“ושוב ספר נובלות חדש מאת הוצאת זיקית . הפעם מנורווגיה הקרה והרחוקה .

הספר כולל 11 נובלות/סיפורים קצרים המתארים בדידות,זקנה ,חוסר הטעם של החיים והשיממון שבחיי האדם בתוך עצמו ובתוך משפחתו ובכלל כלפי מה שקורה מחוץ לביתו של האדם .

לא הצלחתי לסיים את הספר .השיממון אכל אותי. היובש של הקרחונים הצפוניים הוא תמונת הראי שבתוך הסיפורים.

בסוף הספר מובא ראיון עם הסופר אודות חייו ומחשבותיו. אז הבנתי מדוע הסיפורים כל כך משעממים, חסרי -חיים,כיוון והם מבטאים את אישיותו של הסופר כפי שהוא מעיד על עצמו: איש חסר ביטחון עצמי ,לא אוהב להיות בחברת אנשים ,לא מוצא את עצמו עם אנשים מסביב, משפחה וילדים בשבילו הוא משהו רחוק ולא נחוץ לנפש למרות שהתחתן בפעם השלישית.

הסופר שנמצא בביתו ומסתכל מבעד לחלון אל הנוף החוצה ולא מוצא שום דבר מעניין -כי הוא כזה ,ומהנקודה הזאת הוא כותב את סיפוריו ,אין פלא שהשיממון גדול בחייו ובקובץ הסיפורים הזה של הספר .

עוד בחירה ספרותית מוזרה ולא מובנת לי-{ לקורא הישראלי}. -לאור דבריהם הצודקים והנכונים של נעמה ודן סתיו בשאלתם כלפי מה הם מאפייניו של הקורא הישראלי -אני חוזרת בי מההגדרה "לקורא הישראלי"!!!!”

“הספר האחרון שקראתי היה של דוסטוייבסקי, ספר מלא רגש הנכנס לעמקי נשמתם ורגשותיהם של גיבוריו. ספר זה מאוד מנוגד לו, הוא רחוק מלהיות רגשני ולא מחפש תובנות עמוקות בנפש האדם. הוא כתוב פשוט והדוק ומשאיר לנו למלא את החסר בעזרת דמיון מודרך.
זהו קובץ של סיפורים קצרים שהמשותף בניהם הוא מספר מועט של דמויות, העיסוק הבלתי פוסק בבדידות, בזקנה, וחוסר הבנה ביחסים שבין בני זוג או בין חברים.
אסקילדסון כתב את הסיפורים כשהיה בן 45, ותמיד עניין אותו מה יהיה איתו כשיהיה בן 82.
הדמויות בסיפורים הם ביישניות ומופנמות כמו הסופר עצמו, חושפות טפח ומכסות טפחיים. הסופר נוטה לא לספר איך אנשים נראים או איך בית או חדר נראים אלא מאפשר לקורא לדמיין כיצד נראות הדמויות, הבתים והחדרים של גיבורי הסיפור.

המחבר טוען שהושפע בעיקר מדוסטוייבסקי והמינגווי ובמיוחד מהסיפורים הקצרים של המינגווי. המחבר נשוי עם שני ילדים והרבה נכדים, אבל אומר שאיננו איש משפחה ורואה אותם רק לעיתים רחוקות. הוא חושב שמשפחה יכולה להיות דבר פוגעני יותר ממיטיב כיוון שהקשרים שם חזקים מידי. הוא בוחר לשמור מרחק ממשפחתו, יש בניהם קשר טוב, אך לא הדוק.
מראיינת ישראלית שאלה אותו מה הוא חושב על רעיון המשפחה? הוא חושב שמפריזים יתר על המידה בערכה של המשפחה כדבר מהנה. הוא אומר שתמיד מציבים את הנורבגים מול לאומים אחרים כעם מסוגר יותר, מבודד יותר. הוא לא מאמין בכך, אבל כנראה שזה הרושם שאנשים מקבלים.
על בדידות- היא דבר טוב למי שמחפש אותה.
על אהבה לאדם אחר- הוא מאמין בה וחושב שתורמת רבות, אך טוען שאסור לפחד מהעצב כשמאבדים מישהו אהוב. החיים ממשיכים.
מומלץ לקריאה, סגנון כתיבה מעניין וייחודי.”

“פעם הייתה לי חברה שהיה לה מושג משונה למילה "בול" , היא תמיד אמרה "בידי בידי".
המושג, יש לציין ,הצחיק אותי כל פעם מחדש. "בידי ,בידי, כלומר המידות תפורות במידה המתאימה, לא קטן ולא גדול, פשוט מדויק להפליא .

והנה כאן הסופר הנורווגי מדייק את הסיפורים הקצרים שלו בדיוק של קצב.אין דיבורי סרק. אין תיאור חיצוני של הדמויות, ולא איך החדר נראה. בכך הוא מאלץ את הקורא להמציא ולדמיין הוא לא כובל אותו מחשבתית בשום אופן. אין ולו מילה אחת שלא במקום הנכון. את השקט ,הבדידות, ההתבזות, הלעג ...הוא מפרק לחתיכות בשקט בשקט כמו גנב רק כדי להשאיר עלינו רושם ולספר לנו סיפור שניקח אותו הלאה בדמיון ונחבר את החתיכות לתמונה מלאה. אני רואה בסיפורים הללו אומנות. במיוחד כשלקחתי אותם איתי להמשך היום בניסיון להבין מה לעזאזל קראתי שהפתיע אותי כל כך.

יש בספר 11 סיפורים וכולם אחד אחד יפים, חלקם כל כך עצובים שגרמו לי לחשוב על הלבד של כל אחד מאיתנו, מתי אנחנו בוחרים להתנתק חברתית ומתי אנו זקוקים לקהל, לתחפושות ומסכות . וכמה אנחנו יכולים להיות עצמנו ולבחור להפנות גב לאח ,אחות, אמא...הסיפורים משליכים על עולם שרחוק מלהיות מושלם. מי בכלל חוגג יום הולדת לבד ומפנה גב לאח היחיד שזוכר בכלל שיש לו יום הולדת. באחד הסיפורים הוא צועק לעבר אחיו התאום שהוא בכלל לא אחיו ואז מוציאים את אחיו מהמסעדה. מה קורה כשמבוגר פתאום עושה במכנסים בתוך קהל אדם. איך הוא מתמודד?

היות ובני אדם ,אנחנו ,יצורים חברתיים, והיות שהתא המשפחתי הוא משמעותי עבור רובנו .הופתעתי שאסקילדסן כנראה אינו חושב כך כי הוא בוגד כמעט בכל סיפור בקשר הזה שנקרא משפחה. זהו ספר על היחסים שלנו עם עצמנו ועם הסביבה הקרובה והרחוקה. ספר נפלא על בדידות ואהבה.

"הלילה החלטתי שזה מוכרח להיגמר ביננו. עלוב כל כך שדורכים עליך כל הזמן. זה משהו ביחסים שלנו, משהו שאת צריכה להתמודד אתו, אבל את שותקת, שותה לשוכרה ודורכת. אני לא סמרטוט, ונמאס לי. הרי אין לי שום זכות עלייך- יש לי זכות להפנות עורף למי שמשחק ומשפיל אותי.
הייתי צריך ללכת, אבל הייתי עלוב מכדי לעשות את זה."
*********************************************************************************************
בסוף הספר יש פרק נוסף, ערך מוסף, ואם תרצו בונוס למתמידים ,יש ראיון שערכה שירה חפר עם אסקילדסן . הראיון בלשון המעטה מרתק כולו. היא שואלת שאלות נוקבות ומקבלת תשובות נוקבות עוד יותר.
זה היה ספר מיוחד בגלל חוסר העמדת פנים שבו, וגם בגלל העובדה שהוא פשוט כותב טוב שזו חוויה בפני עצמה.”

“לא כל אחד בנוי לקריאת הספר הזה. הוא אינו "פשוט" לקריאה.

חשוב להבין כי הכתיבה של אסקילדסן אינה פשוטה, אף אל פי שעל פני השטח בדיוק כך היא נראית - מישור צחיח, נוף גדול ושומם. במובנים רבים, ניתן לגשת לקריאת כל סיפור בתוך מבחר סיפורים קצרים זה, ולקרוא אותו על פני השטח. בקריאה כזו, זהו ספר משעמם, צחיח, מתיש, ריקני. ההתמודדות עם הדלילות שהסיפורים מציגים כמעט ואינו מאפשר מרווח נשימה. אך זהו רק משלב אחד, הפשטני, ומי שנעצר בקריאה הזו - מפספס את הכתוב.

המשלב השני של הסיפורים הינו זה של הדו-משמעות. למשל, "המסמר בעץ הדובדבן", אחד הסיפורים המורכבים במשלב הדו-משמעות בספר. מבחינה זו, אסקילדסן מספק יצירת מופת מורכבת ובלתי נתפסת במורכבותה. זוהי עבודת שתי וערב בה כל מילה, כל משפט מקבלים משמעות כפולה. כך נחשפים בפני הקורא שני סיפורים השזורים בסיפור אחד - הפשטני, על פני השטח, והדו-משמעי, זה שמשתמע רק כאשר ממצמצים, כאשר מבינים כי ישנו רובד נוסף לסיפור.

באופן זה, אסקילדסן מספק יצירה קשה מאוד לעיכול, מורכבת ומתעתעת. בשביל לקרוא את הספר, תזדקקו להצטייד במיקוד וחוסר-מיקוד לסירוגין, להיות מוכנים לקרוא את הסיפור שוב ושוב ולגלות כמה לא הבנתם, כמה מורכב הוא, כמה עמוס ודחוס כל סיפור וסיפור המוצג בפני הקורא. מהבחינה הזו, מדובר ביצירת מופת.”