ספר נוער מצחיק וקליל אבל:
1. מצטייר שם שהבחור נוגע בה בלא רשותה וזה פחות 2026
2. מצטייר שם שילדה בת 13 יכולה לנהוג לבד בכבישים מסוכנים
3. המורה לסרות קורא את היומנים האישיים שביקש מהתלמידים לכתוב - אמנם קורא אותם בעילום שם אבל עדיין כולם מבינים מי כתב.. נראלי קצת מוזר ולא מכבד - ושוב, מה הנוער שקורא את זה אמור להבין?

וואוו ממש לא כזה ספר ענק בעיני, שקיבל 28 ביקורות ו 63 הצעות מכירה, אפילו יכולה לכתוב לכם ולשתפכם שהתקשתי בקריאתו ממש לא קלח ו או זרם בקצב כמו שזה כל כך פופולרי כאן, גם כספר נערות מתבגרות זה ניראה לי לא קל בכלל, נכון שיש בו משהו מופלא במסע של הילדה עם הסבים ועם החברה השכנה והסופ שהתעלומה ניפתרת אוף איך לא הבנתי כלום, טוב, אז אולי כן ספר מוצלח במחשבה שנייה ושלישית כי לא הבנתי משהו כל כך פשוט, ובכל זאת מסובך מידי בעיני החיים לילדה קטנה לחיות כך ממש לא פשוט.
עוד ספר נשים של ידיעות אחרונות.
תודה לכם שאו ברכה וראו טוב.
שנה טובה ומתוקה גמר חתימה טובה , שישו ושימחו בשמחת תורה, הושענה רבה, שמיני עצרת, יום ראשון שבוע חדש, סוכות שני, 16-10-2022 13:44

כמו בבושקות, שנמצאות זו בתוך זו בתוך זו, ובכל פעם מוציאים עוד אחת ועוד אחת, כך גם הסיפור הזה. סאל, קיצור לסלמנקה, היא נערה מתבגרת, והיא נוסעת יחד עם הסבים המוזרים שלה, מרחק של אלפיים מיילים. זו המסגרת הראשונה. בתוך המכונית, במשך שישה ימים של נסיעה, מספרת סאל לסבים שלה את הסיפור של חברתה המוזרה פיבי. פיבי וסאל פוגשות כל מיני אנשים מוזרים, ובוספו של דבר אמא של סאל נעלמת בפתאומיות מהבית. זו המסגרת השניה. המסגרת הפנימית, החשובה לסאל, אלה התובנות שהיא לומדת על עצמה, מתוך הסיפור של פיבי ומתוך תגובות הסבא והסבתא לסיפור הזה. וזה הסיפור הפנימי יותר.

מטרת הנסיעה הזו, 2000 מייל בשישה ימים על פני מדינות רבות בארצות הברית, היא למצוא את אמא של סאל ולהחזיר אותה הביתה. אבל הגרעין של הספר הזה הוא ההתבגרות של סאל עצמה, מתוך המסע ומתוך הסיפורים שהיא מספרת בו. הסיפור מרתק, כתוב היטב, ומומלץ ביותר.

הספר הזה מספר על נערה שיש לה רק אבא, כל הספר הסיפור שסובב את אמא שלה די מעורפל. היא חיה, היא לא חיה. היא תחזור הביתה, היא לא. היא מקווה שכן. אני מניחה שרוב מי שקרא את הספר ידע מההתחלה את הסוף, זה קורה הרבה. אבל האמת שלפעמים לא בא לך להאמין לדברים. לכולנו יש תקוות. גם אחרי שדחו משהו שביקשנו כנראה שנמשיך לבקש, גם אם יגידו לנו משהו סופי כנראה נכחיש או נמשיך לקוות שזה ישתנה, שאולי... אולי זה יקרה כנגד כל הסיכויים. אבל זה סופי, וזה נגמר.
לפעמים אנחנו לא מעריכים את הדברים הכי קטנים שיש, כמו ללכת לבית ספר, לסדר חדר, לדאוג לאחים קטנים. בואו נודה, אלו מטלות. ובכל זאת, אם מישהו יקח אותך מבית הספר ויגיד לך שאתה מפסיק ללמוד כנראה שפשוט תצחק לו בפרצוף ותבקש לחזור ללימודים. והחדר שאתה מסדר אולי הוא עם עוד שני אחים מעצבנים אבל לא תרצה לאבד אותו... או את האחים שלך.
אבל הקטע הוא שאתה לפעמים לא חשוב על לאבד דברים או על התוצאה שלהם עד שזה קורה. כמו לעבור בית ספר או לאבד מישהו חשוב.

לפני כמה זמן כמעט איבדתי מישהו שקרוב אליי, ובזמן שבכיתי כמו מטומטמת חשבתי על החיים שלי בלעדיו ו... האמת שזה היה בלתי אפשרי.
כנראה שימים שלמים הייתי מכחישה, הייתי קמה כל בוקר ולפני שהייתי פורצת בבכי הייתי אומרת שהוא חי, הוא חי. ואז הייתי מתרגלת לחיים בלעדיו, אם זה אפשרי. האמת שלא, אתם יודעים?
אי אפשר להתרגל למוות.
ועל זה בדיוק היה כל הספר, על זה שבסוף מקבלים, לא מתרגלים.
אני חושבת שהספר הזה גרם לי להעריך יותר את החיים שלי.
הוא כתוב מדהים, הוא חמוד, מרגש ואותי הוא הפתיע כל פעם מחדש.
שווה כל רגע ושקל שהקדשתי לו.

בהתחלה חשבתי שהשפה בספר הזה רדודה וילדותית,אבל ככל שהמשכתי לקרוא בו יותר ויותר נסחפתי ולא התחרטתי ל שקניתי אותו.
את 150 העמודים האחרונים קראתי בשקיקה ולא יכולתי לעצור.
הדבר היחיד שהצטערתי עליו כשקראתי את הספר זה שסיימתי לקרוא אותו ביום שהייתי צריכה ללמוד למבחן חשוב וכמובן שאחרי שסיימתי לקרוא אותו,אין מצב שיכולתי להתרכז וללמוד.
אז איך היה הספר???
אין,אין מילים לתאר אותו.
כשקראתי את התקציר חשבתי שקצת הגזימו אבל טעיתי לחלוטין.
למרות שהשפה רדודה והדברים בספר הזויים כמו למשל ההתנהגות של סבא וסבתא של סאל,הדמות של פיבי ועוד המון דברים,בספר הזה יש קסם שאי אפשר להסביר,קסם שפשוט ממגנט אותך לספר ואי אפשר לעזוב אותו.
קורים שם במהלך הספר דברים כאלה לא צפויים שבחיים לא הייתי מתארת לעצמי שזה הולך לקרות והספר הז השתלט עליי כל כך שהייתי צריכה להזכיר לעצמי מיליון פעמים שזה רק ספר.אבל זה באמת לא סתם ספר.
הכי אהבתי בספר את מערכת היחסים בין סאל לבן.
כל פעם רק חיכיתי שיקרה משהו וכשקרה הייתי עצבנית שהם עדיין לא התנשקו.הייתי במתח עצום שזה יקרה כבר.
זה קרה כל כך מהר שחזרתי לקרוא על זה שוב ושוב.

אם לסכם הכל למילה אחת כל מה שנותר לי להגיד זה רק - אחאחאח!!!! (רק מי שקרא יבין ;))

ספר סוחף מנקודת מבטה של נערה בת 13 .סיפור התבגרותה של סלמנקה שיוצאת למסע חיפושים אחר אמה .
ספר מלא רגישות וכאב.
מוגדר כספר נוער ומיועד גם למבוגרים.

המשפט הכי יפה בספר :
"לא תוכל לעצור את ציפורי העצב מלעוף סביב ראשך,
אך יש באפשרותך למנוע מהם לקנן בשערותיך"

מדהים!

אני זוכרת שכשנתנו לנו את רשימת הספרים ממנה צריך לבחור ספר לעשות עליו יומן קריאה במסגרת שיעורי ספרות השם של הספר קסם לי. כבר משראיתיו לראשונה ידעתי שזה לא עוד סתם ספר מהרשימה (שאת רוב הספרים בה כבר קראתי), זה ספר אחר. מיוחד.
בתחילת הקריאה אני זוכרת שהייתי נורא מבולבלת ושלקח לי יותר זמן מהרגיל להבין מה הולך בסיפור. ההתחלה אף שיעממה אותי מעט, אבל לא יכלתי לעבור לספר אחר כי זה הספר שבחרתי אז הייתי מוכרחה לקרוא בכל מקרה. ואני לא מתחרטת על כך אפילו לרגע!
ספר מרגש וסוחף ומלא בהפתעות! אחד מהספרים היחידים שבהם לא יכלתי לצפות את ההמשך. זה פשוט ספר בלתי צפוי בעליל ואהבתי את זה, מאוד. אחרי שמבינים את המתרחש בספר פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא!
אהבתי את הכתיבה, אהבתי את הניחוח של הספר, אהבתי את העלילה, אהבתי את ההתרחשויות, אהבתי את הרעיון של הדמויות, פשוט התאהבתי בספר.
אחד הספרים המיוחדים ביותר שקראתי. מומלץ לכולם!

ספר ממש ממש ממש יפה ומדהים.

זהירות! אני מדבר על העלילה עכשיו.

שמתם לב שאפשר לחלק את כל הדמויות לשלושה?

המשוגעים טובי הלב- סבא וסבתא (חמציצית), מר בייקרולי (או איך שלא קוראים לו, המורה לספרות), גברת פרטרידג', סאל בעצמה, אבא של סאל, מרי לו וכל המשפחה שלה... (ויש עוד כמה)

המסודרים יותר מדי טובי הלב- אבא של פיבי (בצורה קיצונית), פיבי, גברת קדבר (אבל היא מאוד מאוד מתונה ולסדר שלה אין הרבה חשיבות בסיפור).

ואלה שבאמצע, שלא יודעים איפה לשים את עצמם דהיינו: אמא של סאל, אמא של פיבי, ואולי אפילו סאל בעצמה (אני מאוד לא סגור על זה שהיא ברשימה של המשוגעים טובי הלב).

אלה שבאמצע בעצם יוצרים את כל הסיפור בהתלבטויות שלהם.


אני מאוד ממליץ- נורא קל להתחבר אל הדמויות ו'לפסוע במוקסינים שלהם' כמו שצריך להגיד.
ואגב, ממש אהבתי את הרעיון שהסיפור מתרחש כאילו בשני זמנים שונים, סיפור שנקטע מדי פעם בתוך סיפור אחד גדול.

שני ירחים מאת שרון קריץ'

כשראיתי את העטיפה נשימתי פשוט נעתקה.
אני מאוהבת בטבע ולראות כזה גרפיקה זה היה מדהים.

פתחתי את הספר בהתלהבות ולקראת האמצע חשבתי שמתחשק לי רק לחנוק במו ידי דמות כל כך מעצבנת שכמעט זרקתי את הספר בגלל הדמות.
יש לי נטייה להגזים מעט עם הרגשנות שבספרים, מכיוון שלפעמים הדמיון בספר עובד שעות נוספות ונקשרים אליו כמעט כמו חבר, רק שזה חבר חד פעמי.

אהבתי מאוד את גיבורת העלילה היא כל כך רגישה ומיוחדת, כאבתי איתה את מה שהיא עברה.
היא התחברה עם כמה חברים, אחת מהם זאת הדמות המעצבנת, לפעמים אני אומרת לעצמי שאם הסופרת היתה מעט מעדנת ומנסה לגרום לדמות להתבגר מעט ולהיות מעט אמיצה הכל היה נראה אחרת לטובה. ולפעמים אני נוטה לחשוב שהסופרת בכוונה עשתה שני ניגודים שונים כדאי להדגיש את המורכבות שבבני נוער למשל גיבורת העלילה היא שקטה ואמיצה ואילו הגיבורה המעצבנת היא פטפטנית ופחדנית
אך אם נותנים לעלילה שוב הזדמנות נוספת ולא להיתקע בדעות הקדומות השליליות אפשר לגלות שזה באמת ספר חם ונוגע ללב.
הסיום הוא סיום כפול ומפתיע ביותר. מצד הדמות המעצבנת ומצד גיבורת העלילה.

לסיכום.
אוכל לומר רק שהדמות המעצבנת במקום מסויים היא משקפת את הילדים ובני הנוער שהם עוברים.
הם מפחדים, מנתחים כל דבר בצורה שלילית או חיובית,
רוב הדמויות שם רואים יותר מהכל את היער ולא את מה שנמצא מול עיניהם כל הזמן, מלבד המבוגרים החכמים.
יש שם מסר נסתר שאומר שכדאי להקשיב למבוגרים ולתחושת הבטן, אך גם לדעת שאם יקירנו הולכים, הם הולכים אך הם איתנו לאורך כל הדרך הם כמו פרפר על הכתף.