אופיר טושה גפלה הוא הסופר האהוב עליי, וזה נאמר בלי שום סייגים. הוא ניחן בזוג עיניים שרואות את העולם בצורה ייחודית, מעניינת, מלאת מעוף. הדמיון שלו מרקיע שחקים, סגנון כתיבתו חד, שנון ומלא בהפתעות. סופר איכותי שרוקם סיפורים בחסד. אני אקרא את כתביו מבלי להתמהמה, בין אם הוא מדבר על מוסיקה, תשוקה ומוות, ובין אם הוא כותב על רמזורים (ואף את זה הוא עשה).
שלושת ספריו הקודמים זכו מבחינתי לכינוי "שלושת המופלאים", לכן התרגשתי כל כך להחזיק את ספרו הרביעי, "ביום שהמוסיקה מתה". את השלושה קיוותי להפוך ל"ארבעת המופלאים" (גם על פי כינויים של ארבעה מוכרים בחנות מוסיקה שמופיעים בסיפור).
אבל מצאתי את עצמי מושכת עמודים ומכריחה את עצמי לקרוא הלאה, מכיוון שעוד לפני אמצע הספר גיליתי שהקסם המאפיין את סיפוריו נחלש. הדבר כואב לי אפילו יותר כי גרעין הסיפור גאוני ומבריק, הוא תמצית כתיבתו של גפלה. נער שרואה את "תאריך תפוגתם" של בני האדם, דווקא בעיר שכמו התפוגגה כבר מן העולם, ובתפקיד הראשי דורה מאטר חיית המוסיקה. פסיכי, מרתק ומעתיק נשימה כמו שרק גפלה מסוגל ליצור. אבל מה קרה?
הדבר שהפריע לי יותר מכל בספר הוא דווקא דורה, הגיבורה הראשית, שלא הצלחתי לחבב מהרגע הראשון. נערה מתבגרת חסרת מודעות עצמית, מרוכזת בעצמה ואדישה לתהפוכות הנפשיות שעוברות על הסובבים אותה. אהבתה למוסיקה הייתה בעיניי על גבול האובססיה, מכיוון שבחייה נשאר מקום מועט מאוד לדברים אחרים. דווקא נערה יוצאת דופן כזו (כשם שמתגלה ממש בתחילת הסיפור), שעל מנת להדגיש את שונותה הוצגה כנראה כנערה "ממוצעת" - הפכה לסתמית למדי, ויצרה אצלי דחייה מסויימת, מכיוון שהיא הורכבה מתוך קלישאות הקיימות על בני נוער. אם גפלה התכוון לכתוב כך את דורה, אכזבתי נובעת מטעמים אישיים. אם הוא לא התכוון - אני כל כך מצטערת.
החלק העצוב הוא, אגב, שגם כאישה בוגרת בת 30+, דורה לא משתפרת, אלא נשארת אישה כמעט משעממת. הפוטנציאל הסיפורי העצום שהיה לרעיון של גפלה הלך לאיבוד תחת דמות זו, ובא לידי ביטוי רק על ידי דמויות המשנה. את כל השוני והמוזרות שייעד לדמות הראשית, מכניס גפלה במיומנות לדמויות השוליים. אחיה של דורה, פלורין, חד כתער, מספק רגעים של הומור ציני נפלא, וסיפורו בלתי רגיל ומעורר מחשבה. בליז הסוררת, דמות פוערת פיות, הלוואי וכל הקללות היו נשמעות נפלא כמו כשהן באות ממנה. ברודין הפילוסוף, עם זקנו הברהמסי (כי גפלה מבין דבר או שניים במוסיקה), מספק נקודת מבט מרתקת על סוגיית המוות והגורל.
אפילו הוריה של דורה, שזוכים לדקות בודדות של תהילה, גורמים לאהדה ולהזדהות בהופעתם הקצרה.
קיימות בספר הרבה פנינים, עוקצניות ומתובלות, שהעלו לי לא פעם חיוך מרוצה. גפלה יודע איך למשוך את הסיפור מעט לימין ולשמאל ולהרחיב את זווית הראייה של הקורא, וכמהתי לרגעים בהם הוא משולל רסן ומתפרע בדמיונו המאלף. אבל לדאבוני הרב המסע שהייתי צריכה לעבור עד לרגע בו אדלה את הפנינים האלו היה ארוך מידי.
"ביום שהמוסיקה מתה" אינו פסגת היצירה של אופיר טושה גפלה בעיניי. למרות זאת, הוא קול נדיר ומרשים עמוקות בספרות הישראלית, וכסופר בכלל. אחכה בשקיקה לספר הבא.












![הצל של גופו של העגלון [מהדורת 2016]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/980871.jpg)

![רחוב החנויות האפלות [מהדורת 1979]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers2/21283.jpg)
![ההיסטוריה הסודית [מהדורת מודן - 2015]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers97/977114.jpg)


