מאוד אהבתי את הספר. הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי על אפריקה בתקופת הקולוניאליזם, על הניצול של ארצות אירופה, על אכזריות, על עבדות והכל לשם המשאבים שיעשירו את האירופים ויביאו את אפריקה למה שהיא היום וכל זאת מסופר מתוך סיפורו של סר רוג׳ר קייסמנט משורר ומהפכן אירי שתוך כדי שהייתו בתא בבית הכלא מתגלה סיפור חייו, גורלו והדרך שעבר מהמקום הגבוה, המעמד, המשרה והכבוד שהצליח לרכוש ועד הסוף הטרגי. הכתיבה של מריו ורגס יוסה מעולה, מעבירה צמרמורת לעיתים ובכל מקרה זהו אחד מהספרים שממש לא רציתי שיגיע לסופו.

הספר מכיל בעצם שני סיפורים. החדר הכחול ובטי. בשניהם התשוקה היא המובילה ומשנה את חייהם וגורלם של הגיבורים. התרגום העדכני סוחף את הקורא בנפתולי ההסתבכות של שני הגיבורים בשני סיפורים שלכאורה מאוד שונים ובכל זאת יש מין המשותף. הראשון נקרא כמו סיפור מתח, הסתבכות הגיבור כשהוא בצירוף מקרים ובאמירות שבזמן אמת לא היתה להם שום משמעות, דוחקות אותו לפינה בלי שיוכל לעצור בכך. בסיפור השני בטי, היא יוצרת את הדרמה שלה שלדבריה נעוצה בילדותה, התוצאה נובעת מהחלטות שלה, מיוזמה שלה.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר. סיפור יוצא דופן ומאוד מקורי על עיירה שמשנה ביום אחד את חייהם של תושביה על ידי הבחירה לדעת מתי כל אחד מהם ילך לעולמו ועל ההשפעה של הידיעה על דרך החיים שלהם, צורת החשיבה שלהם וההתנהלות שלהם בכלל. חובבי המוסיקה יאהבו את הדרך שבה שוזר המחבר את הסיפור עם מוסיקה.

ספר מעולה על גיבור שהצלחתו נובעת מתחרות, מכיבוש, מהצבת יעדים שמושגים רק לשם התחרות ובעצם מחפים על השעמום והריקנות. רגשות האחר חשובים לו עד שהשיג את מטרתו ואז הוא יכול להתקדם הלאה.חמש אפיזודות שמתארות את פיצ׳ורין, גיבור הספר, הוא ציני, הוא ראוותן וגם גאוותן והוא נותן לנו פתח לראות את המקומות האפלים בנפש האדם.

דרך השאלה שהסופר רוצה לגלות, מי רצח את חליל אחמד ג׳אבר, אזרח לבנוני שגופתו נמצאה בתוך ערימת אשפה, רוקם אליאס חורי סיפור שמשלב את סיפורם האישי של כל מי שהכיר את הנרצח בדרך זו או אחרת וכך הוא מתעד את מלחמת האזרחים הלבנונית. אליאס חורי, לא חוסך מאיתנו תיאורי זוועה. מתאר את החברה הלבנונית המתפוררת, הנחרבת והמשתנה מול עינינו. נותן לנו תמונה על משמעות החיים ועל כוח ההישרדות של האזרח הפשוט כשהכל נחרב סביב. הסיפור קשה לקריאה ויחד עם זאת חורי אורג אותו כך שקשה להפסיק לקרוא וגם לנו הקוראים הישראלים, מעניין לקרוא את התיעוד המצמרר הזה מנקודת מבט לבנונית אומנם ישראל מוזכרת הסיפור הזה הוא ללא קשר למלחמות ישראל עם לבנון. מומלץ בגלל צורת הכתיבה, ההתמודדות הספרותית עם הנושא הקשה ובגלל בסופו של דבר, האוייב הוא האיש הקטן שאין לו שליטה על האירועים.

נג'ם ואלי, נולד 1956 בבצרה למד ספרות באוניברסיטת בגדד והצליח לעזוב את עירק ב1980 ומאז חי מחוץ לעירק.
עיתונאי וסופר. כתב בין היתר את הספרים הבאים שעדיין לא תורגמו לעברית
The travel to Tell al-Lahm
Jussifs Stories
מסע אל לב האויב הוא ספרו הראשון המתורגם מערבית לעברית.הביקור בישראל הוא חלום ישן שלו. כמי שנולד בעירק ושמע על ארץ האויב באמצעי התקשורת, הסיסמאות נגד המדינה הציונית וכו, על הארץ הקטנה הזאת שלכל ארצות ערב יש בעיה איתה ומטרידה אותו השאלה, מה יש בארץ הזאת ומהי האמת בכל הסיסמאות שהוא גדל עליהם. הוא נוסע בכל הארץ פוגש אנשים מכל הדתות, נפגש עם אינטלקואלים ובאותה הזדמנות מחפש את הרופא היהודי העירקי שטיפל בו כשהיה בן 5 והציל את חייו. ספר מרתק מנקודת המבט של סופר עירקי שהיה לו את האומץ והסקרנות להגיע לארץ. בהחלט מומלץ

הרומן הרומנטי חלק שני. הבעיה היא שלאלו שקראו את החלק הראשון, פרש הברונזה, חלק גדול של הספר פשוט נמרח משום שהוא חוזר למקומות ולחוויות שהגיבורים שלנו חוו בספר הראשון, איך שהוא הסיפור הזה נגרר יותר מדי ואם הסופרת היתה מחברת את שני החלקים לספר אחד אולי זה היה יותר מעניין. הכתיבה שלה אומנם די קולחת הבעיה היא שמתי שהוא שני הגיבורים פשוט עייפו אותי.

הרומן הרומנטי ספר לקריאה בטיסה ארוכה,הספר יקצר את הטיסה שכן הוא כתוב בשפה קולחת. 200 עמודים עד לנשיקה הראשונה, 400 עד שהם נכנסים למיטה.
יש ספר המשך. לקרוא או לא לקרוא זאת השאלה

אהבתי את הספר משום שהוא פותח חלון למקום שאנחנו לא באמת יודעים איך הוא מתנהל בחיי היום יום. המסיבות הסמים וכל מה שקשור לזה מפתיעים כי אנחנו חושבים או לפחות אני חושבת על אירן כארץ מאוד דתית וכמובן הדבר הראשון שעולה בהקשר לאירן זו ההנהגה. בזמן שקראתי את הספר יצא לי לפגוש מישהי שנוסעת במיוחד לאירן מברלין למסיבות, היא טוענת שהמסיבות בברלין הם גן ילדים לעומת מה שקורה באירן כך שרון לשם לא הגזים בתיאורים שלו.
הדמויות בספר מאוד ססגוניות ומיוחדות, כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו, גם החתול. אנחנו לומדים גם על התהליך שבה הגיעה אירן לאן שהגיעה, זוהי היסטוריה מאוד צעירה. סגנון הכתיבה של רון לשם קולח, רגיש, שיחות נפש מרתקות. לא אהבתי את הסוף, הוא נראה לי קצת מאולץ מדי, פתרון יותר מדי פשוט להתלבטות ולאורח החשיבה והחיים של קאמי.
כדאי לקרוא.