבת הדברים האמיתיים שאנחנו מרגישים בלי טיפת התייפייפות, לבין כתיבה מרתקת וקולחת, מרגשת ומעוררת מתח והזדהות, ובין עוד משהו - כתיבה כאומנות ממש.

הסופרת לוקחת כמעט כל חולשה אנושית שהיא נתקלת בה בהתפתחות הסיפור - ומנערת אותה ללא רחמים על דפי הספר. נראה שהספר כותב את עצמו, ולא היא מאלצת את העלילות להיכתב על דפים - כך הסיפור הראשון על "עקרות". סיפור שמתגלגל לפי החוקים שלו, כמו החיים עצמם. כל הפחדים של ההורים הפוטנציאלים נחשפו ללא בושה, כל ה"ואם" שמשביתים אותך מפחד בלפעול ולעשות דברים.

הסיפור על בוגרי הקיבוץ - בעל הסוף הבועט בבטן. התחלה תמימה, יומיומית, ממורמרת וצינית במידה, וסוף המתאר שהחיים הם לא משחק ילדים - שלכל דבר יש מחיר. מחיר שאנחנו לא תמיד יכולים אף לדמיין אותו. בעצם בעיקר לא יכולים.

סיפור משעשע על קבלת אורחים.

הסיפור המרשים של אמה, שלשמו ככל הנראה הספר נכתב. סיפור על אישה חזקה כל כך. חזקה במידות אינסופיות ממש. מהנשים של פעם ( לא שהיום אין כאלה, אבל המציאות עצמה שבימינו פחות מתאכזרת לאדם הממוצע, אין בסיס לפתח תכונות מסוג זה). סיפור זה פרט להיותו סיפור אוטוביוגרפי מרתק, על אף היותו מבלבל ( קשה מאוד לעקוב, לפעמים הסופרת כותבת בלשון אמא שמספרת על הסבתא שלה, לפעמים בלשון עצמה על אמא, ועוד), נותן טעימה אמיתית של רגשות אמיתיים של אדם אמיתי מתועד בצורה מלאה. אדם מופנם שלא שיתף בצרותיו כל חייו. פן זה גם מתכתב בצורה יפה מאוד עם כמה ספרים נוספים בנושא הנשים החזקות שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות - בעיקר הספר "אדום עתיק" שמתאר מגוון שלם של נשים מימי קום המדינה, חזקות, מתגברות על קשיים, בעלות אופי נדיר ומרתק. אופי של אדם שלא חי את המציאות סביבו - אלא מייצר מציאות.

ובמעבר חד - הסיפור של לידת התינוק, וחולשת האישה. עם ההסתלבטות על כמה האבות מסתדרים נהדר עם התינוק החדש ( "המבדח והמשמח" - כך מגדיר האב הטרי את התינוק הרך, כשהוא כל היום בעבודה, ואיך האמאות משתגעות להן שם בתקופה הראשונה ביותר לאחר הלידה ( בעיקר ראשונה) . משעשע, ציני, כל כך אמיתי...

וגולת הכותרת בעיני - הסיפור "נהר". סיפור שהוא אומנות אבסטרקטית כשמה-היא. כל אחד יבין מה שיבין. אצל כל אחד התיאור המלנכולי ייצר אסוציאציות משלו. עצבות בנושא שתדבר אליו ברגע הזה..

אני לא אשלול - יש סיפורים שלא הבנתי, יש סיפורים קצרצרים - באורך עמודים בודדים או אפילו פחות - שקראתי שוב כדי להבין.. ולא את כולם הבנתי גם אחרי הקריאה המחודשת ( כדוגמת המאהב שדרש מהנשים שלו לציית ולשתוק).


לסיכום -
אחרי תקופה ארוכה שלא צלחתי ספרים, ואחרי המלצה מאוד חמה שקיבלתי עליו, השגתי אותו תוך יום, ולא יכולתי לעזוב אותו מהיד. קראתי וקראתי וקראתי. עד שלא היה עוד.. ואז ידעתי שבזמן הקרוב לא ייפול לידי עוד אחד כזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
שתיים דובים

שתיים דובים

מאיר שלו

ספר יפה. הוא כתוב בשפה יפה, נותן תיאורים חיים ומוחשיים למה שבא לתאר. מלא בתיאורי טבע מעלפים.

הדמויות בו בעיני בעלות נפח והיגיון, כל אחת מתארת איזו תופעה מוחשית וקיימת.

אהבתי בו דברים רבים.

כמובן שבראש ובראשונה את תיאורי הטבע, ואהבת הטבע, ואהבת הארץ במובן ההכי אותנטי שלהם. יכולת תיאורי העצים, והשבילים, ולהיות חלק בלתי נפרד מהנוף.

הדבר השני שאהבתי לא פחות זה נושא האגו האנושי. אגו וחוסר היכולת של הסביבה להשפיע על האדם, ככל שיהיה. שבהמוני מקרים האדם נקלע לאיזה כלא של עצמו, כלא של ההתנהגות שלו, כלא של הדעות שלו, ואיש לא יוכל להזיז אותו מזה מבחוץ, או לעזור לו, או לשכנע אותו. לכך דוגמאות רבות בספר. הדוגמא הפושרת יותר בעיני היא דוגמא של איתן עם התכנסותו לתוך עצמו לשנים הארוכות אחרי האסון, עד שהוא עצמו מסוגל להוציא את עצמו מהכלא הזה. והדוגמא המשמעותית הרבה יותר בעיני - זוהי התנהגות זאב הסב עם גורלו הקשה עם אשתו. הוא נגרר לשטות אחת קטנה בחיי הנישואין שלו, מתכנס לתוך עצמו - ויש תיאורים מדויקים להפליא - איך לא משנה מה אישתו תעשה, אין לה כבר כל השפעה עליו - כי הכל רק מכנס אותו עוד יותר לתוך עצמו. איך הוא נגרר לאלימות בהתחלה אילמת, ואח"כ נוכחת ופיזית איומה יותר ויותר. וקל לראות בתיאורים - שאין איש או דבר שהיה יכול להשפיע עליו במצב זה. כי כאילו כל התודעה של האדם נאטמת ( תרתי-משמע - מלשון לאטום בלי חור ואף לא קטן ביותר) לכל הבנה או קבלה של תקשורת שמגיעה מבחוץ. אנחנו עדים לתופעה זאת בהמוני מקרים שקורים לנו ולבני משפחתינו יום-יום. בד"כ בלי קשר לתופעות אלימות - גם כשהילד לא רוצה ללמוד ( ושום שיחה לא תגרום לא להתחיל ללמוד, כי הוא לא בשל לזה, כי הוא לא קולט מבחוץ), בין אם זה עצות שאנחנו המבוגרים מקבלים מהסביבה שלרוב רק "חופרות" לנו את המוח - כי אנחנו בכלל לא במוד של הקשבה או הבנה. וזה בהקשר לתופעות לא אלימות - כשעל זה מתווסף מימד האלימות העוטפת את התודעה - התופעה מקבלת אנרגיות במימדים אחרים לגמרי. המחשה של תופעה זאת לדעתי הייתה גאונית לחלוטין בספר זה.

בנוסף אהבתי את ההתבדחות על הנושא המגדרי. שנעשה בעיני בהרבה הומור מוסתר. רותה - אישה-גברית לחלוטין. בעצם גם הגדרה זאת היא הגדרה דפוקה. היא אישה שממחישה את חוסר ההבדל המוחלט בין אישה לגבר. שעצם השאלה של גבר חזק יותר, גבר חכם יותר, לגבר יש יותר השפעה על דברים - כל זה מתבטל במבט אחת על רותה גיבורת הספר. היא חכמה להפליא ( בעיני עצמה לפחות, אבל זה מן הסתם הכי חשוב, לא? ) , בעיניה דעותיה שוות יותר מדעה של כל אדם אחר מסביבה כמעט. היא משכילה יותר מבעלה ואחיה, מתפקדת בכל נושא בצורה מושלמת, שולטת במצב, לא מתפרקת, איש לא משפיל אותה ( כאילו מישהו היה יכול, אפילו אם היה מעז ), ולא מתעלה אפילו לא מילימטם מעליה ( כן, בעלה וסבא שלה, ברור - אבל זה בהסכמתה המוחלטת, ולפי רצונה החופשי). הגבול בין גבר לאישה מעולם לא היה מטושטש יותר מאשר בתיאוריה בספר זה.

ועם זאת , ודווקא למרות הדמיון בין שני נושאים, ללא קשר לנושא הקודם כלל- לא בתור הסתכלות עליה כעל אישה חזקה - היה משהו בדמותה שבדיעבר במבט על הספר חירפן אותי. זה הבטחון המוחלט שלה בדעותיה. היותה אישה כה בוטה, וכה מתנשאת, וכה חושבת שהיא הכי חכמה בעולם, וכולם מסביבה לא שווים דבר. זאת אישה שיש לה דעה על הכל. ובטחון מלא להביע את דעתה. ולא לדפוק חשבון לאף אחד. ואין בחיים שלה שאלות פתוחות.. ואני מנסה להבין איך קורה שככל שאני מתקדמת בחיים ומגלה דברים כך רק גדלה מבוכתי מולם, כמות השאלות המוסריות והאחרות שמתעוררות אצלי, ומה מותר, ולמה לעזעזל ככה זה בחיים, והאם בכלל יש פתרון או תשובה לשאלות הצצות, ויש את הרותות האלה, מלא, מכל כיוון, שכל ארוע חייהם מספקים להם רק תשובות, ועוד איזה דעות חזקות בל-ישתנו על כל נושא בחיים. וזה משגע אותי...

בפרט רואים זאת במשפט הגאוני "אבל כל האמנות הזאת שלך, הוא חתם, לא שווה את היופי של רימון וונדרפול פתוח על צלחת לבנה בשמש.
אתה צודק עם הזן של הרימון, אמרתי לו, אבל לא רימון פתוח בצלחת לבנה אלא גרגירי רימון בכוס של כסף, ולא בשמש אלא בין שמש וצל." - כמה יומרנית ומתחכמת את יכולה להיות!!! למה?? למה זה טוב? או שמה אני שוב מפספסת פה משהו חשוב? עד שהוא כבר אמר משהו על האומנות שלך - תמיד את חייבת לתקן??

ועוד נושא נותר בעיני ללא מענה - למה בסוף הספר לא הייתה שום פואנטה. הרי לא ייתכן שכל כוונתו של הספר הייתה ה"סמליות" של מות הסב, וסגירת מעגל. ה"סימליות" - שמוצגת כדבר נבזה והשטחי ביותר מכל המושגים שהאדם המודרני פיתח לעצמו.

אבל חבל להתבלבל - גם למרות, או אולי אפילו בזכות נקודות מרתיחות אלה, אהבתי את הספר. ונהניתי לקרוא אותו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
פשעים

פשעים

פרדיננד פון שיראך

ספר מעולה! נהניתי ממנו מאוד. זה היה לי שילוב מרתק של סיפורי מתח עם כתיבה איכותית, המשלבת תצפית פסיכולוגית מרתקת על הדמויות, לצד אירוניה והומור, רגישות, התחשבות ומה לא...

קודם כל, שאם יש אנשים שנרתעים מסגנון הסיפור הקצר - אני כנראה אוהבת אותו מאוד. לא ידעתי את זה על עצמי - אבל עקבתי אחר דוגמאות ( סיפורים מבריקים של סומרסט מואם, החשיפה המועטה לג'ק לונדון שהותירה אותי פעורת פה, "דירה עם כניסה בחצר" של יהושוע קנס ( שהיה אחד ההכי מבריקים שקראתי באותה תקופה ), וכן, חייבים להודות, גם אתגר קרת ( שעל-אף הנאתי הגדולה ממנו, דווקא כאן ברור לי שזאת ספרות מתיימרת).. וזה עוד לפני שאזכר בסיפורים ברוסית שהתמוגגתי עליהם תקופה) - ואכן לדעתי זה ז'אנר מדליק ביותר. הסגנון לא מאפשר לסופר להביא את סיפוריו למצב של מריחת עמודים, השתעממות הקורא, תיאורים מיותרים.. הסגנון דורש מהסופר להיות קצר וקולע, חד בתיאוריו ואבחונו.. אין ספק - פרדיננד פון שיראך עושה זאת בצורה מצוינת.

עם זאת יש לי כמה הסתייגויות לספר - כולם באותו נושא.. קשה לי עם העובדה שאלה סיפורים אמתיים מהחיים, בפרט שמבחינת המצב של מערכת המשפט בגרמניה, מהווים בעיניו של פון שיראך פרט שאמור בצורה כזאת או אחרת לייצג את הכל. קשה לי עם הטענה שאם לרוצח יש נסיבות פסיכולוגיות מקלות, אז בגרמניה של היום יוציאו אותו זכאי, שיוותרו בבית משפט לזונה אומללה והומלס.. ככה היה יכול להראות עולם מושלם - אבל חששני, שלא כך הוא העולם שלנו.. ברור לי שאין מקום לפקפק בסיפורים שהוא מתאר אותם כסיפורים מהחיים - אך עם זאת הסלחנות המשפטים שמובאת פה בדוגמאות נראית מאוד לא אמינה בעיני - בטח ובטח עם אנשים "קרים" ופדנטים כמו הגרמנים...
הבעיה הנוספת שלי - שהיא בעצם לא בעיה, אלא יותר נונסנס, תוך כדי הקריאה, הוא שבחלק מהסיפורים היה לי מאוד קשה לשכנע את עצמי שהם אמיתיים - זה היה כל כך טרנטינו מתועד.. הסיפור הקורע "קערית התה של טנטה" - שהוא ממש תיעוד של פושעים אינפנטילים, אלימים מאוד ואינפנטילים אפילו יותר, כמו באיזו קומדיה איכותית.. הומור שחור במיטבו. כך גם הסיפור "מזל" - עם תיאור פירוק הגופה.. קורע לב אם לדמיין שזה אמיתי, אך כל כך קשה לשכנע את עצמי שזאת לא פשוט סאטירה מטורפת והומור שחור ללא גבול. אני חושבת שגם הסיפור הראשון פנר על האיש השקט והנעים הזה שיום אחד פשוט לא החזיק מעמד יותר, וביצע רצח נוראי, גם הוא לא חסר אירוניה וסרקזם..

לצד סיפורים אלה יש סיפורים מאוד עצובים, ממש קורעי לב - "הצ'לו" ( על אח ואחות, עם האהבה הגדולה שהייתה ביניהם, והחיים ההפכפכים שלהם), האתיופי ( על האיש שלא הצליח להשתלב בחברה מערבית, אך היה מציאה של ממש בשביל האוכלוסיה המקומית באתיופיה אליה הגיע). יש גם סתם סיפורים מבריקים שגורמים לקורע לעקוב בדקדוק אחרי הפרטים הקטנים - כמו ה-Summertime, הגנה עצמית ( גאוני לגמרי ), ועוד.. סיפור "הקוץ" על האיש שהשתגע בגלל שהיה מבודד עם אותה יצירת אומנות תמימה שנים רבות - והמחשבות על החולניות הפוטנציאלית שתמונה בחשיפה "לא מבוקרת" לאומנות..

מאוד אהבתי את הספר. מאוד נהניתי מהחדות, ההברקות, התיאורים המדויקים כל כך של הדמויות, חקירת כל דמות ודמות לקורות חייה אחורה, למניעים שלה, להיבטים המוסריים של התנהגותה..

רק משפט הפתיחה שווה המון בעיני "המציאות שאנו יכולים לדבר עליה היא לעולם לא המציאות כשלעצמה" - אני כל כך מזדהה עם המשפט הזה.

אביא עוד משפט ממשפטים הרבים שאהבתי בספר:
"נאומי הסיכום הגדולים בבתי משפט הם נחלתן של המאות הקודמות. הגרמנים אינם אוהבים עוד פתוס, כבר היה להם די והותר ממנו."

מומלץ בחום, ללא ספק.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
גּוּר חֲתוּל-אָדָם אֲרֹךְ שֵׂעָר

גּוּר חֲתוּל-אָדָם אֲרֹךְ שֵׂעָר

אתגר קרת

ספר מבריק ומעולה!!!

אני מתה על אתגר קרת לילדים, כמו שאני גם מתה על לפחות חצי ממאיר שלו לילדים, ועל דויד גרוסמן לילדים ועוד.. איכשהו סופרים ממש טובים כשהם כותבים לילדים - יוצא להם ממש סוף-הדרך.
לחלוטין במקרה שמתי לב לספר הזה בספריה. מיד לקחתי הביתה. השנים הקודמים שלו היו אחלה ("לילה בלי ירח", "אבא בורח עם קרקס"), באמת מקסימים, מלאי בדיחות, קליטים ומתבדחים במקומות המיוחדים באמת. הילדות שלי מאוד אהבו... אבל זה פשוט רמה אחרת!!

הספר יוצא בלי שום התלבטות לשלישיה הפותחת של ספרי ילדים הכי מיוחדים בעיני: "היה הייתם שני קופים" ( גרוסמן ), ו-"טינקרטאנק" ( נורית זרחי ), ועכשיו גם הספר הזה. נכון יש אחריהם עוד ספרים מוצלחים ביותר ( "אולי יש לך קולה", "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני" של מאיר שלו, ובטח עוד כמה ), אבל זה פשוט שיא.. שיא של עדינות, ציניות, דיבור במקביל הן להורה והן לילד, פנטזיה פורצת גבולות לחלוטין, והומור, הומור, הומור.. מר-מתקתק שכזה.

נכון, הספר לא ידבר לכל הילדים ( נגיד הבת הגדולה שלי בגיל 5-6 הייתה זורקת אותי מכל המדרגות אילו הייתי מציאה לה ספר שכזה), תצטרכו ללעוס להם אותו - כי הוא טיפה קשה להבנה, אבל הקטנה שלי בת ה-6.5 התעלפה.. שוב היה לה את הפרצוף הזה שהיא לא מצליחה להאמין שמישהו המציא ספר כזה מופרע לאחת כמוה בדיוק.. אחת שאין כל גבול לדמיון שלה, שמגיל ארבע אילפה אותנו לזרום איתה ולא לתקן אותה כשהיא מוציאה את סיפוריה המופרעים מהשרוול ( אז היא המציאה שיש לה בת, וסיפרה לנו מה היא מאכילה אותה, מה נותנת לה לשתות, היה לה שם של ילדונת קטנטונת מהגן מקבוצת התינוקות שהיא אהבה לשחק איתה, פרקי המשך, ועוד.. ), אח"כ היו עוד ועוד סיפורים. הבוקר ניבחננו ע"י סיפור שהיא פגשה גור קנגורו בפארק אופניים היום ממש, ובאמת שהדבר האחרון שרציתי זה להתחיל להבהיר לה שברור לי שהיא ממציאה..

אני אביא כמה ציטוטים, בניסיון להמחיש את הרוח הכללית של הספר, ובכוונה לא אספר את העלילה - כי בעיני, דווקא כאן יש ערך עצום גם למבוגר בלגלות את הסיפור בהדרגה..

"עברתי ליד כל הכלובים וקראתי מה שכתוב בשלטים - מה כל חיה אוכלת, מי אוכל אותה, מה היא אוהבת ואיפה היא גדלה בטבע. ועל אף חיה לא היה כתוב שהיא אוהבת לגדול בכלוב, אבל זה מה שכולן עשו. אולי בגלל זה הן נראו קצת עצובות."

".. קניתי נקניקיה במזנון, ואחרי זה רציתי לקנות שוקולד כדי שהנקניקייה לא תרגיש לבד בבטן. אבל נזכרתי שהבטחתי לאבא לא לקנות ממתקים.. אז קניתי עוד נקניקיה לקינוח במקום."

"סיפרתי לחבקוק את כל מה שצריך לדעת על גורי חתולי-האדם ארוכי השער. כמו למשל שהם ניזונים רק מממתקים, ושאסור לשטוף אותם במים, ושאם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד בשעה הם עלולים למות. .. אבל שצריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים מתחילה לנשור להם הפרווה. גיליתי לו שהם מאוד אוהבים בדיחות וסיפורים מפתיעים ושאם הם מספרים לך סיפור אתה חייב להקשיב עד הסוף גם אם יש לך טלפון חשוב מהעבודה, כי הם עלולים לנשוך.. ושמותר לתת להם לשתות רק שוקו, חלב ומיץ, כי מים יכולים לגרום להם להקיא ואולי אפילו להתעוור."

וכך הלאה.. לא ברור אם זה יותר מצחיק או עצוב, אבל הפנטזיה מרקיעת השחקים שלו עם התובנות המדויקות ישמחו מאוד ילדים חדים וציניים שאוהבים לדמיין דברים שלא יכולים לקרות. וגם את הוריהם - מאוד,מאוד..
מומלץ בחום לגילאי 5-8.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי

רייצ'ל ג'ויס

ספר מדהים. עצוב, בועט, מעודן.. בעצם הכל ביחד.

בתחילת קריאתו הייתה לי תחושה שזה ספר מושלם. ספר שאילו לא היה נכתב - היה חייב להיכתב. מישהו היה חייב לקחת על עצמו את המטפורה הזאת בין ההליכה הרגלית פשוטו-כמשמעו, לבין גילוי האדם את עצמו, את סביבתו, את האנשים שסביבו, את קרוביו.. ואם לעשות זאת - הדבר נעשה כאן בצורה יוצאת מן הכלל. בתחילת הספר הרגיש לי שאם בשלב מסוים ישעמם אותי, ויהיה לי קשה להמשיך ( בתקופה אחרונה יש לי המוני ספרים שקשה לי לסיים אותם), אני אעשה זאת רק כמחווה לאדם המבוגר הזה שיש לו עדיין את הכוח לצעוד..

הספר בוחן המון נושאים - את נושא ההורות, שלפעמים משתבש, לפעמים לא בגללך, איך זה משפיע על יחסיך עם הבן\בת זוג, ואיך גם בלי קשר לשני הדברים האלה יש נטיעה מחרידה להשתבש ולהשתנות עד שלא ניתן לזהות את זה שמבודר באותו הקשר כמו שהיה כשהכך התחיל. נכון - שני הנושאים לא מקוריים כלל, אך הסופרת עושה זאת בכזאת עדינות ואותנטיות שקשה לא להתאהב ולא להזדהות עם אנשים אלה.

הספר גם מביא אתו כמה תובנות יפיפיות, אולי גם הן לא חדשות, אך לא קליטות במיוחד. הרולד פוגש בדרכו המוני אנשים, חלקם נראים מאוד מצליחים ( בגלל מראה חיצוני, תהילה שזכו לה, בטחון עצמי שאותו הם חושפים החוצה ), אבל כשפותחים את הקופסא, ומסתכלים פנימה - לכל אחד יש את הצרות והסיבוכים המטורפים שלו, ובעצם אושר, רוגע ושקט פנימי לא זמינים כמעט באותה מידה לאנשים שלא כתלות ב"מה יש להם בחיים". הרעיון מאוד לא חדש, אבל בדוגמאות האינסופיות והמפתיעות שהסופרת מתארת מאוד מעניין לקרוא על זה.

הספר בוחן עוד נושא - נושא הפיכתו של אדם לאדם מפורסם, ההמולה שזה מייצר מסביב, הצביעות של כל הדבר הזה, המצבים המגוחכים שזה מייצר. את הצורך של האדם להיות לבד.

אהבתי בספר הזה כמעט הכל. אהבתי מאוד את הרולד, האיש הצנוע, השקט, המנומס עד לרמה מצחיקה כמעט. אהבתי את אשתו, עם התהליך שהיא עוברת, עם הרגשות שלה, עם ההסתרה של רגשותיה בגלל גאווה עצמית ואיפוק. אהבתי מאוד את תיאור ההתגברות של שניהם. אהבתי את הרוב המוחלט של הסיפורים של האנשים שהרולד פוגש. אהבתי את תיאור ההליכה שלו בטבע והחיבור שלו לטבע. אהבתי מאוד את הפקפוק והחצי חיבור שלו לדת.

הספר לא נופל באף אחד מהפחים שתמונים בפניו. הוא לא מתקתק מדי, הוא לא מזויף, הוא לא מטיף לשום דבר ( בגלל צניעותו הן של הרולד, הן של הספר עצמו ). הוא אומנם מרגיש קצת משעמם וחוזר על עצמו באמצע אבל מתקן את עצמו די מהר, ובסופו של דבר מסתכם בספר נהדר.

הסוף היה לי לא צפוי (יתכן שלאחרים כן) - קצת חששתי איך אפשר לסיים ספר כזה בלי להרוס. אבל כמו שכתבו פה פעמים רבות "בעיטה בבטן" - כן, כאן הרגשתי את זה באמת. מאוד חזק.

עם זאת קשה לי שלא להראות שדבר אחד העיק עלי במהלך הקריאה - הסופרת התבלבלה ופספסה, וממשיכה עם הטעות בכל מהלך הסיפור. הרולד הוא לא אדם גבוהה מאוד. הוא אדם בגובה ממוצע מינוס, בעצם אני יודעת מי הוא בדיוק - הוא נראה לי רובין וויליאמס הכה אהוב עלי.. כשסיימתי את הספר, מצאתי אף עדויות ברורות למרמה.. הנעליים על הכריכה הן במידה 43 גג..

ספר מדהים וצנוע. מומלץ בחום לבעלי סבלנות לכתיבה רגועה ומעודנת. מחמם את הלב בצורה בלתי רגילה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ג'ניה

ביקורות נוספות על "מישהו לרוץ אִתו (איתו)"

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

יש מעט מאוד אנשים שיודעים להקשיב. להקשיב באמת. בריכוז, לא בחצי-אוזן, ואפילו בלי לשאול שאלות או להביע כל עניין אחר בשיחה. הם פשוט יושבים מולך, מסתכלים עמוק עמוק בעיניים, ומשום מקום פתאום נשפכות לך המילים. אפילו דברים שבכלל לא תכננת לספר עולים וגולשים בשיחה. גם כשהשיחה נהפכת למונולוג אחד ויחיד, שלך, המאזינים הנדירים האלה לא נותנים לך להרגיש שמשהו לא בסדר. להיפך - הם ממשיכים להקשיב. בסוף שיחה עם בן אדם כזה, מרגישים אסירות תודה והקלה שלא תיאמן.

אסף, אחד משני גיבורי הספר, הוא כזה. הוא גמלוני ולא יפה במיוחד, הוא אוהב לצלם והוא די בשוליים של המעגל החברתי, אבל יש לו כישרון: הוא מקשיב. הוא פוגש במהלך הספר אנשים זרים לחלוטין שתוך דקות מספרים לו על חייהם. בעדינות אין-קץ שהוא אפילו לא מודע לה, הוא מנווט את השיחה, שואל שאלות, אבל נותן לדובר מולו להוביל. עצם העובדה שהוא מוכן לרוץ עם כלב שהוא בכלל לא מכיר, להתמסר אליו לחלוטין ולתת לו להוביל אותו לכל מיני מקומות אפלים, לצאת למסע חיפוש בלי כלום, מעידה על הכישרון הזה.

מסע החיפוש של אסף מוביל אותו לתמר, שעוד ועוד פרטים עליה מתגלים בספר ככל שהעלילה מתקדמת. תמר היא נערה מורכבת ולא קלה, ומצאתי בהרבה מהרעיונות שלה הד למחשבות שלי, לסודות הכי כמוסים שלי, לחששות שאני שומרת לעצמי ולרגשות שרק ברגעים לפני שאני נרדמת אני מעיזה להתמודד איתם בראש צלול. היה מרגש מאוד לקרוא את הספר הזה.
הם אנושיים, הגיבורים האלה. הם באמת יכולים להתקיים כאן. הם לא שטחיים. הם לא יחידים בעולם והם לא מנסים להציל את העולם. הם פועלים בחברה, הם מסתבכים, אבל הם רגישים מאוד, ולפעמים הם פשוט דורשים חיבוק. באמת. אף פעם לא נתקלתי בכל כך הרבה פגיעות ואנושיות בספר אחד.

קראו את הספר הזה. הוא הספר הכי אמיתי שבו נתקלתי, הכי כן. המחשבות שעולות בו מעסיקות את כולנו. ומעל הכל, הוא גם מנחם.

(מוקדש לשני החברים הנדירים שלי שצפו איתי בסרט, אפילו אם לא עד הסוף.)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מילים
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

אזהרת טריגרים: סמים, ספוילרים אני משערת

אנחנו נולדים עם עור דק. (שי בלי עור בכלל, וזה דימוי טוב) עם השנים אין לנו ברירה אלא להקשיח אותו. בכח, בכח. לעטות שכבה אחר שכבה של הגנות, של קשיחות. שכבות של התעלמות, של דחיית הסביבה. אם ניתן לכל הסביבה לגשת לא נשרוד הרבה.
יש אנשים נדירים שמצליחים להישאר בעוד דקיק בלי הגנות. לי יש שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות. שכבת ההתעלמות מאקטואליה, למשל. אחת חזקה, משוריינת. שכבת ההתעלמות ממורכבות. יש בה חלונות קטנים אבל רובה עומדת בחוזקה. שכבת ההתעלמות מהייסורים השונים - זו אחת מסובכת. מורכבת מהמוני עלי שלכת שלעתים עפים כולם לכיוון אחד ומשאירים חלקה חשופה, פועמת, אדומה.

וישנם מצבי חירום. כשאויב מגיע מכיוון לא צפוי ומסתער חרישית, מזדחל למרכז העצבים ונוחת שם בהפתעה, מפעיל אזעקות בהמונים וגורם לקריסה רשמית של המערכת כולה.
ואז יש צורך לצאת להתאוששות. איטית, כה איטית. כואבת, מגרדת, מייסרת. לבנות את השכבות בחזרה, לתפור אותן זו לזו, לצקת מלט בחיבורים. האויב ההוא כבר לא יוכל לחזור, אנחנו מחוסנים מולו. אבל אויב לא חוזר פעמיים. הם מתחלפים, מחליפים מקומות, משתכללים. כשהבא יגיע ההגנות יפעלו מעט יותר טוב, אבל לא מספיק.

ביום חמישי נחת אצלי אויב חזק במיוחד. המצב ממילא קצת שברירי, המערכת עוברת שדרוג כללי שלא בטוח שיצלח. אולי נצטרך לחזור לגרסה הקודמת.
הוא אחד מהאכזריים שנתקלתי בהם.
מורכב מכל החלקים הקשוחים: חוסר ודאות, חרטה, הלקאה עצמית, דאגה, מסתורין אפל, רוע טהור.

גיליתי שמישהו - שחשבתי שידעתי מי הוא - היה תחת השפעת סמים. כנראה במשך כל היכרותנו, אינני יודעת.
וזה אויב חזק להפליא כי לא ידעתי. לא ידעתי, לא ידעתי. לא חשבתי, לא שיערתי, לא טרחתי. זה הורג אותי. מאכל אותי מבפנים כמו חומצה. מחריב את החומות שלי בשיטפון.

חשבתי שידעתי מה שיש לדעת עליו. חשבתי שזה הוא, שככה אנשים נראים, שפשוט יש כאלה בעולם. לא ידעתי.
אני רוצה להאשים, נורא רוצה. לצעוק למה לא סיפרתם לי שככה אנשים נראים וזה לא בסדר, זה לא תקין. לשאול למה לא דיברתם, למה לא הראיתם, למה לא נתתם לי כלים לזהות.
אבל למי כבר יש לי לצעוק.

ילדים, אל תיקחו סמים. אנשים ימחקו אתכם. אתם תהפכו לצל של עצמכם, אתם תתקדמו בצעדים סהרוריים בעולם, אתם תונמכו.
והכי גרוע? זו תהפך להיות ההגדרה שלכם. הזהות המסוממת והזהות העצמית היפהפיה שלכם יתאחדו לאחת. הורקרוקס במקום הלב שלכם, סוהרסן במקום המוח.
אנשים לא יידעו. מי שלא יהיה לו הכח והיכולת לדעת, לא יידע. כל מי שיפגוש אתכם יחשוב שאלו אתם, אתם באמת.
וזה לא נכון.

הקטע הכי מורכב הוא שאנחנו חושבים שיש בנו היכולת לדעת. הסימנים ברורים, לכאורה. ככה נוח לנו לחשוב.
חדשות אקטואליות: הם לא ברורים.
מנגנוני הדחקה ייאטמו לנו את העיניים והאוזניים, השכבות של העור שלנו יפיצו קרינה מטשטשת.
זה יכול לקרות, ואתם לא תדעו.

אנחנו קוראים ספרים על זה. אנחנו מרחמים על שי, אנחנו חושבים שזה מצב סוריאליסטי. אנחנו מהרהרים כמה זה חריג ומזעזע, מצקצקים. וכל אותו הזמן שי עומד לידנו ברחוב, בעבודה, הוא השכן שלנו מלמעלה, זה שמספר בדיחות באוטובוס.
ואתם לא תדעו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•האופה בתלתלים
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

בילדות הספר הזה היה נראה לי כמו הספר הכי מפחיד בעולם. הכריכה והנראות שלו מלווים אותי כבר שנים.
מאז שהייתי ילדה אני זוכרת את הספר בספריית הספרים של אבי בבית ילדותי. תמיד הוא בצבץ לו מאי שם, תמיד בלט לעין. מספר לא מבוטל של פעמים אפילו שלפתי אותו מהמדף כדי להסתכל. תמיד ביראת כבוד כזו ובידיעה שזה כנראה ספר מעולה.
מאיפה נוצר לי הרושם הזה? אני לא יודעת, אולי כי שמעתי אנשים רבים מדברים עליו כל הזמן, אולי כי עשו לו עיבוד קולנועי ואולי כי הרגשתי תמיד משיכה מסוימת אליו.

לא אצא בהצהרות עובדתיות אבל "מישהו לרוץ איתו" זה כנראה השם הכי יפה שאפשר לתת לספר. שם שתמיד העביר בי צמרמורת. אולי זה מפני שאני מרגישה שכל ההוויה שלי בחיים היא למצוא לי מישהו לרוץ איתו.

יום אחד, נמצאת דינקה הכלבה של תמר משוטטת ברחובות ירושלים. אסף, שמעביר את החופש הגדול בעבודה בעירייה, נשלח לבצע את הפרוצדורה הידועה בכלבים משוטטים, הליכה ברחובות בכדי לגרום לכלב להוביל אל בעליו. מה שאסף לא יודע זה שהכלבה תוביל אותו אל הרבה מעבר. מסע שהוא מלא במסתורין, הרפתקת נעורים סוחפת שכתובה ברגישות אין קץ.

קראתי את הספר בשקיקה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רציתי לקרוא ספר לאט רק כדי שלא ייגמר. הוא היה איתי במחשבות, נכנס לי לחלומות, דיברתי עליו אבל אף פעם לא היו לי מספיק מילים בשביל החוויה. ואז פתאום זה קרה בעמוד 200. באחת בלילה לפני השינה, הדמעות הציפו את עיניי ופתאום בבת אחת התפרץ לו בכי חרישי ומאופק כשלידי שוכב בן הזוג, בכלל לא מודע למהומה המתחוללת בתוכי. המילים נגעו בי כמו סכין חדה, כל מילה הייתה מדויקת להפליא. התרגשתי. התרגשתי מדמותו של אסף, התרגשתי מדמותה של הכלבה. רציתי לחבק אותה, להיות שם איתה. היא לא מדברת ולא מביעה רגש ובכל זאת, גרוסמן מצליח להעביר בה אנושיות עצומה.

הסיפור עצמו על נוער השוליים הזה פשוט ריתק אותי. רציתי לקרוא עוד ועוד. פתאום אני זו אשר הייתה מכורה. מכורה למילים. גרוסמן... אתה פשוט אומן. כותב בכזאת רגישות ואמינות על חייהם של בני הנוער. עם התסכולים, הייאוש, זווית ההסתכלות על החיים, האהבות, האכזבות והסקרנות.

ספר לרוץ איתו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בר
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

איפה מתחילים. הספר ממש לוקח אותך לטיול בירושלים וסביבותיה. עושה לך הכרה עם כל טיפוסי הרחוב של שנות ה90-2000, ולמרות הליהוק הלא-משהו ושינוי העלילה, גם הסרט היה הפקה קולנועית נחמדה ביותר.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•אלון
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

על ריצה למרחקים ארוכים, החיים וספרים טובים:

זוהי ביקורת מעט חשופה, יש שיאמרו לבטח שהיא חשופה מדי. למרות זאת, יש לי מעיין צורך פנימי לשחרר את מה שכתוב בה. מזהירה מראש שיש בה מעט טריגרים לכול מי שנושאים של משקל, אכילה, ספורט וירידה במשקל מעסיקים אותו.
***
לפני שאתחיל בכתיבת הסקירה עצמה יש לי מספר בקשות:
1) בזמן קריאת הסקירה אנא האזינו לרשימת ההשמעה הזו שלקוחה מתוך הסרט המקסים שמבוסס על הספר בכיכובה של בר בלפר המדהימה - https://www.youtube.com/watch?v=Rxe4fAnRPeU&list=PLevkTfR01kC61Nf6Rdn1OFgZ70bR-HZgI
2) אם במקרה מישהו מן הקוראים בסקירה זו מכיר אותי גם מחוץ לאתר, אנא כבדו אותי ואל תספרו את הכתוב בסקירה הזו לאנשים נוספים מבלי לשאול אותי.
3) אם קשה לכם לקרוא את הסקירה מסיבה זו או אחרת, בבקשה אל תקראו אותה!
עכשיו אוכל להתחיל לכתוב את הסקירה עצמה.
***

בשנה האחרונה אני עברתי שינויים רבים, הן מהבחינה החיצונית (מראה, משקל וכדומה) והן מהבחינה הפנימית (נפש, ראש, מחשבות וכדומה). הכול החל בתחושה פנימית שלי שאני חייבת להפחית מהמשקל שלי. לא יכולתי להמשיך להסתכל במראה ולא לסבול את הדמות שנשקפת אליי. אכן, משקלי היה גבוה מעט. מן הרגע הזה החל התהליך שלי לנסות לרדת במשקל. תהליך שהתחיל בצורה בריאה מאוד. התחלתי לאכול בצורה יותר מודעת, התחלתי להתאמן יותר; הכול היה בידיים שלי, בשליטתי. מהר מאוד הגיעו התוצאות. התחזקתי מאוד, הרזיתי הרבה והרגשתי טוב בגוף שלי. גיליתי כמה ספורט מרגיע אותי ונותן לי להרגיש אדרנלין מטורף בגוף. בין יתר הדברים שעשיתי (שהיו אימונים כול יום, בהיקף של שעה לאימון) התחלתי גם לרוץ. באמצע השנה אני ואימי נרשמנו למירוץ של חמישה קילומטרים. כול כך שמחתי בתקופה הזו, החיים חייכו אליי. התחלתי ללכת בחזרה מבית הספר שלי (שנמצא בקריית אונו) לבית שלי (שנמצא ביהוד) ברגל. מן הבחינה הלימודית הצבתי לעצמי מטרה ללמוד ארבע שעות ביום (כמובן בלי כול קשר לשעות שהייתי בבית הספר) ועמדתי בה. כול כך התגאיתי בהישגים שהגעתי אליהם. הכול נראה בשליטה, תחת הידיים שלי.

בערך בסוף יוני הכול התחיל לקבל תפנית. הקיץ הגיע ואיתו גם החופש הגדול. התחלתי ללכת להתאמן במכון כושר. המרחקים אותם רצתי גדלו, המהירות בה רצתי גברה, תרגילי הכוח אותם עשיתי הפכו יותר ויותר מתקדמים, הצלחתי להרים משקלים יותר ויותר כבדים. הרגשתי חזקה, אך כבר לא הייתי בשליטה. התחלתי לאכול פחות ופחות סוגי מאכלים, פחות ופחות קלוריות. התחלתי לפחד מלאכול מאכלים מסוימים כמו: לחם, פסטה, אורז וכו'. התחלתי לספור כול יום את מספר הקלוריות שאני מוציאה, מבחינת הראש שלי הייתי חייבת להוציא לפחות אלף קלוריות ביום. פחמימות הפכו להיות כמו אויב בעייני המוח שלי. ירדתי הרבה מאוד במשקל. כשחזרתי לבית הספר כבר לא היה אפשר להסתיר את העובדה שהרזיתי. אנשים החלו לדאוג. המצב שלי אכן התדרדר. לפני שבוע אימי טסה לכנס בפורטוגל מטעם מקום העבודה שלה. דודה שלי באה לבקר אותי ונחרדה מאורח החיים הלא בריא שפיתחתי לי. כשחזרה אימי מהכנס כבר הובן לכולם שאני סובלת מהפרעת אכילה. נלקח ממני המנוי למכון הכושר (כלומר, כרגע אני עושה אימונים בבית ולא במכון הכושר). אתמול אני ואימי הלכנו לבדיקות בקופת החולים ואכן התוצאות לא היו מפתיעות. ה-bmi שלי כבר נמוך מדי. אומנם לא בהרבה, אך עדיין אני נחשבת במצב של תת תזונה.

***

הספר "מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן הוא ספר סוחף. ממש כמו ריצה. ממש כמו דינקה הכלבה גיבורת הספר וכמו לילי הכלבה שנמצאת יחד עם משפחתי. מסופר בו על שני סיפורים במקביל: האחד הוא סיפורה של תמר, נערה אמיצה בת 16 שבעל כורחה צריכה לברוח מביתה יחד עם דינקה כלבתה ולצאת למסע מסובך ביותר. השני הוא סיפורו של אסף, נער מופנם בן 16 שבמסגרת העבודה שלו בחופש כעוזר בעירייה הוא נשלח לחפש אחרי הבעלים של דינקה (היא תמר) לאחר שדינקה נאבדת לתמר. לאט לאט ומבלי שתמר תדע בכלל מזה אסף מגלה עוד ועוד פרטים לגבי תמר ומתחיל להתעניין במי היא.

כפי שאמרתי, זהו ספר סוחף. בלשון המעטה סוחף. הספר הזה, ליתר דיוק, מטביע את הקורא בתוכו. ממש מטביע. הוא גורם לך לשכוח את העולם שלך לרגע, לחיות את העולם של תמר ושל אסף. לרוץ עם אסף ודינקה, לחוות את חוויותיה של תמר. לכמה רגעים הוא נותן לך לא להיות אתה ולשכוח מן הצרות שלך, מן המחשבות שלך ולטבוע אל תוכו. ספר מומלץ למדי, במיוחד למי שמרגיש אבוד בחייו ובמחשבותיו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•נונו
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

טוב שבאופן טבעי אני נותנת הזדמנות לספר עד לכמחיצתו כי העקרון המנחה הזה הביא אותי להעריך את הספר הזה. היה שווה לקרוא אותו ולהמשיך ממחיצתו. בקיצור - טוב שלא התייאשתי ממנו.
(באיזשהו שלב גם הודיתי על הספר שהיווה לי מעין עוגן ומפלט בזמן בחינות)
העלילה מתנהלת במקביל וגיבורי הספר פועלים בנפרד ולא מכירים.

מפליא אותי שלא כתבתי חוו"ד בדיוק כשסיימתי לקרוא בו, אבל משהתברר לי שלא כתבתי חוות דעת כלשהי ב'סימניה' - ניסיתי להיזכר ממה נהניתי בספר הנדון.
ובכן, הייתה בו אווירה מיוחדת שהועברה ע"י הסופר שגרמה לי להמשיך ולקרוא ולנסות להבין איך העלילות המקבילות אכן מתחברות האחת לשניה. ואכן בסיומו התעלומה נפתרת והעניינים מתבהרים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•שם עט
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

ההתחלה מאוד לא קלה.
מתחילים את הספר ולא מבינים מה הסופר רוצה...

לוקח זמן להיכנס לעלילה ולליבן של הדמויות,

אך כשזה קורה.... תישבו בקסמו של הספר לחלוטין...

מומלץ לכולם אך גם לירושלמים בעבר או בהווה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מוכרת הספרים
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

כשמישהו קורא ספר פעם שנייה, הוא בהתחלה בטוח שזהו, מלאי ההתלהבות, השמחה והכיף שלו מהספר נגמר. הרי הסוף ידוע, וגם כל מיני פרטים מהספר מנצנצים לו תוך כדי קריאה.
ואני, ישבתי באחד מצהריי השבתות הארוכות בחדר, משועמם, ואמרתי לעצמי, אני חייב ספר טוב. אחד שידרבן אותי לקרוא עד הסוף. ויחזיר לי את החשק לקרוא ספרים.
עמדתי מול ארון הספרים וחיפשתי ספר רלוונטי, עד שנגלה לעיני "מישהו לרוץ איתו". ממ, כמה שכחתי את הספר? חשבתי לעצמי. נראה שמספיק. יאללה ננסה.
ונראה שהספר, למד מ"קרמבו" במבצע סבתא. להתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט להגביר. מה זה להגביר. לאוסיין בולט הגעתי בסוף.
ותודה רבה לדויד גרוסמן, שהצליח לעורר בתוכי את התשוקה הנפלאה הזאת לחדור לתוך הלב העמוק של בני האדם המקסימים האלו, לנסות להבין, לחבק את הנימים הדקים הנרקמים בין ריקוד, שירה, דמעה וצחוק. אמנם עם ריצת אצנים קשה לעצור לשים לב לכל פרח וגבעול בדרך, אבל את משב הרוח הקריר והמחייה הרגשתי חזק בעצמות.
כמו השיר שתמר שרה כמה פעמים בספר, "אי שם בלב, פרח מלבלב", ואין כמו לבלוב של דמעה מגרדת בקצה הגבה וחמימות גוברת ועולה בעמודים האחרונים של הספר.
נפלא. ממש.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•יחיאל
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

הספר הזה רדף אותי, רץ אחריי. גם אני הייתי שקועה במירוץ אחרי הזמן- רדפתי אחרי כל דקה פנוייה שהייתה לי וניצלתי אותה לקריאת הספר. לא יכולתי להפסיק; הספר הוא דינאמי ומשתנה במהירות, קופץ בין זמנים והתרחשויות שונות, אבל עדיין מצליח להשאיר אותך ממוקד ומבין את העלילה.

בהתחלה חשבתי שנכנסתי לתוך סוג של ספר מתח ובילוש: למה הילד הזה, אסף שמו, רודף אחרי כלבה ברחובות העיר, ומי זאת תמר, הנערה המוזרה שמפקידה את התיק שלה בשמירת חפצים, ומוודאת שיש לה מספיק אספקה שאותה היא מחביאה במקום שכוח-אל? למי היא מחכה? האם היא טובה או רעה? אלו השאלות שהסופר דויד גרוסמן מנחית עלינו כבר כשהוא מתחיל לספר את הסיפור. אבל הוא לא נותן לנו את התשובות עם כפית של זהב ישר לפה. ממש לא. אם תרצו תשובות- תצטרכו להמשיך ולקרוא את הספר, עד העמוד האחרון שבו; רק כך אפשר להבין את כולו.

אבל זה שווה את זה, ועוד איך.
בספר "מישהו לרוץ איתו" יש מגוון אנשים : אסף, תמר, שי פסח בית-הלוי, רועי, תיאודורה, לאה וכמובן דינקה. לכל אחד תפקיד אחר בסיפור, לכל אחד אישיות שונה בעליל ,אבל הם כולם יחד בונים סיפור אחד, שלם, מרגש, עצוב ומקסים.
ההתמודדות של שי כ"כ נוגעת בלב וגם רלוונטית לימינו- לדעתי, היא שיא -שיאו של הספר.

ועוד משהו אישי: כשגמרתי את הספר חשתי גאה בעצמי, מכיוון שסיימתי לקרוא ספר ישראלי "של גדולים", ועוד של דויד גרוסמן המהולל, שהספר האחרון שלו שקראתי הוא "איתמר והארנב".... אני בטוחה שעוד אמשיך לקרוא ספרים פרי-עטו.
לסיכום, מדובר בספר מקסים, סוחף ומרגש, אז קדימה! תתחילו לרוץ- לספרייה או לחנות הספרים הקרובה לביתכם.. :)

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אופיר
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של ג'ניה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ג'ניה
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“סיפור מרתק ומרגש ששאב אותי לתוכו כבר מהדפים הראשונים. שני גיבורי הספר מקסימים, ומתוארים בצורה כל כך”

80/164
ביקורות על מישהו לרוץ אִתו (איתו)
הבאה
קטיה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“קראתי את הספר לפני מספר שנים, וחווית הקריאה זכורה לי כחוויה ממש טובה. ממש נהנתי מהספר! הוא גרם לי לח”